בית משפט זיכה מעבירה של העלבת עובד ציבור (סעיף 288 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) ומעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו (סעיף 275 לחוק הנ"ל), כפי שיוחסו לו בכתב האישום שהוגש נגדו. המערערת אינה משלימה עם הזיכוי ומכאן הערעור שלפנינו. 2. על פי העובדות שפורטו בכתב האישום, ביום 8.1.08 החליט מפקד חטיבת בנימין כי גבעת מעוז אסתר היא שטח צבאי סגור. באותו יום, בסביבות השעה 15:45, התאספו במקום כ- 40 איש, ובכללם המשיב. כוחות משטרה הוזעקו על מנת לפנות את הנמצאים בניגוד לצו. קצין המשטרה פקד רמי סייף ניגש למשיב ולאחרים ששהו עימו וביקש אותם לעזוב את המקום, בהיותו שטח צבאי סגור. הקצין אף הציג את הצו בפני המשיב וחבריו. בתגובה אמר לו המשיב: "אפס, תעוף מפה", וסרב להתפנות. המשיב, שהחזיק בכלב, הוסיף ואמר לקצין המשטרה כי כלבו "לא ילכלך את שיניו בבשרו המגעיל", ועוד אמר: "אפס מסריח, דרוזי, גוי". הכרעת הדין בבית משפט קמא 3. בית המשפט קבע, כי המשיב שהה במקום פרק זמן של ממש בשבוע שלאחר פקיעת צו קודם שהכריז על השטח כעל שטח צבאי סגור. מאחר שהצו החדש, נשוא כתב האישום, מנוסח באופן האוסר על אנשים המצויים מחוץ לשטח להיכנס לתוכו ולשהות בו, ולא כנגד מי שכבר שוהה בו טרם הוצאתו, כמו המשיב, אין לומר כי המשיב שהה בשטח בניגוד לצו. בהקשר זה ראה בית המשפט לציין כי המשיב אף לא הואשם בהפרת הצו. מכאן המשיך בית המשפט וקבע, כי אין בהוראות הצו דבר המסמיך את השוטרים שהגיעו למקום לפגוע במבנים - קבועים או זמניים - שהיו בו קודם כניסת הצו לתוקף. למרות זאת, הגיעו לשטח ארבעה שוטרים, ושלושה מהם החלו בפירוק האוהל של המשיב. למשיב אף לא ניתנה הזדמנות לפנות לגורם אחר בעניין הצו, ולפי קביעת בית המשפט ספק אם הצו אכן הוצג בפניו. כשמחה המשיב בפני השוטרים על פירוק האוהל, הוא נעצר על הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בנסיבות אלה היו מעשיהם של השוטרים שלא כדין, וממילא אין לראות בהתנהגות המשיב כהפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בית המשפט אף הוסיף, למעלה מן הצורך, כי גם לו סבר כי הצו הסמיך את השוטרים לפעול כפי שפעלו, הרי שמותר לאדם למחות בפני שוטר, והאמירה "תעוף מפה" אינה בבחינת הפרעה לשוטר במילוי תפקיד. גם החזקת הכלב אינה עולה כדי הפרעה, למרות שהמדובר בכלב גדול, שכן על פי עובדות כתב האישום החזיק המשיב בכלבו והכלב היה בשליטתו כל העת. המשיב לא איים כי הכלב יתקוף את השוטרים ולא מנע, באמצעות הכלב, את פירוק האוהל או את מעצרו. בית המשפט מצא חיזוק למסקנה זו בהתנהגותו של המשיב לאחר מעצרו, כשעל פי עדותו של אחד השוטרים הורה המשיב לקבוצת נערות, שחסמה את דרכו של הרכב המשטרתי אליו הוכנס לאחר שנעצר, לאפשר לרכב לעבור, והן נענו להוראתו. כל כך באשר לעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. 4. אשר לעבירה של העלבת עובד ציבור עמד בית המשפט על הנובע מפסק דינו של בית המשפט העליון בדנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (מיום 11.7.11), המכונן הלכה בסוגיה זו. על פיה, יש לאזן בין הזכות לחופש הביטוי לבין הגנה על עובד הציבור על מנת שיוכל למלא את תפקידו. מכאן שיש לבחון את הביטוי באמצעות שני מבחנים. האחד, המבחן התוכני, היינו האם המדובר בהעלבה המהווה פגיעה קשה בליבת כבודו של העובד, והאם מהווה היא פגיעה מהותית וקשה בגרעין המוסרי-ערכי ממנו שואב העובד את מקור כוחו וסמכותו. בית המשפט קמא ממשיך ומציין כי כעולה מהלכת אונגרפלד הנ"ל אין משמעות לשאלה האם הדברים שנאמרו הם דברי אמת או שקר. המבחן השני הוא מבחן הסתברותי, שתכליתו להגביל את תחום השתרעותה של העבירה רק על מקרים בהם קיימת הסתברות ברמת ודאות קרובה לפגיעה קשה בעובד ובמילוי תפקידו. בישמו את המבחן התוכני על דברי העלבון שהטיח המשיב בקצין המשטרה אמר בית המשפט: "אם נשים לב לאופן אמירת הדברים, קיימת הפרדה, באמצעות פסיק בין שני חלקי המשפט "אפס מסריח" ו"דרוזי גוי". לאור פסיקת בית המשפט העליון נראה כי ההתבטאות "אפס מסריח", שאינה התבטאות ראויה כמובן, אולם אינה עולה כדי פגיעה בליבת כבודו האישי של הקצין, ואין בה כדי לפגוע פגיעה עמוקה בשמו הטוב, לבזותו ולערער את סמכותו כעובד מדינה בעיני אחרים. כן גם הביטוי "דרוזי, גוי" אינו ביטוי העולה כדי פגיעה עמוקה בליבת כבודו של הקצין ואין בו כדי לערר את יכולות לבצע את תפקידו הציבורי, שכן אמירה זו היא תיאור עובדה מציאותית לפיה מוצאו של הקצין הינו מבני העדה הדרוזית. אף הקצין אישר שאין דבר מעליב בכך שהנאשם אמר לו דרוזי וגוי ... אי לכך, הנני סובר שלאור מגמת הפסיקה לצמצם את תחולתה של עבירת העלבת עובד ציבור, אין בדברי הנאשם המצוינים בכתב האישום כדי לפגוע בביטחונו וכבוד האישי של הקצין, ואין בכך כדי להוביל לפגיעה בתפקודו הראוי של הקצין כעובד ציבור". אשר למבחן ההסתברותי מצא בית המשפט כי דברי המשיב אינם בבחינת "גידופים אישיים הנוגעים לתכונותיו הפרטיות של עובד הציבור הספציפי ועל כן אינם פוגעים בליבת כבודו, אלא מדובר בביטויים פוגעניים כלליים". לדידו של בית המשפט קמא יש רלוונטיות לעובדה שהמדובר בפעולה של השוטרים שנעשתה מחוץ למסגרת סמכותם, ויש בה כדי לרכך את דברי המשיב בהקשר אמירתם. את מסקנתו זו סמך בית המשפט על פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 229/12 צבי כהן נ' מדינת ישראל (מיום 16.10.12), אשר הורה לזכות את המערער שם מן העבירה הנדונה, כשעל פי העובדות אמר לעובד הציבור "מושתן וילד מפגר". כל כך משום שנראה היה כי המדובר באמירה שנאמרה בלהט הרגע, וכי ההסתברות שיהיה בדברים כדי לפגוע בתפקודו של עובד הציבור נמוכה ביותר, שעה שאינם מכוונים לתכונותיו הפרטיות של עובד הציבור המסוים וכשהחיפוש שבוצע בו היה חיפוש לא חוקי. תמצית טענות הצדדים 5. בכל הנוגע לעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו טוענת המערערת כי המשיב היה מודע לזהותם של השוטרים ולתפקיד אותו ביקשו לבצע. הוא עיין בצו שהוצג לו על ידי קצין המשטרה והיה מודע לכך שתוקפו של צו דומה פג שבוע קודם לכן. פעולותיו של המשיב כללו סירוב להתפנות מן המקום, תוך העלבת הקצין בפרהסיה, ותכליתן הייתה להפריע לשוטרים למלא את תפקידם, ובכלל זאת לפרק את האוהלים ולהורות לנוכחים לפנות את השטח. בנוסף התעלם בית המשפט מראיות נוספות שהתבררו במהלך המשפט ואשר היה בהן כדי להעיד על ההפרעה לשוטרים בביצוע תפקידם, גם אם אלה לא פורטו בכתב האישום. עוד טוענת המערערת, כי מפסק הדין עולה שבית משפט קמא סבר כי העבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו היא עבירת תוצאה, היינו כי מתחייבת ההוכחה שבפועל נכשל השוטר במילוי תפקידו, בעוד שהמדובר בעבירה של כוונה מיוחדת, היינו בהתנהגות שזו תכליתה. 6. אשר לעבירה של העלבת עובד ציבור טוענת המערערת כי יישום המבחן התוכני כפי שנקבע בעניין אונגרפלד מוביל למסקנה ההכרחית כי הדברים שהשמיע המשיב עולים כדי פגיעה קשה בליבת כבודו של קצין המשטרה. המדובר באמירות בעלות אופי גזעני ומבזה באופן מובהק, ואין זה ראוי כי תמצאנה במתחם סף הסיבולת שלו. הקשר הדברים אף הוא מלמד כי זו הייתה תכלית אמירתם, וכי אין המדובר בדברים שהושמעו בלהט הרגע. גם בהנחה שקצין המשטרה והשוטרים שהתלוו לו פעלו שלא בסמכות, אין בכך כדי לשנות את נקודת האיזון הנוטה לטובת הגנת כבודו של הקצין כמשרת הציבור והשירות הציבורי בכללותו. גם ההנמקה לפיה האמירה "דרוזי, גוי" אינה עונה על המבחן התוכני באשר היא מתארת את נתוניו האמיתיים של הקצין אינה יכולה לעמוד, שהרי השאלה אם הדברים המושמעים הם אמת או שקר כלל אינה רלוונטית, וממילא לא ניתן לנתקה מיתר האמירות שהופנו כלפי הקצין באותה הזדמנות. ועוד טוענת המערערת כי קיימת ודאות קרובה שדבריו של המשיב יביאו לפגיעה קשה במילוי תפקידו של הקצין, במיוחד בנסיבות בהם נאמרו. 7. המשיב סבור כי דין הערעור להידחות, שכן בית המשפט קמא יישם בפסק דינו גישה ליברלית וחופשית, המקדשת את חופש הביטוי, והמזכירה לכל אזרח במדינה דמוקרטית כי המשטרה אינה כל יכולה. השוטרים, שפעלו שלא כדין, התנהלו בפזיזות ובבהילות, ודברי המשיב, שנפלטו מפיו בעידנא דריתחא, אינם בבחינת העלבה. דיון 8. כפי שנסביר להלן, מסקנתנו היא כי דין הערעור להידחות בכל הנוגע לעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ולהתקבל בכל הנוגע לעבירה של העלבת עובד ציבור. 9. צו סגירת השטח (ת/4) מורה כי "לא יכנס אדם לשטח הסגור ולא ישהה בו". בניגוד לבית משפט קמא, אנו סבורים כי לא ניתן לפרש את הצו כאילו אין הוא חל על מי שכבר נמצא בשטח. הלשון, לפי פשוטה, אוסרת כניסה ואוסרת גם שהייה. האיסור על שהייה אינו מסויג למי שמגיע לשטח לאחר סגירתו ומבקש להיכנס אליו ולשהות בו, אלא חל על כל שהייה. אין חולק, כי עד להצגת הצו שהה העותר בשטח כדין, שכן הצו הקודם שאסר זאת פקע שבוע קודם לאירוע. עם זאת, ולנוכח מסקנתנו בדבר היקף תחולת הצו, הרי שלו הוצג הצו החדש בפני המשיב בטרם נדרש לעזוב את המקום, היה בסירובו להתפנות ובהתנהלותו האחרת משום הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. אלא שמהכרעת הדין של בית משפט קמא עולה, כי נוצר בליבו ספק אם הצו הוצג בפני המשיב בטרם ניגשו השוטרים והחלו לפרק את האוהלים שהיו בשטח (ראו עמ' 3). המדובר בממצא עובדתי המבוסס על הערכת עדויות, מן הסוג שאין דרכו של בית משפט לערעורים להתערב בו. בנסיבות אלה לא מצאנו לנכון להתערב בתוצאה הסופית אליה הגיע בית משפט קמא בכל הנוגע לעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. 10. שונים הם פני הדברים ככל שהמדובר בעבירה של העלבת עובד ציבור. אנו סבורים כי האופן בו יישם בית משפט קמא את פסק הדין בעניין אונגרפלד אינו עולה בקנה אחד עם מה שנקבע באותה הלכה. הפסיקים המלאכותיים שהושמו בין המילים "אפס מסריח" לבין המילים "דרוזי גוי", וההפרדה שנעשתה בין האמירה לפיה כלבו של המשיב "לא ילכלך את שיניו בבשרו המגעיל" של הקצין, לבין המילים המצוטטות לעיל, כל אלה אינם משנים את מהות העלבון ואת טיב הפגיעה, הנוגעת לשורש כבוד האדם. השאלה אינה אם אמת נכון הדבר שקצין המשטרה הוא בן העדה הדרוזית וממילא אינו יהודי, אלא שיבוצה של עובדה זו בתוך כלל הדברים שהטיח בו המשיב והמשתמע מכך, באופן שאינו מותיר כל ספק בדבר היותם דברים הפוגעים בגרעין המוסרי - ערכי ממנו שואב הקצין את מקור סמכותו. המדובר במילים האפופות בגזענות, מן הסוג הנחות ביותר. ההיסטוריה של העם היהודי מכירה, למרבה הצער, התבטאויות דומות למכביר, והנה, למרבה הבושה, מושמעות הן מפי בן לעם היהודי כלפי בן מיעוטים. 11. הנה כי כן, ניצב קצין משטרה במשטרת ישראל, בן העדה הדרוזית, ומבקש להטיל את מרותו על המשיב ועל חבריו. גם אם סבר המשיב כי הקצין פועל שלא כדין, הטחת דברים בעלי משמעות גזענית בוטה חורגת מכל גבול של מחאה לגיטימית. לא למותר לציין כי המשיב כלל לא טען בהודעתו במשטרה כי הדברים היו בבחינת מחאה על התנהגות בלתי חוקית מצד השוטרים, אלא הכחיש את עצם אמירתם (ראו ת/1). 12. עוד סבורים אנו, כי דברים אלה מהווים פגיעה ברמת ודאות קרובה ביכולת התפקוד של הקצין, הן בעומדו מול פני המשיב וחבריו, והן בעומדו מול פני השוטרים הכפופים לו. יש בדברים משום ביזוי עמוק ופגיעה בעצם היותו אדם, בעצם הלגיטימציה של היותו, כבן לעדה הדרוזית, קצין בקרב קציני משטרת ישראל. העובדה שבדיעבד מצא בית משפט קמא שהוראת הפינוי ניתנה שלא כדין משום שספק אם הוצג צו הסגירה, ומשום שלא ניתנה לאנשי המשטרה הוראה כדין להרוס את האוהלים שהיו במקום, אין בה כדי לרכך את הדברים. ההשוואה שעשה בית משפט קמא בין ענייננו לבין רע"פ 229/12 הנ"ל, אינה במקומה כלל. באותה פרשה אמר המערער למתנדב משטרתי, שערך חיפוש בלתי חוקי על גופו "מושתן וילד מפגר". בית המשפט העליון מצא כי המדובר בגידופים המהווים ביטויים פוגעניים כלליים, שאינם נוגעים לתכונותיו האישיות של עובד ציבור זה או אחר, ואשר נאמרו אגב חיפוש בלתי חוקי על ידי מתנדב משטרתי שלא הזדהה בפני המערער. ואילו בענייננו המדובר במילים שמשמעותן האחת גזענית, הנוגעת באופן ספציפי לשיוכו האתני של הקצין ותוך ייחוס תכונות גופניות דוחות לאותו קצין בהקשר האתני. זו ליבת כבודו של אדם באשר הוא אדם, להבדיל מן הגידופים שהושמעו בעניין המובא לעיל. כך גם אין חולק כי הקצין ויתר חבריו היו לבושי מדים והזדהו כשוטרים, ונשאו בכליהם צו סגירה חוקי שמכוחו פעלו. הספק שנותר אם הצו הוצג בפני המשיב בטרם הורו לו להתפנות, ואם מותר היה להם, מכוחו, להרוס את האוהל מבלי לאפשר תחילה למשיב לעשות זאת מרצונו, אינו הופך את התנהלותם הכללית לבלתי חוקית עד כי יש בה כדי לרכך את חומרת הדברים שהטיח המשיב בקצין. 13. עוד יש להעיר, כי העובדה שהקצין העיד כי לא נעלב מן המילים "דרוזי, גוי", אינה ממין העניין. מעבר לכך שהראינו כי המילים עצמן נטועות בהקשר גזעני בוטה, הרי שהערך המוגן בעבירה אינו עלבונו האישי של עובד הציבור, אלא הפגיעה הפוטנציאלית בתפקודו ובתפקודו של השירות הציבורי בכללותו כתוצאה מן הדברים המושמעים. המילים שהשמיע המשיב פוגעות בתפקודו של עובד הציבור עצמו ושל השירות הציבורי בכללותו, משום שהן משמיעות כי אין לגיטימיות לשירותו של בן העדה הדרוזית כקצין משטרה, אך בשל היותו בן העדה הדרוזית. 14. נסיים בדברי בית המשפט העליון ברע"פ 5579/10 דוד קריה נ' מדינת ישראל (מיום 2.8.10). באותה פרשה עמדה על הפרק שאלת גזר דינו של מבקש הרשות לערער, שנמצא אשם, על יסוד הודאתו, בעבירה של העלבת עובד ציבור, לאחר שהשמיע כלפי שוטר ממוצא אתיופי הערות כמו "אתה נאצי פלאשמורה", "מה עלית מאתיופיה כדי לגרש יהודים", "אתה גוי" ועוד. על כל אלה אמר בית המשפט העליון כך: "אחר קריאת דברים אלו יש לשוב ולהזכיר כי הדעת אינה סובלת שימוש בביטוים כה נלוזים גזעניים ומעוררי חלחלה כנגד שוטרי משטרת ישראל, אשר עושים את עבודתם נאמנה למען שמירת הסדר הציבורי ובטחון הציבור, ואף מסכנים את חייהם לשם כך. איני יודע מאין לקח המבקש את החוצפה ועזות המצח להתנהג בדרך שכזו לשוטרים במהלך מילוי תפקידם. דבריו אינם מהווים רק פגיעה קשה ביותר בשוטרים עצמם אשר נמצאים שם כדי להבטיח את ביטחונו, אלא יש בהם פגיעה קשה ביותר בשלטון החוק ובמדינה כולה, כפי שציין בית המשפט המחוזי. על התנהגות שכזו לא ניתן לעבור לסדר היום וחובה עלינו להכביד את ידינו כנגד מי שלוקחים חרות לעצמם לפגוע בצורה כה קשה בנציגי החוק במדינת ישראל. יש להוקיע בחומרה רבה מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם פגיעה והעלבה בעובדי ציבור במהלך מילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית". ואידך זיל גמור. 15. אנו מרשיעים אפוא את המשיב בעבירה של העלבת עובד ציבור, כפי שיוחסה לו בכתב האישום. התיק מוחזר לבית משפט קמא על מנת שיגזור את עונשו של המשיב. משפט פליליהעלבת עובד ציבור / שוטרחוק העונשיןעובדי ציבור