סעדים זמניים בתביעות להפרת פטנט ההלכה בעניין זה הובאה עוד ב-ע"א 700/78 איססקו נ' בנית (1979), שם הזכיר השופט יצחק כהן את הכללים החלים בקשר לסעדים זמניים בתביעות להפרת פטנט, וסיכם, על-סמך פסיקה מאנגליה: "שבכל המקרים בהם מתעוררת בעיית תוקף הפטנט, חובת ההוכחה היא על הצד הטוען שהפטנט מחוסר תוקף" (שם, סעיף 7). עם זאת, השופט המלומד לא כתב שבית-המשפט הדן בהליך של סעד זמני, אמור להתעלם מהתיעוד המובא בפניו בשאלת תוקף הפטנט. גם בא-כוח התובעת מסכים, שב"מקרים חריגים", כלשונו, הנושא יילקח בחשבון. אם אלה פני הדברים, המסקנה היא שהשאלה איזה משקל יינתן לראיות המובאות בשאלת תוקף הפטנט, היא שאלה של דרגה בלבד, ושאלה זו, יכולה להיות מוכרעת רק אחרי שבית-המשפט ייתן את דעתו על כלל התיעוד שהובא בפניו על-ידי כל בעלי-הדין, לרבות זה הנוגע לשאלת התקפות העניינית של הזכות הקניינית הרשומה. ראו בהקשר זה דברים שכתבתי בעבר: גדעון גינת, עקרונות חדשים במתן צו מניעה זמני, עיוני משפט כרך ה' תשל"ז-תשל"ז עמ' 413. ב-רע"א 6025/05 Merck & Co. Inc נ' טבע תעשיות פרמצבטיות (19.05.2011) כתבה השופטת בדימ' א/ פרוקצ'יה (השופטים ע' ארבל ו-ס' ג'ובראן עמה), בסעיפים 19-20 (בדחותה בקשת רשות ערעור על החלטת עמיתי השופט ד"ר ע' בנימיני): "אל מול ההגנה הקניינית הרחבה הנתונה לבעל הפטנט, שנועדה לעודד פיתוח אמצאות בתחום המדע והטכנולוגיה, ניצב אינטרס ציבורי נגדי, המבקש להגן על חופש העיסוק והתחרות, ולהבטיח קיום שוק חופשי של רעיונות ומוצרים, לפיתוח המסחר והכלכלה, ולקידום אינטרס הצרכן בהוזלת מחירים ושיפור איכות המוצר (ע"א 2600/90 עלית, חברה ישראלית לתעשיית שוקולד וסוכריות בע"מ נ' סרנגה, פ"ד מט(5) 769, 804 (1996)). כנגד אינטרס הענקת הגנה קניינית לבעל פטנט על מנת לעודד פיתוח אמצאות, קיימת רתיעה טבעית מיצירת מונופולים בשוק, הפוגעים בתחרות ובחופש העיסוק ומסבים נזק לצרכן בהעלאת מחירים וביצירת קשיי השגה של מוצרים, לעיתים חיוניים, המוגנים על ידי מונופול (ענין שכטר, בעמ' 854; ע"א 793/86 פורת נ' צ.מ.ל. ציוד מודרני לרפואה בע"מ, פ"ד מד(4) 578, 588 (1990); ע"א 7614/96 צחורי ובניו תעשיות בע"מ נ' "רגבה" מושב שיתופי חקלאי בע"מ, פ"ד נד(3) 721, 741 (2000) (להלן: ענין צחורי)). "חוק הפטנטים מושתת על איזון בין אינטרס בעל הפטנט בהגנה על אמצאתו, לבין אינטרס הציבור בחופש התחרות ובחופש העיסוק. איזון זה מתבטא, בין היתר, במגבלות המוטלות על זכויות בעל הפטנט, כגון בהגדרת משך הזמן לתקופת תוקפו של הפטנט, ובהטלת חובה לפרסם את פרטי האמצאה בציבור, המאפשרים הגשת התנגדויות ושימוש בפרטי האמצאה לאחר תום תוקפו של הפטנט. כן כולל החוק הוראות בדבר בדיקה קפדנית של האמצאה בטרם אישור הפטנט, כדי לוודא שהיא חדשה, מועילה, ובעלת התקדמות אמצאתית; הוא הדין בקיום אפשרות ביטול הפטנט בהתקיים תנאים מסוימים; איסור על תביעות חמדניות; פטורים מהפרה לשם עריכת ניסוי באמצאה; מתן רישיון כפייה במקרה של ניצול לרעה של הפטנט; ועוד (ע"א 427/86 בלאס נ' קיבוץ השומר הצעיר "דן", פ"ד מג(3) 323, 335336 (1998)). והעיקר - מתן הפטנט אינו ערובה לכך שהוא בר תוקף באופן חלוט (סעיף 37 לחוק); משמעות הדבר היא, כי גם לאחר שהוענק פטנט, רשאי מתחרה לטעון בבית המשפט כי הפטנט אינו בר תוקף. ..." בעניין : Les Laboratoires Servier v. KRKA Polska (03/10/2006) הביא Kitchin J, מהמנוסים בשופטים הדנים באנגליה בדיני קניין רוחני, את ההלכות הרלבנטיות לענייננו, ואלה דבריו (הדגשות הוספו): "Legal principles The general principles I have to apply when considering whether to grant an interim injunction were explained by the House of Lords in American Cyanamid v. Ethicon [1975] A.C. 396. The House of Lords emphasised that it is no part of the court’s function at this stage of litigation to try to resolve conflicts of evidence on affidavit as to facts on which the claims of either party may ultimately depend. The starting point is that the court must be satisfied that the claim is not frivolous or vexatious, that is to say, that there is a serious question to be tried. Unless the material before the court fails to disclose that the claimant has any real prospect of success in his claim for a permanent injunction at the trial, the court should go on to consider whether the balance of convenience lies in favour of granting or refusing the interim relief sought. …. I would simply note that the adequacy of the respective remedies in damages to the parties must be considered and that it is where there is doubt as to the respective remedies in damages that the question of balance of convenience arises. Further, in assessing where the balance of convenience lies, the extent to which the disadvantages to each party would be incapable of being compensated in damages in the event of his success at trial is a significant factor to take into consideration. Where other factors are evenly balanced, then it is a counsel of prudence to take such measures as are calculated to preserve the status quo. As to the extent to which it is appropriate to take into account the strength of each party’s case, Lord Diplock said this at 409: “…. if the extent of uncompensatable disadvantage to each party would not differ widely, it may not be improper to take into account in tipping the balance the relative strength of each party’s case as revealed by the affidavit evidence adduced on the hearing of the application. This, however, should be done only where it is apparent upon the facts disclosed by evidence as to which there is no credible dispute that the strength of one party’s case is disproportionate to that of the other party. The court is not justified in embarking upon anything resembling a trial of the action on conflicting affidavits in order to evaluate the strength of either party’s case.” In considering the application of these principles, it is important to keep in mind that the starting point is that the claimant must establish, by his evidence, that there is a serious question to be tried. As Lord Diplock himself said in Eng Mee Yong v. Letchumanan [1980] A.C. 331, at 341B-G, “Although in the normal way it is not appropriate for a judge to attempt to resolve conflicts of evidence on affidavit, this does not mean that he is bound to accept uncritically, as raising a dispute of fact which calls for further investigation, every statement on an affidavit however equivocal, lacking in precision, inconsistent with undisputed contemporary documents or other statements by the same deponent, or inherently improbable in itself it may be. In making such order on the application as me “may think just” the judge is vested with a discretion which he must exercise judicially. It is for him to determine in the first instance whether statements contained in affidavits that are relied upon as raising a conflict of evidence upon a relevant fact have sufficient prima facie plausibility to merit further investigation as to their truth.” The same point emerges from the judgment of Slade J in Re Lord Cable [1976] 3 All ER 417, at 430: “I add one further observation in relation to the evidentiary position. American Cyanamid Co. v. Ethicon Ltd. may have led prospective plaintiffs to the belief, perhaps partially justified, that it is not necessary for them to adduce affidavit evidence in support of a motion for an interlocutory injunction of such a precise and compelling nature as might have been required before that decision. Nevertheless, in my judgment it is still necessary for any plaintiff who is seeking interlocutory relief to adduce sufficiently precise factual evidence to satisfy the court that he has a real prospect of succeeding in his claim for a permanent injunction at the trial. If the facts adduced by him in support of his motion do not by themselves suffice to satisfy the court as to this, he cannot in my judgment expect it to assist him by inventing hypotheses of fact on which he might have a real prospect of success.” בבתי-המשפט הפידראליים בארה"ב הכלל הוא שמבקש סעד זמני צריך להראות שסביר שיזכה בהליך העיקרי, likely to succeed on the merits, (ומכיוון שכך יש לשקול את כלל הטענות של בעלי-הדין), כי יגרם נזק בלתי הפיך בהעדר הסעד הזמני, שמאזן השיקולים מבחינת דיני היושר נוטה לזכותו, ושצו המניעה הזמני עולה בקנה אחד עם אינטרס הציבור: Winter v. Natural Res. Def. Council. Inc., 129 S Ct 365, 374 (2008); Real Truth About Obama v. Federal Election Commission, 575 F 3d 342, 347 (4th Cir. 2009)סעד זמניפטנטיםהפרת פטנט