בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל למימוש משכון על מקרקעין רקע עובדתי ביום 15.4.1999 נפתח על שמו של המבקש 1 חשבון מס' 1916/03 (להלן: "החשבון"), בסניף קרית אריה (להלן: "הסניף") של המשיב, בנק איגוד (להלן: "הבנק"). המבקש 1 חתם על הסכם תנאי אשראי כלליים מיום 15.4.1999 וכן על הסכם תנאי ניהול חשבונות במט"ח ובמט"י. המבקשים היו מעוניינים במימון לצורך בניית בית עבור המבקש 1 במקרקעין הידועים כחלק מחלקות 6,5,4 בגוש 6242 (מספר ישן) גוש 7261 חלקה 70 (מספר חדש), מגרש 113 לפי תכנית מפורטת מס' מש/גז/במ/40/7 במושב רינתיה (להלן: "הנכס"). לפיכך, ביקשו לקבל אשראי בחשבון, שייפרע בתשלום חד פעמי לאחר תום הבניה, וזאת כנגד שעבוד הנכס, לרבות כל העומד להיבנות עליו, לטובת הבנק להבטחת האשראי. בחודש נובמבר 2000, חתם המבקש 1 על שטר משכון והמחאת זכויות חוזיות על דרך שעבוד בדרגה ראשונה ללא הגבלה בסכום לטובת הבנק על מלוא הזכויות החוזיות על-פי חוזה פיתוח מיום 30.12.1998, שנחתם בין מנהל מקרקעי ישראל לבין המבקש 1 לפיו התחייב המנהל לרשום ע"ש המבקש 1 זכות בעלות לגבי הנכס (להלן: "שטר המשכון"), וזאת להבטחת הסכומים המגיעים ושיגיעו לבנק מהממשכן. בסוף שנת 2002, לערך, הסתיימה בניית הנכס. המבקש 1 ביקש להאריך את מועד פירעון האשראי בחשבון, ובחשבונות נוספים, ומעת לעת אושרו בקשות אלה על ידי הבנק. הריבית המוסכמת על האשראי בחשבון הייתה בגובה פריים + 1%. כתוצאה מפעילות בנקאית, העמדת אשראים וחיובים אחרים בחשבון נוצרה בו יתרת חובה. ביום 18.4.2007 וביום 28.5.2007 פנה הבנק במכתבים אל המבקש 1 בדרישה לפרוע החוב, אולם החוב לא נפרע. נוכח כך, הועמד החוב לפירעון מיידי, וחויב בריבית פיגורים. כמו כן, פתח הבנק בשנת 2008 את תיק ההוצל"פ מס' 01-12510-585, (להלן: "תיק ההוצל"פ") לצורך מימוש המשכון. סך החוב בחשבון, נכון ליום 5.10.2008 עמד לפי רישומי הבנק על 1,595,683.65 ₪ כולל ריבית עד ליום 30.9.2008. גם לאחר פתיחת התיק בהוצל"פ, התנהל לסירוגין משא ומתן בין הצדדים, ובתקופות מסוימות הופחת על ידי הבנק שיעור הריבית בה חויב החשבון. כמו כן, מימש המבקש 2 נכס מקרקעין אחר, ומתוך תמורת המימוש של אותו הנכס הועבר לחשבון ביום 3.11.09 סך של 520,000 ₪. ביום 6.3.2012 מונתה עו"ד אלונה בומגרטן ככונסת נכסים בתיק ההוצל"פ על מלוא זכויותיו של המבקש 1 בנכס (להלן: "כונסת הנכסים"). כונסת הנכסים פעלה למימוש הנכס, ולאחר ביצוע ההליכים הנדרשים ערכה ביום 3.3.14 התמחרות בין המציעים, שבסיומה הייתה הצעתם של משה ועינת צאיק בסך 3,870,000 ₪ ההצעה הגבוהה ביותר, ואף נחתם עימם הסכם מכר. יצוין כי בהתאם לחוות דעת שמאי מקרקעין הוערך שווי הנכס ב-3,480,000 ₪, לאחר הפחתת 20% בשל מימוש מהיר. לאחר שהמבקש 1 הגיש בקשה לביטול ההתמחרות, בטענה שהסכום שהושג נמוך משוויו הריאלי של הנכס, הורה רשם ההוצאה לפועל ביום 22.5.14 על קיום סבב נוסף של הצעות וביצוע התמחרות נוספת, וזאת "על מנת להפיס את דעתו של החייב אשר סבור כי ההצעה הנוכחית בסך 3,870,000 ₪ הינה נמוכה". כונסת הנכסים ביצעה פרסום נוסף לקבלת הצעות לרכישת הנכס עד ליום 10.7.1014, ולאחר שהוגשו מספר הצעות אמורה הייתה להתבצע התמחרות נוספת, אך זו לא התקיימה נוכח צו ארעי שניתן על ידי בית משפט זה, כפי שיפורט להלן. במהלך תקופת ניהול תיק ההוצל"פ הגיש המבקש 1 בקשות רבות באותו תיק (לרבות ערעור על אחת מהן), בין היתר, בטענת "פרעתי", טענות לגובה החוב, דיירות מוגנת, נושא ההתמחרות, ועיכובי הליכים רבים שהתבקשו, אך בקשותיו נדחו. כמו כן, הגישו המבקשים בחודש פברואר 2014 לבית משפט השלום בתל אביב תביעה כספית והצהרתית נגד הבנק ונגד הגב' עדנה ערקובי (להלן: "עדנה") שהייתה מנהלת העסקים בסניף (ת"א 31902-02-14, להלן: "התביעה בשלום תל אביב"), בה התבקש בית המשפט לקבוע כי היתרות בחשבון יוקטנו, כי הבנק יעביר כספים לחשבון, כי הנתבעים ישלמו פיצוי למבקשים, וכי הליכי המימוש בלשכת ההוצל"פ יעוכבו. את התובענה הנוכחית הגישו המבקשים ביום 17.7.14 על דרך של המרצת פתיחה (למרות שהכותרת היא "כתב תביעה") ובה טענו כי הבנק הפר את תנאי שטר המשכון, כי יש להורות על ביטולו או להורות כי אינו תקף עוד, ולחלופין לקבוע כי הבנק הפר את הסכם המשכון בהפרות יסודיות, ולקבוע כי טרם הגיע המועד למימוש המשכון, וכי על הבנק לגבות את הריבית המוסכמת פריים + 1%. כן התבקש בית המשפט להורות על ביטול כל ההליכים הנובעים מהסכם המשכון. ביחד עם הגשת התובענה התבקש עיכוב ביצוע הליכי ההוצל"פ למימוש המשכון, וביום 21.7.14, ניתן על ידי כב' השופט שינמן צו ארעי למניעת מימוש המשכון, עד להחלטה אחרת, ובכפוף להמצאת בטוחות לשיפוי כל נזק (התחייבות עצמית ללא הגבלת סכום, ערבות צד ג' בסכום של 30,000 ₪, והפקדת מזומן או ערבות בנקאית בסכום של 36,000 ₪). מעיון בתיק עולה כי הבטוחות הומצאו. ביום 4.9.14 התקיים דיון בבקשה, המצהירים נחקרו והצדדים סיכמו טענותיהם. תמצית טענות המבקשים סיכויי התביעה טובים בשל הטענות הבאות: בעל החשבון להלכה הוא המבקש 2, אביו של המבקש 1, שלא היה מעורה בנסיבות החתימה. יתרת החוב בחשבון נמוכה בסך של 680,000 ₪ לפחות מהסכום שצוין במסמכי תיק ההוצל"פ, שכן למרות שהריבית המקסימאלית שהיה הבנק רשאי לגבות מיתרת החובה בחשבון הייתה ריבית פריים + 1%, החל משנת 2007 החל הבנק לגבות ריבית בשיעור גבוה הרבה יותר. גובה החוב היום הוא כ-1.2 מיליון ₪ (לפי חוו"ד רו"ח מטעם המבקשים), בעוד שבספרי הבנק רשום חוב של כ-2.4 מיליון ₪. הוסכם כי ככל שיקום הצורך במימוש משכון, לא ייעשה הדבר אלא לאחר מכירת דירות אותן תקבל הגב' שמחה סימן טוב (להלן: "שמחה"), בת זוגו לשעבר של המבקש 2, במסגרת עסקת קומבינציה, אך הליכי מימוש המשכון נפתחו בניגוד למוסכם. מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המבקשים, שכן אם לא יעוכבו הליכי מימוש הנכס, יימכר הוא, יווצר מצב בלתי הפיך לגבי המבקש 2 המתגורר ביחידת דיור בחצר הנכס, ולא ניתן יהיה להחזיר את הנכס לרשות המבקשים אם יזכו בתביעתם. גם אם הגיע מועד מימוש המשכון, חיוב הבנק בריבית היתר מונע מהמבקשים לפרוע את החוב. קיים הבדל בין יכולת המבקשים לגייס מימון של 1 מיליון ₪ לבין יכולתם לגייס מימון של 2.4 מיליון ₪. לא ייגרם כל נזק לבנק אם יעוכבו הליכי מימוש המשכון, שכן גם אם גובה החוב הוא כגרסת הבנק, ערכו של הנכס גבוה הרבה יותר (4,350,000 על פי הערכת שמאי מטעם כונסת הנכסים, ו-5,120,000 ₪ על-פי הערכת שמאי מטעם המבקשים). תמצית טענות הבנק סיכויי התביעה קלושים בשל הטעמים הבאים: החשבון הוא חשבונו של המבקש 1 שנפתח על ידו לצורך בניית ביתו בנכס. החשבון חוייב בגין האשראי שניתן בו בריבית בגובה פריים + 1%, אולם משלא פרעו המבקשים את חובם לבנק משך תקופה ארוכה, העמיד הבנק את החוב לפירעון וחייב את החשבון בריבית פיגורים בהתאם לזכותו שבהסכמים. קודם לכך שלח הבנק מכתבי התראה למבקש 1. לפיכך, אין ממש בטענת המבקשים לגבי גובה החוב, אך גם אם היה בה ממש, ההלכה הפסוקה היא כי אין במחלוקת על גובה החוב כדי לפגוע בזכות הבנק לפעול למימוש משכון לטובתו. הטענה כי טרם הגיע מועד מימוש המשכון היא טענה סתמית בעל-פה נגד מסמכים מפורשים בכתב. הטענה נדחתה כבר בעבר. הטענה כאילו שלל הבנק מעצמו את הזכות לדרוש את פרעון החוב ושם עצמו תלוי במכירה עתידית, לא ודאית, של נכסים עלומים היא חסרת הגיון ונעדרת אחיזה במציאות. מאזן הנוחות נוטה לטובת הבנק מהטעמים הבאים: המבקש 1 שמשכן את הנכס אינו מתגורר בו (מוכחשים גם מגורי המבקש 2 בנכס). הדיירת שמתגוררת בו היא שמחה, שהביעה נכונות לשתף פעולה עם כונסת הנכסים כדי לממש את הנכס. עיכוב מימוש הנכס יפגע בזכותו הקניינית של הבנק, ויגרום לחוסר ודאות ולחוסר יציבות בשוק האשראי. שווי הנכס לאחר הפחתה בשל מכירה במימוש מהיר הוא 3,480,000 ₪, כשהחוב בתיק ההוצל"פ בעת מועד הגשת תגובת הבנק הוא כ-2,871,000 ₪. חוב זה נושא הפרשי הצמדה וריבית, בעוד שווי הנכס אינו עולה במקביל אליו, והבנק עולה להינזק אם לא ימומש הנכס. הליך המימוש נמצא בשלביו הסופיים, ועיכובו יפגע במציעים שהפקידו בטוחות וממתינים לסיום ההליך (אחד מהם כבר ביקש את בטוחתו בחזרה). כמו כן, מוטלים עיקולים על זכויות המבקש 1 בנכס, כך שעיכוב המימוש יפגע גם בנושים הרגילים שסיכוייהם לגבות את החוב יקטנו. המשיב הוא בנק, ולא תהיה כל מניעה כי יפצה את המבקשים על כל נזק שייגרם להם אם יזכו בתביעתם. המבקשים נגועים בחוסר נקיון כפיים, שכן לא הציגו את מלוא העובדות ביחס להליכים הנוספים המתקיימים בין הצדדים, והם שמו לעצמם מטרה לעכב ולסכל את הליכי מימוש הנכס ויהי מה. לחלופין, יש לחייב את המבקשים להפקיד כתנאי לעיכוב הביצוע ערבות בנקאית בגובה ההצעה הזוכה שהוגשה לאישור ראש ההוצל"פ (3,870,000 ₪).\ עוד העלה הבנק טענות מקדמיות כדלקמן: יש לסלק או לעכב את התביעה בשל ההליך התלוי ועומד בבית משפט השלום בתל אביב, בו נטענות על ידי המבקשים גם טענות הנטענות על ידם בתביעה הנוכחית. המבקשים מושתקים מלהעלות טענות שנדחו בהכרעות אחרות. חלק הארי של טענות המבקשים התיישנו, שכן הן מתייחסות לתקופה הקודמת לחודש אוגוסט 2007. המבקש 1 חתם על שטר המשכון ואין הוא יכול להתכחש להסכמות שבו. תמצית תשובה המבקשים לתגובת הבנק לא צוין בתגובת הבנק גובה החוב לפי ספרי הבנק, ולא צוין שיעור הריבית שחויבה לפי תקופות. המבקשים נאלצו לפצל את התביעות, שכן הסעדים שהתבקשו והמתייחסים לשטר המשכון הם בסמכות בית המשפט המחוזי בלבד. טענת ההתיישנות אינה מפורטת ויש לדחותה, מה גם שקיימת תחולה להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות (גילוי מאוחר). טענות המבקשים לא הוכרעו בערכאות אחרות ולא נבחנו לגופן. תנאי שטר המשכון מקפחים ובלתי הוגנים, הבנק לא הסתמך על שטר המשכון והפר את תנאיו. המציעים מודעים לכך שיכול ויהיו עיכובים במסירת הנכס. הבנק הוא זה שפועל בחוסר תום לב. דיון והכרעה החלטת המשנָה לנשיא בית המשפט העליון, כב' השופטת נאור, ברע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי ( 20.9.11) פירטה את השיקולים העיקריים שעל בית המשפט לשקול במסגרת בקשה למתן סעד זמני, וכך נאמר שם: "השיקולים העיקריים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני הם שלושה. השיקול הראשון, הוא קיומה לכאורה של עילת תביעה, כאשר די בכך שבית המשפט ישתכנע כי התובענה מעלה לכאורה שאלה רצינית ואיננה בגדר תביעת סרק (ראו: תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי); עניין אלו עוז בע"מ, לעיל, בפסקה 10). השיקול השני, הינו מאזן הנוחות בו ייבדק הנזק שעשוי להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני וכן נזק שעלול להיגרם לצד שלישי (ראו: תקנה 362(ב)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי). השיקול השלישי, הוא שיקול שביושר ובצדק, קרי "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש" (ראו: תקנה 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי). בין שני השיקולים הראשונים קיים יחס גומלין שכונה בפסיקה כ"מקבילית כוחות" (ראו: רע"א 10509/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בגס, בפסקה 4 ( 25.12.2005). משמעות הדבר היא שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוונו של מבקש הסעד כך רף הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון קטן ולהפך (ראו: עניין אלו עוז בע"מ, שם והאסמכתאות הנזכרות)". לאור שיקולים אלה יש לבחון גם את ענייננו. קיומה לכאורה של עילת תביעה באשר לקיומה של עילת תביעה והעלאת שאלה רצינית לדיון, אני סבור כי קיימת בעייתיות בטיעוני המבקשים כנגד הבנק. הטענה המרכזית של המבקשים היא כי הבנק הסכים שלא לגבות את חוב המבקשים ושלא לפעול למימוש המשכון על הנכס בטרם יימכרו דירות אותן תקבל שמחה, בת זוגו לשעבר של המבקש 2, במסגרת עסקת קומבינציה. בהתאם לתנאי שטר המשכון התחייב המבקש 1 לשלם לבנק כל סכום מהסכומים המובטחים במועד הפרעון המוסכם, או בתום שלושה ימים מתאריך דרישתו הראשונה של הבנק בכתב. האם קיימת ראיה לכך שהבנק הסכים שהסכומים המובטחים באמצעות המשכון ישולמו בתאריך לא ידוע בו יימכרו דירותיה של שמחה אותן תקבל במסגרת עסקת קומבינציה? המבקשים צירפו לתובענה תמליל שיחה בין המבקש 2 לבין עדנה מהבנק, ממנו מנסים הם להסיק כי אישרה את ההסכמה דלעיל. עיון בתמליל ממנו מנסים המבקשים להסיק את המסקנה האמורה מגלה כי לא ניתן ללמוד ממנו את שמבקשים הם ללמוד ממנו. בנוסף, מקובלת עלי טענת הבנק כי התמליל הוגש ללא הקלטת בה הוקלטה השיחה, ולא התקיימו התנאים לקבילותו. במהלך הדיון הגישו המבקשים מסמכים שנועדו לדבריהם להראות כי שמחה התחייבה למכור דירות על מנת לכסות חוב בחשבון. הוצג הסכם ממון מיום 18.12.00 (מב/2) לפיו התחייבה שמחה לשלם את החובות הקיימים עד לאותו מועד בבנק איגוד (אך ההסכם הוא בין שמחה והמבקש 2 ואין התייחסות לחשבון המבקש 1). בהסכם נוסף מאותו יום בין המבקש 1 ואחיו, באמצעות המבקש 2 ושמחה (מב/1) נקבע כי העברת הנכס מהמבקש 1 לאחיו מותנית בכך ששמחה תפרע את חובו של המבקש בבנק איגוד, אך נרשם שם כי הסעיף קוים על ידי שמחה (המבקש 2 טען כי למרות הרישום, הסעיף לא קוים). כן צורף הסכם מאותו מועד בין חברת נוה איתנים לבין שמחה וראובן סימן טוב (מב/4) בו מוזכר הסכם קומבינציה קודם, וכן מצוינת הסכמה למסור לשמחה ולראובן סימן טוב שתי דירות בנוסף לסכום מזומן. לבד מכך שלא הוחוור מדוע לא צורפו מסמכים אלה לתצהירי המבקשים, מתייחסים הם למועד מוקדם ביותר, שנת 2000, בעוד האשראי והחוב בגינם נשלחה דרישת הבנק למבקש 1 הינם משנת 2007. בנוסף לכך, קשה לסבור כי הבנק הסכים להיות תלוי בהסכמים הפנימיים בין שמחה לבין המבקשים או מי מהם. הוברר גם כי פרץ סכסוך בין שמחה לבין המבקש 2, שמחה אינה מוכנה להעביר תמורה כלשהי מדירותיה שכנראה נמצאות עתה בשלבי בניה, ומתנהלים ביניהם הליכים משפטיים, וזאת בחלוף 7 שנים מאז נשלחו למבקש 1 מכתבי הדרישה של הבנק לפירעון החוב. מסמך נוסף שצורף כנספח 7 לבקשת המבקשים הוא מכתב של הבנק מיום 30.11.09, שבו צוין כי פירעון האשראי יהא חד פעמי בתום הבניה מתוך מכירת נכס אחר בבעלות המבקש 1 או המבקש 2. אין התייחסות במכתב זה לנכסים של שמחה, ובנוסף לכך, אך ברור הוא כי משהסתיימה הבניה בשנת 2002, ומועד הפירעון הוארך מעת לעת, הרי בחלוף 5 או 6 שנים מתום הבניה, ואם המבקשים אינם דואגים לפרוע את החוב, רשאי הבנק לנקוט בהליכים למימוש המשכון. מקובלת עלי גם עמדת הבנק כי טענה כאילו הבנק התחייב בעל-פה להיות תלוי במכירת דירות כלשהן, בלא שיוכל לדרוש את חובו אלא אם כן התקיים תנאי זה, נשמעת אבסורדית ובלתי הגיונית. טענתם המרכזית של המבקשים היא טענה שעל פניה נשמעת בלתי סבירה ובלתי הגיונית, סיכוייה נראים קלושים, והיא קרובה יותר לטענת סרק מאשר לשאלה רצינית שיש לדון בה. ואם כך יש לקבוע לגבי טענה זו, גם הטענה הנוספת כאילו חייב הבנק את החשבון בריבית העולה על זו המוסכמת היא טענה הקרובה לטענת סרק. זאת, מאחר שטענת החיוב בריבית נסמכת על הטענה הקודמת שנזכרה לעיל, לפיה הבנק לא היה רשאי לדרוש את פירעון החוב. אם רשאי היה הבנק לדרוש את פירעון החוב, כפי שמצטייר לכאורה, הרי בהתאם להסכמים בין הבנק לבין המבקש 1, אם לא סולקה יתרת החובה בחשבון לפי דרישת הבנק, תישא היא ריבית חריגה. מכתבי הדרישה של הבנק למבקש 1 נשלחו בחודשים אפריל ומאי 2007. לפי חוות דעתו של המומחה מטעם המבקשים ריבית בשיעור העולה על הריבית המוסכמת של פריים + 1% החלה להיגבות רק החל מ-1.4.08 (וכן בשתי תקופות נוספות: 1.12.09 - 31.12.10 ו-1.7.11 - 1.10.11 בהן נוהל מו"מ בין הבנק לבין המבקשים). מכאן, כי הטענה כי הריבית העולה על פריים + 1% שנגבתה מהמבקשים לא הייתה כדין, קרובה אף היא כאמור לסיווג של טענת סרק. אלה טענותיהם העיקריות של המבקשים וטענות נוספות משניות יותר ואין בהן כדי להקים עילת תביעה ראויה. כך הטענה כאילו המבקש 2 ולא המבקש 1 הוא בעל החשבון, עומדת בסתירה לכל מסמכי החשבון החתומים, ואף מעשית אין בה פן מעשי, שכן המבקשים מודים שהמבקש 1 משכן את הנכס להבטחת החוב שבחשבון, והוא אף אישר זאת בחקירתו (עמ' 2 ש' 9-11). המבקש 1 נתן למבקש 2 יפוי כוח לפעול בחשבון (עמ' 2 ש' 21-25), ולכן, גם אם המבקש 2 היה פעיל בניהול החשבון, ולא המבקש 1, אין הוא יכול לבוא בטענות לבנק בקשר לכך. כך גם טענת המבקשים לאי מסירת הודעה בדבר העמדת החוב לפירעון מיידי, שהרי תיק ההוצל"פ נפתח בשנת 2008 על יסוד האמור לעיל, והצדדים ניהלו גם מו"מ בעניין זה עת ארוכה. סיכויי טענה זו כיום, בחלוף שנים רבות מאז דרישת הבנק לפרוע את יתרת החוב בחשבון - קלושים. לטענת המבקשים כי תנאי שטר המשכון מקפחים ובלתי הוגנים לא ניתן פירוט. בנוסף, טענה זו לא נטענה בתובענה, אלא רק במסגרת התשובה לתגובה. מאזן הנוחות שמחה וילדיה מתגוררים כאמור בנכס, משתפים פעולה עם כונסת הנכסים ומוכנים לפנות את הנכס בהתאם להוראות הסכם המכר (ר' מכתב ב"כ שמחה נספח 8 לתצהיר הבנק). המבקש 1 אינו מתגורר בנכס. המבקש 2 מתגורר לדבריו ביחידה הבנויה בחצר הנכס (הבנק חולק על כך). הוא אינו בעל זכויות בנכס, ובנוסף, לא הצביע בתצהירו על הנזק שייגרם לו אם יבוצע הפינוי במסגרת מימוש המשכון, דהיינו אפשרויות המגורים שלו במקרה כזה וכד'. נוכח האמור לעיל, משהמבקש 2 לא הצביע כי הוא בעל זכויות בנכס, ועל הנזק שייגרם לו אם יידרש לפנות את הנכס, ניתן להניח כי נזק שייגרם לו במקרה כזה, יהיה נזק כספי בלבד. נזק כזה יכול להיות מפוצה על ידי הבנק, וכבר נקבע כי אין חשש שבנק לא יפרע את שייפסק נגדו, ככל שייפסק [רע"א 1270/12 מנשה לוי חברה לבנין בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (27.2.12)]. מנגד, הבנק ציין כי החוב העדכני בתיק ההוצל"פ הוא כ-2,871,000 ₪, ומתווספים לו הפרשי הצמדה וריבית, בעוד שווי הנכס אינו עולה במקביל אליו. על-פי חוו"ד השמאי שמונה מטעם כונסת הנכסים, שווי הנכס לאחר הפחתה בשל מימוש מהיר הוא 3,480,000 ₪. לכך יש להוסיף הוצאות ועלויות אפשריות נוספות בהליך המימוש, כגון שכר טרחת כונסת הנכסים, מיסוי ואגרות שונות, כשבסופו של דבר יכול ולא יהא בידי הבנק לגבות את מלוא המגיע לו. קיימים גם עיקולים על הנכס, והאינטרסים של אותם מעקלים אף הם חלק ממשוואת מאזן הנוחות, שכן עיכוב בהליכי מימוש הנכס יכול להביא לכך שלא יוכלו להיפרע מחובם, בעוד שאם יימשכו הליכי המימוש, יכול ויוכלו להיפרע מהיתרה שתיוותר לאחר שיסולק לבנק החוב המובטח במשכון. אין להתעלם גם במסגרת מאזן הנוחות מהאינטרס של המציעים השונים והבטוחות שהופקדו על ידם, לרבות בני הזוג צאיק שזכו בהתמחרות הראשונה לגבי הנכס (ועתידים להשתתף בהתמחרות השניה שעדיין לא התקיימה בשל הצו שמנע זאת), והבטוחה שהמציאו מופקדת כבר חודשים ארוכים. עם זאת, מקובל עלי כי אינטרס זה חלש יותר, שכן המציעים מודעים לכך שהמכר תלוי בקבלת האישורים הנדרשים. במישור מאזן הנוחות לא ניתן לקבוע, אפוא, כי הוא נוטה לטובת המבקשים, אולי אף ההיפך מכך. שיקולי צדק ושיקולים נוספים האינטרסים של צדדי ג' מקומם גם במסגרת שיקולי הצדק, שכן מעקלים ומציעים עלולים להיפגע על לא עוול בכפם. יש להביא בחשבון כי המבקשים נקטו בשורה ארוכה של הליכים בניסיון למנוע ו/או לעכב את מימוש הנכס. בהליכים אלה העלו טענות רבות, לאו דווקא אלה הנטענות עתה, ונדחו. הייתה בידם עת ארוכה לנקוט בהליך המתאים ולהעלות את טענותיהם כנגד מימוש הנכס, לא ברגע האחרון, לאחר קיום התמחרות והכרזה על זוכה, אלא מייד עם נקיטת הליכי ההוצאה לפועל, או לפחות לאחר מינוי כונסת הנכסים, לפני למעלה משנתיים. משלא עשו זאת, יש בכך משום שיהוי, הנשקל אף הוא בגדר השיקולים האם להעניק את הצו הזמני המבוקש. לא רק זאת, אלא שעוד ביום 3.2.13 החליט רשם ההוצל"פ כי טענתם המרכזית של המבקשים בדבר ההסכמה כביכול בינם לבין הבנק כי פרעון החוב ומימוש המשכון ייעשה רק לאחר מכירת דירות שמחה, אינה בגדר טענת פרעתי, וכי מקומן של טענות אלה הוא בבית המשפט המוסמך. המבקשים לא פעלו בהתאם להחלטה, ותחת זאת הגישו ערעור על אותה החלטה. בהחלטה מיום 8.5.13 של כב' השופט סובל מבית משפט השלום בתל אביב הופנה המבקש מס' 1 להחלטת רשם ההוצל"פ לפיה על טענות המבקש 1 להתברר בבית המשפט המוסמך. אף החלטה זו לא הביאה את המבקשים לפניה לבית המשפט המוסמך. ב-7.10.13 אישר בית משפט השלום בתל אביב את החלטת רשם ההוצל"פ וקבע כי ככל שלמבקש 1 טענות לגבי זכאות הבנק לממש את שטר המשכון, עליו להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט המוסמך. גם אז לא פעלו המבקשים בדרך זו, והבקשה הנוכחית הוגשה רק במחצית חודש יולי 2014. השיהוי במקרה זה בולט במיוחד נוכח ההפניות החוזרות ונשנות שהופנו המבקשים על ידי בתי המשפט לנקוט בדרך המתאימה. בעניין זה נקבע ברע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי ( 20.9.11) כך: "הפסיקה הכירה בכך כי יש ליתן משקל למועד בו פנה מבקש הסעד לבית המשפט.... הגשת בקשה למתן סעד זמני בשיהוי, חותרת תחת הטענה בדבר הדחיפות במתן הסעד והיא יכולה לשמש כראיה לסתירת טענות מבקש הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו המיידית. לעניין זה עשויה להיות השלכה אף על מאזן הנוחות..." לשיהוי במקרה הנוכחי קיימות, אפוא, השלכות הן לגבי שיקולי הצדק והיושר והן לגבי מאזן הנוחות. איני סבור כי בידי המבקשים להביא לביטול המשכון שנרשם או לאיונו של החוב לבנק המובטח במשכון, ולכן נותרנו עם טענתם החלופית, שאף סיכוייה קלושים, כי סכום החוב המובטח במשכון נמוך מזה שננקב על ידי הבנק, וכי החוב האמיתי מסתכם בכ-1.2 מיליון ₪. כבר נפסק לא אחת כי מקום בו אין מחלוקת לגבי קיומו של חוב המובטח בשעבוד על נכס, והמחלוקת היא אך לגבי גובה החוב, אין מניעה להמשיך בהליכי המימוש [ר' סקירה מפורטת של הפסיקה בעניין זה בה"פ (מחוזי ת"א) 35792-02-10 שופר נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ( ( 6.4.10). בענייננו, טוענים המבקשים להפחתה מסוימת בגובה החוב, לפי חוות דעת שצירפו, ולכך שהחוב מסתכם בכ-1.2 מיליון ₪ ולא בסכומים בהם נקב הבנק. בהתאם לפסיקה שנזכרה לעיל, אין בטענות מסוג זה כדי לעכב את מימוש המשכון. המבקשים טוענים כי העובדה שהבנק נוקב בסכום גבוה ומוכחש של יתרת החוב מונעת מהם לפרוע את החוב, אולם על כך יש להשיב בשניים: המבקשים אינם טוענים כי הם מבקשים לפרוע את הסך של 1.2 מיליון ₪ ולהמשיך בהתדיינות אודות היתרה. הם אינם מציגים אסמכתאות כלשהן בדבר יכולתם לפרוע את הסך הנ"ל (שעוד אמור לגדול גם לגרסת המבקשים, שכן יש להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית וכן את ההוצאות ושכר טרחת עורך דין בתיק ההוצל"פ). טענת המבקשים כי על הבנק היה להמשיך ולגבות מהם ריבית הסכמית בשיעור פריים + 1% גם לאחר שלא פרעו את החוב חרף דרישת הבנק, היא כאמור טענה חלשה מאד. מומחה המבקשים התבסס על טענה זו בחוות דעתו, ולפיכך, קיים סיכוי רב כי התוצאות אליהן הגיע, מבחינת יתרת החוב, גם אם הן נכונות אריתמטית, לא יתקבלו על ידי בית המשפט, שכן הבסיס לתוצאות אלה רעוע ואינו מקובל. נוכח התוצאה אליה אגיע נוכח האמור לעיל, אין צורך לעסוק במסגרת החלטה זו בטענותיו המקדמיות של המשיב, אליהן אתייחס בהחלטה נפרדת בתיק העיקרי. סיכום מאחר ועילת התביעה במקרה זה חלשה מאד מחד, ומאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, אלא אולי אף להיפך, נוטה לטובת הבנק מקבילית הכוחות בכל הקשור לסעד הזמני המתבקש. לכך יש להוסיף את שיקולי הצדק המטים את הכף לדחיית הבקשה, ובעיקר השיהוי הרב בהגשת הבקשה, היות הליכי המימוש בשלביהם האחרונים ממש, והאינטרסים הנפגעים של צדדי ג' שונים. בנוסף, טענה מרכזית של המבקשים כי החוב לבנק קטן יותר מזה הנטען על ידו, אינה יכולה להוות טעם למתן צו לעיכוב הליכי מימוש הנכס. אשר על כן אני דוחה את הבקשה, ומחייב את המבקשים ביחד ולחוד לשלם למשיב הוצאותיה בסך 7,500 ₪. הצו הארעי שניתן בתיק זה (ר' סעיף 18 לעיל) - בטל. עיכוב ביצועמקרקעיןמשכוןהוצאה לפועל