במהלך משיכת שתי עגלות מזון כבדות על רצפה רטובה סובב את הברך והרגיש כאבים בברך ימין. לטענתו מדובר באירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה ולכן יש להכיר בו כפגיעה בעבודה. 2. פקיד התביעות מטעם הנתבע דחה ביום 5.11.12 את התביעה בנימוק שמעיון בפרטי התביעה ומבירורים שנערכו לא הוכח, לדעת פקיד התביעות שנגרם לתובע אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודה. 3. לטענת ב"כ הנתבע, החומר הרפואי לא תומך בטענות התובע. התובע ניגש לקבל טיפול רפואי יום לאחר מועד האירוע הנטען, הן במרפאה והן בחדר מיון ולא סיפר דבר אודות אירוע כלשהו בעבודה, למרות העובדה שנשאל מספר פעמים ע"י מספר רופאים אודות המקור לכאבים ולפגימה, ושלל בצורה מפורשת חבלה או מכה. ב"כ הנתבע הפנתה לעובדה שהתובע דיווח למעסיקתו רק 8 חודשים לאחר האירוע אודותיו, לטענתה עובדה זו מדברת בעד עצמה. בנוסף טענה ב"כ הנתבע כי גם אם התובע החל לסבול מכאבים בזמן עבודתו לא מדובר בתאונת עבודה מאחר שהופעת כאבים כשלעצמה תוך כדי תנועה רגילה הינה בגדר אירוע תאונתי וכן הפנתה לתיקו הרפואי ממנו ניתן ללמוד שהתובע כבר סבל בעבר מבעיות בברכיים. 4. בפנינו העידו התובע ופקידת משאבי אנוש במלון ישרוטל בים המלח. 5. התובע העיד שהוא מילא את טופס התביעה למוסד לביטוח לאומי. הוא העיד שלא היו עדים לאירוע ולשאלה מדוע דיווח למעסיק רק 8 חודשים אחרי הפגיעה השיב שהוא דיווח למעביד רק כשהוא הבין שתהיה לו מגבלה לכל החיים לאחר שעבר ניתוח. התובע אישר שיום אחרי הפגיעה הוא חזר לעבוד ועבד עד השעה 15:00 לאחר מכן כאשר הרגיש שהוא "לא יכול לסחוב" פנה לרופא ששלח אותו לחדר המיון. לטענתו הוא אמר לרופאים שהאירוע קרה לו בעבודה ולשאלה מפני מה לא דיווח למעסיקו מיד אחרי האירוע השיב שלא רצה לעשות מזה סיפור. 6. בהודעת התובע לחוקר המוסד לביטוח לאומי (נ/4) סיפר התובע שלא היה משהו שונה או מיוחד ביום הפגיעה. לשאלה מדוע לא הלך לקב"ט ביום הפגיעה או בסמוך לכך על מנת לדווח על הפגיעה השיב שזו טעות שלו. 7. ביום 25.12.11 בביקור אצל הרופא נכתב כאבים בברך ימין ונפיחות יומיים מהיום, מצבו החמיר עם צליעה על רגל ימין, שולל חבלות או מכות. ביום 26.12.11 נכתב אתמול נבדק במיון פנימי ללא ממצא חריג. במכתב השחרור מבית החולים מיום 25.12.11 נכתב: "בן 28, יום טרם קבלתו החל לחוש כאבים בברך ימין בזמן עבודתו היום מדווח על החמרה בכאבים וקשיים בהליכה. ללא סיפור של חבלה, לא דומה לכאבים בעבר, ללא מחלת חום, שלשולים או הקאות בתקופה האחרונה. בבדיקתו- ברך נפוחה. . . ללא אודם, רגישה למגע. ברך יציבה, מנגנון יישור שמור, כח גס שמור, יש נוזל תוך מפרקי. בצילום ברך ימין ללא עדות לפגיעה גרמית. בנספח למכתב השחרור נכתב: "בימים אחרונים החל לסבול מנפיחות וכאבים ברגל ימין, שולל סיפור חבלה." במהלך שנת 2012 פנה התובע להתייעצויות רפואיות שונות, בפניה מיום 18.3.12 נכתב כאב ברגל ימין אחרי חבלה מלפני חודשיים", בסיכום יועץ מיום 17.4.12 נכתב:- "מתלונן על כאבים בברך ימין - נפיחות. כאבים בתנועות במשך חודשיים ללא עדות לטראומה". במכתב מיום 16.5.12 התלונן התובע על כאבים ונפיחות בברך ימין מזה חמישה חודשים ללא חבלה. התובע נותח ב-28.6.12 ובמכתב השחרור נכתב כחצי שנה כאב בברך ימין. בכל המסמכים הרפואיים הללו אין כלל אזכור לפגיעה הנטענת במהלך העבודה, ברוב התלונות אף נכתב שאין סיפור של טראומה. בתיק הרפואי של התובע ישנן תלונות קודמות על כאבים בברכיים כך למשל ביום 29.12.05 נכתב "כאבי ברכיים כשלושה שבועות"; ביום 16.2.06 נכתב "ביקור חוזר בשל כאבי גב תחתון וברכיים"; ביום 2.4.06 נכתב "לאחר שחרור ממיון עקב חבלה בברך ימין". 8. נציגה מטעם המעסיקה העידה שהמעסיק סירב לחתום על טופס ב"ל 250 מאחר שלא היה ידוע על אירוע של תאונת עבודה ביום 24.12.11 והתובע פנה אל משאבי אנוש רק שסיים את עבודתו בחודש יולי 2012. הנציגה העידה שיש נוהל במלון שאם עובד נפצע הוא צריך לפנות למחלקת הביטחון למלא טופס פציעה ומאחר שהתובע לא עשה זאת המעסיק לא חתם על הטופס. 9. התובע הפנה למכתב סיום העסקה מיום 11.4.13 מכתב שניתן לו כמעט שנה לאחר שפנה למעבידו לחתום על טופס ב"ל 250 ובכך סתר את דברי נציגת המלון ולפיהם התובע פנה לקבל את טופס ב"ל 250 רק לאחר סיום עבודתו. 10. לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה שדין התביעה להידחות. ברישומים הרפואיים אין אזכור לאירוע הנטען, במסמכים הרפואיים נכתב כי התובע שולל אירוע של חבלה או מכה וזאת, זאת לעומת אישור רפואי משנת 2006 שם התובע ידע לציין שנפגע בברכו כתוצאה מחבלה. 11. מנחם גולדברג, בעוקדן הביטוח הסוציאלי, חלק ראשון, עמ' 164 כותב:- "בית הדין מייחס בית הדין משקל רב להתבטאויותיו של תובע בסמוך לאחר האירוע הנטען, מועד שניתן להניח, כי האיש מסיח לפי תומו. בית הדין יעדיפן, בדרך כלל, על פני התבטאויות מאוחרות יותר של תובע בעת הגשת התביעה לבית הדין" (עב"ל 248/98 מקסים פרץ נ' המוסד לא פורסם). "יש משקל מיוחד לאנמנזה, שכן יש להניח כי חולה המאושפז בבית חולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון" (דב"ע מט/0-23 המוסד נ' שמעון הירשהורן פד"ע כ 349; דב"ע לא/0-17 המוסד נ' ישראל הרשקוביץ פד"ע ב 177; עב"ל 252/99 עובדיה יצחק נ' המוסד, לא פורסם; עב"ל 251/97 איברהים ג'ראמנה נ' המוסד לא פורסם)." 12. התובע בהודעתו בפני החוקר ציין שלא היה משהו שונה ביום הפגיעה בפעולה שביצע ולשאלה האם היה משהו שונה בהליכה השיב שהוא לא יודע. בהקשר זה מצאנו להפנות לדברי השופטת לאה גליקסמן בעב"ל 36470-04-11 סקוירסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 8.12.11). השופטת גליקסמן קבעה בסעיף 9-10 לפסק דינה:- "הלכה פסוקה היא כי בתביעה להכרה בפגיעה בעבודה, עוד טרם בחינת שאלת הקשר הסיבתי - יש להוכיח בראש ובראשונה כי ארעה תאונה, וזו מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם, או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה, מאידך גיסא. רק לאחר שהוכחה תאונה על שני יסודותיה ובית הדין שוכנע כי הגורמים לתאונה היו גורמים חיצוניים הנראים לעין, רק אז תקום חזקת הסיבתיות בדבר הקשר בין הגורם לפגיעה. דב"ע (ארצי) נג/153 - 0 פארג' עוד ג'אבר - המוסד לביטוח לאומי , פד"ע כז 50. עוד נפסק, בנוגע לפגיעה בגב אולם הדברים יפים גם לפגיעה הנטענת במקרה הנדון, כי - חייב המבוטח להוכיח אירוע תאונתי הקשור לעבודה והחורג מתנועותיו שאינן קשורות לעבודה. השלב הראשון של הדיון במקרים הללו הינו הקביעה המשפטית, אם קיימת ראשית ראייה לאירוע תאונתי, שעל פיה ניתן לשאול מומחה רפואי אם קיים קשר בין אותו האירוע לבין הופעת או החמרת מחלת הגב ממנה סובל המבוטח. דב"ע (ארצי) נה/181 - 0 המוסד לביטוח לאומי - נפתלי לפידות , מיום 14.12.1995. 10. מטעם זה לא הוכר כפגיעה בעבודה מקרה בו כאשר המבוטח ירד במדרגות אוטובוס והוציא את רגלו מהאוטובוס ועת דרך על המדרכה שמע "קליק" חזק ולא יכול היה לזוז עקב כאב חד שחש בחלק התחתון של גבו. בית הדין הארצי פסק כי אין בפעולת הדריכה כדי להוות ראשית ראייה לקשר בין הפעולה שגרמה להופעות הכאבים לבין העבודה באומרו: - לו אכן היה מדובר ב'דריכה לא נכונה' .. היה המצב שונה, אלא שמתיאור העובדות.. המערער לא החליק, לא נפל, לא ניתר ולא מעד. גם לא דובר על תנוחה לא נכונה, על זווית לא נוחה, על ירידה מבוהלת או כושלת מהאוטובוס, על מכשול, על איבוד נעל, על מרחק בלתי רגיל בין האוטובוס והמדרכה, על גובה חריג של כבש האוטובוס וכיוצא באלה דברים. דב"ע מד/90 - 0 שפיר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז ע' 93, ע' 97. וראו גם: דב"ע (ארצי) נא/218 - 0 המוסד לביטוח לאומי - דרור, פד"ע כד 545." 13. התובע בעצמו לא חשב שמדובר בפעולה חריגה או אירוע חריג באותו מועד,. לתובע עבר רופאי של כאבים בברכיים שאף באחד מהמקרים היתה חבלה בברכיים. למרות המסמכים הרבים בפני רופאים שונים- באף מסמך רפואי אין איזכור לאירוע כפי שטען התובע. אמנם לא השתכנענו כי התובע ידע על נוהל במלון שיש לדווח על הפגיעה לקב"ט המלון תוך 24 שעות. אולם בכל זאת , התובע לא נתן הסבר מניח את הדעת מפני מה לא דיווח למעסיק בסמוך למועד הנטען של הפגיעה. התנהגות זו של התובע יחד עם המסמכים הרפואיים שבהם אין איזכור כלל לאירוע הנטען מובילה למסקנה שיש לדחות את התביעה ולקבוע שלא התרחש אירוע תאונתי ביום 24.12.11. 14. התביעה נדחית-אין צו להוצאות. 15. פסק הדין ניתן בהרכב של שניים, לאור ההחלטה מיום 17.12.13. 16. ניתן להגיש ערעור תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. ברכייםתאונות נפילהרצפהתאונות החלקה