בקשה למתן סעד זמני הכולל חלופות

בקשה למתן סעד זמני הכולל חלופות



בכתב התביעה מגולל המבקש את כל סיפור האירועים, על פני עמודים רבים, כאשר הסעדים הנתבעים בכתב התביעה הינם: "סעד הצהרתי, צו מניעה וצו עשה", המפורטים בסעיף 194 לכתב התביעה, כדלקמן:
מתן צו הצהרתי לפיו המבקש מחזיק כדין במבנה היו והוא הבעלים או החוכר לדורות של הנכס (וראו כי הנכס מוגדר בסעיף 6 לכתב התביעה ככל המגרש ולא רק המבנה);
מתן צו המורה למינהל לרשום את הזכויות בנכס על שם המבקש;
מתן צו שיקבע כי הנתבעים אינם רשאים לפנות את המבקש מהנכס, לחילופין, צו המחייב את הנתבעים להעמיד לרשות המבקש דיור חלוף כתנאי לפינוי, ולחילופי חילופין, צו המחייב את הנתבעים לשלם למבקש פיצויים כתנאי לפינוי;
מינוי שמאי מטעם בית המשפט אשר יעריך את שווי השבחת הנכס ואת שווי ההשקעות שהשקיעו בנכס המבקש או בני משפחתו (לצורך הסעד החלופי דלעיל);
מתן צו שיורה לנתבעים לפצות את המבקש בפיצוי כספי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו בגין התנהלותם חסרת תום הלב;
צו שיורה למינהל ולסוכנות להעביר לידי המבקש את כל המסמכים שיש בידיהם לגבי מפוני המעברה, לרבות כל המסמכים מהם ניתן יהא לדעת מי מתושבי המעברה קיבל דיור חלופי או דיור ציבורי (של חלמיש) או פיצוי כספי בעת הפינוי;
צו שיורה לנתבעים ולמינהל להעביר לעיון המבקש את כל המסמכים הקשורים לחוזה החכירה עליו חתם המנוח למול המינהל – לרבות מסמכי מכרז רלבנטיים, הצעות שהוצעו במסגרת המכרז שהיה, מידע על הצעות שנפסלו ועוד ועוד.
בד בבד עם הגשת כתב התביעה הוגשה הבקשה הנוכחית למתן צו זמני, בה התבקש בהמ"ש ליתן את הצווים הבאים:
צו מניעה אשר ימנע מהמשיבים, המינהל או הסוכנות לפנות את המבקש מהנכס; לחילופין, צו אשר יחייב את המשיבים למסור לידיו של המבקש נכס חלופי או דיור חלופי כתנאי לפינוי; ולחילופי חילופין – צו אשר יחייב את המשיבים ליתן פיצוי כספי כתנאי לפינוי;
צו אשר ימנע מהמשיבים לבצע דיספוזיציה בנכס, לרבות העברת החכירה ללא אישור בהמ"ש וצו אשר יורה על רישום הערת אזהרה בהתאם.
הבקשה למתן הצווים הזמניים היא נשוא החלטה זו.
במהלך הדיון שהתקיים במעמד הצדדים העלו המבקש, המשיבים והמינהל את טענותיהם, ואף נשמעה בקצרה חקירתו של המבקש לגבי תצהירו אשר הוגש בתמיכה לבקשה (ת/1). הסוכנות ביקשה שלא להתייצב לדיון.

דיון והכרעה –


לצורך בחינת בקשה למתן סעד זמני, יש לתת את הדעת לשלושה שיקולים עיקריים: סיכויי התובענה, מאזן הנוחות בין הצדדים ושיקולים שביושר – וזאת כפי שעולה מהוראות תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ומהפסיקה (רע"א 560/13 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' גולדשטיין שירותי תברואה בע"מ (12.2.2013); רע"א 8734/13 עבדאללה נ' מדינת ישראל (12.1.2014)).
לאחר בחינת טענות הצדדים לאור השיקולים דלעיל – עמדתי כי יש לדחות את הבקשה, מחמת הנימוקים דלהלן.

סיכויי התובענה –


כפי שצוין מעלה, בתביעה העיקרית מתבקשים סעדים רבים חלופיים – אך ניתן לסווגם לשתי קטיגוריות עיקריות: סעדים הצהרתיים לגבי זכויות המבקש במגרש וסעדים הצהרתיים לגבי זכותו לקבל דיור חלופי או פיצוי כספי כתנאי לפינוי. יש לבחון את סיכויי התביעה לגבי כל קטגוריה בנפרד, תוך אבחנה בין המשיבים לבין המינהל לבין הסוכנות.
הסיכוי לקבלת הסעדים המבוקשים כלפי המשיבים - כפי שצוין מעלה, ביחסים שבין המבקש לבין המשיבים כבר קיימות הכרעות של בהמ"ש השלום, המחוזי והעליון – אשר קבעו כי המבקש אינו בעל זכויות של בר רשות. המשיבים טוענים כי בכוונתם להגיש בהקשר זה בקשה לסילוק על הסף מחמת מעשה בית דין, וברור כי אם תוגש בקשה שכזו – נקיים בה דיון. בשלב זה, ללא שאקבע מסמרות לגבי סוגיה זו כבר עתה, ברי כי הטענה של המבקש כלפי המשיבים לפיה יש לו זכויות של בר רשות במגרש או במבנה – הינה טענה שמעוררת קשיים לנוכח ההליכים שתיארתי בפירוט מעלה ובוודאי שסיכויי התביעה לגבי רכיב זה אינם טובים. בהקשר זה יש לחדד עוד כי למעשה בכתב התביעה בתיק העיקרי טוען המבקש כי זכויותיו במגרש (ולא רק במבנה) הינם זכויות של בעלות או חכירה (ולא "רק" זכויות של בר רשות). סיכויי ההצלחה של טענה שכזו עוד יותר נמוכים, ולו מן הטעם שבמסגרת כל ההליכים הקודמים מעולם לא הועלתה מטעם המבקש (או האם המנוחה או האחים של המבקש) טענה לגבי זכויות שכאלו. כנגזר מהאמור, אני סבורה כי לא ניתן להעריך כבעלת סיכויים טובים במיוחד אף את הדרישה לקבלת פיצוי או דיור חלופי מהמשיבים – כתנאי לפינוי או בכלל. לכן, בכל הנוגע למשיבים – יש קושי לקבוע כי סיכוי התביעה בתיק העיקרי גבוהים.
הסיכוי לקבלת הסעדים המבוקשים כלפי המינהל – אוזכר מעלה כי סעדים כגון אלו המבוקשים כעת כבר התבקשו מטעם ילדי המנוחה במסגרת ההודעה כלפי צד ג' שהם שלחו במסגרת התביעה בבהמ"ש השלום. בא כוחו של המינהל טען בדיון כי אף המינהל מתכוון להגיש בקשות לסילוק על הסף מחמת מעשה בית דין וחוסר סמכות עניינית. לגבי קיומו של מעשה בית דין (לרבות מהסוג של השתק פלוגתא) בין המינהל לבין המבקש, בשל קביעותיו של בית המשפט העליון שנסקרו מעלה – יהא מקום לקיים דיון (לרבות בשל העובדה שהמינהל לא היה צד להליך שהתנהל שם לאחר שההודעה נמחקה). את כל הסוגיות שכרוכות בדיני ההשתק ומעשה בית הדין נברר בהמשך – אך אוכל לומר שהקביעה לגבי כך שהמבקש אינו בר רשות עשויה להיות קביעה שכוחה יפה לא רק כלפי המשיבים אלא גם כלפי המינהל (והסוכנות וכלפי כולי עלמא). ויש לראות שבכתב התביעה ובבקשה לא מצאתי שהמבקש מסביר מהי הקונסטרוקציה המשפטית שתאפשר לו "להתגבר" על החלטתה של כב' השופטת ברק-ארז. ונשאל עצמנו – מה מציע המבקש? האם הוא טוען כי יתכן שהוא יחשב בר רשות לגבי המגרש מבחינת המינהל אחרי שנקבע כמה וכמה פעמים שהוא אינו בר רשות מבחינת המשיבים? דומה שאפשרות משפטית שכזו כרוכה בקשיים לא מבוטלים, מה גם שהיא לא הוצעה בכתבי הטענות מצד המבקש (ויש לראות כי הוא חוזר במסמכים מטעמו על עיקר הטענות שכבר נטענו בהליכים הקודמים). לכן, מבלי לקבוע מסמרות – לא אוכל לומר שסיכוי התביעה כנגד המינהל בהקשר זה גבוהים כפי שסבור המבקש. לגבי הטענה הנוכחית, באשר לכך שהמבקש הינו הבעלים או החוכר של המגרש – אחזור על הערתי דלעיל (וראו בהקשר זה מה היו בדיוק הטענות של ילדי המנוחה כנגד המינהל בהודעה כלפי צד ג' שנשלחה כמפורט מעלה). מכאן, שלא אוכל להעריך כגבוה את הסיכוי להצלחת התביעה, ככל שעסקינן בקטגוריה הראשונה של הסעדים המבוקשים – כלומר, מתן צווים הצהרתיים לגבי זכויות של המבקש במגרש, ולמצער במבנה.
לגבי הקטגוריה השנייה של הסעדים המתבקשים כלפי המינהל – דהיינו, מתן דיור חלופי או פיצוי כספי כתנאי לפינוי, אומר כך: אמנם נושאים אלו לא התבררו עד תום במסגרת ההליכים שהתקיימו עד כה, בשל מחיקת ההודעה על הסף, אך הסיכויים להצלחת הוכחת טענות המבקש בהיבט זה אף הם אינם גבוהים במיוחד היות והם נגזרים משאלת זכויותיו. אם הסיכוי להוכיח שהוא בעל זכויות במגרש אינו גבוה – אזי שגם הסיכוי להוכיח שמגיעים לו סעדים שנגזרים מכך אינו גבוה. בהקשר זה אבקש להוסיף כי לגבי הדרישות הכספיות במסגרת התיק הנוכחי, מעלה המבקש טענות רבות הנוגעות לפינויים של מתיישבים אחרים מהמעברה בה עסקינן (כולל אחד מהשכנים של האם המנוחה), מפנה להחלטות ממשלה וכנסת לגבי פינוי מעברות, לגבי "כפר שלם", מפנה לפסקי דין שניתנו בעניינם של אנשים אחרים במקומות אחרים ועוד – אלא שהמדובר בטענות ומסמכים שכבר נדונו בפסקי הדין של בית המשפט השלום, המחוזי והעליון המתוארים מעלה וההתייחסות של הערכאות הקודמות למארג של הנתונים מחייבת את המסקנה כי גם לגבי רכיב זה הסיכויים אינם כפי שמעריך אותם המבקש.
ומה לגבי הסוכנות? – הסוכנות ביקשה שלא להתייצב לדיון. הסוכנות אינה בעלת השטח והטענות כלפיה נעוצות בעיקר בהבטחות לכאוריות שניתנו בשעתו לאם המנוחה של המבקש מטעם נציגי הסוכנות, בשלב בו הפינוי מהמעברה היה על הפרק. ברי כי הסיכוי להוכיח טענות אלו כיום – בשנת 2014 - אינו יכול להיות גבוה, לאור פטירתם של כל המעורבים בדבר ולאור כך שגם לגבי נושא זה כבר נקבעו קביעות בהליכים הקודמים, אשר לכאורה – ועם כל הזהירות המתחייבת – עשויות להיות קביעות שיהא להן משקל גם בהליך זה (וראו את הקטעים שהדגשתי מתוך פסקי הדין שנסקרו מעלה לגבי כך שלא הוכח שהאם המנוחה קופחה בדרך זו או אחרת). בהקשר זה עוד אעיר כי בתביעה העיקרית מתבקשים סעד של מתן צו לעיון במסמכים רבים ביותר – אשר נמצאים בידי המינהל או הסוכנות, ואשר אולי בעזרתם יוכל המבקש להוכיח היום את אותו קיפוח. מעצם הבקשה לקבלת המסמכים אנו למדים כי כרגע אין כל ראיות בידי המבקש להוכחת הקיפוח או הזכות לקבלת פיצוי או דיור חלוף (לרבות על דרך ההשוואה לאחרים) – והמשמעות לגבי סיכוי התביעה בנוגע לרכיב שעוד אין את המסמכים לגביו – ברורה. מעבר לכך, לא ראיתי שיש בכתב התביעה או בבקשה למתן הסעדים הזמניים או בתצהיר של המבקש טענה שהיתה אי פעם פניה לקבלת כל המסמכים או הסבר לגבי כך שתביעה בהקשר זה מוגשת רק במאי 2014 למרות שהטענות אשר לצורך ביסוסן צריך את המסמכים – היו טענות שהעלו ילדי המנוחה (ובכללם המבקש) עוד בשנת 2010 (שלא לומר, שהטענות כבר היו "על השולחן" בשנת 1995 עת התבררה התביעה בין המנוח לבין האם המנוחה – בה ניתן פסק הדין הראשון).
על יסוד האמור, ועם כל הזהירות המתחייבת, מסקנתי היא כי סיכויי התובענה הנוכחית אינם טובים, בוודאי שלא לגבי הבקשה ליתן סעד הצהרתי לפיו המבקש הינו בר רשות או בעלים או חוכר לדורות של המגרש.
אבקש להבהיר כי האמור מעלה משקף את ההערכה לגבי סיכויי התביעה בנקודת הזמן הנוכחית, ובה בלבד, ואין בהכרעה כדי לכבול את שיקול דעתי בהמשך הדרך, עת יהא צורך להכריע לגופה של התובענה העיקרית.


מאזן הנוחות –


מבחינת המינהל והסוכנות – דומה כי מאזן הנוחות יפעל לטובת המבקש.
מבחינת המשיבים – המצב מורכב יותר.
אני ערה לכך כי כאשר עסקינן במתן סעד של עיכוב פינוי המתייחס לבית מגורים, יש לבחון בקפידה יתרה את ההשלכות לגבי מי שמתגורר בנכס – במובחן מבקשות דומות שמתייחסות לבתי עסק או שטחים מסחריים (ע"א 46/12 ניסים אסייג, ייעוץ וניהול בע"מ נ' אבשלום אדרת (5.3.2012)). אני אף מודעת לכך שההתנגשות במקרה זה הינה בין רצונו של המבקש להמשיך לגור במבנה בו הוא גר שנים רבות למול רצונם של המשיבים למצות מבחינה כלכלית את זכות החכירה מאת המינהל – כאשר הם ממילא לא יכולים לבנות על השטח החקלאי אלא רק לעשות בו שימושים שמתאימים למצב התיכנוני, ויש עוד לזכור כי חוזה החכירה אמור להסתיים בשנת 2017. עם זאת – יש לתת את הדעת לנושאים הבאים:
ראשית, המנוח ושאר המשיבים, מנהלים לפחות משנת 2010 הליכים משפטיים כנגד המבקש, בשלוש ערכאות, אשר בכולם הם זכו עד כה – כאשר בכל פעם נדחה צו הפינוי שוב ושוב. ברור כי כל עוד התנהלו ההליכים כפי שהתנהלו – מאזן הנוחות חייב להשאיר את המבקש במבנה. אינני בטוחה אם האיזון עדיין מחייב את אותה המסקנה היום.
יש עוד לזכור כי אם יינתן צו מניעה כנגד הפינוי עד לסיום ההליכים בתיק הנוכחי – יתכן שהמשמעות היא שהמשיבים לא יצליחו לנצל את חוזה החכירה, עד שיסתיים בשנת 2017, ותשאל השאלה – מהי הנפקות של העובדה שגם בהמ"ש העליון קיבל את עמדתם והכריע לטובתם בתום מאבק ארוך ויקר (ואולי מטרתו של המבקש בכך שהוא הגיש את התובענה החדשה הנוכחית הינה לגרום לכך שההליכים ימשכו עד 2017).
בהקשר זה אפנה לרע"א 6239/08 אלקורד נ' ועדת עדת הספרדים (14.7.2008) שם דן בהמ"ש במקרה שבו התבקש סעד זמני כנגד פינוי מדירת מגורים. בהמ"ש חוזר שוב על ההלכה לפיה פינוי אדם מדירת מגוריו הינו צעד קשה אשר יש לנקוט בו משנה זהירות, ועם זאת קובע כי באותו מקרה אין להעניק את הסעד הזמני המבוקש, לאור כך שהמחלוקות בין הצדדים כבר הוכרעו על ידי ערכאות שונות במהלך השנים והפסיקות היו לחובת המבקשים את הסעד הזמני. בהמ"ש מוסיף וקובע כי השארותם של המבקשים בנכס, למרות הפסיקות הקודמות, מביאה לכך שהם מונעים מהמשיבות את היכולת ליהנות מן המקרקעין שבבעלותן, ולכן לא ניתן לומר כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם של המבקשים.
שנית, יש משקל לכך שמבקש עצמו מציע סעדים חלופיים במישור הכספי ויתכן שעסקינן במצב בו מתנגשים אינטרסים כלכליים מצד שני הצדדים, ותו לא. יש לזכור כי כאשר בוחנים אנו את מאזן הנוחות – יש לשאול אם הנזק שיגרם למבקש (במקרה בו לא יוענק הסעד הזמני והוא יזכה בתיק העיקרי), הינו נזק בלתי הפיך או נזק שניתן לכמת אותו ולהעניק בגינו פיצוי כספי. אני מסכימה כי הריסת המבנה אינה הפיכה, אך שעה שהמבקש עצמו מציע אפשרויות חלופיות – שמשמעותן כספית בלבד – יש לדבר משקל. שהרי המבקש עצמו מציע לחילופין לפנות את המבנה אלא שדורש שיועמד לרשותו מבנה חלופי, או סכום כסף שיוכל לשמש אותו לרכישת או שכירת מבנה חלופי. ואם זהו הסעד שנשווה לנגד עינינו בעת בחינת מאזן הנוחות, בוודאי שלא ניתן לומר שהמאזן נוטה לכיוונו של המבקש.
בנוסף, אפנה לעוד שתי נקודות חשובות. האחת היא שעד היום המבקש לא שילם מעולם דמי שימוש למבקשים או למינהל (גם לאחר הקביעה כי הוא אינו בר רשות), ועד כה כל הערכאות הציעו לוותר על תשלום דמי השימוש בכפוף לביצוע הפינוי בפועל. משמע, שהמדובר במקרה שבו המשמעות הכספית מבחינת המשיבים אינה זניחה. הנקודה השנייה היא שהמבקש עצמו אינו בעל אמצעים ומתפרנס מקצבאות של המוסד לביטוח לאומי – אך לא ראיתי בתצהירו דבר וחצי דבר לגבי האפשרות שהוא יסתייע במי משלושת האחים שלו, ילדי המנוחה, אשר מתגוררים בסמיכות ואולי יכולים לסייע לו במציאת פתרון דיור.
לכן, לא מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לכיוונו של המבקש במקרה מיוחד זה.
בנוסף, הלכה היא כי בין מבחן זכות התביעה הלכאורית לבין מבחן מאזן הנוחות מתקיימים יחסי גומלין שזכו לכינוי "מקבילית כוחות" (רע"א 10509/05 בנק לאומי לישראל נ' בגס (25.12.2005); רע"א 6994/00 מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר (30.4.2001)). לשיטתי, במקרה זה – היות ובמבחן זכות התביעה הלכאורית ידם של המשיבים והמינהל על העליונה, היה על המבקש לשכנע בבירור כי במבחן מאזן הנוחות ידו הינה על העליונה. הוא לא עשה כן, ואף אם כפות המאזניים היו שקולות – לא בטוח שהיה מקום להעתר לבקשה.
אפנה בהקשר זה לרע"א 4187/12 יפה עמית נ' בנק לאומי לישראל (29.5.2012) שם נקבע כי אין להעניק סעד זמני במקרה בו הוגשה תביעה למתן סעדים הצהרתיים, לאור הקביעה כי סיכוייה של התביעה העיקרית להתקבל קלושים, משום שבעניינה של המבקשת דשם כבר ניתנו בעבר שני פסקי דין של בהמ"ש המחוזי והעליון הדוחים את עמדתה וכי למעשה בתביעה הנוכחית היא מבקשת לשנות את התוצאות של שני פסקי הדין החלוטים. בהמ"ש קבע כי במצב שכזה, סיכויי התביעה קלושים ולכן אין מקום להעניק סעד זמני – אף אם כפותיו של מאזן הנוחות מעוינות, ואפילו היה מאזן הנוחות נוטה יותר לעבר המבקשת דשם.




בדומה, ברע"א 9655/11 ביטון נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (01.04.2012), נקבע – לגבי פינוי מדירת מגורים, כדלקמן:

"באשר למאזן הנוחות, אמנם במקרים בהם מדובר בדירת מגורים ההנחה היא כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של מבקש הסעד הזמני. במקרה דנא הדברים אף מקבלים משנה תוקף נוכח גילה של המבקשת (מעל 80) והעובדה שבתה ונכדתה בת החמש מתגוררות עמה. עם זאת, הנחה זו אינה מכריעה את הכף ואינה מאיינת את הצורך באיזון עם שיקולים אחרים. ודוקו, במקרים בהם סיכויי הצלחתו של המבקש בהליך נמוכים, ואינם מגיעים לרף המינימלי הנדרש, תידחה הבקשה לסעד זמני אף אם התוצאה הינה פינוי מדירת מגורים ...".



במקרה דכאן, לאור הקביעות של בהמ"ש העליון לגבי העדר זכויות של בר רשות (וממילא זכויות של בעלות או חכירה) דומה כי מקבילית הכוחות מחייבת את המסקנה שאין להעתר לבקשה למתן הסעדים הזמניים.

שיקולים שביושר –


כפי שציינתי, המבקש מעלה בבקשה את כל הטענות שהועלו בהליכים הקודמים – אשר שובות את הלב במבט ראשון, אלא שיש לראות שהטענות נדחו בחלקן בעבר או שנלקחו כבר בחשבון בעבר. אזכיר כי נקבע שלא הוכחה אפליה לרעה כלפי המבקש או משפחתו וכי לא הוכח קיפוח. עד אזכיר כי כל הערכאות נתנו משקל משמעותי לנסיבות המיוחדות של המקרה וציינו זאת במפורש בכל ההחלטות עד כה.
נושא אחרון אליו אתייחס בפרק זה הינו השיהוי – שכן לשיטתי לחובתו של המבקש יש לזקוף שיהוי משמעותי בשני היבטים. ראשית, שיהוי בן כשלושה חודשים בין מועד מתן ההחלטה של בהמ"ש העליון ביום 18.2.2014 (לגבי הפינוי ביום 1.6.2014) לבין מועד הגשת התביעה והבקשה הנוכחיים (ביום 8.5.2014), ללא שהוצע כל הסבר אפשרי. שנית, שיהוי משמעותי בין מועד מחיקת ההודעה שנשלחה בזמנו מהמבקש כלפי המינהל והסוכנות בשנת 2011 לבין מועד הגשת התביעה הנוכחית, ושוב – ללא כל הסבר. יש לזכור כי הסעדים אותם מבקש המבקש מהמינהל, לרבות דיור חלופי או פיצוי כספי - בחלקם תלויים בשאלת הפינוי (שאז ניתן היה לומר שהוא המתין עד הכרעתה של כב' השופטת ברק-ארז), אך בחלקם אינם תלויים בדבר, אלא עצמאיים – ולא ברור מדוע השתהה המבקש עד תחילת מאי 2014 (וראו את רע"א 3285/13 ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ (3.7.2013) באשר למשקלו של השיהוי).
טרם סיום אוסיף עוד כי הסעד הזמני המרכזי המבוקש זהה לסעד המרכזי המבוקש בתביעה העיקרית – וזהו טעם נוסף שלא להעניק סעד זמני (ת"א (מחוזי מרכז) 5661-08-08 דור אלון בע"מ נ' נאטור (16.12.2008)).

סיכום –


אשר על כן, במכלול השיקולים במקרה זה, לא מצאתי להורות על מתן צווים זמניים כמבוקש. באשר להוצאות לחובת המבקש – צו לגבי שיעורן יינתן בהמשך ההליכים.
בנוגע להמשך ההליכים בתיק העיקרי – כתבי הגנה יוגשו עד יום 12.6.2014.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהו סעד זמני ?

  2. סעד זמני בערעור

  3. מאזן הנוחות סעד זמני

  4. מאזן הנוחות סעד זמני

  5. שיקולי יושר: סעד זמני

  6. סעד זמני במסגרת תביעה

  7. סעד זמני לתקופת הערעור

  8. עקרון תום הלב: סעד זמני

  9. התחייבות עצמית סעד זמני

  10. סעד זמני לפני הגשת תביעה

  11. בקשה למתן סעד זמני הכולל חלופות

  12. סעד זמני שמירה על המצב הקיים

  13. סעד זמני לפי חוק הגנה על עובדים

  14. עיכוב ביטול סעד זמני - תקנה 471

  15. בקשה למתן סעד זמני לתקופה קצובה

  16. השפעת חוקי היסוד על סעדים זמניים

  17. סעד זמני כך שהודעת הפיטורים שנמסרה תבוטל

  18. זהות סעדים זמניים לסעדים בתביעה העיקרית

  19. טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה בבקשת סעד זמני

  20. האם משלמים ערבות ועירבון בבקשה למתן סעד זמני ?

  21. סעד הזמני בבית הדין לעבודה בלי תוקף מוגבל בזמן

  22. סעד זמני שיורה לביטוח לאומי להכיר הזכאות לשירותי בריאות

  23. הגשת בקשה לסעד זמני בשיהוי חותרת תחת הטענה בדבר דחיפות הסעד

  24. המועד לבחינת השיהוי ביחס לסעד זמני הינו המועד בו קם הצורך בסעד הזמני

  25. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון