הרשעה בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין

הורשע בעבירה של איומים (שני מקרים), לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 ביחד עם סעיף 29 (א) לחוק העונשין (כעולה מכתב האישום המתוקן); עבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין; עבירה של סיוע לתקיפה וחבלה ממשית ע"י שניים או יותר, לפי סעיפים 382(א) ו- 379 לחק העונשין; עבירה של סיוע לחבלה או פציעה כשהעבריין מזוין, לפי סעיף 335(1) לחוק העונשין, ביחד עם סעיף 31 לחוק העונשין. (במאמר מוסגר יצוין כי בכתב האישום המתוקן הוראת החוק לא תוקנה ביחס למערער ונותרה הוראת סעיף 29(א) לחוק העונשין הגם שהוראה זו רלוונטית לאחר). בנוסף הורשע המערער בעבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין. כתב האישום המתוקן, כלל שני פרטי אישום. באישום הראשון נטען כי ביום 22.6.12 שהה האחר בדירת גב' שוורץ שבנשר ביחד עם אדם נוסף בשם חייט כשבהמשך הגיעו לדירה המתלונן ובת זוגו נדיה שוורץ הבת של גב' שוורץ. בין האחר ומר חייט לבין המתלונן התפתח דין ודברים שבעקבותיו עזב המתלונן את הדירה. האחר וחייט יצאו בעקבות המתלונן. מר חייט חזר לדירה ונטל סכין שהייתה תלויה על הקיר והתכוון לצאת מהדירה כשהוא מאיים על גב' שוורץ שנעלה את הדלת ונטלה את הסכין מידיו. בהמשך נכנסו לדירה המערער, האחר וחייט כשפניהם מכוסים בחולצתם ושאלו היכן המתלונן. גב' שוורץ ביקשה מהם לעזוב את הדירה וסגרה את הדלת. בו ביום ובשעה 22:46 הגיעו האחר, המערער ומר חייט לדירת המתלונן כשפניהם מכוסים בחולצות וכשהם אוחזים במקלות וחפצים חדים. כשהמתלונן יצא מדירתו פצע אותו האחר כשהמערער מסייע לו. המתלונן סבל מפצע חד בלחי שמאל ושפשופים בזרועו השמאלית. בהמשך תקפו האחר וחייט את המתלונן, בכך שהיכו בגבו במקלות, כשהמערער מחזק את ידם, מסייע להם כשהוא אוחז מקל וחפץ חד. בעקבות זאת נכנס המתלונן לדירה ונעל את הדלת, האחר, חייט והמערער גרמו במזיד נזק לדלת הדירה בכך שהיכו עליה באמצעות מקלות וחפצים חדים שגרמו לדלת שריטות. במעמד זה איימו האחר, המערער וחייט על המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו. באישום השני, נטען כי ביום 22.6.12, שעה 23:00 התקשרו האחר וחייט למכשיר הפלאפון של נדיה וביקשו ממנה לא להתלונן למשטרה. ביום 24.6.12, בשעה 16:00 עת הגיעה נדיה לדירתו של המתלונן, הגיעו האחר והמערער יחד עם חייט וביקשו לשוחח עם נדיה. האחר פנה אליה וביקש ממנה להימנע מהגשת תלונה. בהמשך לאותו יום ובשעה 16:25 התקשרו האחר, המערער וחייט לנייד של נדיה וביקשו ממנה לשוחח עם המתלונן מחוץ לדירתו. המתלונן יצא אל האחר, המערער וחייט והאחרונים ביקשו ממנו להימנע מהגשת תלונה. בשעה 21:00 הגיעו האחר והמערער יחד עם חייט לכניסה לבניין בו מתגורר המתלונן ואיימו על נדיה והמתלונן באומרם "אנחנו נפגע בכם גופנית", המשיכו והתקרבו אל המתלונן כשהאחר מאיים לפגוע בו גופנית. בית משפט השלום הנכבד לאחר שקיבל תסקירי שירות מבחן בעניינם של המערער והאחר ושמע את טענות הצדדים הטיל על האחר 22 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו וכן 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. על המערער שלפנינו הטיל בית משפט השלום הנכבד 10 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 25.6.12 עד 15.8.12, 10 חודשים מאסר על תנאי למשך 3 שנים, כמו כן הטיל עליו צו מבחן למשך שנה וחצי מיום שחרורו מהמאסר. מכאן הערעור שלפנינו. ב"כ המערער טען כי מן הראוי לבטל את עונש המאסר בפועל ולקבוע תחתיו עונש שירוצה בדרך של עבודות שירות. לחלופין ביקש לקצר באופן משמעותי את תקופת המאסר. לטענתו, בהתאם להוראות סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין, בעניינו של המערער היו נסיבות מיוחדות של שיקום שהצדיקו חריגה של ממש ממתחם העונש. עוד טען ב"כ המערער כי בימ"ש השלום לא נתן משקל ראוי לתסקיר שירות המבחן החיובי, לתיקון המשמעותי בכתב האישום, להודאת המערער בהזדמנות הראשונה, חסכון זמן שיפוטי ולעברו הנקי. בנוסף טען ב"כ המערער כי בימ"ש השלום לא נתן משקל לשהיית המערער במעצר ממש למשך כחודשיים, לעובדה שהוא שהה בתנאי מעצר בית מלא כשנה ולאחר מכן במעצר בית חלקי. בטיעוניו בפנינו טען ב"כ המערער כי חלקו של האחר חמור ביותר ביחס לחלקו של המערער, והדגיש כי האחר היה הדומיננטי והמערער רק סייע. מה גם, שהאחר צירף תיק נוסף שנסיבותיו חמורות מאוד. מנגד, סבורה ב"כ המשיבה כי העונש ראוי ואין מקום להתערב בו, וציינה כי האירוע המתואר באישום הראשון שבכתב האישום המתוקן הינו אירוע בריוני ומתוכנן, וגם אירוע האיומים שתואר באישום השני אינו נקודתי. לטענתה, הטלת מאסר שירוצה בעבודות שירות על המערער אינו מבטא את רף הענישה וציינה כי בצדק קבע בימ"ש השלום שמתחם הענישה בעבירות אלימות הוא מאסר מאחורי סורג ובריח ומשנה תוקף יש לכך, כשמתווספות להן עבירות איומים והדחה בחקירה במיוחד כשמדובר בשני אירועים שונים. לטענתה, האחר אכן צירף תיק נוסף אבל זה התבטא בענישה שהיא יותר מכפל העונש שהוטל על המערער. לאחר שעיינתי בגזר הדין של בימ"ש השלום הנכבד, בהודעת הערעור, בתסקיר שירות המבחן ושמעתי את טענות הצדדים, אני מציע לחבריי לקבל את הערעור ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על ששה חודשים בלבד (חלף 10 חודשים), כמפורט להלן. לא נעלם מעיניי הכלל שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שקבעה הערכאה הדיונית, למעט מקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם הוטל עונש החורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים - ראו לעניין זה ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נגד ורשילובסקי (ניתן ביום 3/7/06); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29/1/09); ע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10) וע"פ 6223/11 אחמד אגבאריה נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 26/6/12). יחד עם זאת, הנסיבות של המערער, חלקו של המערער באירועים, התסקיר של שרות המבחן והצורך ביצירת איזון בין שיקולי הענישה השונים, מצדיקים, לטעמי, בנסיבות הענין התערבות בגזר דינו של בית משפט השלום. ראשית כל, אציין כי דעתי כדעת בית משפט השלום הנכבד כי יש להטיל עונשים הולמים בעבירות של אלימות כלפי גוף וכי האירוע נשוא כתב האישום המתוקן הינו אירוע אלים ובריוני במיוחד כשבשני האירועים האלימים נטלו חלק שלושה מעורבים כשפניהם מכוסים בחולצות ופועלים בחבורה ותוך תכנון מוקדם. אולם, אין להתעלם מכך, שבמקומותינו הענישה היא אינדיבידואלית ונקבעת בהתאם למכלול הנסיבות, לרבות הנסיבות האישיות, המלצת שירות המבחן, עברו של הנאשם, תוך יישום מדיניות ענישה ראויה והולמת בהתחשב בשיקולי הענישה שתכליתם השמירה על האינטרס הציבורי והעדפתו על פני שיקולי הענישה האחרים. כאן המקום לציין כי בגזר הדין נעלמה מעיני בימ"ש השלום הנכבד העובדה כי כתב האישום המתוקן ייחס למערער עבירות של סיוע לחבלה ולתקיפה ולא ביצוע בצוותא חדא, למרות זאת, ציין בימ"ש השלום בגזר דינו: "הנאשם מס' 2 (המערער) אמנם לא ביצע דקירתו בפועל של המתלונן, אך פעל בצוותא חדא עם הנאשם מס' 1 ולא ניתן לומר כי חלקו באירוע היה שולי או זניח". (עמ' 28 לגזר הדין, ש' 7-8). כאשר קודם לכן ציין בימ"ש השלום כי המערער: "אמנם לא פצע בפועל את המתלונן אנדרי, אך במעשיו, עודד את הנאשם 1 במעשיו וחיזקו ומעורבותו לא היתה מינורית". (עמ' 25 לגזר הדין, ש' 1-2). כאמור, סעיף 32 לחוק העונשין שדן בעונש על סיוע, קובע כי עונשו של המסייע הינו "מחצית העונש שנקבע בחיקוק בשל ביצועה העיקרי". אמנם על המערער הוטלו 10 חודשי מאסר בפועל, שהם כמעט מחצית העונש שהוטל על האחר. יחד עם זאת, ראוי להזכיר כי האחר צירף תיק נוסף - (ת"פ 48155-01-13) (להלן: "התיק הנוסף"), שייחס לו עבירות של איומים, הפרת הוראה חוקית, תקיפה הגורמת חבלה ממש וכן עבירה של היזק לרכוש במזיד. בתיק הנוסף, נטען כי האחר בעודו מצוי בתנאי מעצר בית, בעקבות האירועים נשוא התיק העיקרי, הגיע ביום 19.1.13 לקניון "לב המפרץ" וביקש לפגוש בחברתו, אשר הודיעה לו על כוונתה להיפרד ממנו. בכניסתו לקניון, משהתבקש על ידי מאבטח הקניון להיבדק, תקף האחר את המאבטח באופן שהטיח בגופו מכת אגרוף וגרם לו לחבלות בעין שמאל. בהמשך משפגש האחר את אביה של חברתו, איים עליו ותקף אותו באופן שהיכה בו מכת אגרוף בפניו שגרמה למתלונן ליפול על הרצפה, נחבל בגבו וברגלו ונגרמו לו חבלות בברכו. כמו כן איים האחר על אדם נוסף ששהה באותו מקום יחד עם משפחת חברתו ותקף אותו באופן שתפס בפניו באמצעות ידיו, פצע אותו בציפורניו וגרם לו לחבלות בפניו. כמו כן ניפץ האחר את הטלפון הנייד של חברתו וגרם לנזק לדיבורית רכב משפחת חברתו. האחר הודה בעבירות שיוחסו לו בתיק הנוסף (המצורף) וכן בעבירות שיוחסו לו בתיק העיקרי נשוא הערעור והורשע בהן. כך שלכאורה, ניתן לומר כי העונש שהוטל על המערער, הינו עונש שאינו עומד בפרופורציה נכונה לחלקו של האחר בפרשה נשוא הערעור ובתיק המצורף. בימ"ש השלום הנכבד קבע מתחם ענישה אחד בעניינו של האחר הן בתיק העיקרי והן בתיק המצורף. בכך נוצרה שגגה בקביעת חלקו של המערער באירועים שבתיק העיקרי. קביעת עונשו של המערער אמורה להיות פועל יוצא לקביעת עונשו של האחר, מבלי להתעלם מנסיבות אחרות בין אם זה לקולא ובין אם זה לחומרה. לעניין קביעת מתחם הענישה ראו ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 5.8.13), שם עמד ביהמ"ש העליון על המנגנון התלת-שלבי לגזירת העונש שנקבע בתיקון 113, בקובעו כי: "בשלב הראשון - המקדמי, נדרש בית המשפט לבדוק האם הנאשם שלפניו הורשע בכמה עבירות, להבדיל מהרשעה בעבירה יחידה. במידה ומדובר בכמה עבירות, על בית המשפט לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים. אם מדובר באירוע אחד, ימשיך בית המשפט 'כרגיל', אל שני השלבים הבאים (קרי, יקבע מתחם ענישה לאירוע כולו ויגזור עונש כולל לכל העבירות הקשורות לאותו אירוע (סעיף 40יג(א) לחוק העונשין)). לעומת זאת, במידה ובית המשפט מצא כי בעבירות שבהן הורשע הנאשם מדובר בכמה אירועים, יקבע עונש הולם לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן יוכל לגזור עונש נפרד לכל אירוע (בד בבד עם קביעה האם ירוצו העונשים בחופף או במצטבר), או עונש כולל לאירועים כולם (סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין); בעקבות המסקנה שהתקבלה בשלב הראשון ימשיך בית המשפט לשני השלבים הבאים: בשלב השני קובע בית המשפט מתחם ענישה ראוי בהתחשב בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה; ובשלב השלישי נבחנות הנסיבות שאינן קשורות לעבירה, ובהתחשב בהן גוזר בית המשפט על הנאשם עונש המצוי במתחם הענישה שנקבע בשלב השני (אלא אם מתקיים אחד משני חריגים שיפורטו להלן)..." לו בימ"ש השלום הנכבד היה קובע מתחם ענישה לגבי העבירות שבתיק העיקרי, היה ניתן ללמוד מכך על גישתו בקביעת העונש שהטיל על המערער. על כן, בחינת העונש הכולל שהוטל על האחר גם בהקשר לתיק המצורף לעומת העונש שהוטל על המערער, עולה הרושם כי תיקון כתב האישום ביחס למערער, בהיותו מסייע ולא מבצע בצוותא, לא קיבל ביטוי נכון בגזירת הדין. מנימוק זה, וכן מן הנימוקים האחרים שפורטו לעיל ואלו שיובאו בהמשך, אציע לחברי לקבל את הערעור ולהקל במידה מסוימת, בדינו של המערער כפי שיובהר בהמשך. מה גם, ששירות המבחן המליץ להטיל על המערער עונש שירוצה בעבודות שירות לצד חיובו בתשלום פיצוי למתלונן. שירות המבחן ציין כי המערער בן 26, אדם נורמטיבי, עברו נקי, הודה בהזדמנות הראשונה, למד לקח ממעשיו, נטל אחריות על התנהגותו ומסוגל להבין את הבעייתיות שבה. להערכת שירות המבחן הסיכון להישנות עבירות דומות בעתיד נמוך. כאן המקום לציין כי בעניינו של האחר סבר שירות המבחן כי הסיכוי להישנות העבירות הינו גבוה והמליץ להשית על האחר ענישה ממשית בדמות מאסר מאחורי סורג ובריח. עוד יש לציין כי לחובתו של האחר הרשעות קודמות. כל אלו מדגישים את חוסר הפרופורציה שבין ענישת הנאשמים באותה פרשה, דבר הקורא להתערבות ערכאת הערעור. לטעמי, המלצת שירות המבחן ראויה והולמת בנסיבות העניין ויש בה כדי ליצור את האיזון הראוי בין שיקולי הענישה, תוך יצירת מנגנון שיהיה בו כדי לאפשר לנאשם, ובענייננו המערער, לנסות ולחזור לתפקד כחלק מהחברה הנורמטיבית. יודגש כי שירות המבחן התרשם שהמערער מסוגל להפיק תועלת מתהליך טיפולי. גילו הצעיר של המערער (שהיה כבן 25 במועד האירוע) מהווה שיקול נוסף שראוי להתחשב בו בעת גזירת הדין, כמפורט בסעיף 40 יא(1) לחוק העונשין, שם נאמר כי: "הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו". כאמור, לגיל הצעיר ולסיכויי השיקום יש לתת משקל הולם לקולא כפי שנקבע בע"פ 7781/12 פלוני נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 25.6.13). בית המשפט העליון מפי כבוד השופט ג'ובראן קבע כי בגזירת עונש של נאשם "בגיר צעיר", יש ליתן משקל ולהתחשב במאפייניה הייחודיים של קבוצה זו: "יש מקום להתחשב במסגרת שיקולי הענישה בייחודיותה של קבוצת ה"בגירים צעירים". חשוב להבהיר כי אין בקביעתנו זו כדי לקבוע כי בגזירת עונשם של קבוצה זו, יש לשקול שיקולים זהים לאלו של קטינים. יחד עם זאת, על בית המשפט בקובעו את עונשו של "בגיר צעיר" לייחס לגילו משקל משמעותי. במסגרת זאת, עליו לשקול בין היתר את קרבתו לגיל 18, ההשפעה האפשרית של מאסר בפועל על שיקומו ומצבו הנפשי, ובגרותו. הכול כעולה מתסקיר המבחן שיוגש בפניו בטרם גזירת העונש". ראו גם ע"פ 4641/12 פלוני נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 20.11.13), שניתן לאחרונה וחזר על אותה גישה בהתאם לאותה הלכה. זאת ועוד: ראוי לציין כי בגין כתב האישום המתוקן נשוא הערעור, היה המערער במעצר של ממש תקופה של כחודשיים, שלא יילקחו בחשבון בעונש שמוצע על ידי - (6 חודשי מאסר בפועל במקום 10 חודשים בהתאם לגזר הדין), הגם שתקופה זו נוכתה מעונש המאסר שבית משפט השלום קבע. סוף דבר, אני מציע לקבל את הערעור ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על 6 חודשים, כשיתר רכיבי הענישה שנקבעו ע"י בית המשפט השלום יישארו על כנם. בטרם יוחלט על אופן ריצוי העונש, יופנה המערער לממונה על עבודות שירות לשם בחינת התאמתו לריצוי עונשו במסגרת זו. לכן, הממונה על עבודות שרות יגיש את חוות דעתו בהקשר להתאמת המערער לריצוי עונשו במסגרת עבודות שרות, עובר למועד שייקבע. ככל שהמערער ירצה את 6 חודשי המאסר בעבודות שירות אין כל סיבה שלא יקוים צו המבחן, לתקופה של 18 חודשים כפי שקבע בימ"ש השלום בגזר דינו. כ' סעב, שופט השופט יגאל גריל, ס. נשיא (אב"ד): אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט כמאל סעב, הן לתוצאה והן לנימוקים. י' גריל, שופט, ס. נשיא[אב"ד] שמואל ברלינר, שופט: איני רואה כל סיבה להתערב בגזר הדין. הענישה הולמת את הנדרש בהתחשב בעבירות, בחומרתן ובנסיבות ביצוען. לו דעתי נשמעה, היה הערעור נדחה. ש' ברלינר, שופט בכיר לפיכך, הוחלט ברוב דעות השופטים: יגאל גריל וכמאל סעב, בהתאם לאמור בפסק דינו של השופט כמאל סעב, וזאת כנגד דעתו החולקת של השופט שמואל ברלינר. משפט פליליאיומיםהרשעהחוק העונשין