ערעור על החלטת בית משפט השלום שלא לפסול את חוות דעת מומחה בית המשפט

ערעור על החלטת בית משפט השלום שלא לפסול את חוות דעת מומחה בית המשפט בין הצדדים תביעה ותביעה שכנגד בגין עבודות חשמל שביצעה המערערת בבית המשיבים. ביום 18.12.11 מונה בתיק בהסכמת הצדדים בורר, הוא מהנדס החשמל מר יעקב קינן. לאחר שמר קינן נתן "פסק בורר", הגישה המערערת בקשה לביטול פסק בורר, בטענות שונות, ובהן שאין מדובר בפסק בורר אלא בחוות דעת, לא ניתנה לצדדים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, הבורר לא הכריע בענין שנמסר להכרעתו, הבורר נפגש עם המשיבים ללא נוכחות המערערת, לא ניהל פרוטוקול, ועוד. לאחר שהתקיים דיון בבקשה, הוסכם לראות את פסק הבורר כחוות דעת מומחה שמונה על ידי בית המשפט, וניתנה לצדדים אפשרות לשאול שאלות הבהרה ולחקור את המומחה. בעקבות תשובות לשאלות הבהרה הגישה המערערת בקשה לפסילת חוות דעת המומחה, אשר נדחתה כאמור. על כך הוגשה בקשת רשות ערעור, ובהחלטתי מיום 10.11.13 נתתי למערערת רשות ערעור, וקבעתי דיון בפני ליום 16.12.13. בעת הדיון בערעור, לראשונה, טען ב"כ המשיבים שוב ושוב, למרות שלא ניתנה לו רשות לטעון טענה זו, שלא הופיעה בעיקרי הטיעון, ובניגוד לתקנה 446, ובניגוד להחלטתי שלא יטען טענה זו, כי יש לדחות את הערעור ולו מהטעם שהמערערת לא צירפה את המומחה כצד לבקשה ולערעור. המשיבים לא טענו שיש לצרף את המומחה, שלא צורף, בעת מתן תגובתם לבקשה לביטול חוות דעת המומחה. הם לא טענו שיש לצרף את המומחה בעת מתן תגובתם לבקשה לרשות ערעור. הם לא טענו שיש לצרף את המומחה בעת הגשת עיקרי טיעון מטעמם. העלאת הטענה הזו לראשונה בעת הדיון בערעור אינה מתיישבת עם חובת תום הלב המוטלת על צדדים בהליכים משפטיים. בצדק רב לא טענו המשיבים בכל ההליכים הקודמים, שיש לצרף את המומחה כצד לבקשה. המומחה אינו צד לבקשה לפסילת חוות דעתו, אם כי מן הראוי לשמוע את דעתו, בעיקר בשאלות עובדתיות. בקשה לפסילת חוות דעת אינה חזית הנפתחת בין המומחה לבין אחד הצדדים. חזית המחלוקת היתה ונותרה בין הצדדים היריבים, ועל המומחה להישאר מחוץ לחזית זו. בענין שבפני, נהגה השופטת המלומדת כראוי, כאשר בהחלטתה מיום 28.7.13 העבירה את הבקשה לתגובת המומחה, מבלי להמתין שהמשיבים יבקשו זאת ממנה. התייחסותו של המומחה ניתנה והיא עמדה בפני בית המשפט קמא ועומדת גם בפני. בפני בית המשפט קמא עמדו גירסאות סותרות בכמה שאלות עובדתיות. כך, לגבי ידיעת המערערת על כך שהיא משלמת כשכר טירחת המומחה 8,000 ₪ במזומן ואילו המשיבים משלמים לו 10,000 ₪ ב- 5 תשלומים. המומחה טען שהודיע למנהל המערערת כבר בהתחלה על כך, אך "לפתע אלי מיתמם ומסתתר מאחורי טענות שקירות כדי למשוך זמן". המערערת מכחישה ידיעה על כך טרם קבלת תשובה לשאלות ההבהרה. יש קושי רב בבירור סתירות עובדתיות בין המומחה לבין צד, כאשר הבאת ראיות בענין זה וחקירת עדים, אינה מתיישבת עם מעמדו של מומחה כמי שנמצא מחוץ למחלוקת. מנגד, לא עומדת למומחה חזקה חלוטה שכל מה שהוא אומר הוא אמת, גם אם טוענים לגירסה אחרת. השופטת המלומדת בחרה לאמץ את גירסת המומחה, בדבר ידיעת המערערת, ללא בירור עובדתי כלשהוא, וללא נימוק להעדפת דברי המומחה. רק בתור חיזוק למסקנה שאליה הגיעה השופטת המלומדת, ציינה את העובדה שהמערערת שאלה את המומחה בנושא זה בשאלות ההבהרה. זאת, מבלי שתברר עם המערערת, מה הניע אותה לשאול שאלה בענין זה בשאלות ההבהרה, ואם נודע דבר התשלום השונה, מתי נודע לה - האם טרם מתן חוות הדעת, או לאחר מכן. אף אם המערערת ידעה שהמומחה מקבל משני הצדדים תשלומים שונים, אין בכך כדי להכשיר מעשה זה. ידיעה אינה בהכרח הסכמה ואינה ויתור על המוסכמה הבסיסית, שהמומחה ינהג מנהג שווה בשני הצדדים. השופטת כתבה בהחלטתה שמעשה זה של המומחה היה מעשה בלתי ראוי, בשל גביית ריבית גבוהה על התשלומים. לפי חישובי, שיעור הריבית השנתית שגבה המומחה היה 150% (ולא 120% כפי שטענה המערערת), לפי שגבה 25% יותר מהסכום במזומן, עבור תשלומים ל- 4 חודשים נוספים, בטור הולך ויורד - 25%X3X2=150. אכן, גביית ריבית בשיעור כזה היא מעשה בלי ראוי של המומחה, אבל זה לא הפגם העיקרי במעשיו. מומחה מוסכם אינו רשאי לגבות סכומים שונים עבור שכר טירחתו משני הצדדים, בין אם הוא מעדיף את האחד ובין אם הוא מעדיף את האחר. יש בכך פגיעה באובייקטיביות של המומחה, ועיוורון עיניו לתת חוות דעתו כנדרש. על מנת שלא להכביד על הצדדים, לא ארבה בציטוטים, לרבות מפי חז"ל, על החובה של מי שאמור להכריע בצורה אובייקטיבית שלא לנהוג מנהג שונה באחד הצדדים, גם לגבי שכר טירחתו. להיבט זה לא התייחסה השופטת המלומדת. שאלה עובדתית נוספת שבה נוצר פער בין גירסאות המערערת והמומחה היא השאלה האם הציע מנהל המערערת למומחה לשלם לו "בשחור". למרות שאין לכך שום קשר לשאלות שנשאל, ראה המומחה להוסיף מעצמו ולומר בתגובתו שהמנהל המערערת הציע לשלם לו בשחור, ועקב יושרו סירב המומחה. האשמה זו הציתה טענה נוספת של המערערת, בדבר האשמת שווא של המומחה כלפיה. השופטת המלומדת קבעה בהחלטתה, שגם בטענה זו אין כדי לפסול את חוות דעת המומחה, ולא נימקה מדוע. ניתן להבין מן ההקשר, שדעת השופטת המלומדת היא שמכיוון שתשובות אלו ניתנו זמן רב לאחר מתן חוות דעתו, אין הן משליכות על אובייקטיביות חוות הדעת. איני מקבל את דעתה של השופטת המלומדת. העובדה שדברים כאלה נאמרים על ידי המומחה, אם אינם נכונים, אינה מנותקת מחוות הדעת. יש צורך בנימוקים משכנעים כדי להחליט שבשעה שנתן המומחה את חוות דעתו היה אובייקטיבי, ורק לאחר מתן חוות דעתו, התחיל להשמיץ אישית את מנהל המערערת. צריך ביסוס לקביעה שהמומחה הפך עוין למערערת רק לאחר מתן חוות הדעת, בניגוד לקביעה ההפוכה , שאם הוא עויין כעת, אפשר שהיה עוין כל הזמן. תחת כנפיה של אותה הנחה, שהדברים נאמרו זמן רב לאחר מתן חוות הדעת, נכנסו גם אמירות נוספות של המומחה, שמנהל המערערת חצוף, והאמירה שמנהל המבקשת ניצל את היותו של המשיב "חצי אוטיסט". אף השופטת המלומדת מצאה שאלו "הערות עגומות". כעולה מתוך ההקשר שבו נאמרו הדברים, האמירה הזו על המשיב לא נאמרה כאיבחון של אופיו של המשיב, כפי שנחזה על ידי מהנדס החשמל בתוקף מומחיותו, אלא כמעין הסבר לצורך להגן על המשיב מפני המערערת. שוב, יחס כזה של המומחה למערערת ולעומתה למשיבים, אינו מנותק ממתן חוות הדעת, אלא אם יש ביסוס לכך. אפשר, שכפי שחושב המומחה כיום, חשב גם בעת מתן חוות דעתו, אלא שאז לא גילה זאת, והיום הוא מגלה. האם סביר יותר שאדם שינה את דעתו משכבר, או שלא שינה את דעתו משכבר? יכול להיות תהליך שבו שופט, או מומחה לצורך הענין, ניגש להכרעה בנושא מסויים מתוך אובייקטיביות טהורה, ובהחלטתו, או חוות דעתו, הוא מגיע למסקנה שדרישותיו של אחד הצדדים, אינן מוצדקות, או אף שקריות, וכי הוא ניצל את מצוקתו השכלית או הרגשית של הצד האחר. זו מסקנה לגיטימית, שאינה מצביעה על נטיה מראש, אבל עליו לכתוב זאת בהחלטתו ולנמק כיצד הגיע למסקנה זו, על מנת שיובן שמדובר בתהליך שאותו עבר השופט לצורך החלטתו, ולא דיעה קדומה. שימוש בשפה בוטה ואישית כלפי הצדדים, ללא שום צורך ענייני, עשוי להצביע על נטיה אישית מוקדמת, יותר מאשר על תהליך של חוות דעת מושכלת. השופטת המלומדת קבעה שבהתחשב בהיסטוריה של התיק, יש בסיס לסברה שמקור הגשת הבקשה, שהוגשה לאחר שהוגשה בקשה לפסילת פסק בורר, היא באכזבה מחוות דעת המומחה, והדבר אינו מצדיק פסילת חוות הדעת. לשם כך ציטטה מן הפסיקה. אין ספק, שהמערערת חולקת על חוות דעת המומחה, אבל אין מדובר באכזבה מחוות דעת המומחה לאחר קבלתה. כידוע, לאחר שניתנה חוות הדעת, הסכימה המערערת לראות בחוות הדעת חוות דעת מומחה בית המשפט, כדי לנסות לשכנע את בית המשפט שלא לקבלה. בניגוד למצב העומד ביסוד פסקי הדין העוסקים בענין זה, ששני הצדדים מסכימים למומחה, ואז המומחה נותן את חוות דעתו ומאכזב את אחד הצדדים, במקרה זה האכזבה היתה עוד לפני המינוי. בנסיבות אלה, אי אפשר לזקוף לחובת המערערת את אי הסכמתה לחוות דעת המומחה. בפיה טענות נוספות נגד חוות דעתו, שעלו כבר בבקשה לביטול פסק הבורר. הארכתי יתר על המידה בדברים בענין זה, משום שנטיית בתי המשפט היא שלא לפסול חוות דעת מומחה בית המשפט, אלא במקרים חריגים. התבטאות חריגה של המומחה כלפי הצדדים, כשהיא נוספת לגביית שכר שונה משני הצדדים, היא אחד המקרים החריגים שבהם יש לפסול את חוות דעת המומחה. ראו רע"א 2104/12 פלונית נ' ד"ר אבי וינברג, מפי השופט זילברטל, שניתן ביום 1.5.12, ופסל את מומחה בית המשפט, בין היתר בשל כך שכינה את האמור בבקשה לפסול את חוות דעתו חוצפה ועזות מצח. אציין, שתגובת המומחה הזו ניתנה לאחר שנתן את חוות דעתו, ולמרות זאת שימשה חלק מהבסיס לפסילת חוות דעתו. השופט זילברטל לא סבר שיש לנתק בין חוות הדעת לבין ההתבטאות בתגובה לבקשת פסילה. במקרה שבפני, להתבטאותו של המומחה כלפי המערערת, מצטרפת התבטאותו החומלת כלפי המשיב, ומעשה גביית שכר הטירחה השונה. ב"כ המשיבים טען שכל טענות המערערת נטענו בפני השופטת בבית משפט קמא ונידחו בהחלטה מנומקת. נניח שכך הוא. החלטת השופטת המלומדת נתונה לביקורת. גם אם דחתה טענה של המערערת, או את כל הטענות של המערערת, אפשר שקביעתה לא תעמוד בערעור. אין צורך בטענות חדשות לגמרי כדי לשנות את החלטת בית המשפט קמא. יש צורך להתמודד עם הבסיס המשפטי של החלטת בית המשפט קמא, וכך נעשה. ב"כ המשיבים ציטט בעיקרי הטיעון שלו פסקי דין שלפיהם בית המשפט ייטה לא לסטות מקביעת מומחה בית המשפט. איננו עוסקים כעת בשאלה זו, אלא בשאלה אם בית המשפט יפסול את חוות דעת המומחה מבלי לדון בה לגופה. דווקא נטיית בתי המשפט לאמץ את תוכנה של חוות דעת מומחה בית המשפט, מחייבת זהירות רבה יותר בבחינת כשירותה של חוות הדעת לעמוד נוכח התנהגות המומחה. על כן, על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטת השופטת חן ברק כאמור, מקבל את הבקשה לפסילת חוות דעת המומחה, ופוסל את חוות דעת המומחה מר קינן. המערערת זכתה בערעור, לאחר שהשתמשה בשירותי עריכת דין ושילמה אגרות והפקידה עירבון, והיא זכאית להוצאות משפט. ב"כ המשיבים טען בין היתר, שהמשיבים עשו כל דבר בתום לב. הם אינם אשמים במעשיו והתבטאויותיו של המומחה. למרות זאת, עליהם לשלם את הוצאות המערערת. בהחלטת השופטת קמא נקבע שהוצאות הבקשה ילקחו בחשבון, דהיינו המשיבים זכאים להוצאות למרות שההחלטה לא דנה במעשיהם, בשל השתתפותם בהליך והעובדה שדעתם התקבלה. דין הוא איפוא שישלמו הוצאות אם חוות הדעת מבוטלת, בגין ההליך שבבית המשפט קמא. בגין הליך הבקשה לרשות ערעור כבר חוייבו בהוצאות כשהתקבלה הבקשה, שכן היא התקבלה כנגד דעתם החולקת. כעת, בגין הערעור המתקבל כנגד דעתם החולקת, עליהם לשלם את הוצאות המערערת בערעור. ניתן היה לחסוך הוצאות אלו, אילו הסכימו המשיבים לפסילת חוות הדעת, בכל שלב. הם בחרו, כזכותם, לנצל את זכותם לטעון כנגד טענות המערערת. משדעתם נדחתה, עליהם לשלם את הוצאות המשפט. בקביעת הוצאות המשפט התחשבתי הן בסכום העירבון שהופקד על ידי המערערת לכיסוי הוצאות המשפט, הן בסכומים השנויים במחלוקת, שיש להם משמעות לפי תקנה 512 ולפי התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין, והן בהוצאות שיש לפסוק בגין ההליך בבית המשפט קמא בבקשה לפסילת חוות דעת המומחה. על כן, אני קובע את סכום ההוצאות שעל המשיבים לשלם למערערת בסך 10,000 ₪, בצירוף אגרת הערעור. מומחה מטעם בית המשפטערעור על החלטת בית משפטחוות דעת מומחהמומחהערעורחוות דעת