פנה לבית משפט לתעבורה וביקש לחשב את הפסילה מיום מתן גזר הדין, כך שלטעמו הפסילה הסתיימה והוא רשאי להמשיך ללמוד נהיגה ולהוציא רישיון נהיגה. כאמור, בית משפט לתעבורה קבע בהחלטתו שמניין עונש הפסילה יחל ביום הגשת הבקשה, קרי, ביום 12/08/13, מכאן, הערעור שבפניי. 9. המערער טוען כי אין ברשותו רישיון נהיגה משנת 2002 וכי מאז הוא לא נהג ברכב והראיה היא שלאורך כל התקופה לא נרשמה לחובתו כל עבירת תעבורה. 10. עוד טען המערער כי מי שאין ברשותו רישיון נהיגה, לא מוטלת עליו חובה להפקיד רישיון או תצהיר ויש לחשב את תקופת הפסילה מיום מתן גזר הדין. 11. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור כי החלטת בית משפט לתעבורה נכונה ועולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון. 12. שוב מונח בפניי מקרה נוסף שמעורר שאלות שמחייבות בחינת המצב המשפטי מחדש ומתן הדעת למקרים אלו. אין להתעלם מכך שהמקרה דנא מעורר שאלות שנוגעות לעשיית צדק בהתאם לחובה המוטלת על בית המשפט. בימ"ש מצווה לפעול על פי החוק ולקיימו מבלי לפגוע בכללי הצדק ובעיקר כשמדובר בהליך פלילי שבו הטיל בית משפט עונש הולם ובענייננו, עונש פסילה הולם. 13. אומנם תקנה 556 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, (להלן - "התקנות"), שעוסקת בפסילת נהג על ידי בית המשפט ותקנה 557 לתקנות, העוסקת בעניין רישיון שתוקפו פקע, דנות בדרכים להפקדת רישיון נהיגה על ידי מי שנפסל לנהוג, כשתקנה 557 פותחת במילים "הודע לבעל הרישיון על פסילת רישיונו" ולעניין זה אשוב בהמשך. ההלכה שנקבעה בפסק הדין של בית המשפט העליון ברע"פ 8317/10 , מאיר כהן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 08/02/11) (להלן: "כהן") ובו נקבע כי על מי שנפסל על ידי בית המשפט מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה להפקיד את רישיונו או להמציא תחליף הפקדה - ראו גם דנ"פ 1423/11, מאיר כהן נ' מדינת ישראל,[] (ניתן ביום 06/03/11). הגם שבפסק דין כהן דן בימ"ש עליון בסוגיה דומה אם כי לא זהה, הפנו השופטים לפסק הדין בעניין רע"פ 7431/10 פלוני נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 21.11.10), (להלן: "פלוני"), שם ציין השופט רובינשטיין כי: "...ייטיב מחוקק המשנה אם יבהיר את רשימת המצבים בהם חלה חובת המצאת תצהיר לפי תקנה 557(ב). מעבר לשאלה נשוא הליך זה (חובת המצאת תצהיר למי שמעולם לא החזיק רשיון נהיגה), עוררה התקנה שאלות נוספות, בכללן: חובת המצאת תצהיר שעה שכבר הומצא תצהיר בדבר אבדן הרישיון בהליך אחר (לגביה ראו רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); וכן חובת המצאת תצהיר שעה שרשיון הנהיגה עצמו מופקד בגין פסילה בהליך אחר (שאלה שהתעוררה, אך לא הוכרעה לגופה, בתיק רע"פ 8317/10 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מבלי להיכנס לשאלה מהם המצבים בהם ראוי לדרוש המצאת תצהיר, יאה אם מחוקק המשנה יבטיח, שנאשם ידע מתי חלה עליו חובה כאמור, ומתי הוא פטור הימנה, והדבר אינו מסובך כלל". לעמדת השופט רובינשטיין הנ"ל (שהיה בדעת מיעוט בעניין כהן), הסכימה גם השופטת חיות (דעת הרוב בעניין כהן), שם כתבה בעמ' 12 לחוות דעתה, כי: "...הגם שמקובלת עליי עמדת חברי (השופט רובינשטיין) לפיה ניסוח תקנות התעבורה אינו משביע רצון והוא מותיר, כלשונו "חללים של אי ודאות אשר אינם ראויים למשפט הפלילי" (ראו לעניין זה המלצתו של חברי למחוקק המשנה ברע"פ 7431/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.11.2010) , המקובלת עליי אף היא)". - (ההדגשה לא במקור). המקרה שבפני ימחיש זאת. המערער שבפני אינו נוהג משנת 2002 ואין ברשותו רישיון נהיגה, לכן מדוע לא לנהוג בו כפי שקבע בימ"ש עליון בעניין פלוני? מכל מקום המצב המשפטי במקרה דומה לזה שבפני, הוא אחד "מהחללים" המוזכרים על ידי בית המשפט העליון בעניין פלוני וכהן. לא ברור מה הוא המצב שבו נשלחו לנאשם תוצאות ההליך - גזר הדין, האם די בכך, הגם שלא הוכח כי גזר הדין נמסר לידיו? וכן מה הוא המצב שבו טוען הנאשם שלא הובאו לידיעתו את תוצאות גזר הדין כמו בעניין שבפני, כטענת המערער? חובת הפקדת הרישיון מוטלת על הנאשם שהובא לידיעתו עניין פסילתו על ידי בית המשפט, (תקנה 557 לתקנות), אולם מה הוא המצב כאשר הנאשם לא ידע כלל ועיקר במשך שנים, על קיומו של גזר דין שניתן בהיעדר? האם מניין תקופת הפסילה וחובת ההפקדה, מוטלת עליו גם כשדבר הפסילה הובא לידיעתו באקראי או תוך ניסיונו של הנאשם להוציא רישיון נהיגה חדש ועל אף שחלפו מספר שנים מיום מתן גזר הדין? בטרם נשיב לשאלה דנא יש לשאול עוד: האם לחלוף הזמן יש משמעות? לשאלות אלו, אין מענה בדין וראוי שמחוקק המשנה יבחן זאת בהתאם להמלצת בית המשפט העליון בעניין פלוני וכאמור בעניין כהן. 14. בהתאם למצב המשפטי דהיום, ראוי שבית המשפט, יבחן סוגיה זו על רקע תיקון 113 לחוק העונשין אשר תכליתו להביא למצב שבו בתי המשפט יטילו עונש הולם את העבירה, את נסיבותיה, את הנסיבות שלא קשורות בעבירה ונסיבות אחרות, כך שחובתו של בית המשפט, על פי תיקון זה, חלה על כל רכיבי הענישה, הן המאסר והן רכיבי ענישה אחרים, לרבות עונש פסילה בפועל. 15. כאמור, על פי תיקון 113 לחוק העונשין, על בית המשפט להטיל על הנאשם שעומד לתת את הדין בפניו, עונש הולם - ראו ע"פ 1323-13, חסן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 05.06.13), וע"פ 8641/12 מוחמד סעד נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 5.8.12), ומשבענייננו, המערער נידון ביום 17/05/11, על ידי בית משפט לתעבורה בהעדרו, לעונש פסילה של שנה, הרי ברי כי בית המשפט לתעבורה מצא כי העונש ההולם ברכיב הפסילה הינו 12 חודשים והשאלה שמעוררת קשיים במקרה שבפניי היא ממתי ניתן לחשב עונש זה? יש להזכיר כי בימ"ש לתעבורה קבע כי עונש הפסילה יחל מיום מתן גזר הדין וגם בהודעה על פסילה המערער שנשלחה אליו כך נאמר. לו המערער היה נוכח בדיון ולו היה מפקיד את רישיונו או היה מבצע תחליף הפקדה כאמור בתקנות ועל פי ההלכה של בית המשפט העליון בעניין כהן, עונש הפסילה היה מסתיים מלפני קרוב לשנה וחצי, אך משלא נודע למערער על גזר הדין, הכיצד יתייחס בית המשפט לחלוף השנים מאז מתן גזר הדין? 16. חישוב שנת פסילה מיום 17/05/11 (יום מתן גזר הדין ע"י בית משפט לתעבורה), יביא לכך שהפסילה הייתה אמורה להסתיים ביום 16/05/12 וכי ממועד זה עד הגשת הבקשה חלפה תקופה נוספת של כשנה וחצי, מבלי שהמערער ינהג ברכב, כפי שהצהיר וגם מבלי שירשם לחובתו דוח עבירה תעבורתי. אין ספק שמאז הטלת עונש הפסילה של שנה ועד הלום, חלפו כשנתיים וחצי והשאלה האם לא יהיה בנסיבות העניין הוגן וצודק לקבוע כי ריצוי עונש הפסילה הסתיים. עוד יש לומר ולתמוהה מדוע זה צודק לחשב את עונש הפסילה מיום הגשת הבקשה בפני בימ"ש לתעבורה, למרות שדבר הפסילה נודע למערער, באופן אקראי, וזאת חרף העובדה שהרשות לא קיימה את המוטל עליה ולא הראתה כי אכן דבר הפסילה הובא לידיעתו של המערער לא מיד ולא תוך זמן סביר וסמוך למועד מתן גזר הדין. אומנם מבדיקת תיק בית משפט לתעבורה עולה כי ביום 17/05/11, נשלחה הודעה בדבר פסילת רישיון הנהיגה של המערער. בהודעה זו נאמר כי תחילת הפסילה תהיה ביום 17/05/11, אך לא מצאתי כי דבר הדואר הגיע למערער. 17. כאמור, תכליתו של תיקון 113 לחוק העונשין, להביא להטלת עונש הולם ומשבית משפט לתעבורה קבע כי העונש ההולם ברכיב הפסילה הוא שנה, הרי שהיה על בית המשפט להביא לידיעת המערער את תוצאות ההליך המשפטי. בהצעת חוק מספר 241 (הצעת חוק העונשין - תיקון מספר 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), תשס"ו- 2006, נאמר ביחס לעקרון המנחה בענישה, בסעיף 40ב': "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין העונש המוטל על נאשם שביצע עבירה לבין חומרת מעשה העבירה ואשמו של הנאשם". בדברי ההסבר התייחסה הצעת החוק לעקרונות המקובלים בענישה ובסופו של יום, נאמר כי: "עיקרון העל המוצע בסעיף 40ב' הוא עקרון ההלימות ולפיו נדרש יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה ואשם הנאשם לבין חומרת העונש שיוטל עליו, יחס זה מבטא את עקרון הגמול". תיקון זה, בהתאם לגישת המחוקק, אמור לחול על מכלול רכיבי הענישה, לרבות עונש הפסילה והשאלה שמעוררת קושי היא האמור בתקנות וההלכה הקובעת כי מניין עונש הפסילה יחל מיום הפקדת הרישיון או ביצוע תחליף הפקדה. עמלתי וחיפשתי ולא מצאתי כי הגם שהודעה על הטלת עונש הפסילה נשלחה למערער ביום 17/05/11 ובה נאמר כי עונש הפסילה של שנה יחל ביום 17/05/11 ובו ביום נשלחה גם הודעה על חיוב בתשלום קנס בסך 1500 ₪, קנס שלא שולם ואף מתברר כי רישום ההרשעה ברישום התעבורתי טרם נעשה ואינה מופיעה בהרשעות הקודמות הגם שהוצג בפניי רישום תעבורתי נכון ליום 1.10.13. לכאורה, רכיב הפסילה לא הובא לידיעת המערער והדבר "נתגלה" לו רק כאשר היה מצוי בשלבים מתקדמים בתהליך לימודי נהיגה לשם קבלת הרישיון. יש לשאול הגם שבית המשפט לא הודיע למערער וזה פנה לרשות הרישוי כדי להיבחן, הן במבחן העיוני והן במבחן אחר, לרבות היענות לבקשתו להתחיל בלימודי נהיגה לשם הוצאת רישיון נהיגה, האם זה ראוי והולם להתחיל במניין עונש הפסילה מיום הגשת הבקשה - 12.08.13 ובאופן זה הפסילה תסתיים בעוד שנה, כלומר כשלוש וחצי שנים אחרי מתן גזר הדין? 18. כאן המקום להזכיר כי במעמד רישום הדוח שבגינו נפסל רישיונו של המערער למשך שנה, נרשם לחובת המערער דוח עבירה נוסף בשל נהיגת רכב למרות פקיעת רישיון הרכב מזה תקופה הפחותה מארבעה חודשים - דוח ברירת משפט על סך 250 ₪ ששולם על ידי המערער. עיון בהרשעותיו הקודמות של המערער (המעודכנות עד ליום 01/10/13), מראה כי העבירה האחרונה שבוצעה על ידי המערער הייתה העבירה של נהיגת רכב שרישיונו פקע פחות מארבעה חודשים (עבירת ברירת משפט בגינה הקנס שולם), כשאין כל רישום להרשעה נשוא הערעור בהרשעות מעודכנות אלו. 19. העניין שבפניי מעורר סוגיה שראוי שמחוקק המשנה ייתן את דעתו עליה, ככל שהדבר קשור לרכיב עונש הפסילה בפועל ותחילת מניין הפסילה. ממסמכי בית משפט לתעבורה שנשלחו למערער, עולה כי הפסילה אמורה להתחיל ביום 17/05/11 וזאת למרות שהמערער נידון בהיעדרו ולא הונחה בפניי הוכחה שיש בה כדי להראות שהוא ידע על קיומה של פסילה זו. מחד, הפסילה הינה למשך 12 חודשים ומאז חלפו כשנתיים וחצי ולכן האם בנסיבות העניין ראוי שלא להתחשב בתקופה זו ולהורות על תחילת מניין עונש הפסילה כפי שהחליט בית משפט לתעבורה בגזר דינו? 20. ההליכה בדרכו של בית המשפט לתעבורה עלולה להביא להכפלת או שילוש עונש הפסילה - קרי, העונש ההולם שהטיל בית משפט לתעבורה, כי הרי חישוב הפסילה של 12 חודשים מיום הגשת הבקשה, ביום 12/08/13, תביא לכך שתקופת הפסילה תסתיים ביום 11/08/14, האם ניתן לומר כי זו תכליתו של תיקון 113 לחוק העונשין להטיל עונש הולם שמשמעותו שעונש פסילה של 12 חודשים שהטיל בית משפט לתעבורה יתמשך בפועל על תקופה הקרובה ל - 4 שנים? האם אין במצב דברים זה כדי להביא למסקנה, גם מטעמי צדק, שבעצם המערער סיים את ריצוי עונש הפסילה של 12 חודשים, גם מהטעם שהמערער ידע על פסילתו בפועל ועל קיומו של ההליך המשפטי כחלוף מספר שנים וכן מהטעם שהוא לא החזיק רישיון נהיגה שמחובתו להפקידו וגם מהטעם שלא נרשמו לחובתו כל עבירות תעבורה מאז ביצוע העבירה נשוא התיק העיקרי והצהרתו כי הוא לא נהג מאז. כבר שאלו חכמים: "צדק ומשפט - הילכו שניהם יחדיו?" - ועל כך ארשה לעצמי להשיב בצניעות כנה ואמתית, שלטעמי, כן והמקרה שבפני יעיד על כך. 21. בנסיבות אלה, נראה לי כי יהיה זה צודק, ראוי והולם לקבל את הערעור ולקבוע כי המערער סיים את ריצוי עונש הפסילה שהוטל על ידי בית המשפט לתעבורה וכך אני קובע. 22. במידה ואין כל פסילה אחרת והמערער עמד בדרישות של רשות הרישוי לשם קבלת רישיון נהיגה, ניתן להנפיק לו רישיון נהיגה. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגה