תביעה לשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן "חוק יחסי ממון"), ומינה מנהל זמני מיוחד לעסקי המבקש, אשר נדרש לבחון את הוצאות והכנסות עסקי המבקש לרבות חברות בע"מ (חברות יחיד שבבעלות המבקש בלבד) ולוודא, כי כל משיכות הכספים בעסקי המבקש מבוצעות לצורך ניהול שוטף ותקין של העסקים. המנהל המיוחד הוסמך לאשר ולהימנע מלאשר פעולות החורגות מניהול כאמור. 2. הצדדים, בני זוג אשר נישאו זל"ז ביום 8/92. יחסי הצדדים נקלעו למשבר והם חיים בנפרד מאז חודש 1/13. בחודש 5/13 הגישה המשיבה תביעה למזונות אישה וילדים ותביעה לשמירת זכויות. ב- 6/13 הגיש המבקש תביעה רכושית ועתר לאיזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון. 3. ביום 11/13 התקיים דיון בפניי בבקשה וזאת לשם השלמת טיעונים. ב"כ המשיבה השאיר לשיקול דעת ביהמ"ש והכרעתו האם לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה. בהתאם לסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 החלטתי לדון בבקשה כבכתב ערעור ולאחר שלצדדים ניתנה הזדמנות להביע התנגדותם לכך. 4. המבקש הגיש גם בקשה לעיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש קמא. בהחלטה מיום 10/13 הוריתי על עיכוב ביצוע ההחלטה באופן חלקי, כך שהעיכוב יהא ביחס לאותה הוראה לפיה משיכת כספים תתאפשר אך בהסכמת וחתימת המנהל המיוחד. מצד שני הוריתי, כי שאר הסמכויות אשר הוענקו למנהל המיוחד יעמדו בעינן ותתווסף גם חובת דיווח מטעם הבנקים ומטעם המבקש על ביצוע כל משיכה מחשבונות הבנקים השונים, אשר פרטיהם הועלו בגדרי בקשת המנהל המיוחד. מאוחר יותר הוריתי, כי משיכת כספים מעל ל-100,000 ₪ תתאפשר אך בהסכמת המנהל המיוחד וזאת עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. 5. בבקשה למינוי מנהל מיוחד חיצוני או כונס נכסים טענה המשיבה, כי לצדדים עסקים משותפים בתחום המזון, יבוא מכוניות, מכירת מכוניות בחו"ל והשכרת נכסים בחו"ל, וכי לאחר המשבר שפקד את חייהם החל המבקש פועל באופן חד צדדי בעסקים המשפחתיים ומנע ממנה שימוש בהכנסות המשותפות. היא טענה, כי פעולותיו נועדו לרוקן את עסקי הצדדים מתוכן. עוד טענה, כי המבקש מתכוון לסגור את החברה באמצעותה הוא מנהל עסקים אלה ולהפעיל את העסקים במסגרת חברה אחרת. 6. המבקש התנגד לבקשה וטען, כי המשיבה לא הציגה כל ראיה על פעילות חריגה בחברה, אשר מלמדת על חשש כלשהו בקשר להמשך פעילותה, וכי החברה בבעלותו הבלעדית. הוא טען, כי המשיבה מנסה להפריע לפעילות החברה ולהביא לקריסתה. עוד טען, כי החברה היא אישיות משפטית הנפרדת ממנו ולביהמ"ש לענייני משפחה אין סמכות לדון בבקשה למינוי מנהל מיוחד לחברה, משהסמכות לדון בה נתונה לביהמ"ש המחוזי, מה גם והחברה לא צורפה כצד להליך. 7. בהחלטה מושא הערעור קבע ביהמ"ש קמא, כי מהחומר שנפרס לפניו ( לא התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים ) ומבלי לקבוע מסמרות, נראה לכאורה, כי עסקי המבקש התנהלו במסגרת עסק משפחתי המשותף לצדדים. המשיבה טוענת לקיפוח ובשלב המקדמי של הדיון יש בטענותיה כדי להצדיק מינוי מנהל מיוחד, לצורך מניעת המשך קיפוח זכויותיה. בית המשפט קמא הוסיף כי טענות המשיבה לעניין קיפוח זכויותיה בניהול עסקי המבקש, מצדיקות מינוי מנהל מיוחד לצורך פיקוח וניהול. ביהמ"ש קמא הוסיף, כי הנזק שעלול להיגרם למשיבה אם לא ימונה צד ג' לצורך פיקוח וניהול העסק המשפחתי, גדול יותר מהנזק שיגרם למערער אם ימונה צד ג'. לפי ביהמ"ש קמא, אין במינוי מנהל מיוחד כדי לפגוע במי מהצדדים וכל מטרתו היא לפקח על הפעילות העסקית של החברה. תמצית טענות המבקש - ביהמ"ש קמא התעלם מההשלכות מרחיקות הלכת של המינוי ולפגיעה החמורה שתיגרם למבקש. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, כי לא קוימה ולו ישיבה אחת בעניינם של הצדדים, וכאשר צווים שניתנו לבקשת המשיבה למניעת דיספוזיציה, מקוימים על המבקש. - החברה שמונה לה מנהל מיוחד לא צורפה כצד בתיק. גם אם החברה היתה מצורפת, עדיין אין סמכות לביהמ"ש קמא לתן את הסעד המבוקש. ביהמ"ש מינה מנהל מיוחד לחברה בעילה של קיפוח מיעוט, הגם שמדובר בחברת יחיד - המבקש כך שאין בעלי מניות מיעוט בחברה ומכאן לא היה מוסמך בית משפט למנות מנהל מיוחד בעילה שממילא לא באה אל העולם. - המועד לאיזון המשאבים חל, בכל מקרה, לפני מועד מינוי המנהל המיוחד, ולא ברור כיצד ביהמ"ש מינה מנהל מיוחד במועד המאוחר למועד איזון המשאבים, שעה שהמשיבה עצמה אינה טוענת לבעלות בחברה אלא מבקשת לאזן את שווי החברה. - טעה ביהמ"ש כאשר מינה מנהל מיוחד בעת שניתנו צווים למניעת דיספוזיציה. מינוי מנהל מיוחד או כונס נכסים הינו סעד קיצוני וניתן להעניקו, רק לאחר שצווים אחרים אינם מקוימים. המבקש נוהג בהפעלת זכויותיו ובמילוי חובותיו כלפי החברה בתום לב ובדרך מקובלת. - טעה ביהמ"ש כאשר התעלם מהנזקים העצומים שייגרמו עקב המינוי וכן טעה, כאשר העדיף מינוי מנהל מיוחד על איזון משאבים מוקדם. המבקש אינו מתכחש לזכותה של המשיבה לאיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון, ואף ביקש להקדים את איזון המשאבים על פי תיקון מס' 4 - תיקון תשס"ט-2008 לחוק יחסי ממון זאת עשה במסגרת תביעה רכושית נפרדת. ביהמ"ש קמא אף לא התנה את המינוי בערובה מצד המשיבה. 8. בדיון שהתקיים בפניי חזרה ב"כ המבקש על טענותיה והדגישה, כי הסעד שניתן הוא הרסני מבחינת מרשה. עוד טענה, כי הסעד ניתן במסגרת תביעה לשמירת זכויות ולא בתביעה לאיזון משאבים כשלטענת המשיבה טרם הגיע המועד לעריכת איזון על פי חוק יחסי ממון. טענות המשיבה בתמצית - לא היה צורך בצירוף החברה כבעלת דין ובכל מקרה עמדתה נשמעה משעמדת בעל המניות היחיד בה הוצגה בפני ביהמ"ש. - אף שהסעד שניתן הוא סעד שיורי הרי בנסיבות המקרה, אין כל סעד אחר פחות דרסטי שיכול להבטיח את השמירה על המצב הקיים וצווי הגבלת השימוש שניתנו קודם לכן, אינם ניתנים לאכיפה בנסיבות הספציפיות. - המבקש מפחית ומנסה להפחית ממסת הנכסים שבבעלות הצדדים ולרוקן את העסקים מתוכן, כך שקיים חשש ממשי המבוסס כדבעי, כי נכסי הצדדים לא יספיקו לביצוע החלוקה ביניהם ולו לפי המועד הקובע, גם אם נאמץ את מועד הקרע לו טוען המערער. המנהל המיוחד מונה למטרה אחת והיא שמירה על המצב הקיים, ולפיכך לא יגרם למבקש נזק מהמינוי. דיון והכרעה 9. ככלל, סעד זמני נועד להבטיח ולשרת את הסעד הסופי תוך שמירה על המצב הקיים. במקרה שלנו הסעד של מינוי מנהל מיוחד ניתן בגדרי תביעה לשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, כשהסעד הסופי בגדרי ההליך העיקרי דומה בתכליתו אם לא אף זהה לסעד הזמני, שניהם נועדו לשמור על אותה זכות נטענת של בת הזוג - המשיבה בזכויות בנות האיזון שצברו הצדדים במהלך חיי הנישואין, כדי להבטיח כי יהא מה לאזן במועד עריכת איזון המשאבים. בנוסף, בבואנו לבחון נחיצות הסעד הזמני המבוקש ובמקרה דנן מינוי מנהל מיוחד, יש לעמוד על מהות הזכות שלשם הגנה עליה נועד אותו סעד זמני. בהקשר שלנו ומשעסקינן בתביעות רכושיות בין בני זוג, יש לבחון מהו המשטר הרכושי שחל על יחסי הממון ביניהם והאם הזכויות מושא תביעתם ובקשתם מסווגות כקנייניות כמתחייב על פי משטר חזקת השיתוף או שמא מדובר בזכות אובליגטורית לאיזון המשאבים, כפי המקרה שלפנינו. במהלך הדיון שנתקיים בפני, הבהירה המשיבה לראשונה, כי הזכויות להן היא טוענת ובשלהן ביקשה את הסעד הזמני אינן זכויות קנייניות; אין היא טוענת לשיתוף קנייני בעסק ובחברות השונות של המשיב, אלא שלדידה היא זכאית למחצית שווין מכוח הזכות לאיזון המשאבים. יוער, כי מכתבי הטענות לפני בית משפט קמא הציגה המבקשת תמונה בלתי אחידה ובלתי ברורה ביחס למהות הזכויות להן טוענת, ובדין סבר בית משפט קמא כי הבקשה נשענת על אדני השיתוף, מכוח טענת המשיבה בדבר זכויות בעסקים ובחברות. כמו כן, בדיון שהתקיים לפני ביקש ב"כ המשיבה להבהיר את עמדת מרשתו לפיה היא סבורה, כי למרות ההליכים המשפטיים המתנהלים בין בני הזוג, טרם הגיעה העת לאיזון המשאבים משום שהיא מאמינה כי ניתן לאחות את הקרע ביניהם ולחזור לאותו מסלול של ניהול חיי זוגיות ערב המשבר שפקד אותם. משום כך טענה המשיבה, כי אין כל סעד אחר שיכול להבטיח את השמירה על מסת הרכוש שלא באמצעות הסעד של מינוי מנהל מיוחד ולטענתו סעדים אחרים אין בכוחם להשיג מטרה זו. 10. נתחיל בטענה שעניינה אי צירוף החברה לה מונה המנהל המיוחד. אכן, צודק המבקש בטענתו, כי היה על המשיבה לצרף את החברה כמשיבה בבקשה וכנתבעת נוספת בהליך העיקרי, הרי בסופו של יום המנהל מונה כדי לנהל אותה חברה ואך מתחייב הוא, בנסיבות כאלה, ולו למען שהסעד יהא אפקטיבי, לצרפה להליך. עם זאת לא מצאתי, כי אי צירוף החברה, כשלעצמו, מצדיק ביטול ההחלטה. המבקש הוא בעל מניות יחיד בחברה, הוא גם מנהלה ולמעשה קיימת זהות מלאה בינו לבינה. שמיעת עמדת המבקש היא למעשה שמיעת עמדת החברה והאינטרסים של השניים זהים. עם זאת, ראוי שבית משפט קמא יפעל לצירופה של החברה או החברות כמשיבות וכנתבעות נוספות בהליך העיקרי. 11. כפי שצוין בהחלטה, הבקשה היתה למינוי מנהל חיצוני או כונס נכסים אשר ינהל ויפקח על העסקים עד לסיום ההליכים בין הצדדים. ביהמ"ש קמא התייחס בהחלטתו לתקנה 387 ב' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 שעניינה מינוי כונס נכסים זמני וכן למינוי מנהל מיוחד לחברה משפחתית מכוח סעיף 191 א' לחוק החברות, התשנ"ט - 1999. לדעתי, ולנוכח הבהרות המשיבה בדיון שהתקיים לפני אין להחיל על המקרה דנן את הוראות ס' 191 (א) לחוק החברות, ראשית משום שהמשיבה עצמה מודה, כי אינה בעלת מניות בחברה ושנית, משום שהיא טענה במפורש, יותר מפעם אחת, כי היא זכאית לקבל מחצית שווי החברה/העסקים ואינה טוענת לזכויות מכוח שיתוף בהם. כאמור, בית משפט קמא סבר, כי יש להיזקק לאותה הוראה נוכח פני טענות המשיבה בדבר שיתוף. כך למשל בהחלטה נאמר:" לטענתה, לצדדים עסקים רבים שמנוהלים ע"י המשיב המהווים עסקים משותפים בתחום ... פועל המשיב באופן חד צדדי בעסקים המשפחתיים ומונע ממנה שימוש בהכנסות בכספים המשותפים של הצדדים מהעסקים הנ"ל. לדבריה, פעולותיו של המשיב נועדו לרוקן את עסקי הצדדים... " ( עמ' 1 ש' 7-12 ) ובהמשך לזה אומר ביהמ"ש קמא: " לטענתה המשיב מתכוון לסגור את החברה ולהפעיל את עסקיהם המשותפים במסגרת חברה אחרת ... ". גם אם בדיעבד ובשל הבהרות המשיבה שבאו באיחור רב מתברר, כי על המקרה לא תחול ההוראה האמורה מחוק החברות, הרי בימ"ש קמא היה מוסמך לתת, ככל שהמקרה מצדיק זאת, סעד כאמור, בין אם מכוח סמכותו ליתן סעדים לשמירת זכויות בהתאם לס' 11 לחוק יחסי ממון, ובין אם על פי סמכותו מכוח פרק כח' לתקנות סדר הדין האזרחי. 12. ס' 11 לחוק יחסי ממון שכותרתו "אמצעים לשמירת זכויות" קובע: "עשה אחד מבני הזוג פעולה שיש בה כדי לסכל זכות או זכות עתידה של בן הזוג השני על פי הסכם ממון או על פי הסדר איזון המשאבים, או שקיים חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזאת, רשאי בית המשפט או בית הדין, לפי בקשת בן הזוג השני, לנקוט אמצעים לשמירת הזכות האמורה, ובין השאר רשאי הוא לעשות אחת או יותר מאלה: (1) לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה; (2) לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני הזוג; (3) לצוות על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על פי חוק שרשום בו נכס של אחד מבני הזוג. " מטרתו של סעיף זה היא לאפשר לכל אחד מבני הזוג לקבל צווים מתאימים מביהמ"ש, כדי לשמור את זכויותיו מכוח האיזון. ביהמ"ש יפעל עפ"י הסעיף הנ"ל, כאשר מבוצעת פעולה של סיכול זכות מצד בן הזוג או כשקיים חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזו. הפסיקה פירשה את המונח "חשש סביר" באופן רחב אם כי אין הדבר אומר, כי סעדים זמניים יינתנו כלאחר יד ובאופן גורף כל אימת שמתרחש משבר בחיי בני הזוג. 13. וכך אומר בית משפט העליון בע"א 1915/91 קנובלר נ' קנובלר, פד"י מט(3) 529, 637, מפי כב' השופט מצא: "ופרשנות מרחיבה של יסודות העילה המזכה בסעד זה, עשויות "לא רק לשמר את הרכוש אלא גם להקהות את העוקץ של אמצעי לחץ וסחיטה". בדקתי ונוכחתי כי במספר מקרים, שבהם הוענק הסעד על-ידי בתי-משפט מחוזיים, אכן ננקטה גישה זו. בכמה מאלה אף נקבע שכדי לזכות בסעד מניעתי אין בן הזוג התובע חייב להוכיח שבן-זוגו כבר עשה מעשה של העלמת רכוש". עוד נפסק בע"א 1565/94 מנדלברג נ' מנדלברג פד"י מט(5) 171, 176: "המערערת מבקשת להיבנות מפסק הדין בעניין קנובלר [5], שבו נכתב שיש להרחיב את השימוש בסעיף 11 . ואולם אין בפסק הדין הנ"ל כדי להועיל למערערת. שם נאמר אך זאת - שהערכאה המוסמכת לדון לפי סעיף 11, תיטיב לעשות אם תרחיב את השימוש בסמכות האמורה, אך אין באמור כדי להעניק סמכות לערכאה שאינה מוסמכת". כאמור, יש לפרש את המונח "חשש סביר" שבס' 11 לחוק יחסי ממון בצורה מרחיבה, ומלשון הסעיף עצמו אף למדים כי חשש זה אינו נלמד אך מפעולה ספציפית שנקט בן הזוג האחר בקשר לזכויות ולנכסים מושא האיזון אלא שהדבר יכול להילמד מנסיבות אחרות, התנהגות אחרת, ובוודאי מאמירות או הצהרות שבאו מצד בן הזוג לפיהן מתכוון הוא להבריח נכסים או לרוקן עסק מנכסיו. ייתכן ופרשנות מרחיבה זו הושפעה, לא מעט, מאותו מצב משפטי ששרר לפני תיקון תשס"ט, שלא אפשר עריכת איזון משאבים טרם התרת הנישואין - מתן הגט. מכאן, פרשנות מרחיבה שלא דרשה מעשה ספציפי חד וברור של הברחת רכוש או ניסיון להברחתו, ותחת זאת הסתפקה באותו "חשש סביר" הנלמד פעמים רבות מעצם קיומו של הסכסוך, אפשרה לבן זוג לעקל זכויות או לקבל סעד בדמות של מניעת דיספוזיציה או מינוי מנהל מיוחד (במקרים המתאימים), אף שמועד האיזון לא נראה באופק, ולמרות שעל פי הוראת סעיף 4 לחוק יחסי ממון, כל עוד ולא הותרו נישואי בני הזוג יחול עליהם משטר של הפרדה, מאחר והנישואין וקיומם כשלעצמם אינו פוגע בקניינם של בני הזוג ואינו מקנה לאחד מהם זכויות בנכסי השני. סעד על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון אפשר אם כן לאותו בן זוג המעוניין בגירושין שנתקל בסירוב מצד בן הזוג האחר, לממש ולו במעט את הזכות העתידית לאיזון המשאבים או ל"געת בה בקצות אצבעותיו", במובן של מניעת סיכולה, בכך שהגביל את חופש הפעולה של בן הזוג האחר בנכסיו שלו ומנע ממנו לנהוג בהם כעולה על רוחו, להבריחם או לכלותם, ויתכן והדבר תרם במקרים המתאימים לזירוז הגירושין ומניעת המשך נסיונות הסחיטה והשגת ויתורים רכושיים בתמורה להסכמה להתגרש. דעה זו מקבלת תימוכין למקרא פסיקת בית המשפט העליון עליה עמדנו קודם (דעת השופט מצא למשל) בפרשת קנובלר שם נאמר בהתייחס לפרשנות המרחיבה של יסודות העילה שעל פי סעיף 11 כי זו "עשויה לא רק לשמר את הרכוש אלא גם להקהות את העוקץ של אמצעי לחץ וסחיטה". והנה, במסגרת תיקון מס' 4 (תשס"ט) ביקש המחוקק לנתק את התלות שבין הגירושין לבין איזון המשאבים ואפשר הקדמת מועד האיזון, כמפורט בסעיף 5א'. לכאורה, תיקון זה מחייב בצדו בחינה מחדש של אותה פרשנות של העילות שבסעיף 11. ניתן אף לומר, כי במצב המשפטי כיום, הסעד לשמירת זכויות שהיה בבחינת סעד סופי בתביעות על פי סעיף 11, הפך לסעד זמני שראוי לו להתברר במסגרת תביעה שהסעד הסופי שלה הוא איזון המשאבים, ויקשה היום לחשוב על מקרים המתאימים להגשת תביעה לשמירת זכויות מבלי שהדבר נעשה במקביל לתביעות נוספות לאיזון המשאבים, זאת לאור התיקון ולנוכח אותה הוראה שבסעיף 5א(ה) לחוק שהוספה לאחר התיקון המורה: "בקשה לביצוע הסדר איזון משאבים לא תידחה או תימחק בשל כך שטרם חלפה שנה מיום שנפתח הליך כאמור בסעיף קטן (א)(1)(ב), ובית המשפט או בית הדין רשאי לעכב את הדיון בבקשה כאמור". 14. אין ספק כי האינטרס של המשיבה להבטיח ביצועו של פסק דין עתידי לאיזון משאבים, הוא אינטרס חשוב וראוי להגנה, ואין בסיווג הזכות לאיזון כאובליגטורית נדחית כדי להעמידה במישור היחסים בין בני הזוג, במעמד נחות מזכויות הנובעות משיתוף המקנה להם הזכות ליטול מחצית מנכס זה או אחר או לבקש פירוק השיתוף בו. המדובר בזכויות הנובעות מקשר הנישואין, מאותו קשר זוגי, לפעמים בן שנים רבות, שהצמיח זכות לאיזון משאבים ובאותה עת גם זכויות אחרות קניינות או אחרות עליהם חל משטר השיתוף. יש לזכור גם בהקשר זה, כי חוק יחסי ממון ומשטר איזון המשאבים החליף את משטר חזקת השיתוף בין בני זוג, ובשל כך ראוי להעניק לזכות לאיזון משאבים באותם נכסים בני איזון מעמד שווה לאותה זכות קניינית מכוח חזקת השיתוף, ולו רק במישור היחסים בין בני הזוג עצמם. בתוך כך יש לשאוף להקל על בן הזוג בהליכי הגבייה העתידיים מבלי שיזקק להליכי הוצל"פ מייגעים, שאין לדעת מה יהא סופם, שמא יעמוד אותו בן זוג בפני שוקת שבורה, ולא יתאפשר לו לממש הזכות לאיזון. לאינטרס זה יש לייחס משקל משמעותי בבואנו להכריע בבקשות לסעדים זמניים שנועדו לשרת את האיזון בסוף ההליך, והדבר מתחייב גם לאור הוראת סע' 7 לחוק בתי המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה -1995 המורה כי הליכי הביצוע בתובענות לאיזון משאבים או פירוק שיתוף יבוצעו על פי החלטת בית המשפט לעניני משפחה ובפיקוחו. יש להדגיש מן הצד האחר, כי שיקולים אלה מצטרפים לשורה של שיקולים ואינטרסים שיש לקחת בחשבון במלאכת עריכת האיזונים. על אלה נמנים גם האינטרסים של שני הצדדים והדרישה כי הצו הזמני יהא מידתי. 15. יודגש כאן כי במקרה דנן, המערער מודה בזכותה של המשיבה לקבלת מחצית שווי עסקיו בהיותם בני איזון. 16. כפי שציינתי לעיל, במקרים רבים טרם תיקון מס' 4, הייתה חולפת תקופה ארוכה הנמדדת אפילו על פני שנים בין מועד המשבר או הקרע שפקד את חיי בני הזוג ועד לפקיעת נישואיהם, כך שהסעד של שמירת זכויות על פי סעיף 11, חרף התוצאות המגבילות מעצם הענקתו, היה דרוש וחסר תחליף. לאחר תיקון מס' 4 המאפשר הקדמת מועד האיזון והענקת אפשרות לבן זוג לתבוע איזון המשאבים בטרם פקיעת הנישואין, יש לקחת בחשבון האפשרות של עריכת איזון מוקדם, גם כשיקול בעת הכרעה בבקשה לסעד זמני במסגרת תביעה לשמירת זכויות. 17. במקרה דנן, ההחלטה ניתנה במסגרת תביעה לשמירת זכויות, להבדיל מתביעה לאיזון משאבים. המשיבה אינה מבקשת לערוך איזון של כלל נכסי וזכויות הצדדים אלא שהיא מעוניינת, כך לטענתה, לשקם את יחסיה עם המערער ולחזור לחיים משותפים. במילים אחרות, במקרה זה, מינוי מנהל מיוחד לא נועד לשמור את הנכסים עד למועד האיזון, אלא עד למועד חזרת בני הזוג לחיים הרמוניים יחד. חוששני כי סעד כזה, ככל שנועד למטרות האמורות, אינו עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. חרף תיקון מס' 4, אינני פוסל את האפשרות של הגשת תביעה לסעדים על פי סעיף 11, ברם, נראה כי בהעדר תביעה לאיזון משאבים, יהא נכון להגביל את הצו לתקופה של מספר חודשים, כך שאם בתום התקופה לא הוגשה תביעה לאיזון משאבים יפקע הסעד. אלא שבמקרה שלנו תביעת המשיבה לשמירת זכויות לא נותרה בודדה משמנגד הגיש המבקש תביעה לאיזון משאבים וממילא שתי התביעות צריכות להתברר במאוחד. 18. המנהל המיוחד נדרש לבחון את הוצאות והכנסות עסקי המבקש ולוודא, כי כל משיכות הכספים בעסקי המבקש מבוצעות לצורך ניהול שוטף ותקין של העסקים והוא גם הוסמך לאשר ולהימנע מלאשר פעולות החורגות מניהול כאמור. סמכויות אלה הן מסוג הסמכויות שניתן להעניק לכונס נכסים זמני, שלביהמ"ש סמכות למנותו בהתקיים תנאים מסוימים עליהם נעמוד להלן, והם ינחו אותנו במינוי מנהל מיוחד. 19. תקנה 387ב(א) לתקנות סד"א קובעת: "בית המשפט רשאי בצו, בכפוף להוראות סימן א', למנות כונס נכסים זמני (להלן — כונס) על נכסים מסוימים של המשיב שברשותו או ברשות מחזיק, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש ממשי לפגיעה ניכרת בערכם של הנכסים או לכך שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם או כי הנכסים הופקו תוך ביצוע המעשה או המחדל נושא התובענה או שימשו לביצועו, וכי אי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין." על מינוי כונס נכסים זמני יחולו אותן דרישות למתן סעד זמני, קרי, קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה וכן כאשר מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד. בנוסף, על מנת להעניק סעד מסוג זה יש להוכיח, כי קיים חשש ממשי, כלשון התקנה, לפגיעה ניכרת בערכם של הנכסים, או כי המשיב או אדם אחר מטעמו עומדים להעלים את הנכסים או להשמידם, או במקרה והנכסים הופקו תוך ביצוע המעשה או המחדל נושא התביעה או שימשו לביצועו. כאן יצוין שהמשיבה טענה כי המבקש איים לרוקן את החברה מנכסיה, בין היתר בשל חוב בגובה של כ-..... מיליון ₪, כעולה מהודעות - מסרונים שקבלה מהמערער (לטלפון הנייד), אשר צורפו לבקשה, ולכאורה בכך יצאה ידי חובת הוכחת אותו "חשש סביר" שהוא עומד לעשות זאת. 20. יודגש, כי הפגיעה עקב מינוי כונס נכסים היא חמורה בהרבה מהפגיעה שבהטלת עיקול זמני למשל, ולפיכך על ביהמ"ש לנהוג בזהירות רבה ולהימנע ככל הניתן ממינוי כונס נכסים מקום שניתן להסתפק בעיקול או בסעד אחר ( ראה עו"ד משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה למעשה, מהדורה 15, עמ' 919-920 ). 21. החלטת ביהמ"ש קמא ניתנה מבלי שהתקיים דיון במעמד הצדדים, שעה שכל צד העלה גרסה עובדתית שונה, כך שבעוד שהמשיבה טענה, כי המבקש עומד להבריח נכסים ואף החל במשימה זו, וכי קיים חשש שירוקן את החברה מנכסיה, טען המבקש, כי המשיבה לא הציגה כל ראיה על פעילות חריגה בחברה אשר מלמדת על חשש כלשהו בקשר להמשך פעילותה. מטבע הדברים, מבלי שנחקרו בעלי הדין על תצהיריהם, לא יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה בדבר ההשלכות האפשריות של אי מתן הצו, ועד כמה הדבר עלול לסכל את התביעה ולרוקן את החברה מנכסיה, כשם שטענה המשיבה. הדברים מקבלים משנה תוקף, נוכח העובדה שהסעד הזמני בין אם ניתן במסגרת תביעה לשמירת זכויות ובין אם ניתן כסעד זמני בתביעה לאיזון משאבים, נועד כדי להבטיח את אותה זכות כספית עתידית של המשיבה לקבלת מחצית שווי העסקים והחברה - הנכסים בני האיזון. ודוק: למשיבה אין אינטרס להיפרע דווקא מהחברות או העסק, ואין כל הצדקה ליתן סעד כלפי אלה כשניתן להבטיח תשלום מחצית שווים למשיבה מתוך נכסים אחרים משותפים או בני איזון. במילים אחרות, חובה היה על ביהמ"ש קמא לבחון, האם ניתן להבטיח את זכויותיה של המשיבה באמצעות הטלת עיקולים על נכסים אחרים שיש לצדדים, או באמצעות סעדים זמניים אחרים, פחות דרסטיים מבחינתו של המערער. גם אם בית המשפט הגיע למסקנה כי בשלב הראשון אין להסתפק בסעדים אחרים חלופיים שבחלקם ניתנו בעבר, הרי שלנוכח מהות הסעד של מינוי מנהל מיוחד ראוי כי בית המשפט ישקול כבר עתה אפשרות של מתן סעד חלופי בטווח הקרוב תחת הסעד של מינוי מנהל מיוחד וזאת לאחר שקיבל הערכה לגבי שווי העסק - החברה. 22. כפי שעולה מטיעוני הצדדים הם צברו נכסים נוספים, ובין אלה בית מגורים שלא מן הנמנע, כי הטלת עיקול על זכויות המבקש בו, היה בה כדי לספק את המטרה לשמה נועד מינוי המנהל המיוחד והבטחת זכויותיה של המשיבה לקבלת מחצית משווי החברות והעסק, כאשר ללא ספק סעד כזה הינו מידתי יותר ועדיף מאשר מינוי מנהל מיוחד לעסקי המבקש. 23. על רקע כל המפורט ולאחר שקילת מכלול נסיבות העניין, ובמיוחד אי קיום דיון במעמד הצדדים, במצוות תקנה 367 (א) לתקנות סד"א אין מנוס מהחזרת הבקשה להמשך דיון בפני ביהמ"ש קמא, שיועיד מועד לקיום דיון בבקשה במעמד שני הצדדים. לשם בחינת אפשרות של הבטחת זכויות המשיבה בדרך פחות דרסטית, ישקול ביהמ"ש קמא למנות מומחה לשם הערכת שווי עסקי והחברות שבבעלות המבקש, על מנת לעמוד על היקף הזכויות הכספיות של המשיבה בקשר עם עסקים אלה ולבחון אמצעים אחרים לשם הבטחת זכויותיה, שלא על דרך של מינוי מנהל מיוחד, שללא ספק פגיעתו במבקש תהא גדולה, ולו משום הפגיעה בזכותו לנהל עסקיו כעולה על רוחו כפי שנהג מזה שנים. בהקשר זה אעיר, כי לא נעלמה מעיניי טענת המשיבה לפיה היא מעוניינת בשיקום היחסים עם המבקש, וכי עדיין אין בפנינו "מועד קובע" לעריכת האיזון. עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין או להביע עמדה ביחס למועד זה, הרי נוכח תיקון מס'4 לחוק יחסי ממון והקדמת מועד האיזון, ובהינתן העובדה, כי בחודש 4/13 הגישה המשיבה בקשה ליישוב סכסוך וחודש לאחר מכן הגישה תביעת מזונות ותביעה לשמירת זכויות, ומנגד הגיש המבקש בחודש 6/13 תביעה לאיזון משאבים, נראה, כי נפל דבר ביחסים שבין הצדדים, וכפי שאמרתי, גם אם מועד הקרע אינו מאחורינו, נראה הרי בסבירות גבוהה, לאור התנהלותם של בני הזוג עד כה, זה קרב ובא. 24. בשלב זה לא מצאתי, כי יש להורות על ביטול מינויו של המנהל המיוחד כליל, אם כי יש להגביל את הסמכויות שהוענקו לו, כך שאלה יהיו במתכונת שנקבעה בהחלטה לעיכוב ביצוע מיום 11/13 וזאת כסעד ארעי עד לבירור הבקשה מחדש, לאחר קיום דיון במעמד הצדדים ושקילת אפשרות מתן סעד אחר פחות דרסטי לאחר קבלת חוות דעת בעניין שווי העסקים והחברות. באשר לטענת המבקש לפיה הסעד הזמני לא הותנה בהפקדת בטוחות מצד המשיבה, נכון היה , במצוות תקנה 364 להתנות את הצו בבטוחות וסבורני, בשלב זה, כי יש להסתפק בהפקדת עירבון במזומן בסך של 10,000 ₪ בנוסף להתחייבות עצמית בהתאם לתקנה 365 (ב). בנסיבות העניין, ולאור התנהלותה של המשיבה, אשר כזכור טענה תחילה לפני בימ"ש קמא לזכויות מכוח שיתוף בעסקים ובחברות, ממנה חזרה לפני בימ"ש זה בלבד, כאשר לגרסתה הראשונה ייחס ביהמ"ש קמא משקל משמעותי, הדבר אמור לקבל ביטוי במסגרת פסיקת הוצאות. אי לכך, הנני מחייב את המשיבה לשלם מבקש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪. שמירת זכויותבני זוגיחסי ממון