מוות בתאונת דרכים - בן 28 ללא תלויים

1. המנוח ז"ל, בן 28 במותו, קיפח את חייו בתאונת דרכים שאירעה ביום 27.4.98. הוריו של המנוח ויורשיו על פי דין, הגישו תביעה נגד הנתבעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, כיורשיו וכתלוייו של המנוח. הנתבעות הודו בחבותן לפיצוי התובעים בגין נזקיהם עקב התאונה והמחלוקת נסבה אך על שיעור הפיצויים. התביעה נדונה, בגלגולה הראשון, ע"י כב' השופטת מ' נאור, ובפסק דין שניתן ביום 25.11.02 נפסקו לתובעים הפסדי תמיכה בשיעור גלובלי של 100,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. מאחר שהפסדי התמיכה שנפסקו לתובעים עלו אז על תביעת העזבון, לא נדרש בית המשפט בפסק דינו לתביעת העזבון. שני הצדדים ערערו על פסק הדין. בטרם הוכרעו הערעורים ניתן פסק הדין בעניין אטינגר (ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2000)), בו הוכר ראש הנזק של אובדן השתכרות ב"שנים האבודות". בפסק דין שניתן ע"י בית המשפט העליון ביום 9.4.06 בערעורים שהוגשו, נמחקו הערעורים, והדיון הוחזר לבית משפט זה על מנת שתתלבן שאלת זכאות העזבון לפיצויים בגין "השנים האבודות" והיקפה, לאחר שמיעת טענות וקביעת ממצאים שבעובדה. בהתאם, הותר לתובעים לתקן את כתב תביעתם ע"י הוספת ראש הנזק האמור (ע"א 300/03). טענות הצדדים וראיותיהם בדיון שלפני נסבו, אפוא, על נזקי העזבון בלבד. אקדים את המאוחר ואומר כי חרף הנתונים שהיו פרושים לפניהם, ועל אף ההלכות שנקבעו בעקבות פרשת אטינגר, אשר שמו להן למטרה לשום את הפיצויים המשתלמים בגין ה"שנים האבודות" בצורה נוחה, יעילה ושוויונית, עשו הצדדים כל אשר לאל ידם כדי להחריג את עניינו של המנוח מן החזקות העובדתיות שנקבעו. לטעמי, ללא תועלת של ממש. 2. המנוח, יליד שנת 1970, היה רווק במותו והתגורר בבית הוריו. עובר לתאונה היה בעל עסק ליצור ושיווק חגורות עור, וניהל חנות למכירת חגורות עור בירושלים. ארבעה חודשים לפני מותו פתח חנות שנייה ברח' שנקין בתל אביב. החנות ברח' שנקין נסגרה חודשים ספורים לאחר פטירתו, ואילו החנות בירושלים מופעלת עד היום ע"י בני משפחתו של המנוח. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים נתגלעה ביחס לשיעור אובדן השתכרותו של המנוח בשנים האבודות, ולמעשה ביחס לכושר השתכרותו הפוטנציאלי של המנוח. לטענת התובעים, שיעור השתכרותו של המנוח עובר לתאונה עלה על כפל השכר הממוצע במשק באותה עת, ויש להניח כי תוך זמן קצר, עם התפתחות העסק, היה מגיע אל מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק. הנתבעות טוענות כי עסקו של המנוח, המופעל על ידי היורשים, ממשיך להתקיים ולשאת רווחים אף ללא יגיעה אישית של היורשים. לפיכך, הן טוענות, יש לחלץ מהכנסות העסק ערב התאונה את מרכיב ההון ולבסס את הפסדי העזבון על הכנסותיו של המנוח מיגיעה אישית בלבד. עוד הן טוענות כי הכנסתו של המנוח הייתה צפויה לרדת לאור המצב הביטחוני והמיתון שפקד את המשק הישראלי, ולפיכך יש להעמיד את שיעור השתכרותו על סך 3,040 ₪ בערכים נומינליים. כן הן טוענות כי יש להעמיד את ידת החיסכון של המנוח, לצורך חישוב הפסדי העזבון בשנים האבודות, על 20% בלבד משיעור השתכרותו. כושר השתכרותו של המנוח 3. התובעים הציגו, באמצעות יועץ המס של המנוח, מר מיכאל חזות, את שומות מס ההכנסה של המנוח החל משנת 1994. על פי שומות מס ההכנסה עמדה הכנסתו החייבת של המנוח לשנת 1995 ע"ס 88,920 ₪, לשנת 96 ע"ס 112,668 ₪, לשנת 1997 ע"ס 124,984 ₪, ולשנת 1998, לתקופה שעד סוף יוני 98 (חצי שנה) על סך 21,234 ₪. יחד עם זאת, העיד יועץ המס כי ההכנסה לשנת 1998 נקבעה לאחר ניכוי הוצאה חד פעמית בסך 36,456 ₪ בגין הוצאות שיפוץ החנות החדשה בתל אביב. אף שככלל ניתן לנכות הוצאה כזו מהכנסות העסק בחלוקה למספר שנות שכירות המבנה, בפועל, משנפטר המנוח והעסק נגדע, נוכה הסכום במלואו. בהתעלם מניכוי זה, הגיעו הכנסות העסק בשנת 1998 לסך כ-57,000 ₪ בגין מחצית השנה. כאמור, לאחר פטירתו של המנוח, נסגרה החנות בתל אביב, ויורשי המנוח המשיכו והפעילו את החנות בירושלים, אף כי הכנסותיהם מן העסק פחתו מאוד (בשנת 1999 - 55,744 ₪, בשנת 2000 - 9,797 ₪, בשנת 2001 - 18,594 ₪, בשנת 2002 - 18,244 ₪, בשנת 2003 - 22,197 ₪, בשנת 2004 - 37,633 ₪, ובשנת 2005- 44,637 ₪). לטענת התובעים, קצב גידול עסקו של המנוח מעת פתיחתו, הגידול במחזור עסקאותיו ממועד פתיחת החנות בתל אביב, וכישוריו המיוחדים של המנוח, מעידים שאלמלא התאונה היה המנוח ממשיך ומפתח את עסקו לאורך השנים עד להכנסה חודשית העולה על שילוש השכר הממוצע במשק. לטענת התובעים, כפי שפורטה בכתב תביעתם המתוקן, יש לחשב את שיעור נזקי העזבון מיום התאונה ועד למועד הגשת כתב התביעה המקורי על בסיס שיעור השתכרותו של המנוח ערב התאונה, על פי שיעור הכנסותיו בשנת 1997, בסך נומינלי של 10,415 ₪ לחודש. ממועד הגשת כתב התביעה ועד לתום תקופת עבודתו של המנוח, בגיל 70, יש לחשב את שיעור השתכרותו של המנוח לפי שילוש השכר הממוצע במשק (ראה ס' 17- 20 לכתב התביעה המתוקן. יצוין כי בסיכומיהם טענו התובעים לסכומים מעבר לנטען בכתב תביעתם). להוכחת טענתם זו הביאו התובעים, לבד משומות העסק, שתי עדויות: חוות דעת מומחה של רו"ח יואב אבולעפיה, ואת עדותו של ליאור דהאן, מי שהיה חברו של המנוח, עבד עמו בעסקו, ולאחר פטירתו פתח עסק דומה משל עצמו. ליאור דהאן העיד כי הוא בעליו של עסק דומה המצוי ברח' דיזנגוף בתל אביב. לבד מן החנות בתל אביב, יש לו כיום מספר זכיינים בארץ ובאוקראינה. מחזור עסקיו מגיע, לטענתו, לכ-120,000 ₪ לחודש, מתוכו הרווח מוערך על ידו ב-60%. על פי חוות דעתו של רו"ח אבולעפיה, הכנסותיו של המנוח, כפי שהן עולות משומות המס, אינן משקפת את צפי הרווחים של העסק אילולא נפטר המנוח, זאת לאור הפוטנציאל הגדול שהיה טמון בחנות החדשה שנפתחה בתל אביב, לאור ירידת חומרי הגלם ועליית מחירי החגורות, ולאור האפשרות לזכות בהכנסות נוספות כתוצאה ממכירת זכיונות לחנויות באזורי הארץ השונים. המומחה העריך את פוטנציאל רווחיו של המנוח בסך 43,000 ₪ לחודש, ועם מכירת זיכיונות - בסך 72,000 ₪ לחודש, שניהם מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק. שיעור הרווחים, כפי שנקבע ע"י המומחה, הושתת על נתוני הכנסותיו של ליאור דהאן. 4. הנתבעות טוענות, כאמור, כי יורשי המנוח קיבלו ומקבלים את ידת החיסכון של המנוח מרווחי העסק שעבר לבעלותם. לטענתן, עסקו של המנוח ממשיך להתקיים ולשאת רווחים, אף ללא עמלם של התובעים. מאז מותו של המנוח זכו היורשים בהכנסות החנות בירושלים, ששיעורן כ-60% מהכנסות המנוח. שיעור הכנסה זה מקביל למרכיב החיסכון שבהכנסתו של המנוח, ולפיכך אין התובעים זכאים לפיצוי כלשהוא בגין השנים האבודות. לחילופין טוענות הנתבעות, כי מדובר בעסק הכולל מרכיב הוני ומרכיב המבוסס על יגיעה אישית וכי יש לחלץ מהכנסות המנוח את מרכיב ההון ולבסס את הפסדי העיזבון על בסיס מרכיב היגיעה האישית בלבד. מרכיב ההון, הן טוענות, מקביל לרווחי היורשים מן העסק נכון להיום, ועל פיהם יש להעריך את הפסדי המנוח על בסיס מחצית מהכנסתו בפועל ערב התאונה. 5. דומה כי כל ניסיון לגזור מסקנות מהכנסות העסק בשנת 1998 לגבי גידול עסקו של המנוח ופוטנציאל השתכרותו העתידי הינו ספקולטיבי גרידא ונדון לכישלון. המנוח עבד בעסק בשנת 1998 לאורך 4 חודשים בלבד ולא ניתן ללמוד מהכנסות החנות בתל אביב בתקופה כה קצרה על גידול הכנסות פוטנציאלי כה ניכר כטענת התובעים. מהראיות שהובאו אף לא מתחייבת מסקנה כי שיעור הכנסותיו של המנוח היה מגיע, במוקדם או במאוחר, אל מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק. כך, למשל, העידה אחותו של המנוח, אירית שרפלר, המפעילה עד היום את החנות בירושלים, על ירידה בהכנסות החנות. בעדותה שניתנה בשנת 2002, בגלגולו הראשון של הדיון, הצביעה על הגורמים אשר הביאו, לדעתה, לפגיעה בהכנסות העסק: המצב הביטחוני דאז, והתחרות עם הקניונים ("לצערי יש את קניון מלחה שהורס לי את העבודה. האנשים לא יורדים העירה" "לצערי היום זה לא מה שהיה" בע' 23). אף אין בידי לבסס את פוטנציאל השתכרותו של המנוח על שיעור השתכרותו הנטען של דהאן או על הערכותיו של רו"ח אבולעפיה. ראשית, מחזור עסקיו של דהאן לא הוכח במסמכים מהימנים ונטען בעל פה וללא כל תימוכין. גם שיעור רווחיו נטען על פי הערכה בלבד. שנית, העד דהאן ניסה להצביע בעדותו על מספר סודות מקצועיים, כטענתו, שהיו סוד הצלחתו של המנוח, וכיום - סוד הצלחתו שלו, ביניהם ניצול מקסימלי של העור, מקורות רכישת העור, "שטנצים" מיוחדים, ופיתוח מכונות מיוחדות, לפי הזמנה, לייצור ובניית החגורה. ואולם, בחקירתו הנגדית, קרס חלק ניכר מטענותיו (ראה הודאתו כי המכונות בעסקו של המנוח היו מכונות רגילות בע' 65, 66 לפרוטוקול, כי בתקופתו של המנוח ניתן היה לרכוש עור רק באיטליה בע' 69 לפרוטוקול ועוד), ומכל מקום, לא שוכנעתי מעדותו כי אכן היו לעסקו של המנוח מאפיינים ייחודיים או סודות מקצועיים, אשר היה בהם כדי להבטיח את הצלחתו העתידית של העסק והגדלת שיעור הכנסותיו לאורך השנים. אף שדהאן, הודות לניהול נבון, הצליח, ככל הנראה, בעסקיו, הובאו בעדותו מספר דוגמאות לעסקים דומים שקמו וקרסו אחרי זמן לא רב. אשר לרו"ח אבולעפיה, אף שזה הסתמך בחוות דעתו על נתוני עסקו של דהאן, הוא לא בדק את הדו"חות הכספיים של העסק, והסתפק בנתונים שנמסרו לו טלפונית ע"י יועץ המס של דהאן. בסופו של דבר הסכים כי עסק "קם ונופל על הניהול של המקום... כי גם מקומות אטרקטיביים יכולים ליפול על כישלון ניהולי", וכי נתקל בעסקים שהצליחו ואחרי זה נפלו ונסגרו (בע' 78). "נכון שיכול להיות מצב של פריחה בעסק חדש ואח"כ איזה שהיא התייצבות בנקודה נמוכה יותר. הכל תלוי באיכות הניהול והיכולת של העסק להתחדש ולשמור על המעמד שלו. בהחלט לניהול יש חשיבות גדולה" (בע' 80). לאור המשתנים הרבים האפשריים, כאלה שהיה בהם כדי להוביל להצלחת עסקיו של המנוח ולגידול בהכנסותיו, וכאלה שאפשר שהיו מביאים לירידה בהכנסותיו, הנני סבורה כי תחת לבסס את שיעור השתכרותו של המנוח על תחזיות המבוססות בעיקרן על ספקולציות, יש להעדיף עיגונו בנתונים האובייקטיביים באשר לשיעור הכנסותיו של המנוח עובר לפטירתו, כפי שהם עולים מדיווחיו למס הכנסה. המנוח, אף שהיה צעיר לימים בעת התאונה, הקים את עסקו כבר בשנת 1993, כחמש שנים לפני מועד פטירתו, ונתוני השתכרותו סמוך לפני פטירתו מהווה אינדיקאציה ראויה, ולא ספקולטיבית, לקביעת שיעור השתכרותו בשנים האבודות. מאחר שבשנת 1998 עבד המנוח, כאמור, חודשים ספורים בלבד, יש לקבוע את הפסד השתכרותו של המנוח על בסיס השתכרותו בשנת 1997, בסך 124,984 ₪ לשנה, ובסך 10,415 ₪ ברוטו לחודש. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה למדד ממחצית שנת 1997, ולנכות ממנו מס הכנסה. לסיום פרק זה יובהר, כי לא הוכח קיומו של כל "מרכיב הוני" בעסקו של המנוח. מדובר בעסק אשר פעל, ועדיין פועל, מחנות מושכרת, וההכנסה שהופקה ממנו הייתה פרי עמלו של המנוח ואבדה עם מותו. הכנסות העסק לא עברו בירושה להוריו אלא הן נרכשות על ידם באמצעות יגיעתם ויגיעתם של עובדיהם. לעניין זה העידה אחות המנוח, גב' אירית שרפלר, כי עבדה בעבר כמזכירה רפואית, ולאחר מותו של המנוח החלה לעבוד בחנות שבירושלים, שם היא עובדת עד היום ומקבלת משכורת של 6,000 ₪ לחודש. אף לא הובאה כל תמיכה ראייתית, מבוססת על נתונים, לטענת הנתבעות לירידת הכנסותיהם של עסקים בכלל, או עסקים ממין העסק הנדון, בשל מיתון במשק הישראלי. ידת החיסכון 6. לפי המבחנים שנקבעו בהלכת פינץ (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 11.4.06), בהיות המנוח רווק במותו, שיעור הפסדי העזבון בגין השנים האבודות מגיע כדי 30% משיעור השתכרותו של המנוח (ידת החיסכון), החל מיום התאונה ועד הגיעו לגיל 67. הנתבעות טוענות כי יש להעמיד את ידת החיסכון לה זכאי העזבון על 20% בלבד משיעור השתכרותו של המנוח. על מנת להראות כי שיעור חסכונותיו של המנוח היה מצומצם מן החזקה שנקבעה בעניין פינץ פרטו הנתבעות לפרוטות את העדויות שהובאו בחלקו הראשון של הדיון תוך התייחסות לשיעור הוצאותיו של המנוח לצריכת סיגריות, לשתיית קפה בבתי קפה, לביקור במסעדות ולתמיכה באחרים. ברם, אין בטענותיהן כדי להועיל, כפי שהובהר ע"י בית המשפט העליון בעניין תאבת חוסאם: "... נפגע שקוצרה תוחלת חייו, ובמותו - עזבונו, זכאי לקבל מן המזיק את דמי נזקו, לאמור, את שהיה נותר בידיו אלמלא קוצרה תוחלת חייו. סכום זה הוא כשיעור ההפרש שבין ההכנסות שהיה צפוי להן ב"שנים האבודות" לבין ההוצאות על צרכי הקיום שלו...הפיצוי משקף את אובדן יכולתו של הניזוק להשתכר ולעשות בהכנסתו כאוות נפשו .. בה במידה אין אנו באים עם הנפגע חשבון על הדרך שבה ביקש לעשות שימוש בהכנסותיו, בין בהפקדה בחשבון חיסכון, בין במתן לאחרים ובין בכל שימוש אחר" ובהמשך: "הפיצוי בגין "השנים האבודות" של נפגע זה יינתן עבור כלל הכנסותיו בהפחתת הוצאות הקיום... אף אם יטען הטוען, במקרה פרטני, כי ה"חיסכון" היה בשיעור קטן יותר או כי אחד המודדים האחרים הוא בשיעור שונה מן המתקבל ביישום שיטת הידות, אזי ברגיל, ובהיעדר נסיבות חריגות ומיוחדות, לא תהא לכך כל נפקות. זאת, כאמור, משום שמדובר בשיטת חישוב פונקציונאלית המשקפת את דרכי השימוש המקובלות בהכנסותיו של אדם, והפיצוי ניתן בגין ה"פלחים" כולם, חסר ידת הקיום" (ע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח תאבת חוסאם ז"ל, ניתן ביום 10.5.07, וראה גם ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח כרכבי ז"ל, ניתן ביום 19.12.07). יש להעמיד, אפוא, את ידת החיסכון על 30% משיעור השתכרותו של המנוח כפי שנקבע לעיל (לאחר ניכוי מס הכנסה). גיל הפרישה 7. התובעים טוענים כי יש לחשב את הפסדי העזבון על בסיס ההנחה כי המנוח, בהיותו עצמאי, היה פורש מעבודה בגיל 70. אף שכרגיל לגבי עובד עצמאי שעבודתו איננה כרוכה במאמץ פיזי רב, ניכרת נטייה בפסיקת בתי המשפט לקבוע גיל פרישה מאוחר מן המקובל לגבי שכירים, נראה לי כי לאור גילו הצעיר של המנוח במותו, מרחק עשרות שנים מגיל פרישה, תקופה בה עשויים היו להתרחש שינויים משינויים שונים באופי עבודתו, יש להעדיף חישוב הפסדיו של העיזבון על בסיס חזקת גיל הפרישה, גיל 67 (ולגילו של הנפגע בעת התאונה כאחד המדדים לקביעת תקופת עבודתו המשוערת ראה ע"א 515/70 עמיעז נ' עזבון המנוח דוד מוזס, פ"ד כה(2) 17 (1971), ע"א 206/78 אשכנזי נ' פרידמן, פ"ד לג(2) 729 (1979), ע"א 524/80 אבידן נ' הלפרין, פ"ד לז(1) 29, בע' 35 (1982), ע"א 7942/99 עיזבון המנוח צבי אבני ז"ל נ' ביטוח ישיר, פ"ד נה(2) 511, בע' 515 (2001)). הוצאות קבורה 8. בגין הוצאות קבורה שילמו התובעים סך 4,500 ₪ (ראה ת/6). הנתבעות ישלמו לתובעים סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומו (30.6.98). התובעים אינם זכאים להוצאות אבל וימי זיכרון (וראה ס' 4(א) לחוק הפיצויים וס' 81(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיו אין לכלול בסכום הפיצויים "סכום ששולם או שחייבים לשלמו לרגל האבל על המת"). נזק שאינו ממוני 9. הנתבעות ישלמו לתובעים בגין נזק לא ממוני, ועל פי ס' 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, 25% מן הסכום המקסימלי בצירוף ריבית כחוק ממועד התאונה. ניכויים 10. אין חולק כי משיעור נזקי העזבון יש לנכות את הסכומים ששולמו לתובעים, בין בגין תשלום תכוף (ראה בע' 36 לפרוטוקול), ובין בגין הפסדי התמיכה על פי פסק הדין מיום 25.11.02, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם. הנתבעות טוענות כי יש לנכות גם את ערך האצת העיזבון, ולשיטתן: חלק מן הרווחים שמניב העסק כיום (ראה ס' 105 לסיכומיהן). יש לדחות את טענתן. ראשית, כפי שנקבע, רווחי העסק הינם פרי יגיעתם האישית של יורשי המנוח (ולעניין זה אין כל נפקות לשאלה אם הם עובדים בעצמם בעסק או מעסיקים עובדים בשירותם), ואין מדובר בנכס שעבר בירושה. שנית, ומבלי להידרש לתחולת הלכת ניכוי ערך ההאצה כיום, בענייננו אין מדובר בתביעת תלויים אלא בתביעת העזבון, והפיצוי בגין אובדן ההשתכרות בשנים האבודות בא לפצות על נזקו של המנוח עצמו. ההלכה היא, "כי בעוד שמתביעת התלויים יש להוריד את תביעת היורשים, אין להוריד מתביעת היורשים את תביעת התלויים" (ע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אורנית צרור, ניתן ביום 10.8.06). אמנם הלכה זו איננה חלה על ניכוי תביעת התלויים בגין הפסדי תמיכה מתביעת העזבון, אולם בענייננו אין חולק כי יש לנכות מן הפיצויים שיפסקו לעזבון את הסכום שנפסק ע"י בית המשפט בגין הפסד תמיכת המנוח בהוריו. סוף דבר 11. לסיכום, הנתבעות ישלמו לתובעים את הסכומים הבאים: א. פיצוי בגין הפסד השתכרות בשנים האבודות - שיעור ההפסד החודשי יחושב על בסיס שכר של 10,415 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד מאמצע שנת 1997, ולאחר ניכוי מס הכנסה. הנתבעות ישלמו לתובעים 30% מן הסכום שנתקבל בגין התקופה שמיום התאונה ועד גיל הפרישה שנקבע. להפסדי העבר (מיום התאונה ועד למועד מתן פסק הדין) תצורף ריבית כחוק מאמצע התקופה. הפסדי העתיד (מיום פסק הדין ועד גיל הפרישה שנקבע), יהוונו כנדרש. ב. הוצאות קבורה - סך 4,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.6.98. ג. פיצוי בגין נזק לא ממוני - 25% מהסכום המקסימלי, בצירוף ריבית כחוק מיום התאונה. לסכום הפיצויים הכולל יש לצרף את חלק האגרה ששולם ע"י התובעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומו, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מן הסכום הפסוק בצירוף מע"מ כחוק. מסכום הפיצויים ינוכו כל הסכומים ששולמו לתובעים כמפורט בס' 10 לעיל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם.מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות