כמה פיצויים לאדם שמת בתאונת דרכים ?

כמה פיצויים ישולמו לאדם שמת בתאונת דרכים ? היא סוגיה שנדונה בבית משפט השלום בתל אביב, להלן תקציר נרחב של פסק הדין שניתן ע"י השופטת בלהה טולקובסקי: מבוא: המנוח יליד 1960, מצא את מותו בתאונת דרכים שארעה ביום 11.8.03 (להלן: "התאונה"). הנתבעות מודות בחבות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק") והמחלוקת הינה בשאלת כמה פיצויים לאדם שמת בתאונת דרכים, המנוח הותיר אחריו אישה ושלוש בנות, הן התובעות 5-2, כדלקמן: התובעת מס' 2, אלמנת המנוח (להלן: "האלמנה"), ילידת 1960. התובעת מס' 3, ילידת 14.5.85. התובעת מס' 4, ילידת 29.11.90. התובעת מס' 5, ילידת 17.6.97. על פי צו ירושה מיום 16.3.04 (נספח ז' לתצהיר האלמנה, ת/6), התובעות 5-2, הינן יורשותיו של המנוח. בנסיבות העניין, קיימת זהות בין התלויות במנוח ליורשותיו. התובעים עתרו בסיכומיהם, לפסיקת נזקיהם, בגדר תביעת העזבון, בגין הפסד הכנסות המנוח ב"שנים האבודות", ויצויין כי על פי העקרונות שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' צרור ואח', תק-על 2006 (3) 2260 (2006) (להלן: "הלכת צרור"), אכן ברוב המקרים בהם מתקיימת זהות בין התלויים במנוח ליורשיו, תהא תביעת העזבון גבוהה מתביעת התלויים. המחלוקת מתמקדת בהערכת גובה הכנסתו של המנוח המשפיעה ישירות על השאלה כמה פיצויים לאדם שמת בתאונת דרכים - אשר עבד, במשך כ- 11 שנים, כמנהל מכירות של חברת יוניברסל מוטורס ישראל בע"מ (להלן: יו.אם.איי) וכארבעה חודשים, עובר לתאונה, התפטר מעבודתו. לטענת התובעים, המנוח התפטר מעבודתו כיוון שמיצה את עצמו והתכוון להשתלב בתפקיד ניהולי אחר ומנגד, לטענת הנתבעות, המנוח עזב את עבודתו שכן רצה להקדיש את עצמו, לעיסוק במוסיקה. כן חלוקים הצדדים בשאלת גובה שכרה ותוחלת חיי עבודתה של האלמנה אשר עובדת כדיילת אוויר, בחברת התעופה האמריקאית קונטיננטל. עבודתו ושכרו של המנוח: כאמור, המנוח עבד, במשך כ- 11 שנים, עובר לתאונה, כמנהל מכירות באולם התצוגה הראשי של חברת יו.אם.איי המנוח התפטר מעבודתו, בסוף חודש אפריל 2003 ומאז ועד ארוע התאונה, לא עבד. בתצהירה מיום 13.3.05, ת/6 (להלן: "התצהיר הראשון"), ציינה האלמנה כי המנוח ניהל מו"מ מתקדם, עם מספר חברות ביניהן חברת פלאפון תקשורת בע"מ, לשם קבלת תפקיד ניהולי במסגרתה וכי כשנה טרם התפטרותו, סיים המנוח קורס מדריכי טיולים בחו"ל, לרבות שלב התמחות במדינות במרכז אירופה, מטעם חברת "רימון טיולים" (תעודת סיום קורס מדריכי טיולים, צורפה כנספח ד' לתצהיר ת/6). האלמנה הוסיפה והגישה תצהיר משלים, אשר נחתם ביום 29.3.06, ת/7 (להלן: "התצהיר המשלים"). במסגרת התצהיר המשלים, הוסיפה האלמנה ופרטה בהרחבה כי עובר לתאונה, המנוח חש שמיצה את עצמו במקום עבודתו וביקש למצוא לעצמו, מקום עבודה אחר אשר יציב בפניו אתגרים חדשים. האלמנה ציינה כי המנוח פנה לחברת "מי עדן", על מנת לבחון אפשרות להשתלב בניהול מערך המכירות שהחברה תכננה להקים בשוויץ וניהל מו"מ עם חברת פלאפון, בעניין העסקתו במשרה ניהולית במסגרתה. האלמנה הוסיפה וציינה כי המנוח היה חובב מוסיקה מושבע, עסק בכתיבה והלחנה ואף הקים להקה משל עצמו אך לא ראה בכך עיסוק אלא תחביב בלבד. האלמנה ציינה כי המנוח לא התכוון לעסוק במוסיקה, כמשלח יד אלא התכוון להמשיך בקריירה ניהולית. בחקירתה הנגדית, אישרה האלמנה כי המנוח הקים להקה בשם "מעלית לקומה העשרים" וכי הוא היה הסולן והרוח החיה מאחורי הלהקה ואף כתב והלחין, חלק מהשירים (עמ' 24 לפרוטוקול). יחד עם זאת, חזרה האלמנה וטענה כי המנוח התכוון להשתלב בעבודה אחרת, במקביל לעיסוקו במוסיקה, כשם שעסק במוסיקה והופיע עם להקתו גם במקביל לעבודתו ב- יו.אם.איי (עמ' 28 לפרוטוקול) . עוד העידו מטעם התובעים, מר אבי ארוך, סמנכ"ל שיווק ומכירות בחברת יו.אם.איי (להלן: "מר ארוך") וגב' פלורין כבירי (להלן: "גב' כבירי"), שעבדה עם המנוח בחברת יו.אם.איי. מר ארוך, תאר בתצהירו את נסיבות התפטרותו של המנוח וציין כי: "בתחילת שנת 2003 שוחח עימי אבי ז"ל ואמר לי שהוא מרגיש כי מיצה עצמו בתפקידו כמנהל מכירות ב-יו.אם.איי וכי ברצונו לסיים תפקידו בחברה ולחפש לו תעסוקה הולמת במקום אחר". מר ארוך, הוסיף וציין בתצהירו כי ידוע לו שהמנוח עסק במוסיקה וכי הבין שבדעתו היה להמשיך ולעסוק בתחום זה, במקביל לעבודתו כמנהל, כפי שעשה כל השנים (סעיף 7 לתצהיר, ת/1). בחקירתו הנגדית, חזר מר ארוך ואישר כי ידע על עיסוקו של המנוח במוסיקה, וכדבריו: "הוא סיפר שבתוך תחומי ההתעניינות שלו, המסיקה שלו תופסת מקום נכבד. הוא הוציא דיסק וגם נתן לי לשמוע אותו. מדי פעם היה מופיע עם להקה. ללא ספק תחום ההתעניינות מחוץ לשעות העבודה היה מוסיקה" עמ' 10 לפרוטוקול. גב' כבירי ציינה אף היא בתצהירה כי המנוח אמר לה שמיצה את עצמו, בתפקידו כמנהל מכירות ובדעתו לחפש משרת ניהול בכירה אחרת וכי למרות שהמנוח שוחח עימה רבות על עיסוקו במוסיקה, מעולם לא שמעה ממנו כי בדעתו לעסוק במוסיקה, כמקור פרנסה (סעיפים 5 ו- 7 לתצהיר, ת/2). בחקירתה הנגדית, אישרה גב' כבירי כי בינה לבין המנוח שררו יחסי חברות, על רקע עבודה משותפת לאורך שנים וכי המוסיקה ליוותה את המנוח כל הזמן ו"הוא מאוד אהב מוסיקה. הוא הקליט דיסקים, אבל זה תמיד היה נילווה לעבודה ולא במקום העבודה. זה היה תמיד כתחביב. היה דיסק שהוא השמיע לי. הוא הזמין אותנו להופעה שהוא עשה..." (עמ' 15 לפרוטוקול). הנתבעות טוענות כי אין לייחס משקל לתצהיר המשלים של האלמנה וכן לעדויותיהם של מר ארוך וגב' כבירי ולחלופין, יש לייחס להם משקל נמוך ביותר שכן התצהיר המשלים, כמו גם תצהירי העדים הנוספים, הוגשו באיחור ניכר ונערכו לאחר שהתברר לאלמנה כי חוקר מטעם הנתבעות, ערך חקירה בדבר נסיבות התפטרותו של המנוח, וגב' קוקי רוקח (להלן: "גב' רוקח"), אשר עבדה יחד עם המנוח, בחברת יו.אם.איי מסרה לחוקר כי המנוח עזב את עבודתו, בכדי לפתח קריירה מוסיקלית. יצויין כי האלמנה אישרה בחקירתה הנגדית שגב' כבירי הודיעה לה על ביקורו של חוקר מטעם הנתבעות, בחברת יו.אם.איי וכדבריה: " פלורין (גב' כבירי - ב.ט) התקשרה אלי ואמרה שהיה חוקר ודיברו על מוסיקה. היא לא ידעה בדיוק להגיד לי . צלצלתי לעו"ד ואמרתי לו שהיה חוקר והיה עניין של מוסיקה ויש דברים שאני רוצה לחדד" (עמ' 22 לפרוטוקול). הנתבעות מוסיפות וטוענות כי המנוח עזב את מקום עבודתו כדי להקדיש עיתותיו, לעיסוק במוסיקה. בטענתן זו, מסתמכות הנתבעות על כתבות שפורסמו, בימים הסמוכים שלאחר פטירת המנוח, במקומונים באזור מגוריו, ועל עדותה של גב' רוקח. הכתבות האמורות, הוגשו ללא התנגדות (נספח ד' לתיק המוצגים מטעם הנתבעות) ובהן נאמרו הדברים הבאים: כתבה מיום 15.8.03, הנושאת את הכותרת: "חי בעוצמה כאילו ידע מה גורלו" - "... רק לפני שלושה חודשים הוא אזר אומץ ועזב את עבודתו כמנהל התצוגה של יבואנית הרכב "יו.אם.אי", והחליט להתרכז בלהקה שהקים "מעלית לקומה ה- 20"". בכתבה מיום 20.8.03, הנושאת את הכותרת: "מוזיקאי נהרג בתאונת אופנוע", נאמר: "... רק לפני שלושה חודשים אזר המנוח (43) אומץ ועזב את עבודתו בכדי להתמקד בדבר שאהב יותר מכל: מוזיקה. הוא התמקד בלהקה שהקים וביחד החל להקליט. רק לפני כחודשיים יצא לרדיו הסינגל "רגע אחד בחיים", ואף היתה הופעה מוצלחת של כל הלהקה בתל-אביב". האלמנה אישרה בחקירתה הנגדית כי התראיינה לעיתון המקומי, אך כדבריה: "... זה נורא מעורפל אצלי. זה נעשה בתקופת השבעה. את העובדה שהתראיינתי אני זוכרת. מה נכתב ומה אמרתי אני בפירוש לא זוכרת" - עמ' 28 לפרוטוקול. העדה מטעם הנתבעות, גב' רוקח, אישרה בעדותה כי אמרה לחוקר שהמנוח עזב את העבודה ב- יו.אם.איי כדי לפתח קריירה מוסיקלית וכי "הוא תמיד חבב מוזיקה... הוא עזב כדי להשקיע את כל כולו בתחום המוזיקה" (עמ' 2 לתמליל, נ/3). גב' רוקח, אישרה בעדותה כי על פי בקשתה, העביר אליה ב"כ הנתבעות את קלטת השיחה בינה לבין החוקר וכי היא סיפרה על כך לחברותיה לעבודה לרבות לגב' כבירי. גב' רוקח הוסיפה וציינה בעדותה כי אמרה את הדברים האמורים, בתגובה לשאלותיו של החוקר שביקש לברר את נסיבות עזיבתו של המנוח ושאל האם היה בדכאון או אם היו לו בעיות נפשיות, מה שנראה בעיניה, כפגיעה במנוח (עמ' 33 לפרוטוקול). בחקירתה הנגדית, אישרה גב' רוקח כי המנוח עצמו, לא שיתף אותה בתוכניותיו התעסוקתיות, לאחר שעזב את חברת יו.אם.איי - עמ' 35 לפרוטוקול. אין חולק כי המנוח עזב מרצונו, מקום עבודה קבוע, במסגרתו עבד כ- 11 שנים, לשביעות רצון מעסיקיו והשתכר שכר נאה ביותר. כן אין מחלוקת כי בתקופה שממועד סיום עבודתו בחברת יו.אם.איי ועד ארוע התאונה, משך כשלושה וחצי חודשים, המנוח לא עבד. העדים כולם אישרו כי המנוח עסק במוסיקה, במשך כל השנים, במקביל לעבודתו וכי בתקופה שעובר להתפטרותו מהעבודה, הקים להקה והוציא דיסק. מר ארוך אישר בחקירתו הנגדית כי בפגישתו עם המנוח, לאחר סיום עבודתו, סיפר לו המנוח "שהוא מרגיש שיש משהו שמבצבץ ויוצא" (עמ' 11 לפרוטוקול). גם האלמנה אישרה בחקירתה הנגדית, כי המנוח היה הסולן והרוח החיה מאחורי הלהקה שהוקמה על ידו וכי טרם פטירתו, יצא דיסק בשם "רגע אחד" - עמ' 28 לפרוטוקול. בנסיבות העניין, משהוברר עוד במסגרת הגשת תחשיבי הנזק בשאלה כמה פיצויים לאדם שמת בתאונת דרכים, כי טענתן המרכזית של הנתבעות הינה כי המנוח עזב את עבודתו, על מנת להקדיש את עצמו לעיסוק במוסיקה ועל כן, לא היה צפוי להשתכר למחייתו ולמחיית בני משפחתו, תמוהה המנעות התובעים מלזמן לעדות, מי מחברי להקתו של המנוח אשר בעדותם היה כדי לשפוך אור על תכניותיו של המנוח, לגבי עתיד הלהקה והיקף הזמן שהמנוח התכוון להשקיע בפעילותה. עוד ראיתי להתחשב בכך שהמנוח לא עזב את מקום עבודתו כשהצעת עבודה אחרת, מצויה באמתחתו ויצויין כי התובעים אף נמנעו מלזמן לעדות את אותם בעלי תפקידים בחברת "פלאפון" או בחברת "מי עדן", עימם בא המנוח בדברים ומכאן שלא הוכח כי מדובר היה במו"מ שהבשיל לכדי הצעת עבודה קונקרטית. בהקשר זה יוזכר כי הלכה היא שבעל דין, הנמנע מלהביא ראיות או עדויות שהיה בהן כדי לתמוך בגרסתו, מטבע הדברים, קמה הנחה לרעתו כי לא היה באותן עדויות או ראיות כדי לסייע לו בהוכחת טענותיו, ראה לעניין זה; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח', פ"ד מה (4) 651, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 603-602 וע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג. בנסיבות אלה, כשממכלול הראיות עולה כי המנוח הקדיש את זמנו ומרצו, בתקופה שעובר לתאונה, לעיסוק במוסיקה במסגרת הלהקה שהקים ובהעדר ראיה כי היתה בידי המנוח, הצעת עבודה קונקרטית או כי היה מועד ידוע וצפוי, לתחילת עבודתו, לא ניתן לקבל טענת התובעים, כי יש לחשב את הפיצוי בגין הפסד הכנסות המנוח ב"שנים האבודות", על בסיס שכרו של המנוח, בחברת יו.אם.איי משל לא ארע דבר, בשלושת החודשים שעובר לתאונה. מאידך, לא ראיתי לקבל טענת הנתבעות כי יש להעריך את שכרו הצפוי של המנוח, בגבולות של 5,000 שקלים, נטו לחודש. לאחר ששקלתי את מכלול הראיות וטענות הצדדים, סבורה אני כי גם אם המנוח, לקח לעצמו "פסק זמן" במהלכו התכוון להקדיש את זמנו לעיסוק במוסיקה, הרי שלא ניתן ללמוד מכתבות בעיתון או מדברי גב' רוקח, שאישרה כי המנוח לא דן עימה, בתכניותיו בתחום התעסוקתי, כי המנוח התעתד לעסוק במוסיקה בלבד, לאורך זמן או כי לא היה חוזר ומשתלב בעבודה, בתחום בו צבר ידע וניסיון, לאורך שנות עבודה רבות. בנסיבות העניין, ראיתי לייחס משקל לכך שהתאונה ארעה פחות מארבעה חודשים לאחר הפסקת עבודתו של המנוח. אין מדובר בתקופה ארוכה, במהלכה היה המנוח מחוץ למעגל העבודה ואף אם איני מתעלמת מכך שעדות האלמנה, לעניין כוונותיו ותוכניותיו של המנוח, להשתלב בתפקיד ניהולי אחר, הינה עדות בעל דין המעוניין בהוצאות המשפט, הרי סביר שהמנוח שיתף את אשתו בתוכניותיו ולא ניתן להסיק מעדותה של גב' רוקח או מכתבות בעיתון, כי המנוח התכוון לעסוק אך ורק במוסיקה לאורך זמן או מה היו תוכניותיו וכוונותיו של המנוח, לטווח שנים הקרובות בכלל ולאורך תוחלת חיי העבודה, בפרט. מהראיות עולה כי המנוח היה אדם חרוץ שעבד משך שנים רבות, במקום עבודה קבוע ומסודר, ודאג לפרנסת בני משפחתו ורווחתם. עוד ראוי לציין כי האלמנה נשאלה, מדוע לא ניצלה, עובר לתאונה, את מכסת כרטיסי הטיסה שעמדו לרשותה, מתוקף עבודתה כדיילת אוויר, בחברת קונטיננטל, והשיבה כי המצב הכלכלי, לא איפשר ניצול הכרטיסים, וכדבריה: "כי הייתי בעול פרנסת הבית זה שנהיה שם, זה לא מכסה על מה שיש להוציא בבית והיינו עסוקים בעול הבית, כך עד פטירתו" (עמ' 27 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, כשמדובר באדם שעבד ודאג לפרנסת משפחתו, לאורך שנים רבות, אך מאידך, אינו בעל הון, סביר להניח כי לא היה באפשרותו לחדול מעבודה, לאורך זמן רב וכי לאחר תקופה מסויימת, היה שב ומשתלב בעבודה. כן, יש לציין כי המנוח הכשיר עצמו, כשנה טרם עזיבת עבודתו ב- יו.אם.איי כמדריך טיולים מוסמך וסביר כי עשה כן, על מנת לעסוק בתחום זה, אם בתקופה שעד חזרתו לעבודה סדירה ואם במקביל לעבודה אחרת, בה היה משתלב. סופו של יום, במסגרת התשובה לשאלה כמה פיצויים לאדם שמת בתאונת דרכים, יש לזכור כי המנוח היה כבן 43 במותו וגם אם אלמלא התאונה, היה בוחר להקדיש תקופה מסויימת מחייו, לאהבתו למוסיקה, לא ניתן להסיק, על סמך תקופה קצרה של שלושה וחצי חודשים במהלכה לא עבד, כי לא היה עובד, לאורך זמן רב ויש לשער כי לאחר תקופה מסויימת, היה המנוח שב ומשתלב בעבודה, בהתאם לכישוריו וניסיונו המקצועי. בשוקלי את מכלול השיקולים האמורים ובהתחשב בעבודתו רבת השנים של המנוח, בחברת יו.אם.איי הידע והניסיון שצבר והשכר שהשתכר בעבודה זו ואשר יש בו כדי להעיד על כושר השתכרותו הגבוה של המנוח מחד ומאידך, בהתחשב בכך שהמנוח לא עבד בשלושת החודשים שקדמו לתאונה ועתידו המקצועי היה לוט בערפל, שכן בעת ארוע התאונה, לא היתה בידו הצעת עבודה קונקרטית ואין לדעת מתי היה שב ומשתלב בעבודה קבועה ובאלו תנאים, ראיתי לבסס את חישוב הפסד כושר ההשתכרות של המנוח ב"שנים האבודות", על בסיס שכר בגבולות של כ- 80% משווי שכרו ב- יו.אם.איי. אשר לשכרו של המנוח, אין מחלוקת בין הצדדים כי שכרו הממוצע של המנוח, בחברת יו.אם.איי הסתכם בסך של 17,060 שקלים, ברוטו לחודש. בניכוי מס בשיעור 25%, מסתכם השכר החודשי בסך של 12,795 שקלים, נטו לחודש. התובעים טוענים כי בנוסף, יש לפצותם בגין הטבות להן זכה המנוח, כגון ביטוח מנהלים ושווי רכב צמוד. מתלושי השכר שהוגשו, אכן עולה כי בשכרו של המנוח, גולם שווי רכב צמוד והופרשו כספים לביטוח מנהלים. התובעים הגישו חוות דעת של מומחה, ערוכה על ידי מר דני ידובסקי, כלכלן ושמאי מקרקעין, ת/4, אשר העריך את שווי השימוש ברכב, לצרכים פרטיים, בסך של כ- 1,980 שקלים, לחודש. בנסיבות העניין, לא ראיתי להסתמך על חוות הדעת האמורה. מחקירתו הנגדית של המומחה, התברר כי בכל הנוגע לשווי השימוש ברכב צמוד, חוות הדעת נערכה על בסיס הנחות בלתי בדוקות שכן המומחה כלל לא ידע, מה היה המרחק בין ביתו של המנוח למקום עבודתו ומה היה היקף הנסיעות לצרכי עבודה לעומת היקף הנסיעות הפרטיות (עמ' 18 לפרוטוקול). יחד עם זאת, מקובל עלי כי שימוש ברכב, לצרכים פרטיים, מהווה הטבה בעלת ערך כלכלי, מעבר לשווי השימוש שגולם בשכרו של המנוח. אשר לאופן חישוב ההפסד, צודק ב"כ הנתבעות בטענתו כי לא ניתן להתייחס להפסד מלא של ההטבות האמורות, כנזק העומד בפני עצמו אלא שיש להתייחס אליהן, כחלק מהשכר ולחשב את ההפסד היחסי, בניכוי ידת הצריכה של המנוח. בהתחשב בהפרשת המעביד לביטוח מנהלים, בשיעור של כ- 8.33% מהשכר ובשווי השימוש ברכב צמוד, לצרכים פרטיים, מחד ומאידך, בהתחשב בכך שבשכר חודש אפריל 2003, שנלקח בחשבון לצורך חישוב ממוצע השכר, נכללו רכיבי שכר שנתיים כגון הבראה וכן פדיון חופשה. ראיתי להעריך את שווי שכרו של המנוח, בתקופת עבודתו ב- יו.אם.איי בסך גלובלי ומעוגל של 14,000 שקלים נטו לחודש, בערכי היום. על פי קביעתי שלעיל כי חישוב ההפסד בגין אובדן כושר השתכרותו של המנוח ב"שנים האבודות", יערך על בסיס של כ- 80% משווי שכרו ב- יו.אם.איי ראיתי להעריך את הכנסת המנוח, לצורך חישוב הפיצויים, בסך של 11,200 שקלים, נטו לחודש. שכר האלמנה: מאז שנת 1999 ועד לעת הזו, האלמנה עובדת כדיילת אוויר, בחברת התעופה האמריקאית קונטיננטל, בקו הטיסה תל-אביב - ניו-יורק. שכרה הממוצע של האלמנה, בחודשים שעובר לתאונה, הסתכם בסך של 3,956 $ לחודש. בנסיבות העניין, לא ראיתי לקבל טענת התובעים כי יש להתחשב בשכר האלמנה לאחר מכלול הניכויים, לרבות בגין "Social Sec.Tex" ו- "Medicare Tax" שנראה כי מקבילים הם לדמי ביטוח לאומי ומס בריאות. בעניין זה, מקובלת עלי טענת הנתבעות כי יש להתחשב בניכוי מס הכנסה - "Faderal Tax" בלבד. לעניין ניכוי מס הכנסה על פי הוראות סעיף 4 (א) לחוק מהכנסת בן הזוג הנותר בחיים, אין לי אלא להפנות לאמור בספרו של א. ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, תש"ס - 1999, עמ' 922, שם נאמר: "כשמצרפים את הכנסת בן הזוג ל"קופה המשותפת", יש לנכות גם מהכנסות של בן הזוג הנותר בחיים, כמו מהכנסת המנוח את שיעור מס ההכנסה החלה עליה ולצרף הכנסה זו נטו לקופה המשותפת. ניכוי המס מהכנסת בן הזוג הנותר בחיים, נעשה מכח ההכרה בצורך לאחדות בכללי חישוב הכנסת המנוח והכנסת בן הזוג לתוך סטייה מהכלל הנוהג לפי דיני הנזיקין המסורתיים" וכן לפסק דיני בעניין ת.א. (תל-אביב יפו) 78511/01 עוזרי ואח' נ' כלל חברה לבטוח בע"מ ואח' תק-של 2005 (3) 2238, ולא ראיתי לחזור על הדברים שנאמרו שם. שכר האלמנה, מסתכם, על כן, בסך של 3,489 $ נטו לחודש. כן ראיתי לחשב שווי השכר, על בסיס שער יציג ממוצע, לתקופה שמאוגוסט 2003 ועד היום, בשיעור של כ- 4.43 שקלים לדולר, המסתכם בסך מעוגל של 15,460 שקלים, נטו לחודש (למעלה מן הצורך ולאור טענת הנתבעות כי יש "להקפיא המצב" כפי שהיה במועד הפטירה, יצויין כי השער היציג הממוצע, לחודש אוגוסט 2003, היה בשיעור של 4.45 שקלים לדולר ובענייננו, כשמדובר במנגנון הצמדה, סבורה אני כי אין מקום להסתמך על שער מקרי ביום מסוים אלא על שערים ממוצעים, לתקופה הרלבנטית). זאת ועוד, בנסיבות העניין, לא ראיתי להפחית משכר האלמנה את עלות השהיה בניו-יורק אשר לא הוכחה מחד ומאידך לא ראיתי להתחשב בתוספות בגין מכירות "דיוטי פרי" או שווי כרטיסי טיסה חינם לבני המשפחה, שהינם בגדר הטבה אך ניצולה, כרוך בהוצאות יתרות. אשר לתוחלת תקופת העבודה הצפויה, לא ראיתי לקבל טענת התובעים כי בהיות האלמנה, דיילת אוויר, יש להתחשב בכך שתעבוד, עד גיל 55 בלבד. ראשית, לא הוכח כי האלמנה מחוייבת, על פי תנאי העסקתה, לפרוש מעבודתה, בגיל 55. יצויין כי הסכם העסקתה של האלמנה, בחברת קונטיננטל, לא הוגש ואיש מהממונים עליה, לא זומן להעיד בדבר תנאי העסקתה. זאת ועוד, מעבר לכך שהמכתב שצורף כנספח ב' לתצהיר, ת/7, לא התקבל כראיה לתוכנו, הרי נאמר בו שהאלמנה "זכאית" לפרוש בגיל 55 ולא כי הינה מחוייבת לפרוש בגיל זה. כן לא הוכחה הטענה כי רוב דיילות האוויר, פורשות מעבודתן, טרם הגיען לגיל הפרישה המקובל. זאת ועוד, גם אם האלמנה לא תמשיך לעבוד, כדיילת אוויר, עד גיל 67, הרי יש להתחשב בכך שלצד זכאותה לפנסיה (ששיעורה אף הוא, לא הוכח כדבעי), יש לשער כי תוכל להמשיך ולעבוד, בתחום התיירות בו עסקה לאורך כל שנות עבודתה. יצויין כי האלמנה העידה שטרם תחילת עבודתה כדיילת אוויר, עבדה כדיילת קרקע הן בנתב"ג והן בנמל התעופה קנדי, בניו-יורק, וכי הינה בעלת תעודת הסמכה של סוכנת נסיעות (עמ' 23 לפרוטוקול), כך שסביר כי תוכל להמשיך ולהשתכר מעבודה באחד מעיסוקים אלה, גם אם תפרוש מעבודתה כדיילת אוויר, טרם הגיעה לגיל 67. בנסיבות אלה, ראיתי להתחשב בהכנסת האלמנה, בסך של 15,460 שקלים, נטו לחודש, עד הגיעה לגיל 67, שהינו גיל הפרישה המקובל. כמה פיצויים לאדם שמת בתאונת דרכים - שנים האבודות: אין בידי לקבל טענת התובעים כי יש לבסס את חישוב הפסדי הכנסת המנוח ב"שנים האבודות", על פי חוות דעתו של מר ידובסקי, ת/3. ראשית, חוות הדעת האמורה, מתחשבת בעבודת האלמנה, עד גיל 55 בלבד ולא עד גיל הפרישה המקובל. זאת ועוד, חוות הדעת, נוקטת בדרך של חלוקת ידת המנוח לשניים, כשמחצית ידה מבטאת את צריכתו האישית של המנוח והמחצית השניה את החסכון. דרך זו, אינה תואמת את העקרונות שנקבעו בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006 (2), 199 ובהלכת צרור. הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרותו של המנוח ב"שנים האבודות", יערך על פי העקרונות שנקבעו ב"הלכת צרור", בהתאם לנתוני היסוד, כפי שנקבעו לעיל: הכנסת המנוח, בסך של 11,200 שקלים, נטו לחודש. הכנסת האלמנה, בסך של 15,460 שקלים, נטו לחודש. קופה משותפת, בסך של 26,660 שקלים לחודש. חישוב ההפסד, על פי התקופות השונות, הינו כדלקמן: תקופה ראשונה - מיום התאונה (11.8.03) ועד הגיע הבת, דנה, לגיל 20 (14.5.05), משך 21 חודשים, לפי 6 ו- 1/3 ידות (ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת החסכון, ידת מיה, ידת עמית ו- 1/3 ידת דנה). שווי ידה, מתוך הקופה המשותפת, מסתכם בסך של 4,212 שקלים (6.33 : 26,660). הפחתת ידת הקיום של המנוח משכרו, מביאה להפסד חודשי, בסך של 6,988 שקלים (4,212 - 11,200). ההפסד בתקופה זו, מסתכם בסך של 146,748 שקלים (21 x 6,988) ובצרוף ריבית, מאמצע התקופה (1.6.04), סך של 165,730 שקלים. תקופה שניה - מיום 15.5.05 ועד היום, משך 25 חודשים, על בסיס 6 ידות. שווי ידה - 4,443 שקלים (6 : 26,660). הפחתת ידת הקיום של המנוח משכרו, מביאה להפסד חודשי, בסך של 6,757 שקלים ( 4,443 - 11,200). ההפסד בתקופה זו, מסתכם בסך של 168,925 שקלים, ובצרוף ריבית מאמצע התקופה (1.5.06), סך של 177,541 שקלים. תקופה שלישית - מהיום ועד הגיע מיה לגיל 18 (29.11.08), משך 18 חודשים במעוגל, על בסיס 6 ידות והפסד חודשי, בסך של 6,757 שקלים. ההפסד בתקופה זו, מסתכם בסך של 118,785 שקלים (17.5795 x 6,757). תקופה רביעית - (מיום 30.11.08 עד 29.11.2010), דהיינו עד הגיע מיה לגיל 20, על בסיס 5 ו- 1/3 ידות. שווי ידה - 5,002 שקלים (5.33 : 26,660). ההפסד החודשי בתקופה זו, מסתכם בסך של 6,198 שקלים (5,002 - 11,200). ולכל התקופה, בהיוון כפול, סך של 137,959 שקלים (0.9567 x 23.2660 x 6,198). תקופה חמישית - מ- 30.11.2010, עד הגיע עמית לגיל 18 ב- 17.6.2015, משך 55 חודשים, במעוגל - על בסיס 5 ידות. שווי ידה - 5,332 שקלים (5 : 26,660). ההפסד החודשי, מסתכם בסך של 5,868 שקלים (5,332 - 11,200). ההפסד לתקופה זו, בהיוון כפול, מסתכם בסך של 266,446 שקלים (0.90 x 50.4518 x 5,868). תקופה שישית - מ- 18.6.2015, עד הגיע עמית לגיל 20 (17.6.2017), משך 24 חודשים - על בסיס 1/3 4 ידות. שווי ידה - 6,157 שקלים (4.33 : 26,660). ההפסד החודשי - 5,043 שקלים (6,157 - 11,200). ההפסד לתקופה, בהיוון כפול - 92,034 שקלים (0.7844 X 23.2660 x 5,043). תקופה שביעית - מ- 18.6.2017, עד המועד בו המנוח היה מגיע לגיל 67 (23.1.27), משך 115 חודשים - על בסיס 4 ידות. שווי ידה - 6,665 שקלים (4 : 26,660). הפסד חודשי - 4,535 שקלים (6,665- 11,200). ההפסד לתקופה, בהיוון כפול - 338,124 שקלים (0.7441 x 100.2 x 4,535). הפסד הכנסות המנוח ב"שנים האבודות", מסתכם בסך כולל של 1,296,619 שקלים. אובדן שרותי אב ובעל: כפי שנפסק ב"הלכת צרור", התובעות בכובען כתלויות במנוח, זכאיות לפיצוי בגין אובדן שרותי בעל ואב וזאת בנוסף לפיצוי שנפסק לזכותן כיורשות עזבון המנוח בגין הפסד כושר השתכרותו של המנוח ב"שנים האבודות". האלמנה ציינה בתצהירה כי היא ובעלה המנוח, נשאו במשותף בעול ניהול משק הבית וכי המנוח, שהיה בעבר, בעל חברת שיפוצים, ביצע את עבודות האחזקה שנדרשו במשק הבית, בעצמו. האלמנה הוסיפה וציינה כי נהגה לבצע, כשש טיסות בחודש, מה שכרוך בהעדרות מהבית, במשך כ- 18 ימים בכל חודש. האלמנה ציינה כי לאחר פטירת המנוח, נזקקה לעזרה במשק הבית לרבות עזרת אמה ואימו של המנוח, לצורך טיפול בבנות שהיו כבנות 18, 13 ו- 6, בעת פטירת המנוח (סעיף 4.12 ו- 4.13 לתצהיר המשלים, ת/7). בחקירתה הנגדית, ציינה האלמנה כי העסיקה עוזרות מזדמנות ולא דיווחה על העסקתן עמ' 26 לפרוטוקול. נוכח עבודתה של האלמנה כדיילת אוויר והיעדרויותיה התכופות מהבית, סביר בעיני כי המנוח נטל חלק משמעותי בטיפול בבנות ובניהול משק הבית, וכי לאחר פטירתו, נזקקה האלמנה, הן לעזרה בשכר והן לעזרת בני המשפחה, לצורך ניהול משק הבית, טיפול והשגחה על הבנות, בעת היעדרויותיה מהארץ. בנסיבות אלה ובהתחשב בגילאי הבנות, בעת פטירת המנוח, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין אובדן שירותי בעל ואב, בסכום גלובלי של 125,000 שקלים. הוצאות קבורה: לתצהיר האלמנה, ת/7, צורפה קבלה ע"ס 3,000 שקלים, בגין הקמת מצבה. סכום זה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 7.9.03, מסתכם בסך של 3,625 שקלים. מעבר לכך, לא ראיתי לפסוק פיצוי בגין הוצאות אבלות. נזק שאינו נזק ממון: העזבון זכאי לפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון, בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת, בשיעור 25% מהסכום המקסימלי, מסתכם בסך של 42,460 שקלים, נכון ליום פסק הדין. סיכום - כמה פיצויים לאדם שמת בתאונת דרכים: סכום הפיצויים, כפי שנפסק לעיל, מסתכם בסך של 1,467,704 שקלים. מסכום זה, יש לנכות את גמלאות השארים ששולמו על ידי המל"ל. על פי חוו"ד אקטוארית, מיום 30.4.07, ערוכה ע"י מר שי ספיר (צורפה לסיכומי הנתבעות), מסתכמות גמלאות המל"ל, בצרוף ריבית על תשלומי העבר, בסך של 453,885 שקלים. סכום הפיצויים, לאחר ניכוי גמלאות המל"ל, מסתכם בסך של 1,013,819 שקלים. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות, סך של 1,013,819 שקלים. על הסכום האמור, יתווספו הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק. הסכומים האמורים, ישולמו תוך 30 מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.פיצוייםמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםשאלות משפטיות