בקשה למתן צו הצהרתי כי המקרקעין בשלמותם הינם בבעלות התובעת בלבד והמורה לרשם המקרקעין לרשום אותם בבעלותה הבלעדית. כי לתובעת זכויות של ברת רשות בלתי הדירה ו/או זכויות בעלות וחזקה במקרקעין. ליתן צו מניעה קבוע המורה על הפסקת כל מעשה ו/או פעולה כלשהי ו/או עבודה במקרקעין על ידי הנתבעים ביחד ו/או לחוד וכן לאסור על הנתבע מס' 1 לעשות כל עסקה במקרקעין. לחייב את הנתבעים בפיצוי הולם לתובעת. ליתן כל צו ו/או סעד ו/או פסק דין אשר קובע את זכויות הבעלות המלאה ו/או הבלעדית של התובעת במקרקעין בשלמות. לחייב את הנתבעים ביחד ו/או לחוד בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הבקשה והתביעה הוגשו תחילה לבית משפט השלום בנצרת. ביום 29/01/14 הגיש המשיב 1 בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין, התיישנות, חוסר סמכות עניינית והיעדר עילה. בדיון שהתקיים ביום 09/02/14 קבעה כב' השופטת רננה גלפז מוקדי כי מדובר בתביעה למתן סעד הצהרתי הנוגע לבעלות במקרקעין ולכן הורתה על העברת התביעה לבירור בפני הערכאה המוסמכת - בית המשפט המחוזי. זאת, מבלי ליתן צו מניעה זמני. לאחר עיון בבקשה, לא השתכנעתי שיש מקום למתן צו במעמד צד אחד. נקבע מועד לדיון במעמד הצדדים. נימוקי הבקשה: המבקשת 1 הינה אלמנתו של המנוח מאולוד בשארה בלאן ז"ל, שנפטר ביום 19/06/96 (להלן: "המנוח" ו/או "מאולוד"), המבקשת 1 הינה היורשת של עזבונו על פי צו קיום הצוואה של המנוח מיום 11/05/97, ומתגוררת מאז נישואיה בשנת 1965 בביתה הבנוי על חלק מהמקרקעין. המשיב 1 הינו תושב כפר כנא, אשר רכש חלק מהמקרקעין מהמשיבים 2 ו-3. המבקשים טענו כי המנוח בשארה בלאן ז"ל, אביו של המנוח העביר לה ולבעלה המנוח במתנה, עם נישואיהם בשנות השישים של המאה הקודמת, את המקרקעין והם בנו עליהם את ביתם, השביחו אותם, נהגו בהם כבעלים ומחזיקים בהם לכל דבר ועניין. בנוסף הם בנו על כלל שטח המקרקעין מפעל בלוקים אשר שימש להם מקור פרנסה וקיום, וכן לול לעופות ורפת והשקיעו מיליוני שקלים במקרקעין, ללא כל התנגדות ו/או השגה של מאן דהוא ובמהלך השנים הם וילדיהם, אשר נישאו, אף הוסיפו על הבניה ובנו על המקרקעין בניין בן שלוש קומות למגורים. המבקשים טענו כי המנוח היה בחייו אחד מתוך חמישה יורשים על-פי צו הירושה של המנוח בשארה סעד בלאן ז"ל, כאשר אשתו ג'מילה סעד עבוי ז"ל ירשה מחצית העיזבון והמחצית השנייה התחלקה בין ארבעת הילדים מילאד, תריזה, נכלה ומוולוד, אשר אף הם נפטרו כולם. לטענתם, על אף שניתן צו ירושה אחר עזבון המנוח בשארה בלאן ז"ל, וכן לאחר פטירת אשתו ג'מילה עבוי לאחריו, ובמשך כל חייהם של האחים היורשים לא היה כל עוררין על בעלותם וחזקתם של המבקשת ובעלה המנוח במקרקעין ואף יורשיהם ידעו כי הבעלות במקרקעין הועברה להם על ידי המנוח בשארה בלאן ז"ל כמתנת נישואין ו/או לצרכי הקמת ביתם וכמקור לפרנסתם. לאור יחסי הקרבה המשפחתיים הם לא דאגו להעברת הבעלות של המקרקעין בשלמותם על שמם. לטענתם, הם רכשו את זכויות הבעלות והחזקה במקרקעין מכוח המתנה שהועברה אליהם בטרם נחקק חוק המקרקעין ועל כן, זכויותיהם חלוטות, ברורות, ולא ניתן לערער עליהן - הן מכוח דיני היושר, המתנה ו/או החזקה רבת השנים ו/או מכוח הירושה. המבקשים טענו כי המבקשת זכאית מתוקף נישואיה למנוח למחצית זכויותיו, בין בירושה ובין בנכסים שצברו מאז נישואיהם ו/או במהלכם, ובהם המקרקעין. לטענתם, בעלותם וחזקתם במקרקעין הינה בשלמות, הן מכוח החלוקה שבוצעה על ידי המנוחים בשארה בלאן וג'מילה עבוי ז"ל עוד בחייהם והן מכוח החלוקה שבוצעה ברכושם של המנוחים לאחר מותם. לחילופין, לטענתם, הם הבעלים של 835 ממ"ר מהמקרקעין, שכן קיבלו שטח של 500 מ"ר כמתנת נישואין מהמנוח בשארה בלאן ז"ל, קיבלו חלק של 1/9 מהחלקים בחלקה בשטח של 111.67 מ"ר לו היתה זכאית המנוחה רסמיה נעמי חורי מכח הירושה וחלק נוסף של 1/9 מהזכויות של המנוחה תריזה בשארה בלאן ז"ל בשטח של 111.67 מ"ר. לטענתם, אין כל עוררין על זכויותיהם אלה, אשר הועברו להם על פי דין ו/או מכוח ירושה ו/או מכח מתנה ו/או מכח חזקה ובעלות רבת שנים ו/או מכח רשות בלתי הדירה ו/או מכח דיירות מוגנת. בנוסף לכך, לטענתם, הם מחזיקים ובעלים של יתר השטח של החלקה במשך עשרות שנים ובמהלך השנים הופקעו חלקים מהמקרקעין לצרכי כבישים ו/או לצרכי ציבור, ואף קיימת הערה רשומה אצל רשם המקרקעין מיום 14.08.1996, וזאת בנוסף להערות לצורכי אתר עתיקות. המבקשים טענו כי רכישת המקרקעין על ידי המשיב 1, שהינו סוחר מקרקעין ו/או מתווך מקרקעין, פוגעת בזכויותיהם הקנייניות, הינה בלתי-ישימה ו/או מהווה הסגת גבול במקרקעין ויש לראותה כבטלה ומבוטלת. לטענתם, מעשיו של המשיב 1 מהווים עוולת מטרד ליחיד, רשלנות, תרמית, מרמה ועשיית עושר ולא במשפט, לרבות בגין העברת נכסים של העיזבון שלא כדין ובניגוד לחוק הירושה, התשכ"ח -1965, תוך התבססות על פסק-דין של בית המשפט המחוזי אשר נתן תוקף לפסק הבורר ואשר בוטל על ידי בית המשפט העליון, והם זכאים לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם. המבקשים טענו כי המשיב 1 ידע במשך שנים כי הם בעלי הזכויות הקנייניות במקרקעין והם התריעו בו שלא ירכוש אותם ומאחר שהרישום על שמו טרם הסתיים, אין לו כל עילה להסתמך על הרישום. כמו כן, לטענתם, המשיב 1 בניגוד לכל דין ו/או חוק ו/או זכות במקרקעין הרס קיר ביטון שהם בנו בחלקה 4 ו/או בחלקה 3, אשר בבעלות בתם, וזאת חרף קיומו של צו מניעה שניתן על-ידי בית-המשפט בנצרת בתיק ת.א. 29436-04-12. המבקשים טענו כי עובר להגשת התביעה ובקשה זו הוגשה תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת וכן בקשה לצו מניעה זמני. בית המשפט המחוזי נתן צו מניעה זמני שסויג לאחר מכן, ובהמשך החליט על מחיקת התביעה והורה להם לנקוט הליכים נגד המשיבים ואחרים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית משפט השלום. המבקשים טענו כי מן הדין ומן הצדק ליתן צו מניעה זמני כדי למנוע פגיעה בזכויותיה הקנייניות של המבקשת וכן למנוע יצירת עובדות מוגמרות ו/או בלתי-הפיכות במקרקעין, מאחר שקיים חשש כי המשיב יעשה עיסקה ו/או עיסקאות בנכסים שהותיר המנוח בשארה בלאן ז"ל אחריו וכי בכוונתו להקים מרכז מסחרי ומגורים על המקרקעין. טענות המשיב 1: המשיב 1 טען כי בסמוך לחודש 01/12 נודע לו מהודעה שפורסמה בעיתון מיקומי כי המשיב 2 מבקש למכור את חלקת הקרקע השייכת לו אשר נמצאת על המקרקעין. לאחר פגישה שהתקיימה בין השניים בנוכחות עורכי דינם ולאחר כל הבדיקות שערך ובהסתמך על נסח הטאבו הוא רכש בתום לב ובתמורה את חלקו של המשיב 2 במקרקעין, הרשום על שם אביו המנוח. לטענתו, בהיותו תושב כפר כנא ידוע לו ולכל השכנים בכפר כי החלקה אשר רכש הינה בבעלותו של מילאד בלאן ז"ל ושייכת לבנו המשיב 2 וכל יורשיו של מר מילאד ז"ל מאמתים את ייפוי הכח שניתן לאחיהם, המשיב 2, ואף אחד מהם לא התנגד למכירה. המשיב 1 טען כי לאחר שנודע למבקשת על רכישת המקרקעין פנתה המבקשת אליו וביקשה לרכוש ממנו את המקרקעין שרכש, הפנייה נעשתה באמצעות בניה ונציגים חיצוניים והוא אף נפגש עמה ועם בניה בנוכחות בא-כוחו בביתה והם סיכמו את המחיר הסופי וקבעו להיפגש על מנת לחתום על הסכם מכר, אך בסופו של דבר התברר לו כי המבקשת ובניה פעלו בחוסר תום לב לשם גזילת מסמכים וניירת. לטענתו, מאחר שלא נסגרה ביניהם עסקה, הוא פנה ביום למחרת כדי לפרוץ כניסה לשטח אך כעבור חצי שעה הגיעה המשטרה למקום והודיעה לו כי קיים צו מניעה, שניתן בבית משפט שלום נצרת יום קודם לכן וכי למעשה המבקשת, בניה ועו"ד מרגיה ניצלו את השהות שניתנה להם על מנת לארגן את הכסף לרכישה, כפי שביקשו ממנו תוך הצגת מצג שווא שבכוונתם לרכש ממנו את זכויותיו במקרקעין, ופנו בבקשה לקבלת צו מניעה מבלי שיידעו אותו על קיום הצו ובניגוד לכל אתיקה ובחוסר תום לב. המשיב 1 טען כי דין טענת המבקשת לבעלות בקרקע מכוח חזקה להידחות הן מכיוון שמדובר בנכס רשום והן מכיוון שהמבקשת מעולם לא החזיקה בחלק המגרש שבבעלותו של המשיב 2. אין כל ראיה או אסמכתא שתעיד על כך שהיא בעלים של כל החלקה או אף של החלק שבו היא מחזיקה בפועל ואין די בטענתה כי עצם החזקה רבת השנים בחלק מחלקה 4 יש בה כדי לבסס את טענת הבעלות. המבקשת לא הביאה כל ראיה לטענתה כי עיבדה את האדמה במשך השנים. לטענתו של המשיב, קיים הסכם בין מורישיה של המבקשת לבין המשיב 2 וכן מפת חלוקה ברורים ובהתאם להסכם ולמוסכם בין הצדדים פעל כל אחד מהצדדים בתוך החלק השייך לו ונהג בו מנהג בעלים. אמנם, המנוח ובניו אחריו ניסו לבצע בניה בחלק אחר בחלקה, מעבר לחלקם באחוזי הבניה ולעתים אף ניסו להסיג את גבולו של משיב 2 אך כל פעולה כזו שנעשתה זכתה להתנגדות מצידו ואף פנייה לערכאות. המשיב 1 טען כי יש לדחות את התובענה על הסף מכמה וכמה נימוקים מקדמיים: מעשה בית דין, התיישנות, חוסר סמכות עניינית והעדר עילה. המשיב 1 אף הגיש בקשה נפרדת לסילוק התובענה. לטענתו, בהתאם להליכים משפטיים שהתנהלו לגבי המקרקעין בין יורשיו של המנוח בשארה בלאן ז"ל, אביו של המנוח, במסגרתם ניתנו במהלך השנים פסקי דין על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת, הושג הסדר פשרה בבית המשפט העליון ואף ניתן פסק בורר בעניין חלוקת נכסי העיזבון בין היורשים, יש לדחות על הסף את טענת המבקשת לקבלת הזכויות במקרקעין במתנה בשל מעשה בית דין, מניעות ויתור והשתק. כמו כן, לטענתו, התביעה הוגשה בשיהוי ניכר והתיישנה, שכן עסקינן במקרקעין מוסדרים, אשר הרישום בפנקסי המקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכנם ותקופת ההתיישנות בהם הינה 25 שנים ואילו התביעה הוגשה מעל 40 שנה מיום מתן צו הירושה ומיום רישום זכויות היורשים בטאבו. בנוסף לכך, לטענתו התביעה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב תוך ניסיון להטעות את בית המשפט ומבלי שהתובעת הציגה בפני בית המשפט את הנסיבות של התיק הקודם שהתנהל בין הצדדים (ת"א 29436-04-12), את צו המניעה שניתן במסגרתו ואת הנסיבות שבגינן צומצם ואף נמחק ואף מטעם זה יש לדחות את התובענה על הסף. טענות המשיב 2: המשיב 2 טען כי יש לסלק את הבקשה ואת התביעה כולה מחמת התיישנות ולחילופין מחמת מעשה בית דין, השתק, מניעות, שיהוי ניכר המגיע לכדי חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים. המשיב 2 טען כי בהתאם לצו הירושה של בשארה סעד בלאו ז"ל, אביו של המנוח, מיום 11.06.1970, יורשיו הינם אשתו המנוחה ג'מילה סעיד עבוי, שנפטרה ביום 21.9.1989, אשר חלקה בעיזבון המנוח 4/8; בנו המנוח מילאד בשארה בלאו, שנפטר ביום 2.8.1996, אשר חלקו בעיזבון המנוח 1/8; בנו המנוח נכלה בשארה בלאו, שנפטר ביום 4.12.1993, אשר חלקו בעיזבון המנוח 1/8; בנו, המנוח, בעלה של המבקשת, אשר חלקו בעיזבון המנוח 1/8 ובתו המנוחה תריזה בשארה בלאו, שנפטרה ביום 1.12.1990, אשר חלקה בעיזבון המנוח 1/8. לטענתו, אביו, המנוח מילאד בשארה בלאן, רכש, בחייו, את חלקה של אימו, ג'מילה עבוי, בעיזבון אביו המנוח וכן את חלקה של אחותו, תריזה בשארה בלאן, באופן שחלקו בעיזבון לאחר שתי הרכישות הנ"ל הסתכם ב-6/8. המשיב 2 טען כי כל הנתונים האמורים לעניין חלקו של כל אחד מהיורשים בעזבון המנוח בשארה בלאן מעולם לא היו שנויים במחלוקת בין היורשים, כפי שמנסה המבקשת לטעון כיום לאחר שחלפו להן יותר מ-43 שנים מיום מתן צו הירושה (11.6.1970) ומיום רישום זכויות היורשים בטאבו (3.8.1970) וכי לעניין חלוקת נכסי העיזבון בין היורשים התנהלו מספר הליכים משפטיים במהלך השנים, במסגרתם אף נתמנה מר מ. שפירובסקי, מהנדס, מודד ושמאי מקרקעין, כבורר לחלוקת נכסי העיזבון בין היורשים ובהם החלקה נשוא הבקשה. לטענתו, במשך עשרות שנים לא העלו המנוח או המבקשת כל טענה כנגד רישום הזכויות בחלקה 4 על פי צו הירושה או על פי עסקאות המכר שבוצעו בין המנוח מילאד בלאן לבין אמו ואחותו וכן הם מעולם לא עתרו לביטול פסק הבורר או לחלוקת נכסי העיזבון ובכלל זה חלקה 4 באופן שונה מהחלוקה שבוצעה על ידו. בעלה המנוח של המבקשת לא טען כי כל חלקה 4 הועברה אליו במתנה אלא טען לזכויות אך ורק לגבי בית המגורים שהיה תפוס על ידו ובמסגרת ההתדיינויות המשפטיות שנערכו בין הצדדים לאחר פסק הבורר (במסגרת ת"א 54/76 ות"א 618/81) הוא אף שב ואישר כי הוא מסכים לחלוקת חלקה 4 בין הבעלים השונים בהתאם לפסק הבורר ומפת החלוקה שצורפה לו. כמו כן, לטענתו, במשך עשרות שנים ניסו המבקשת ובניה לרכוש את חלקו בחלקה וגם לאחר שהיא נרכשה על ידי המשיב 1 ניסו לרכוש אותה ממנו, אך משלא הצליחו הגישו תביעות ובקשות שונות במטרה לכפות עליהם את מכירת חלקם בחלקה 4 להם. המשיב 2 טען כי גם לגופו של עניין אין בפיה של המבקשת כל טענה ראויה לעניין חלוקת נכסי העיזבון בין היורשים והיא אף העלתה בעניין זה טענות סותרות כאשר פעם טענה כי היא ובעלה קיבלו את חלקה 4 בשלמות כמתנת נישואין, פעם טענה כי קיבלה רק 835 מ"ר במתנה (ס' 28 לבקשה), פעם טענה כי קיבלה רק 500 מ"ר במתנה (ס' 19 לבקשה) ופעם טענה כי נכסי העיזבון של אבי בעלה המנוח חולקו בחייו ולכל אחד מהאחים ניתנה חלקה אחת בשלמות (ס' 26, 33 לבקשה). המשיב 2 טען כי טענות המבקשת לחזקה נוגדת ולרשות בלתי הדירה אינן יכולות לעמוד כאשר עסקינו במקרקעין מוסדרים ובקרקע פנויה והמבקשת אף אינה יכולה להתנגד לעסקת המכר שבין המשיב 2 למשיב 1 שכן שותף במקרקעין "רשאי להעביר חלקו במקרקעין המשותפים, או לעשות בחלקו עסקה אחרת, בלי הסכמת יתר השותפים" (ס' 34 לחוק המקרקעין). המשיב 2 טען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים. המבקשת מבקשת למעשה לפגוע בזכויותיהם הקנייניות הרשומות על יסוד טענות בעלמא אותן שמרה בסוד משך עשרות שנים, אשר עומדות בסתירה מוחלטות להסכמות, הסדרים ופסקי דין משנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. העובדה שהמבקשת ובעלת לפניה ישבו בחוסר מעש ולא העלו כל טענה משך עשרות שנים גרמה להם לנזק ראייתי בלתי הפיך, שכן, הם סמכו את ידיהם על הסכמות העבר ועל הרישומים בטאבו והזכויות במקרקעין עברו מיד ליד מבלי שנשמרו מסמכים, החלטות ותיקים משפטיים והמבקשת מנצלת למעשה עובדה זו על מנת לצייר בפני בית המשפט תמונה מטעה ומעוותת כאשר מנגד הם אינם יכולים להתגונן כראוי. כמו כן, העובדה שהמבקשת החליטה רק כיום לפעול מבלי שנתנה כל הסבר לכך מעידה כי הצו המבוקש אינו נחוץ והיא אינה זכאית לקבלת צו הפוגע בזכויותיהם הקנייניות הרשומות. המשיב 2 טען כי המבקשת נקטה בהליך סרק בבית המשפט המחוזי בנצרת ומשלא הצליחה ותביעתה, אשר לקתה בפגמים מהותיים, עמדה על סף מחיקה בשל חוסר מעש, היא בחרה למחוק את תביעתה, מיוזמתה, והגשתה בשנית מעידה על שימוש לרעה בהליכי בית משפט וחוסר תום לב המצדיקים, לכשעצמם, את דחיית בקשתה ותביעתה. דיון: בטרם אדון בבקשה לגופו של עניין, אציין כי הליך דומה בין הצדדים התנהל בפניי (ת"א 29436-04-12) ובו ניתן צו מניעה, אשר צומצם על ידי ביום 08/07/12, לאחר שהתנהל דיון במסגרתו הסכימו הצדדים לצמצם את צו המניעה כך שיתייחס רק לקטע המקרקעין עליו בנוי ביתה של המבקשת (בית בן 3 קומות) וכן עד למרחק של 3 מ' מקו הבניין. כמו כן, התחייבה המבקשת שלא להפריע למשיבים להיכנס ליתרת השטח (2/3) על מנת לבצע בדיקות ומדידות וככל שהשטח מגודר לאפשר להם לפתוח פתח שיאפשר כניסה (ר' פרוטוקול הדיון מיום 08/07/12, עמ' 8, ש' 22 - עמ' 9, ש' 10). צו המניעה בוטל ביום 16/01/14 על ידי כב' השופט אטרש, שדן בתיק העיקרי, לאחר שהצדדים קיבלו את המלצתו למחוק את התביעה, כיוון שלכאורה ועל פני הדברים חלק נכבד מעילות התביעה אינן בסמכותו של בית המשפט המחוזי כי אם בסמכותם של בית המשפט לענייני משפחה ובית משפט השלום. ואילו כעת חוזרת המבקשת על בקשתה הראשונה. כפי שיפורט להלן, לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה. המשיבים לא מבקשים לבנות על הקטע עליו בנוי ביתה של המבקשת אלא על יתרת השטח שאינו בנוי ואינו תפוס, בניגוד לטענותיה. לגופו של עניין, לצורך מתן סעד זמני, דרך כלל, נשקלים שני תנאים עיקריים: סיכויי התביעה העיקרית ומאזן הנוחות בין הצדדים. כל אחד מתנאים אלה עומד לעצמו ונשקל לעצמו, אולם קיים גם יחס גומלין ביניהם במובן זה שמשקלו של התנאי האחד עשוי להיות מושפע ממשקלו של התנאי האחר. כך למשל, ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של המבקש ומעמיד בסכנה מוחשית את היכולת להחזיר מצב לקדמותו, כך פוחת המשקל הנדרש לביסוסם של סיכויי התביעה, ובלבד שאין מדובר בתביעת סרק; ולהיפך - ככל שסיכויי התביעה העיקרית גוברים, כך פוחת משקלו הנדרש של מאזן הנוחות (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1)529, 533; רע"א 5686/00 מיסטריאל נ' בנק לאומי למשכנתאות, תק-על 2000(4) 215). בחינת קיומו של התנאי הראשון, הנוגע לסיכויי התביעה העיקרית, נעשית באורח לכאורי בלבד ואין היא אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית. הלכה פסוקה היא שדי בכך שהבקשה למתן סעד זמני אינה מופרכת על פניה ואינה חסרת סיכוי (רע"א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל נ' חאן מנולי בע"מ (פדאור, 23/08/2005) ככל שמדובר בבקשה למתן צו מניעה זמני, נפסק כי לצורך הכרעה בבקשה ועל מנת שיינתן למבקש הסעד הזמני המבוקש על ידו עליו לעמוד בארבעה מבחנים במצטבר: א. האם המבקש הוכיח, לכאורה, את קיום זכותו, למענה הוא דורש מתן סעד עד לתום הדיונים. ב. האם צו המניעה הינו הכרחי, עד כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה העיקרית. ג. האם הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הצו כבד הוא לעומת הנזק אשר ייגרם למשיב אם יינתן - הוא "מאזן הנוחות". ד. האם בקשתו של המבקש למתן הצו אינה נגועה בפגמים שביושר, כגון: היעדר נקיון כפיים, העלמת עובדות, שיהוי וכיוצ"ב. בשלב זה של הסעד הזמני, אין בית המשפט נזקק להכרעה בזכויות הצדדים, ולפיכך אין מקום כי בית המשפט יערוך ניתוח מקיף של הראיות ואין הוא חייב לבדוק את מכלול הראיות כאילו עמד להכריע בעניין סופית (ר' ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פד"י ל"ח (4)105, 109-108). כמו כן, נפסק כי על מערכת האיזונים שנקבעה בתקנות להיבחן לאורם של סעיפי חוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו ובעיקר סעיף 3 לחוק, שעניינו שמירה על זכות הקניין של הפרט. הוכחת זכות לכאורה היא הוכחת סיכויי הצלחה בתובענה, או שכנוע בית המשפט כי קיימת שאלה של ממש אשר יש לדון בה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, עיינתי במכלול הראיות ושמעתי את ב"כ הצדדים לפניי הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח זכות לכאורה בכדי שתצמח להם זכאות לקבלת הסעד המבוקש, זאת ממכלול הטעמים כפי שיפורטו להלן. המבקשת טענה כי היא ובעלה המנוח קיבלו את המקרקעין במתנה מאביו של בעלה. טענה זו אינה נתמכת במסמכים כלשהם. לא היה בידי המבקשת להציג מסמך של הסכם מתנה או יפוי כח או כל מסמך אחר שיש בו כדי להצביע על העברת הזכויות בחלקה 4 כולה או בחלק כלשהו ממנה. אין מחלוקת שהמבקשת מתגוררת בבית שנבנה בחלק מחלקה 4 אלא שהמבקשת לא פנתה בבקשה לצו מניעה בכל הקשור לאותו חלק עליו בנתה את ביתה, שלגביו המשיבים טוענים שאין בכוונתם לשנות מהמצב הקיים ולפגוע בזכויותיה ככל שישנן, אלא היא מבקשת צו מניעה גורף לגבי היתרה של חלקה 4, יתרה שאין עליה בנוי ולא הוכחה טענתה כי כל החלקה תפוסה בפועל על ידה. יתר על כן, ממכלול הראיות כולל ההליכים המשפטיים בבית המשפט המחוזי, העליון, מפת החלוקה ופסק הבורר עולה שבעלה המנוח, שמכח זכויותיו היא טוענת לזכויות, הסכים כי חלקים אלה אינם שלו, לכאורה. בהליך החדש שמנהלת כעת בפני המבקשת, היא פועלת בניגוד להסכמתה במסגרת ההליך הקודם שצו המניעה יתייחס אך ורק לגבי בית המגורים ושטח של עד 3 מטר מסביבו. מדובר בטענה לעסקה במקרקעין, בהתאם לסעיף 6 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הקובע כי "עסקה במקרקעין היא הקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה, למעט הורשה על פי צוואה". סעיף 6 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 קובע: "בעלות בדבר - המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון". יחד עם זאת בענייני מקרקעין, הקניין מועבר בהשלמת רישום זכות במקרקעין במרשם המקרקעין, בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק המקרקעין הקובע כי עסקה במקרקעין טעונה רישום וכי עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה. על כן קבעה הפסיקה כי במקרקעין נטילה או מסירה לצורך סעיף 6 לחוק המקרקעין פירושם רישום זכויות מקבל המתנה במרשם המקרקעין. אין חולק כי הזכויות בחלקה 4 במקרקעין אינם רשומים על שם המבקשת אלא על שם המשיבים כפי שעולה מנסח הרישום. מדובר במקרקעין מוסדרים שבהם לפי סעיף 125 לחוק המקרקעין, הרישום הוא ראיה חותכת לתוכנו. מכאן, שאילו היו למבקשת זכויות בעלות במקרקעין, היו אלה אך התחייבויות למתן זכויות במקרקעין. על התחייבויות מעין אלו חלים סעיף 5(א) לחוק המתנה הקובע כי "התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב". וסעיף 8 לחוק המקרקעין הקובע כי "התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". המבקשת הודתה בעדותה כי אין בידיה כל מסמך בכתב וכי הם לא חתמו על ניירות כלשהם (עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 20-21) על כן, בהעדר מסמך בכתב או התחייבות מאת אביו של בעלה המנוח של המבקשת ובהיעדר כל ראיה על הסכמה כלשהי של יתר היורשים אשר המקרקעין רשומים על שמם, אין למבקשים למעשה גם התחייבות למתן זכות במקרקעין ובהיעדר כל רישום כאמור אין בפניי כל הוכחה כי המבקשים אכן קיבלו את המקרקעין במתנה. יתר על כן, הטענה למתנה נוגדת התנהלות מאוחרת יותר של בעלה המנוח של המבקשת, שמכוח ירושה שלו היא טוענת לזכויות במקרקעין, אשר היה מעורב בהליכים משפטיים שניהלו ביניהם יורשי המנוח בשארה סעד בלאן ז"ל בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, בין היתר באשר למקרקעין נשוא הבקשה שבפניי. במסגרת ההליכים שניהלו ביניהם היורשים הם הגיעו להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 07/12/72, לפיו מונה מר שפירובסקי כבורר בנושא חלוקת העיזבון ביניהם. בפסק הבוררות מיום 13/06/75 קבע מר שפירובסקי כי בעלה המנוח של המבקשת לא הוכיח את בעלותו על הבית המצוי על המקרקעין, בו הוא מתגורר עם משפחתו, אולם מאחר שהוא הכניס שיפורים בבית ונמצא בו מאז שנפטר אביו, הוחלט כי לאחר שינוכה מחלקו בעזבון סך של 5,100 ל"י, שוויו של המבנה הישן, הוא יקבל את הבית עם שליש משטחה של חלקה 4 עליה נמצא הבית, כאשר מדובר בשטח של 335 מ"ר, וכן הוא יקבל מחצית מחלקה מס' 40 בגוש 17389 ולפסק הבורר צורף תרשים החלוקה. (ר' עמ' 3 לפסק הבורר). ביום 06/10/75 ניתן על ידי בית המשפט תוקף לפסק הבוררות. בהמשך עתרו בעלה המנוח של המבקשת ותריזה בלאן לבית המשפט ועניין החלוקה הוחזר לבורר על מנת לשמוע טיעוניהם וביום 18/04/83 ניתנה על ידו תוספת לפסק הבוררות, אולם, פסק הבוררות הראשון נותר על כנו. במסגרת התדיינויות משפטיות שנערכו בין הצדדים לאחר פסק הבורר שב בעלה המנוח של המבקשת ואישר כי הוא מסכים לפסק הבורר ולמפת החלוקה שצורפה לו ולא הוכח בפניי כי הוא או המבקשת עצמה מאז פטירתו נקטו בפעולות כלשהן לביטולו. הוכח בפניי כי על אף שבעלה המנוח של המבקשת ניהל במשך שנים הליכים משפטיים עם אחיו לעניין המקרקעין וחלקות קרקע אחרות, במשך כל תקופת חייו לא היתה המבקשת בשום שלב צד להליכים, על אף שלדבריה ידעה על קיומם של הליכים משפטיים בנושא הקרקעות בין בעלה המנוח לאחיו ושמעה על מר שפורובסקי [הבורר/מודד שמונה על ידי בית המשפט], שחילק אותן בין האחים לפני שנים רבות (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 12-22; עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 12-23) המבקשת אף הודתה כי לא נקטה בכל פעולה שהיא לרישום המקרקעין על שמה לאחר פטירתו של בעלה. (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 11) נוכח כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי קיימת למבקשים זכות לכאורה לקבלת הסעד הזמני המבוקש על ידם. לפיכך, ומאחר שהמבחנים למתן הסעד הזמני הינם מבחנים מצטברים, מתייתר הצורך לבחון את יתר התנאים למתן הסעד הזמני ודין הבקשה להידחות מטעם זה בלבד. התמונה המצטיירת ממכלול המסמכים והראיות מצביעה על כך כי ככל שלמבקשת ישנן זכויות, הרי שהן לכל היותר זכויות בבית המגורים בו היא מתגוררת ובשטח נוסף של עד 3 מטר מסביב לבית. שאר הזכויות בחלקה הינן למשיבים. חיזוק ממשי לכך ניתן לראות בעובדה שהמבקשת ניהלה מו"מ על מנת לרכוש את חלקו של אחד מהמשיבים בחלקה 4. אין זאת, אלא שהמבקשת עצמה מודעת לכך ויודעת שזכויותיה בחלקה מצומצמות ואין הן משתרעות על כל החלקה. למעלה מן האמור יצוין כי אף לעניין מאזן הנוחות, הנני סבור כי בחינה של מאזן הנזקים שייגרם לצדדים, דהיינו הנזק שייגרם למבקשים אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיבים, אם יינתן הסעד הזמני, מביאה למסקנה שמתן הסעד אינו צודק ואינו ראוי בנסיבות העניין ושידם של המשיבים על העליונה גם במאזן הנזקים והנוחות, שכן, המבקשים, כאמור, לא הוכיחו כי קיימת להם זכות בכל שטח המקרקעין וכי הם זכאים להירשם כבעליהם, ואף בנה של המבקשת, אשר לא קיבל היתר בניה על ביתו שבנה בקומה השלישית, ציין בפנייתו לוועדת הערר מבוא העמקים מיום 01/05/01 כי חלקם במקרקעין אותו ירשו מסבו ז"ל הינו שטח של 325 מ"ר + 600 מטרים באזור עתיקות שלא ניתן לנצלו. (ר' נספח יא' לתגובת המשיב 2 לבקשה). על כן אי מתן הצו לא יגרום לשינוי כלשהו במצב הקיים בפועל ולא יגרום כל נזק למבקשים, שכן השטח שנמכר למשיב 1 אינו כולל את קטע המקרקעין עו בנוי ביתה של המבקשת, בעוד שמתן הצו יפגע קשה ואף מעל לנדרש בזכויות הקניין של המשיבים, שהינן זכויות יסוד המוגנות על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר נרשמו כדין לפני עשרות שנים בלשכת רישום המקרקעין בהתאם להסכמות, הסדרים ופסקי דין משנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת וככל שבסופו של יום יימצאו טענותיהם של המבקשים מוצדקות וייגרמו להם נזקים, ניתן יהיה לפסוק להם פיצוי כספי בגינם. לפיכך, ברור כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור ומובהק לטובת המשיבים ואף מטעם זה דין הבקשה להידחות. נוסף על כך, בקשת המבקשים הוגשה בשיהוי רב, דבר המלמד על ויתורם על זכויותיהם הנטענות וגורם נזק ראייתי קשה מאוד למשיבים, שכן, במשך עשרות שנים לא נקטו המבקשת ובעלה המנוח בפעולות כלשהן לביטול הרישומים ואף לא הגישו כל בקשה לביטול פסק הבורר, אשר המנוח עצמו הסכים לאמור בו ולחלוקת המקרקעין בהתאם לו ולמפת החלוקה שצורפה לו, ובינתיים רוב המעורבים בעניין נפטרו ולא ניתן לאתר חלק גדול מהמסמכים הרלוונטיים, שרובם נערכו לפני שנים רבות, אשר היה בהם כדי לשפוך אור על העובדות האמיתיות בפרשה, ואף מטעם זה יש לדחות את הבקשה. גם לו היה ממש בטענות המבקשים, לכל היותר, היו זכאים לקבל סעד כספי של פיצוי, אך אין הדבר מצדיק מתן סעד של צו מניעה. הלכה פסוקה היא כי כאשר ניתן בהמשך לפסוק סעד כספי, אין בית המשפט ממהר ונעתר לבקשה למתן צו מניעה, שכן למבקש קיימת תרופה חילופית נאותה. כמו כן, הבקשה הוגשה בחוסר תום לב ונגועה בחוסר ניקיון כפיים ניכר. המבקשים לא טרחו לציין במסגרת בקשתם למתן צו במעמד צד אחד עובדות מהותיות ומסמכים רלוונטיים מעיני בית המשפט. המבקשת מנצלת למעשה את העובדה שהמשיבים אינם מחזיקים מסמכים ותיקים משפטיים מלאים שהתנהלו עוד בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת על מנת לצייר בפני בית המשפט תמונה מטעה ואף מטעם זה יש לדחות את הבקשה לצו מניעה על הסף. הלכה היא כי מי שפונה לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוונטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוואנטיות להחלטת בית המשפט (ר' רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, (פדאור, 27/09/93). לחובה זו של בעלי הדין נודע משקל רב במיוחד כשמדובר בבקשה לקבלת סעד במעמד צד אחד. (ר' רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, בעמ' 657-658; 665-666). נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה למתן צו מניעה. בקשה לדחיית התובענה על הסף: בדיון שהתנהל בין הצדדים ביום 16/01/14 הורה כב' השופט אטרש, אשר דן בתיק העיקרי בהליך הקודם, על מחיקת התובעת והבקשה למתן צו המניעה וביטול צו המניעה הזמני בנוגע למקרקעין, זאת לאחר שהצדדים קיבלו את המלצתו למחוק את התביעה, כיוון שלכאורה ועל פני הדברים חלק נכבד מעילות התביעה אינן בסמכותו של בית המשפט המחוזי כי אם בסמכותם של בית המשפט לענייני משפחה ובית משפט השלום, זאת מבלי לפגוע בזכות או בטענה של מי מהם. לכאורה מדובר בהליך כפול שכן תביעה דומה לתביעה נשוא הבקשה שבפניי הוגשה על ידי המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה ומתנהלת שם. העובדה שבתביעה שבפניי התווסף צד ג' שרכש את הזכויות איננה מצדיקה הגשת תביעה נפרדת, שכן בהתאם להוראות סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 רשאי בית המשפט לענייני משפחה לצרף לתובענה כל צד ראוי לצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך יהא נושא התובענה או שוויה אשר יהא. יתרה מכך, לאור האמור לעיל, הנני סבור כי סיכויי התביעה אינם גבוהים. טענות התביעה מעוררות קושי לכאורה, ולו בשל פסקי הדין השונים שניתנו ביחס למקרקעין אלה, כפי שפורט על ידי ב"כ המשיבים במהלך הדיון. לא שמעתי הכחשה של טענתם של המשיבים לפיה החלוקה ורישום הזכויות על שם הבעלים השונים כפי שמופיעה היום ברישומי לשכת רישום המקרקעין, היתה בידיעתם של המבקשת ו/או בעלה המנוח, שמכוח ירושה שלו היא טוענת לזכויות במקרקעין. במקרה זה, הטענות לשיהוי, גרימת נזק ראייתי והשתק הינה טענה ממשית וחזקה. אשר על כן, המבקשת תודיע עמדתה האם היא עומדת על ניהול ההליך העיקרי, לאור העובדה שמתנהל הליך מקביל בבית המשפט לענייני משפחה באותו עניין ולאור הוראת סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. ככל שהמבקשת תהיה סבורה שהיא יכולה להמשיך ולנהל את ההליך עליה להגיש השלמת טיעונים בעניין הבקשה לסילוק התביעה על הסף מכל הטעמים שפורטו כולל שיהוי, התיישנות, סמכות, עילה וכו'. המבקשים יודיעו עמדתם לגבי המשך ניהול ההליך בתוך 30 יום מהיום. ככל שעמדתם היא שיש להמשיך בהליך, יגישו בתוך מועד זה השלמת טיעונים בכתב. אורך הטיעונים לא יעלה על 3 עמודים. המשיבים יגישו השלמות תוך 30 יום לאחר מכן. אני פוסק הוצאות באשר להליך של הבקשה לצו המניעה הזמני. המבקשים ישלמו למשיב 1 הוצאות בסך 6,000 ₪ ולמשיבים 2 ו - 3 ביחד הוצאות בסך 6,000 ₪. בעלותמקרקעיןהצהרת בעלותצו הצהרתיצווים