מוות בתאונת דרכים - בת 68

ביום 3.10.05 נפגעה המנוחה ז"ל, ילידת 17.12.37, בתאונת דרכים ולאחר 17 ימי אשפוז, ביום 20.10.05, נפטרה לבית עולמה. המנוחה היתה בת כ- 68 שנים במועד פטירתה. הנתבעת הינה מבטחת רכב האופל קאדט מ.ר. 84-614-12 שבו נהגה המנוחה בעת התאונה. התובעים מס' 2 ו- 3 הינם ילדיה הבגירים של המנוחה שהינם יורשיה, בחלקים שווים ביניהם, על פי צו ירושה שניתן ביום 19.12.05 בבית הדין הרבני האזורי בפתח-תקוה. התביעה שלפני הינה תביעת העזבון בלבד, כשיצוין שאין הצדדים חולקים על אירוע התאונה, על הקשר הסיבתי שבין פגיעת המנוחה בתאונה ופטירתה ועל הכיסוי הביטוחי. המחלוקת בין הצדדים משתרעת על שיעורו של הנזק בלבד, ולהלן אתייחס לכל אחד מהנושאים השנויים במחלוקת לגבי גובה הנזק ואכריע לגביו. הנושא העיקרי השנוי במחלוקת בין הצדדים הינו האם ההכנסות שהתקבלו על ידי המנוחה, שהייתה פנסיונרית במועד פגיעתה בתאונה שהובילה למותה, ואשר נפסקו עם מותה, הינן ברות פיצוי ביחס לתובעים ונחשבות כהפסד "בשנים האבודות" שבין מועד פטירת המנוחה לבית עולמה לבין מועד תוחלת חייה הצפויה אם לא היה נגרם מותה בתאונה. הכנסות אלו כוללות בענייננו: פנסיה, קצבת שארים וקצבת זקנה. הנתבעת טוענת בסיכומיה שפסק הדין בעניין עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל, שניתן על ידי בית המשפט העליון ושקבע את הלכת "השנים האבודות", עוסק אך ורק בשנות העבודה של הניזוק המת וכי "הלכת אטינגר", לשיטתה של הנתבעת, תחומה לתקופת עבודתו של הניזוק שנפטר ולא מעבר לכך. לטענת הנתבעת, גם בפסיקת בית המשפט העליון, שלאחר "פס"ד אטינגר", ההתייחסות ל- "שנים האבודות" הינה דוקא לשנות העבודה של הניזוק המת ולא לשנות פנסיה. אינני מקבלת טענה זו של הנתבעת. אכן השאלה האמורה לעיל, טרם קיבלה התייחסות מפורשת בפסיקת בית המשפט העליון, מן הטעם שטרם הגיעה לפתחו, אולם ניתנו בשנה החולפת ארבעה פסקי דין של ערכאות אחרות בענין זה. שני פסקי דין בסוגיה האמורה ניתנו על ידי בתי המשפט המחוזיים: ת.א. (מחוזי חי') 205/01 מאיר רות תקוה ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פסק הדין ניתן ביום 16.03.07 על ידי כב' השופט יצחק עמית) ו- ת.א. (מחוזי י-ם) 7073/05 עזבון המנוח גבריאל אשכר ז"ל ואח' נ' ביטוח ישיר איי.די.איי בע"מ (פסק הדין ניתן ביום 04.09.07 על ידי כב' השופט יוסף שפירא) ושני פסקי דין נוספים בשאלה זו ממש ניתנו על ידי בתי משפט השלום: ת.א. (שלום י-ם) 8768/05 עזבון המנוחה קונשטט בינה ז"ל ואח' נ' אביב דוד ואליהו חברה לביטוח בע"מ (פסק הדין ניתן ביום 05.07.07 על ידי כב' השופט גד ארנברג) ו- ת.א. (שלום ת"א) 52899/05 עזבון המנוחים נוריקה ויהושע אפט ז"ל ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פסק הדין ניתן ביום 01.08.07 על ידי כב' השופט יחזקאל הראל). בכל ארבעת פסקי הדין הגיעו בתי המשפט השונים למסקנה זהה ולפיה יש לפצות על הפסד גם "בשנים האבודות" שלאחר גיל פרישה. דעתי כדעתם של ארבעת חברי, השופטים הנכבדים, שנתנו את ארבעת פסקי הדין שהזכרתי לעיל. אצטט בהסכמה, במלוא הענווה מפסק דינו של כב' השופט ארנברג בת.א. (שלום י-ם) 8768/05 (עזבון המנוחה קונשטט בינה ז"ל), וכאמור בענין זה דעתי כדעתו: "אמנם בפסה"ד בענין אטינגר ופסקי דין נוספים ניתן פיצוי בגין השנים האבודות רק לתקופות בה היה הנפגע (המנוח) צפוי להשתכר מעמלו אלמלא קוצר פתיל חייו, ואולם נראה כי הדבר נעשה כך משום שדובר בנפגעים שהיו קטינים או בתקופת עבודתם. שאלת הפיצוי בגין השנים האבודות לאחר תום תקופת ההשתכרות, למי שנפגע לאחר תום שנים אלה, לא הועלתה בפסיקה זו ולפיכך ההתייחסות לפיצוי רק בשל שנות ההשתכרות הצפויות של המנוח אינה ישימה למקרה כזה. טול מקרה בו הוכח שאדם עבד בפועל לאחר יציאתו לפנסיה ואותו אדם נהרג בתאונת דרכים, האם עזבונו לא יהיה זכאי לפיצוי בגין השנים האבודות ?? האם המינוח "הכנסות מעבודה" כולל בתוכו גם הכנסות מפנסיה, רנטה וקצבת זקנה? הכנסות המנוחה כללו פנסיה, קצבת זקנה ורנטה מגרמניה, אילו היתה המנוחה בחיים היתה ממשיכה לקבל הכנסות אלו, לטענת הנתבעים קצבאות אינן השתכרות ומותה של המנוחה לא פגע בכושר ההשתכרות שלה משום שלא עבדה בפועל. אינני מקבל טענה זו, במקרה דנן הכנסות המנוחה היו חודשיות ולמעשה היוו את המשך השתכרותה, לא ניתן לראות בהכנסות אלו כנכס ממוני משום שעם מותה נפסקו ההכנסות. הכנסות אלו ניתנות רק בהיות האדם בחיים. בנסיבות אלו נראה כי הכנסות מסוג רנטה, קצבת זקנה ופנסיה הן בבחינת יכולת השתכרות לאחר גיל פרישה. איני מקבל את טענת הנתבעים לפיה בכל מקרה רק פגיעה בכושר ההשתכרות של הנפגע הוכרה על ידי הפסיקה כנזק בר פיצוי במסגרת "השנים האבודות". אני רואה בהכנסות אחרות, שמשולמות כל עוד הנפגע חי בלבד, חלק מ"אובדן כושר השתכרות". ובודאי כאשר מדובר בנפגע שפגיעתו קרתה לאחר שסיים את תקופות ההשתכרות בפועל. האם יש לפצות על הפסד גם בשנים האבודות שלאחר גיל פרישה ? נראה כי אין אבחנה בין הפסד השתכרות לפני גיל פרישה ולאחריה. ולהלן הסיבות המחזקות עמדה זו: א. מטרת הפיצוי היא העמדת הניזוק במצב בו היה אלמלא התאונה: נימוק זה שולל כל אבחנה בין סוגים שונים של הפסד. נימוק זה אינו עוסק במקור של הכנסה, אלא בשאלה: "במה השתנה מצבו של הנפגע בעקבות העוולה, ואם שינוי זה גרר בעקבותיו הפסד. ככל שנגרם הפסד - ולא משנה מה מקורו - מן הדין לפצותו. לפיכך במקרה דנן בו בעקבות מות המנוחה נפסק תשלום כלשהוא, שהיה אמור להיות משולם עד תום תוחלת החיים, נגרם הפסד, ומן הדין שינתן לכך ביטוי בפיצוי. ב. כושר השתכרות הוא בבחינת נכס: כושר השתכרות הוא נכס השייך לבעליו. פוטנציאל ההשתכרות משקף את האופק הכלכלי של הניזוק. הפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות "בשנים האבודות" נועד לפצות את הנזק על קיצור אופק זה. אדם אשר מקבל הכנסה קבועה, זו נחשבת בבחינת נכס כלכלי, לא פחות מאשר כושר או פוטנציאל של השתכרות". (ההדגשות במקור - ש.ק.ו). לאור כל האמור לעיל, משקבעתי כי תשלומי הפנסיה, קצבת השארים וקצבת הזקנה הינם ברי פיצוי במסגרת "השנים האבודות" יש לקבוע מהו שיעור הפיצוי הראוי. בפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 10990/05, 11214/05 דוד פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, דובר בקטין ובית המשפט קבע, לאחר שבחר באפשרות של ניכוי הוצאות מוגברות, כי הפיצוי יועמד על שיעור של 30% מבסיס השכר. בענייננו, המדובר במנוחה שהיתה בת כ- 68 שנים במועד פטירתה וללא תלויים ולפיכך נראה כי נכון יהיה לבחור גם לגביה, כמי שאין לה תלויים, בשיטת ניכוי הוצאות מוגברות ואולם לאור גילה המתקדם של המנוחה וגובה הכנסותיה שאינו רב (עמד בזמנו על סך כולל של 6,613 ₪) נראה כי ההוצאות המוגברות צריכות להיות בשיעור גבוה יותר כך שהפיצוי יינתן לפי שיעור של 15% בלבד מההכנסות. הכנסות המנוחה, שקבעתי שהינן ברות פיצוי במסגרת "השנים האבודות" הן: פנסיה ממבטחים בסך של 3,357 ₪, קצבת שארים ממבטחים בגין מותו של בן זוגה בסך של 1,175 ₪ וקצבת זקנה בסך של 2,081 ₪. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תוחלת חייה של המנוחה, שהיתה בת 67.10 שנים בפטירתה, היתה עד גיל 86.40 שנים, כך שתקופת ההפסד הינה בת 19.30 שנים. לפיכך הפיצוי בגין "השנים האבודות" על פי הנתונים הנ"ל, בהתחשב בהכנסה משוערכת של 6,871 ₪ לפי 15% עד תום תוחלת חיים, עומד על סך של 176,015 ₪. בנוסף זכאים התובעים לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 25% מהפיצוי המקסימלי בגין ועבור מותה של המנוחה. לדעתי, התובעים זכאים גם לפיצוי בגין "הכאב וסבל" לו היתה זכאית המנוחה בגין 17 ימי האשפוז שאושפזה עד למותה, וזאת בנוסף לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים. סך כל הפיצוי בראש נזק זה עומד כיום על סך של 47,093 ₪. בגין הוצאות פינוי באמבולנס, לוויה, קבורה ואבל הנני רואה לפסוק לתובעים סכום כולל של 14,197 ₪, על פי הפירוט הבא: הוצאות פינוי באמבולנס בסך (קרן) של 570 ₪ - סך משוערך של 640 ₪ ; הוצאות מצבה בסך (קרן) של 4,965 ₪ - סך משוערך של 5,591 ₪; הוצאות לוויה ואבל בסך (קרן) של 7,000 ₪- סך משוערך של 7,966 ₪. סה"כ : ­סך משוערך, כאמור, של 14,197 ₪. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, סך הכל, על הנתבעת לשלם לתובעים ביחד את הסך הכולל של 237,305 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% + מע"מ וכן החזר אגרת המשפט ששולמה על ידי התובעים (בסך של 591 ₪ משוערך מיום 28.11.06). הסכום האמור ישולם בתוך 30 יום, ולא - ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מירבית מהיום ועד לתשלום בפועל. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות