מוות בתאונת דרכים - בן 15

מבוא 1. בתאונת דרכים שאירעה ביום 7.4.04 (להלן:"התאונה"), קופחו חייו של המנוח ז"ל, יליד 23.7.89, כבן 15 שנים במותו (להלן:"המנוח"). מדובר בתביעה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לעזבון המנוח, באמצעות יורשיו, התובעים מס' 2 ו-3. הנתבעים הודו בחבות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בנסיבות העניין ונוכח העובדה שהשאלה העיקרית, השנויה במחלוקת, הינה דרך חישוב הפיצוי בגין השנים האבודות, הסכימו ב"כ הצדדים, כי ינתן בתיק זה פסק דין, על פי סיכומים בכתב וללא צורך בשמיעת ראיות (פרוטוקול ישיבת קדם המשפט מיום 12.2.06). פיצוי בגין אבדן יכולת ההשתכרות של המנוח ב"שנים האבודות" 2. בפסק הדין בעניין ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', פ"ד נח (4) 486 , הכיר בית המשפט העליון, בעילת התביעה, בגין נזקי ה"שנים האבודות", דהיינו, פיצוי בגין אבדן יכולת ההשתכרות של הניזוק, שנתקצרה תוחלת חייו, באותן שנים שנגרעו ממנו, עקב מעשה עוולה . 3. ב"כ הצדדים חלוקים, כאמור, בשאלת שיטת חישוב הפיצויים, בגין השנים האבודות ואכן, דעות שונות נשמעו בסוגיה זו, בפסיקה ובספרות, עד אשר לאחרונה, אמר בית המשפט העליון את דברו ופסק הלכה. בפסק הדין בענין ע"א 10990/05 פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006 (2), 199 (להלן: "פרשת פינץ"), נפסק כי בעניינו של ניזוק, חסר תלויים, יוערך הפיצוי בגין השנים האבודות, בשיעור של 30% מבסיס השכר, אשר לגבי קטינים, הוא בדרך-כלל, השכר הממוצע במשק, לעניין זה ראה, ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, תק-על 2005(3) 3932. שיטת חישוב זו, מבוססת למעשה, על חלוקת ההכנסה לשלוש ידות - ידת הקיום, ידת משק הבית וידת החיסכון. הערכת הפיצוי, בגובה ידת החיסכון, מגלמת את הסכום שהיה נותר בידי המנוח, לאחר ניכוי הוצאות מחייתו - ידת הקיום וידת משק הבית. כב' השופט ריבלין, עומד בפסק דינו ב"פרשת פינץ" על השאיפה ליצור אמת מידה אחידה, אשר בהעדר ראיות המצדיקות סטייה ממנה, תשמש לפסיקת הפיצוי בגין השנים האבודות, בעניינם של קטינים או צעירים חסרי תלויים שאין לגביהם, נתונים מיוחדים, המאפשרים הערכת כושר ההשתכרות וההפסד שנגרם בפועל, וכדבריו: "...הנחות עבודה אלה משקפות שאיפה להאחדת הפיצוי בתנאים של אי-ודאות. שאיפה זו ראויה היא והולמת. היא מתרחקת משימוש-יתר בנתונים ספקולטיביים, ונמנעת מהבחנות בלתי ראויות בין ניזוק לניזוק שאין להן ביסוס אינדיבידואלי במציאות. היא מתווה רף פיצוי עקבי, שיחול ברוב המקרים בהם קוצרה תוחלת החיים של קטין - הכל בהיעדר ראיות ממשיות לסתור. יתרה מכך, מתווה הפיצוי האחיד, הגלובאלי, כורך בחובו את מגוון "סיפורי החיים" האפשריים ומכנס את כולם לכלל שומה אחת; כך עשוי להימנע הצורך מלהביא בחשבון הפיצוי אין-ספור משתנים שניתן להעלותם על הדעת. כך תמנע גם האפליה הבלתי ראויה בין ניזוקים שאין ביניהם שוני אינדיבידואלי רלבנטי (פסקה 11 לפסק הדין). 4. ב"כ הנתבעים טוען כי ההנחה על פיה שיעור החיסכון עומד על 30% מהשכר, שגויה היא, וסומך טיעונו זה על נתונים העולים מסקר הכנסות והוצאות, לשנת 2004, שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ואשר ממנו, ניתן, על פי הנטען, להסיק כי שיעור החיסכון הממוצע, נמוך מהשיעור האמור ועומד על כ-7% בלבד. כן מוסיף ב"כ הנתבעים וטוען כי יש להתחשב בהוצאות הקיום והמחיה, בתקופה שמעבר לגיל 67 ולנכותן מסכום החיסכון - אין בידי לקבל טענות אלה. 5. בראש ובראשונה יאמר כי טענות הנתבעים, עומדות בניגוד להלכה שנפסקה על ידי בית המשפט העליון, זה מקרוב, מתוך מגמה ושאיפה, ליצור אמות מידה אחידות, אשר בהעדר ראיות מיוחדות לסתור, תשמשנה לצורך חישוב הפיצוי בגין השנים האבודות. יתרה מכך, לא הוכח כי ניתן להסיק וללמוד מהסקר עליו מסתמכים הנתבעים בטיעונם, לגבי שיעור "החיסכון", כמשמעו בענייננו. יוזכר כי זכות התביעה, בגין "השנים האבודות", יסודה בהכרה כי פוטנציאל ההשתכרות, הינו נכס שאובדנו, בר-פיצוי. ה"חיסכון", בהקשר זה, אינו מתבטא, בהכרח, בתוכניות חיסכון או בקיום חיסכון בפועל, אלא גם בנכסים ומוצרים ברי קיימא שאדם רוכש, במהלך חייו. הערכת שיעור ההפסד, בגין שנות העבודה האבודות, בשיעור של 30% מהשכר, משקללת את מכלול הנתונים המשתנים, כדברי כב' ריבלין ב"פרשת פינץ": "...חישוב זה, המתמשך לאורך שנים רבות, משקלל את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, כמו-גם את הנתונים המשתנים בין אדם לאדם: תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חסכון לקראת יצירת קרן פנסיה, ועוד כיוצא באלה. התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי ההשתכרות של קטין לרבות הפסדי הפנסיה" (פסקה 11 לפסה"ד). 6. הפיצוי בגין השנים האבודות, יחושב, על כן, על בסיס הפסד בשיעור של 30% מהשכר הממוצע במשק, לתקופה של 46 שנים, תוך היוון כפול, עד המועד בו היה המנוח צפוי להגיע לגיל 21. השכר הממוצע במשק, עומד על סך של 7,371 ₪ ובניכוי מס, סך של 6,420 ₪. הפיצוי בגין השנים האבודות, בהיוון כפול, מסתכם בסך של 511,998 ₪, על פי החישוב כדלקמן: 0.8885x299.1951x0.3x6,420. כאב וסבל 7. מכח תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, זכאי עזבון המנוח, לפיצוי בגין כאב וסבל, בשיעור של 25% מהסכום המקסימלי, המסתכם, נכון ליום פסק הדין, בסך של 39,952 ₪. הוצאות קבורה ולוויה 8. בהעדר קבלות בגין הוצאות קבורה ולוויה שהוצאו בפועל, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי בסך של 7,500 ₪, בגין ראש נזק זה. סיכום 9. סכום הפיצויים, כפי שנפסק לעיל, מסתכם בסך של 559,450 ₪. 10. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, סך של 559,450 ₪ בצרוף שכ"ט עו"ד, בשיעור 13% ומע"מ כחוק והחזר אגרת המשפט. הסכומים האמורים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד מועד התשלום בפועל. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות