מוות בתאונת דרכים - בן 17

ענייננו בתביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים" או "החוק") של יורשיו ועזבונו של הנער ז"ל שנהרג בדמי ימיו (להלן: "התובעים"), "הראל חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "הנתבעת").

רקע
1.     ביום 26.3.2004, לאחר האזכרה לאימו המנוחה, אשר אף היא נהרגה בתאונת דרכים, נסע המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") ביחד עם חבריו בכביש אבו גוש - ירושלים. כתוצאה מהתנגשות בעץ נהרג המנוח בו במקום, וכן נהרג נוסע נוסף. המנוח, יליד 17.7.1986, הותיר אחריו אב, אח ואחות, אשר הם יורשיו על פי צו הירושה. המנוח לא הותיר אחריו תלויים.

טענות התובעים
2.     ראשית, טוענים התובעים, כי אין מחלוקת לגבי הפיצוי בראש הנזק של "נזק שאינו נזק ממון" ויש לקובעו על פי רבע הסכום המקסימלי, בהתאם לתקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 (להלן: "תקנות הפיצויים").

בנוסף, מבקשים התובעים פיצוי בראש הנזק של הוצאות לוויה וקבורה בסך 7,500 ₪, על פי "אומדנא דדיינא".

3.     לעניין הפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות, טוענים התובעים, כי יש להחיל את הלכת השנים האבודות, אשר נקבעה בע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח'. פ"ד נח(4) 486 (להלן: "פס"ד אטינגר" או "הלכת אטינגר"), אף בתביעות על פי חוק הפיצויים, הן על פי הפסיקה, הן מהטעמים אשר הובאו בפסק הדין והן מטעמים שבמדיניות.

4.     אשר לאופן חישוב הפיצוי, טוענים הם, כי בפסק דין אטינגר נקבעה הלכה, כי הדרך הנכונה לחישוב הפיצוי בראש נזק זה, הינה על פי שיטת הידות. לדבריהם, מבין שתי האפשרויות אשר הציע כב' השופט א' ריבלין, הוספת ידה נוספת וקיזוזה או קיזוז מחצית מידתו של הניזוק, יש להעדיף את השנייה.
עוד מוסיפים הם בעניין זה, כי על אף שמדובר בניזוק אשר טרם הקים משפחה, אין בכך כדי למנוע את חישוב הפיצויים על פי "המשפחה הרעיונית", אף זאת לאור דבריו של כב' השופט ריבלין ולאור פסקי דין נוספים.

5.     לעניין שכרו של המנוח, טוענים התובעים, כי המנוח היה מרוויח אף מעבר לשילוש השכר הממוצע, אולם עקב המגבלה בתביעה על פי חוק הפיצויים, הם מבקשים לקבוע את אובדן שכרו על פי שילוש השכר הממוצע במשק. טענתם זו נתמכת הן על הרקע התעסוקתי של המנוח (על אף היותו תלמיד) והן על חוות דעתו של מומחה השכר, מר יוסי אשכנזי.
בעניין זה הוסיפו וטענו התובעים, שיש לקבוע, שמאחר שהמנוח היה מרוויח הרבה מעבר לשילוש השכר, אזי יש לראות את "דמי המחיה" כהפרש בין שילוש השכר ובין שכרו העתידי, על כן, במקרה דנן, יש לפצות את העיזבון במלוא הסכום ואין נכות משילוש השכר את דמי המחיה.

6.     עוד טענה בפי התובעים, לפיה, על אף קביעת גיל פרישה אחיד בחוק גיל פרישה, תשס"ד - 2004 (להלן: "חוק גיל פרישה"), יש לחשב את אובדן ההשתכרות של המנוח עד לגיל 75. לדבריהם, מאחר שמדובר בעבודה אשר אינה כרוכה במאמץ, אזי יש לקבוע כי גיל הפרישה גבוה מהגיל הקבוע בחוק.

7.     טענה נוספת אשר הועלתה ונדונה במהלך המשפט היתה היחס לתאונה הקודמת אשר בה היה מעורב המנוח, ובה נהרגה אימו. לדבריהם, אין לדון בתאונה זו, זאת על פי החלטת בית המשפט להוציא את חוות דעתה של ד"ר גלילי מתיק זה. אולם, אף אם יידון עניין זה, יש לראות בכך סיבה להגדלת הפיצוי ולא להקטנתו, מאחר שכל העדויות לגבי יכולותיו של המנוח נגעו לתקופה שלאחר התאונה הראשונה.

טענות הנתבעת
8.     תחילה, מסכימה הנתבעת לטענות התובעים, כי יש לקבוע את הפיצוי עבור "נזק שאינו נזק ממון" על פי תקנות הפיצויים, על פי רבע מהסכום המקסימלי.

לגבי הוצאות הלוויה והקבורה, חולקת הנתבעת על דרישת התובעים לפיצוי, מאחר שלא הובאו קבלות וראיות להוצאות אלו, ואף אבי המנוח לא הזכירן בעדותו. לדבריהן, הוצאה זו אינה בתחום הידיעה השיפוטית של בית המשפט, על כן אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

9.     לעניין תחולתו של פס"ד אטינגר בתביעות על פי חוק הפיצויים, טוענת הנתבעת כי עניין זה שנוי במחלוקת וההכרעה בשאלה זו תלויה ועומדת בבית המשפט העליון. טענתה זו נסמכה, בין השאר, על פסק דינו של סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, כב' השופט (בדימוס) י' יעקבי-שווילי בת.א. (חי') 367/96 רובין אלכסנדר נ' "הדר" חב' לביטוח בע"מ (לא פורסם) (להלן: "פס"ד רובין"), אשר בו הוא קובע כי יש ספק לגבי תחולתו.
בנוסף, הפנה ב"כ הנתבעת את תשומת ליבו של בית המשפט להצעת חוק של משרד המשפטים, אשר עתידה לבטל את הפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לאחר המוות. כבר עתה אציין, כי אין שום רלוונטיות להצעת חוק כזו או אחרת לפסיקתו של בית המשפט ופסק הדין ניתן על פי הדין הנוהג ביום מתן פסק הדין בלבד.

10.     אשר לדרך חישוב הנזק טוענת הנתבעת כי דבריו של כב' השופט ריבלין בפס"ד אטינגר, לעניין שיטת החישוב, אינה הלכה כי אם הצעה לגבי דרך החישוב. לדבריה, ההלכה אשר נקבעה בפסק הדין הינה רק לעניין הזכאות לפיצוי ולא לעניין שיטת החישוב. כחיזוק, טוענת הנתבעת, כי העובדה שישנם פסקי דין, אשר ניתנו לאחר פס"ד אטינגר, הקובעים את שיעור הפיצויים שלא על פי שיטת הידות, מוכיחה כי אין מדובר בהלכה מחייבת. כמו כן, טוענת הנתבעת כי רק בפסקי הדין אשר בהם היו למנוח תלויים, חושבו הפיצויים לפי שיטת הידות.

11.     לעניין שכרו של המנוח, טוענת הנתבעת כי התמונה אשר הוצגה בבית המשפט הינה חלקית ולא מדויקת, ויש להתחשב בעובדה כי מדובר בנער אשר היה מעורב במקרי אלימות, נער אשר השתמש בסמים ואף היה תקופה מסויימת במוסד טיפולי סגור. כמו כן, ציוניו אינם מראים על כישורים יוצאי דופן, מלבד, אולי, כישרון מסויים בתחום המחשבים, אף הוא בעבודות בקנה מידה מצומצם. לאור זאת, טוענת הנתבעת כי אין לסטות מהחזקה לפיה הבסיס לחישוב אובדן כושר השתכרותו של קטין הינו השכר הממוצע במשק.

מבחינת גיל הפרישה, ציינה הנתבעת כי יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות עד לגיל 67 בלבד.

12.     הטענה האחרונה שבפי הנתבעת, אף היא עוסקת ביחס לתאונה הקודמת. לדבריה, מאחר שבית המשפט קבע כי יש להוציא את חוות דעתה של ד"ר גלילי, והיא אף לא הובאה למתן עדות, הרי שאין ליחס את ההתנהגויות של המנוח לטראומה מאותה התאונה, עובדה אשר לא הוכחה.

דיון
האחריות
13.     בכתב התביעה נטען כי הנתבעת הינה החברה אשר ביטחה את הרכב במועדים הרלוונטיים. טענה זו לא הוכחשה על ידי הנתבעת בכתב ההגנה, ובסיכומיה אף לא העלתה טענה הסותרת את אחריותה לנזקי העיזבון. מכאן, שאין מחלוקת בשאלת אחריותה של הנתבעת אלא המחלוקת מתמקדת בשאלת הנזק.

הנזק
כאב וסבל
14.     ראשית, מאחר שאין מחלוקת לגבי החיוב ושיעור הפיצוי בגין "נזק שאינו נזק ממון", הרי שבהתאם לתקנה 4 לתקנות הפיצויים, אני פוסק בראש נזק זה רבע מהסכום המקסימלי אשר היה במועד התאונה, אשר בשיערוך להיום עומד על סך 38,361 ₪.

הוצאות לוויה וקבורה
15.     ככלל, נקבע בפסיקה כי יש להוכיח את ההוצאות אשר הוצאו לצרכי הלוויתו וקבורתו של המנוח, אולם, כאשר אין מחלוקת על כך שהוצאו הוצאות לצרכים אלו, הרי שניתן לפסוק פיצויים אף על דרך האומדנא. ד' קציר, בספרו, "פיצויים בשל נזק גוף" (דקל, הוצאה לאור, מהדורה חמישית, חיפה, התשס"ג - 2003 (להלן: "קציר")), מציין:

"אף אם לא הוכחו הוצאות הקבורה והאבל ניתן לפסוק אותן לפי אומדן, כאשר אין מחלוקת על הוצאתן. ואולם, משלא באה הוכחה כלשהיא על הוצאות קבורה ואבל, נדחתה התביעה" (שם, עמ' 1084)

במקרה דנן, חולקת הנתבעת על עצם הזכות לפיצוי בראש נזק זה, אולם, נראה בעיני כי אף כאשר יש מחלוקת לגבי הוצאות אלו, לא ניתן לומר כי לא הוצאו הוצאות כלשהן בראש נזק זה, אף אם לא הוכחו (ראו: ת"א (מחוזי, תל-אביב-יפו) 1924/99 צרור אורנית ואח' נ' המגן חברה לביטוח בע"מ ואח'. תק-מח 2005(1), 7205 (להלן: "פס"ד צרור")). לאור זאת, אני רואה לנכון לפסוק פיצוי גלובאלי בסך 3,000 ₪ בגין הוצאות אלו.

אובדן כושר השתכרות ב"השנים האבודות"
16.     טרם אדון במקרה לגופו, הרי שישנן שתי מחלוקות עקרוניות הנוגעות לראש הנזק של אובדן ההשתכרות בשנים האבודות. הראשונה מביניהן הינה שאלת תחולת ההלכה אף בתביעות על פי חוק הפיצויים. השניה, נוגעת לאופן חישוב הפיצויים, בין בתביעות על פי חוק הפיצויים ובין בתביעות על פי חוק אחר.

שאלת התחולה
17.     המחלוקת בשאלת התחולה נובעת ממהות התביעה בפס"ד אטינגר, אשר לא נדונה על פי חוק הפיצויים, מאחר שלא היה מדובר בתאונת דרכים, אלא על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לאור זאת, עולה פעם אחר פעם הטענה, לפיה, יש להחיל את הלכת השנים האבודות רק בתביעות על פי פקודת הנזיקין. לביסוס טענה זו, נטען, כי בתביעות על פי חוק הפיצויים נקבעה מסגרת דיונית מפורשת, ולעניין התקופה שלאחר מותו של הנפגע נקבע בסעיף 6(3) לחוק כי ניתן לפסוק לתלוייו תשלומים עיתיים, מכאן שיש הסדר שלילי לגבי זכות הפיצויים של העיזבון.

באי כוח הצדדים הרחיבו את היריעה בשאלה זו, והביאו טיעונים רבים לכאן ולכאן. טוענים התובעים כי אך במקרה נדונה הסוגיה העקרונית של זכויות העיזבון בתביעת נזיקין, כשם שאך במקרה שם התובע היה אטינגר ולא פינץ. לביסוס טענה זו מסתמכים התובעים על הלכת אטינגר עצמה, אשר בה צויין במפורש כי היא באה לשנות את ההלכה שקדמה לה, הלכת גבריאל (ע"א 295/81 עיזבון המנוחה שרון גבריאל נ' דניאל גבריאל. פ"ד לו(4), 533 (להלן: "הלכת גבריאל" או "פרשת גבריאל")). בפרשת גבריאל נדונה תביעת העיזבון של הילדה שרון גבריאל, אשר נהרגה בתאונת דרכים. תביעה זו נדונה על פי חוק הפיצויים, מכאן, שאם הלכת אטינגר באה להפוך את הלכת גבריאל הרי שהיא חלה אף בתביעות על פי חוק הפיצויים.
מסיכומי הנתבעת עולה, כי אף היא אינה חולקת על כך כי הלכת אטינגר הפכה את הלכת גבריאל, אשר נדונה על פי חוק הפיצויים (רישא של סעיף 3(א) לסיכומיהם).
דעתי היא כי די בכך כדי לקבוע כי הלכת אטינגר פורסת את כנפיה אף על תביעות על פי חוק הפיצויים, ועל כן אין אני נדרש ליתר הטענות אשר העלו הצדדים.

לזאת יש להוסיף, כי במרבית המקרים בהם נדונה שאלה זו, הוחלה הלכת אטינגר אף בתביעות על פי חוק הפיצויים (ראו: ת.א. (מחוזי, חי') 533/03 חג'אב רוזאן נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ (לא פורסם) (להלן: "פס"ד חג'אב"); ת.א. (מחוזי, חי') 417/00 עידו שטרן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) (להלן: "פס"ד שטרן"); בש"א (מחוזי, חיפה) 7860/04 מוהנד חטיב (קטין יליד 1994) ואח' נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ. תק-מח 2004(3), 3727 (להלן: "פס"ד חטיב"); ת"א (חיפה) 671/02 סמדר אילוז ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח'. תק-מח 2004(4), 5883 (להלן: "פס"ד אילוז") ופס"ד צרור). אכן, בפס"ד רובין, הנ"ל, כב' ס. הנשיא (בדימוס) יעקבי - שווילי הביע ספק אם הלכת אטינגר חלה אף על תביעות על פי חוק הפיצויים. אולם, בסיכומו של דבר, קבע בפסק דינו, כי אין להחיל את הלכת אטינגר אך כאשר נפסקים פיצויים עיתיים, אולם כאשר לא נפסקים פיצויים אלו, נשאר הוא בצריך עיון.

לאור האמור לעיל, אני קובע כי יש להחיל את הלכת אטינגר אף במקרה דנן, ולדון בסוגיית הפיצויים בהתאם.

בשולי היריעה אוסיף, כי אין אני קובע בדברים אלו כי ראוי שתוכר זכות התביעה בגין השנים האבודות אף לעיזבון, כתביעה עצמאית. אולם, כפי שקבע במפורש כב' השופט ריבלין, בהלכת אטינגר, הרי שלאור הקשר הגורדי (כלשון הנשיא א' ברק בהלכת גבריאל) אשר קיים בין תביעת הניזוק החי לגבי אובדן כושר השתכרותו בגין התקופה בה התקצרו חייו, ובין תביעת הניזוק המת, הרי ששאלת שינוי הדין ראוי לה שתעשה על ידי המחוקק.

אופן החישוב
18.     בניגוד לשאלת תחולת הלכת אטינגר בעניינו, הרי שבשאלת אופן החישוב אין אחידות בפסיקה. בעניין זה אני נוטה להסכים לטענתה של הנתבעת, לפיה, שיטת החישוב אשר הוצעה בפסק הדין אטינגר אינה הלכה מחייבת, מהטעמים הבאים. ראשית, עובדה היא כי הפסיקה לא הכירה בשיטת החישוב אשר הוצעה כשיטה יחידה, אלא ניתן למצוא הן פסיקה על פי שיטת הידות, הן פסיקה על פי שיטת האחוזים והן פסיקה על דרך האומדנא. שנית, נראה שאף כב' השופט ריבלין לא ראה בהצעתו זו כדרך היחידה אשר על פיה יש לנהוג. אלו דבריו:

"נראה, אפוא, כי למצער באותם מקרים, שבהם ניתן לדעת או לשער את מצבו המשפחתי של הניזוק "בשנים האבודות", מן הראוי לנקוט בשיטת החישוב המושרשת אצלנו, ביחס לפסיקת פיצויים לתלויים - היא שיטת "הידות" - וזאת, בהיעדר נסיבות מסוימות, המצדיקות הליכה בדרך אחרת. לדעת - מקום בו מצבו המשפחתי של הניזוק כבר נתגבש ביום פסק-הדין; לשער - מקום בו טרם נתגבש אך הוא ניתן לתחזית" (שם, עמ' 538-539)

מדברים אלו עולה, כי כאשר ניתן לדעת או לשער את מצבו המשפחתי של הניזוק אזי "מן הראוי" לנקוט בשיטת הידות, אולם כאשר ישנן נסיבות המצדיקות סטייה מכך, ניתן לחשב אף בדרך אחרת.
בהמשך, כאשר נדונה סוגיית השנים האבודות כאשר הניזוק הינו ילד, כתב כך:

"דרך אחרת היא, להניח כי מדובר בניזוק חסר-תלויים, ולנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות. במקרה כזה, החלק שיוקדש להוצאות מחייה אישיות, ולחיסכון, יגדל (ראו Waddams, בספרו הנ"ל, 3.930)" (שם, עמ' 541-542)

ועוד:

"עצם העובדה שהנפגע הוא קטין, אין בה אפוא כדי להשליך, מבחינה עקרונית, על שאלת הזכאות לפיצוי, אם כי תיתכן לכך נפקות בקביעת שיעור הפיצוי. התובע הקטין יהא זכאי לתבוע פיצויים וזכות זו בעינה עומדת אף מקום בו שומת הפיצויים תהא צנועה ביותר" (שם, עמ' 544-545)

בסיכום דבריו בעניין השנים האבודות, קובע השופט ריבלין כי ההכרעה בערעור הינה לעניין הזכאות, אולם את שאלת שיעור הפיצויים הותיר לבית המשפט המחוזי:

"התוצאה היא, כי דינו של ע"א 140/00, ככל שהוא נוגע לשאלת זכאותו של עיזבון המנוח לפיצויים בגין אובדן יכולת השתכרותו של המנוח "בשנים האבודות" - להתקבל. לפיכך, יוחזר הדיון בסוגיה זו לבית המשפט המחוזי, על-מנת שיקבע את שיעור הפיצוי בראש-נזק זה" (שם, עמ' 560-561)

לאור האמור לעיל, נראה בעיני כי אין לקבוע כי הלכת אטינגר מחייבת כי חישוב הפיצויים ייעשה דווקא על פי שיטת הידות, קל וחומר, כאשר הניזוק הינו נער אשר טרם הקים משפחה.

19.     עיון בפסיקת בתי המשפט המחוזיים בעניין זה מעלה כי, ככלל, כאשר עסקינן בתביעה על פי חוק הפיצויים אזי נעשה חישוב על פי שיטת הידות, בין אם היו תלויים ובין אם לאו (פסק דין צרור; פס"ד חטיב; פס"ד שטרן; פס"ד חג'אב). כאשר עסקינן בתביעות על פי פקודת הנזיקין, אזי נעשו החישובים על פי דרך האומדנא (ת"א (מחוזי, תל-אביב-יפו) 3096/99 ג'מיל עבדאללה אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט 1998 בע"מ ואח', תק-מח 2004(4), 677; ת"א (מחוזי, ירושלים) 2555/00 רביב מרגלית ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(3), 5634 (להלן: "פס"ד מרגלית")).
יוצא מהכלל הינו פס"ד אילוז, אשר נדון על פי חוק הפיצויים, בו קבעה כב' השופטת ב' בר זיו כי על אף זכאות העיזבון לפיצוי עבור אובדן השנים האבודות, על פי הלכת אטינגר, הרי שאין לפצות את העיזבון בראש נזק זה. אין אני מסכים עם החלטתה מאחר שטעמה היה כי מהכנסתו של המנוח לא היה נותר דבר לצרכי חיסכון. זוהי "שיטת החסכונות" אשר לגביה כתב כב' השופט ריבלין את הדברים הבאים:

"גישה זו זכתה לביקורת, בטענה שאינה מתיישבת עם התכלית, העומדת ביסוד פסיקת הפיצויים בגין "השנים האבודות", קרי - מתן אפשרות לתובע להבטיח את עתידם של התלויים (Trindade & Cane, supra, 519); עוד נטען, כי גישה זו מביאה בחשבון נתונים בלתי רלבנטיים (כיצד היה הניזוק בוחר להשתמש בכספו), והיא אינה בוחנת את שאלת ניכוי ההוצאות מנקודת המבט הנכונה - זו של הניזוק - אלא מזווית הראייה של היורשים - מה יכולים היו אלה לצפות כי יעבור אליהם בירושה (ראו Duncan (Estate of) v. Baddeley (2000) ABCA 277)." (פס"ד אטינגר, עמ' 537-538)

פסק דין נוסף הינו פסק דינה של ס. נשיא (כתוארה אז) בית המשפט המחוזי בחיפה, כב' השופטת ב' גילאור בת"א (חיפה) 1011/01 עז' ויורשי המנוח נאיל מחאמיד ואח' נ' ג'בארין חליל. תק-מח 2004(3), 499 (להלן: "פס"ד מחאמיד"). תיק זה נדון על פי פקודת הנזיקין, ובו הוחלה הלכת השנים האבודות. בפסק דין זה, חושבו דמי המחיה על פי שיטת האחוזים והועמדו על 70% מהכנסתו של המנוח. נראה כי פס"ד מרגלית הלך בעקבות פס"ד זה על אף שדבר זה לא נאמר במפורש.
פסיקתם של בתי משפט השלום בעניין זה, נחלקו בין אלו אשר פסקו על פי שיטת הידות (ת.א. (שלום, קריות) 6995/01 עאמש וגיהא נ' בורבינדר פירל אייל (פורסם באתר נבו); ת.א. (ת"א) 111001/01 חודור אמנון נ' סהר ציון חברה לביטוח בע"מ (פורסם באתר נבו)) ובין אלו אשר הלכו בדרכם של פס"ד מחאמיד ובפס"ד מרגלית (ת.א. (שלום, ירושלים) עיזבון ינון חייק ז"ל נ' ההסתדרות המדיצינית הדסה (פורסם באתר נבו); ת.א. (שלום, ירושלים) פירטו איריס ואח' נ' קיבוץ דביר אגודה שיתופית (פורסם באתר נבו); ת.א. (שלום, ירושלים) עיזבון המנוח דוד אשוש ואח' נ' עובדיה לוי ואח' (פורסם באתר נבו); ת.א. (שלום ירושלים) עיזבון המנוח מוחמד חטאב ז"ל נ' חגית וייס הרץ (פורסם באתר נבו)).
מדברים אלו נחזה שדרך הפסיקה בעניין זה טרם הוכרעה. כפי שעולה מטעמי השופטים, במקרים הנ"ל, עולה כי יש אשר ראו לנכון ללכת בדרך אשר הומלצה על ידי כב' השופט ריבלין, מטעמי מדיניות ואחידות משפטית ומטעמי שקיפות, ויש אשר פסקו על דרך האומדנא לאור הקשיים, אשר אף הם הועלו על ידי כב' השופט ריבלין, והם העדר הנתונים והצורך לחשבם בדרך מלאכותית ומאולצת (כלשון כב' השופט ב' אוקון בפס"ד מרגלית).

21.     כאמור, הקושי בהערכת הנתונים, כאשר הם אינם ידועים, היה גלוי וידוע בפני בית המשפט בפס"ד אטינגר, ועניין זה נדון בהרחבה. בדבריו, קבע בית המשפט כי ניתן להחיל את שיטת הידות על ידי הערכת מצבו המשפחתי הרעיוני של הניזוק, או על ידי ניכוי הוצאות מוגברות, אם נניח כי מדובר בניזוק חסר תלויים, אלו דבריו:

"אולם, כאשר נתון זה אינו בנמצא - למשל מקום בו ברור כי לתובע לא יהיו תלויים מחמת תוחלת חיים קצרה במיוחד או חוסר-הכרה מתמיד - עלול להתעורר קושי בהפעלת דרך החישוב הזאת. או אז, ניתן לפנות למספר נתיבים: ניתן, למשל, להעריך את מצבו המשפחתי "הרעיוני" של הניזוק, "בשנים האבודות", על יסוד נתונים סטטיסטיים, ולבצע את החישוב על-פי "שיטת הידות" המתוארת לעיל (ראו והשוו 76(Semenoff v. Kokan (1992) 84 D.L.R. (4th, שם הניח בית המשפט כי לניזוק-הרווק היו יכולים להיות שני ילדים). דרך אחרת היא, להניח כי מדובר בניזוק חסר-תלויים, ולנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות. במקרה כזה, החלק שיוקדש להוצאות מחייה אישיות, ולחיסכון, יגדל (ראו Waddams, בספרו הנ"ל, 3.930)". (שם, עמ' 541-542)

בהמשך, כאשר נדונה סוגיית השנים האבודות ביחס לילד, קבע בית המשפט כי כל הערכת הנזק, כאשר מדובר בילד, נעשית על יסוד השערות והערכות:

"בפועל, הקושי להעריך את הנזק בגין אובדן השתכרות, במקרה של נפגע שהוא ילד, לא נתייחד אך לסוגיית "השנים האבודות". פעמים רבות, כאשר נפגע ילד עקב מעשה רשלני, יש בכך כדי לפגוע ביכולת ההשתכרות העתידית שלו או באפשרותו להשתלב בשוק העבודה. בית המשפט נדרש לפסוק לו פיצויים על יסוד השערות והערכות, שמידת עיגונן במציאות עשויה להשתנות ממקרה למקרה". (שם, עמ' 543-544)

שאלת היחס שבין הפסיקה הגלובאלית ובין הפסיקה על פי החישוב האקטוארי נסקרה גם בע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (לא פורסם) (להלן: "פס"ד רים אבו חנא"). כך סיכם סוגיה זו כב' השופט א' ריבלין בפסק דין זה:

"לכאורה, העמימות הראייתית והמציאות העלומה, המאפיינות את עתידו התעסוקתי של הקטין, מטות את הכף לטובת שיטת החישוב הגלובלית, שהשימוש בה יוחד בעבר לאותם מצבים של נתונים חסרים. ואכן, שיטה זו לא נזנחה לגמרי. עם זאת, בית המשפט, בשורה של פסקי-דין, ביכר, גם במקרים אלה, להלך בדרך החישוב האקטוארית חרף המסד הראייתי החסר" (שם, פיסקה 13)

לאור כל האמור לעיל, נראה בעיני כי הן על פי המתווה של הלכת אטינגר והן על פי כללי האחידות המשפטית ושקיפות הדין, יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות של המנוח בשנים האבודות על פי שיטת הידות, בדרך ההסתמכות על נתונים סטטיסטיים.

המשפחה הרעיונית
22.     בבואנו לחשב את גודלה של המשפחה הרעיונית, לצורך חישוב ידתו של המנוח, יש לפנות לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: "הלשכה"). הלשכה מפרסמת שני נתונים שונים בעניין זה, האחד "ממוצע הנפשות למשק בית" והשני "ממוצע נפשות למשפחה".
המונח "משק הבית" הוגדר על ידי הלשכה באופן הבא:

"משק בית מוגדר כקבוצת אנשים הגרים יחד בדירה באופן קבוע רוב ימי השבוע ויש להם תקציב הוצאות משותף למזון. משק בית יכול להיות מורכב מאדם אחד או יותר וגם מאנשים שאינם קרובי משפחה"

המונח "משפחה" הוגדר על ידי הלשכה באופן הבא:

"משפחה: משפחה גרעינית של שני אנשים או יותר החולקים משק בית אחד וקשורים זה לזה כבעל ואישה, כהורה וילד, או כזוג ללא נישואים. בהגדרה נכללים גם קשרים אחרים: סב ו/או סבתא ונכד (ללא הוריו), או אחים (ללא בני זוג וללא ילדים משלהם). משק בית יכול לכלול יותר ממשפחה אחת"

מדברים אלו עולה כי הנתון של משק הבית כולל בתוכו את תקופת הרווקות של האדם, את תקופת נישואיו ואף את תקופת אלמנותו, וכולל את מספר התלויים באדם. לעומת זאת, המונח משפחה אינו כולל את התקופה בו גר האדם לבדו, אלא רק את התקופה בה ניהל חיים משותפים. לאור זאת, יש לקבוע כי הנתון הנכון לחישוב ידתו של הניזוק הינו הנתון הכולל את כל תקופות חייו הבוגרים של האדם, שהוא משק הבית.

תקופת הצבא
23.     הלכה היא, כי הניזוק אינו זכאי לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרותו בתקופה שבין גיל 18 לגיל 21, התקופה בה כל נער בריא משרת בצה"ל (ראו: ע"א 357/80 יהודה נעים ו-2 אח' נ' משה ברדה ואח'. פ"ד לו(3), 762 (להלן: "פס"ד נעים")), אולם זכאי הוא לפיצוי בגין אובדן כיסוי מחסורו של הניזוק, אשר היה מכוסה על ידי הצבא. בפס"ד נעים קבע כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק, בפסקה 35(א), כי יש לחשב את הפיצוי בגין אובדן זה בסך 70% משכרו של הניזוק, ובאותו העניין, 70% מהשכר הממוצע במשק. כבוד מ"מ הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר, בפסקה 13(ט), לא חלק על כך שאין אובדן כושר השתכרות בגילאים אלו, אולם ציין שאין לפסוק פיצוי בראש נזק זה מאחר שמחסורו של הניזוק יכוסה על ידי המוסד בו ישהה. כב' השופט (כתוארו אז) מ' אלון הצטרף להכרעתו של כב' מ"מ הנשיא בשאלה העקרונית, אולם לעניין הגיל בו יחל הניזוק לשהות במוסד הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, מכאן שלא הכריע בשאלת אומדן ההפסד. על אף שאומדן ההפסד, נקבע רק על ידי כב' השופט (כתוארו אז) ברק, הרי שאומדן זה הפך לאבן דרך בפסיקת הפיצויים בתקופה החופפת לתקופת השירות הצבאי (ע"א 1311/02 אדרי אלי נ' הסנה חברה לבטוח בע"מ (המשיבה בע"א 1311/02 והמערערת בע"א 1348/02). תק-על 2005(2), 31; ע"א 1643/01 אייל לוי נ' ירון גברי. תק-על 2004(3), 2351; ע"א 5826/90 בן סטילוגלו ואח' נ' משה שמש ו-2 אח'. תק-על 94(2), 2674).
ביקורת על קביעה זו כבר נשמעה בבתי המשפט, ויש שטענו כי ראוי לשנותה ולהקטינה (ראו: דברי חברי, כב' השופט מ' דרורי, בת"א (ירושלים) 1738/98 בטיש הלוי שאול נ' שריקי אסף. תק-מח 2004(4), 1744). נראה בעיני כי לאור הדרך אשר הותוותה בהלכת אטינגר, לפיה דמי המחיה נמדדים על פי שיטת הידות, ראוי היה לקבוע כי דמי המחיה של הניזוק בעת השירות הצבאי, תקופה בה, ככלל, הניזוק רווק, יועמדו על 50% משכרו. למסקנה זו ניתן להגיע אף מבחינת חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, אשר מטרתו הינה מתן האפשרות לקיום בסיסי, בכבוד (דב"ע נו/282-3 ח'אטר נ' סלטקס טקסטיל (1994) בע"מ. תק-אר 96(3), 813; בג"ץ 1163/98, רע"ב 5984/98 עפר שדות נ' שרות בתי הסוהר. תק-על 2001(2), 739; דב"ע תשן/171-3 פלתורס נסיעות ותיירות בע"מ נ' יהודה פדן. תק-אר 90(4), 78) ובו נקבע כי שכר המינימום הינו 47.5% מהשכר הממוצע במשק.
על אף זאת, אין לי אלא לקבוע כאמור בפסקי הדין של בית המשפט העליון, שצויינו לעיל, כי הפיצוי בגין אומדן זה יועמד על 70% משכרו.

גיל הפרישה
24.     הלכת אטינגר, בעניין הפיצוי בגין אובדן ההשתכרות בשנים האבודות, קובעת כי פיצוי זה ניתן עד לגיל פרישת ניזוק מהעבודה. בת.א. (י-ם) 2173/00 אבו עג'אג' מוסא נ' אישי-ישיר חב' לביטוח בע"מ (פורסם באתר נבו), קבעתי כי חקיקתו של חוק גיל פרישה מהווה שינוי מהותי מהדין שקדם לו, וכתוצאה מכך יש לצמצם את תחולתו של הכלל המאפשר חריגה מקביעתו של החוק לאור נסיבות מיוחדות. באותו העניין דובר בנפגע בוגר אשר כבר התווה את דרכו המקצועית, ושם אף נטען כי גיל הפרישה במקצועו נמוך מגיל הפרישה הקבוע בחוק. על אף זאת קבעתי כי יש לחשב את אובדן כושר השתכרותו עד לגיל 67, הגיל הקבוע בחוק.
במקרה דנן, עסקינן בקטין אשר הלך לעולמו עוד טרם קבע מסמרות בדרכו המקצועית, על כן, ברי שאין לשנות מהוראות החוק ואני קובע כי יש לחשב את אובדן כושר השתכרותו עד הגיעו לגיל 67.

מן הכלל אל הפרט
25.     עתה, לאחר בירור הסוגיה, נותר לקבוע מהו שיעור השכר על פיו יש לקבוע את אובדן כושר השתכרותו של המנוח. האם יש לקבוע את שכרו על פי שיעור השכר הממוצע במשק כפי שיש לקבוע לקטין (פס"ד רים אבו חנא; ת.א. (ת"א) 3121/00 אליאב כהן נ' קופת חולים כללית (לא פורסם), ועוד), או שמא, לאור העדויות אשר הובאו בפני בית המשפט לגבי יכולותיו בתחום המחשבים, יש לקבוע לו את שילוש השכר הממוצע במשק, כמבוקש.
בעניין זה נקבע בפס"ד רים אבו חנא, הנ"ל, כך:

"ובכן, אין ספק כי מקום בו קיימים די נתונים לגבי הנפגע, המאפשרים חישוב אקטוארי-אינדיבידואלי, ייטה בית המשפט להעדיף חישוב כזה על-פני התבססות על חזקת השכר הממוצע במשק". (שם, פסקה 14)

דעתי היא כי במקרה דנן, הצטברו נתונים רבים אשר, מצד אחד, מצדיקים חריגה מקביעת השכר על פי השכר הממוצע במשק כלפי מעלה, ומהצד השני, מצדיקים חריגה כלפי מטה. לאור זאת, אני קובע כי יש להעמיד את אובדן כושר השתכרותו של המנוח בשיעור השכר הממוצע במשק, סך של 7326 ₪ ברוטו, שהם 6584 ₪ בניכוי מס ההכנסה. אפרט.
התובעים טוענים כי לאור יכולותיו בתחום המחשבים יש להניח כי היה משתכר אף מעבר לשילוש השכר הממוצע. מנגד טוענת הנתבעת כי לאור עברו האלים של המנוח ולאור חוסר יכולתו להשתלב במסגרות, אזי יש להחיל בעניינו את ההלכה בדבר חישוב הפיצויים של קטין על בסיס השכר הממוצע במשק.
בפני בית המשפט נפרסה תמונה מפורטת אשר ממנה עולה כי עסקינן בנער מוכשר ובעל תפיסה מיוחדת בתחום המחשבים. דברים אלו נשמעו מפי האב, מפי מנהל בית הספר ומפי המעסיקים אשר אצלם עבד טרם מותו. בנוסף, הטענה בדבר התקדמותו במיונים לחיל המודיעין בתחום המחשבים, נתמכה במסמכים. לזאת יש להוסיף את מכתב ההמלצה של מר עירד גיל, מנכ"ל ה.ס.מ.ת, אשר מוען לצה"ל וניתן למנוח בעודו בחיים. במכתב זה אין מדובר על האדרת יכולותיו לאחר מותו.
מנגד, מדובר בנער שסבל מבעיות משמעת חמורות, אשר חלקן אף היו בגדר עבירות פליליות, הן בבית והן בבית הספר. בידוע, שישנם רבים בעלי פוטנציאל רב אשר לא מימשוהו עקב אי היכולת להסתגל למסגרות. לזאת הוסיפה הנתבעת כי, הן מהמציאות והן מעדותו של מר יוסי אשכנזי, אשר נתן חוות דעת בתחום השכר (עמ' 14 לפרוטוקול), עולה שתנאי העבודה בתחום ההיי-טק, ואף העבודה עצמה, אינם וודאיים, וכי ישנן תקופות בהן ישנו ביקוש רב לעובדים בתחום ובשכר גבוה, מנגד, ישנן תקופות שפל אשר מתבטאות בהיפלטות משוק העבודה וירידה משמעותית בשכר.
קביעתי, לפיה יש לחשב את אובדן כושר השתכרותו בגובה השכר הממוצע במשק, נסמכה על יכולותיו של המנוח, מהצד האחד, ועל חוסר הוודאות התעסוקתית בתחום התמחותו והקושי שלו להסתגל למסגרות, מן הצד האחר. מן הדין, כאשר בכל כף מכפות המאזניים משא רב, אולם כפות המאזניים מאוזנות, שלא לחרוג מן ההלכה המקובלת, לפיה, כאשר חוסר הוודאות רב, יש לשער את אובדן כושר השתכרותו של הקטין על פי השכר הממוצע במשק.

הפסד ההשתכרות לעבר
26.     תקופת הפסד ההשתכרות לעבר נחלקת לשתי תקופות. הראשונה הינה ממועד התאונה ועד גיל הגיוס, אשר ללא הבאת ראיה לסתור יש לקובעו על גיל 18, בהתאם לאמור בחוק שירות הביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו - 1986. השניה, ממועד זה ועד מועד מתן פסק הדין.
לעניין התקופה הראשונה, על אף שהמנוח עבד באותה העת, הרי שבכתב התביעה לא נדרש פיצוי עבור אובדן כושר השתכרותו בתקופה זו. כמו כן, אף אם היה נטען כדבר הזה, אזי לאור העובדה כי תקופה זו הינה תקופת מבחני הבגרות, ולאור העובדה כי מעדויות מנהל בית הספר ומוריו עולה כי, המנוח עשה מאמצים משמעותיים לשם הצלחתו במבחנים אלו מאחר שלא היה בבית הספר מחצית מכיתה י"א, הרי שייתכן שאף לא היה בידו הזמן לעבוד בתקופה זו. לאור זאת אין אני פוסק פיצוי עבור תקופה זו.
לעניין התקופה שבין תאריך גיוסו להיום, תקופה של 16 חודשים אני פוסק סך של 76,636 ₪ (6,584 ₪ X 70% דמי המחיה X 16 חודשים). סך זה כולל ריבית החל מאמצע התקופה (14.3.2005).

הפסד השתכרות לעתיד
27.     אף תקופה זו נחלקת לשתיים. האחת, מיום מתן פסק הדין ועד למועד שחרורו מהצבא, תאריך הגעתו לגיל 21. השניה, מגיל 21 ועד הגעתו לגיל פרישה, גיל 67.

מהיום ועד מועד אשר בו היה עתיד המנוח להשתחרר מהצבא נותרו עוד 20 חודשים, לפיכך יש לפסוק לעיזבון פיצוי בסך 89,780 ₪ (6,584 ₪ X 70% דמי מחיה X מקדם היוון) עבור תקופה זו.

     מגיל 21 ועד גיל הפרישה היו נותרים למנוח 46 שנות עבודה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המפורסמים באתר האינטרנט של הלשכה, מונה משק הבית, בקרב האוכלוסייה היהודית, 3.13 נפשות. מבין שתי שיטות החישוב האפשריות על פי שיטת הידות, המליץ כב' השופט ריבלין על השניה, משמע, הוספת ידה נוספת, ידת הקיום של המנוח, מלבד ידת משק הבית, וקיזוזה. מכאן שהפיצוי עבור אובדן כושר השתכרותו של המנוח בשנים האבודות עומד על סך 1,500,120 ₪ (5300 ₪ {6,584 ₪ אובדן כושר השתכרות / 5.13 ידות X 4.13 ידות} X 283.04124 מקדם היוון כפול).

בעניין אופן חישוב הפיצויים בראש הנזק של אובדן כושר השתכרות בשנים האבודות, אוסיף ואומר כי, אף אם הייתי בוחר לחשב בדרך האומדנא, הרי שלאור גילו של המנוח ונתוניו, הייתי קובע סכום פיצויי זהה לאמור לעיל (במעוגל).

אובדן תשלומי פנסיה
28.     בכתב התביעה הועלה טענה נוספת בדבר אובדן תשלומי הפנסיה, אולם, טענה זו נזנחה בהמשך, על כן אין אני נדרש לה.

תוצאה
29.     לאור האמור לעיל אני פוסק לתובעים את הסכומים הבאים:
נזק שאינו נזק ממון - 38,361 ₪.
הוצאות קבורה ולוויה - 3,000 ₪.
אובדן כושר השתכרות לעבר - 76,636 ₪.
אובדן כושר השתכרות לעתיד - 1,589,900 ₪.

סך הכל - 1,707,897 ₪.

הוצאות
30.     הנתבעת תישא בהוצאות המשפט כפי שיישומו על ידי הרשמת, וכן שכ"ט עו"ד התובעים בשיעור 13% + מע"מ על הסכומים שנפסקו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מוות בתאונת דרכים

  2. תביעת תלויים תאונת דרכים

  3. ההבדל בין תביעת תלויים תביעת עזבון

  4. אובדן תמיכת אב / אם בזמן שירותו הצבאי

  5. חישוב פיצוי לא לפי שיטת הידות

  6. שיטת הידות - ידת החסכון / ידת משק הבית

  7. ההבדל בין תביעת תלויים לתביעת שנים אבודות

  8. מוות בתאונת דרכים - בת 50

  9. מוות בתאונת דרכים - בת 68

  10. מוות בתאונת דרכים - בן 15

  11. מוות בתאונת דרכים - בן 16

  12. מוות בתאונת דרכים - בן 17

  13. מוות בתאונת דרכים - בן 18 ללא תלויים

  14. מוות בתאונת דרכים - בן 20 ללא תלויים

  15. מוות בתאונת דרכים - בן 21 ללא תלויים

  16. מוות בתאונת דרכים - בן 21

  17. מוות בתאונת דרכים - בן 23 - תאונת עבודה

  18. מוות בתאונת דרכים - בן 23 ללא תלויים

  19. מוות בתאונת דרכים - בן 26

  20. מוות בתאונת דרכים - בן 28 ללא תלויים

  21. מוות בתאונת דרכים - בן 28

  22. מוות בתאונת דרכים - בן 29

  23. מוות בתאונת דרכים - בן 30

  24. מוות בתאונת דרכים - בן 31 ללא תלויים

  25. מוות בתאונת דרכים - בן 32

  26. מוות בתאונת דרכים - בן 33 תאונת עבודה

  27. מוות בתאונת דרכים - בן 33

  28. מוות בתאונת דרכים - בן 34

  29. מוות בתאונת דרכים - בן 35 תאונת עבודה

  30. מוות בתאונת דרכים - בן 35

  31. מוות בתאונת דרכים - בן 36 בלי משפחה

  32. מוות בתאונת דרכים - בן 36

  33. מוות בתאונת דרכים - בן 37

  34. מוות בתאונת דרכים - בן 38 תאונת עבודה

  35. מוות בתאונת דרכים - בן 39

  36. מוות בתאונת דרכים - בן 40

  37. מוות בתאונת דרכים - בן 41

  38. מוות בתאונת דרכים - בן 42

  39. מוות בתאונת דרכים - בן 43

  40. מוות בתאונת דרכים - בן 44

  41. מוות בתאונת דרכים - בן 46

  42. מוות בתאונת דרכים - בן 47

  43. מוות בתאונת דרכים - בן 49 ללא תלויים

  44. מוות בתאונת דרכים - בן 49

  45. מוות בתאונת דרכים - בן 50 ובת 46

  46. מוות בתאונת דרכים - בן 50

  47. מוות בתאונת דרכים - בן 51

  48. מוות בתאונת דרכים - בן 52 תאונת עבודה

  49. מוות בתאונת דרכים - בן 54 תאונת עבודה

  50. מוות בתאונת דרכים - בן 57

  51. מוות בתאונת דרכים - בן 58 בת 48

  52. מוות בתאונת דרכים - בן 58

  53. מוות בתאונת דרכים - בן 6

  54. מוות בתאונת דרכים - בן 61

  55. מוות בתאונת דרכים - בן 65 תאונת עבודה

  56. מוות בתאונת דרכים - בן 66

  57. מוות בתאונת דרכים - בן 7

  58. מוות בתאונת דרכים - בן 72

  59. מוות בתאונת דרכים - בן 75 בת 64

  60. מוות בתאונת דרכים - בן 75

  61. מוות בתאונת דרכים - בן 83

  62. מוות בתאונת דרכים - בן 9

  63. מוות בתאונת דרכים - בת 18 ללא תלויים

  64. מוות בתאונת דרכים - בת 22 ללא תלויים

  65. מוות בתאונת דרכים - בת 39

  66. מוות בתאונת דרכים - בת 43 ללא תלויים

  67. מוות בתאונת דרכים - בת 43

  68. מוות בתאונת דרכים - בת 45

  69. מוות בתאונת דרכים - חרדי תלמיד ישיבה

  70. מוות בתאונת דרכים אשה ממוצא אתיופי

  71. פיצוי על תאונת דרכים קשה וקטלנית

  72. השנים האבודות - 7 עובדות שחשוב לדעת

  73. תביעת תלויים שהם גם יורשים - מוות בתאונת דרכים

  74. תביעת תלויים של אדם שנהרג בתאונת דרכים

  75. פיצוי לילדים שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים

  76. חישוב פיצויים - רווק שנהרג בתאונת דרכים

  77. האם התאונה בה קיפח המנוח את חייו מהווה תאונת דרכים, כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד ?

  78. תביעה לפיצויים בגין נזקי עיזבון ותלויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

  79. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון