מוות בתאונת דרכים - בן 28

1. התובעים 3-1 הם אלמנה ושני קטינים שתובעים כתלויים של המנוח ז"ל (להלן "המנוח"). המנוח נהרג בתאונת דרכים ביום 17.8.97, בעת שנהג במכוניתו שנתקעה בעץ. התאונה והמוות ארעו באותו יום. התובע הרביעי הוא עזבון המנוח. היורשים היחידים של המנוח הם התובעים 3-1. התובעים 3-1 תובעים כתלויים במנוח, וכן הם תובעים הוצאות הנוגעות לקבורה ולאבל. הנתבעת, חברת בטוח, מודה בחובתה לפצות את התובעים, בהיותה המבטחת של הרכב שבו נהג המנוח. 2. המנוח נולד ב-15.7.69. המנוח והתובעים גרו בכפר סח'נין שבגליל. האלמנה נולדה ב-4.1.73. התובע 2, קטין, נולד ב-4.7.92. התובעת 3, קטינה, נולדה ב-21.4.95. 3. האלמנה היתה עקרת בית. האלמנה לא נהגה לעבוד, אם כי כנראה עזרה בעסק של המנוח, כפי שעולה משומת המס לשנת 1996 (ת2/). בחלק 7 של ת2/ מופיע זיכוי בסך 2,858 ש"ח עבור "ב"ז עוזר". האלמנה למדה 12 כתות לימוד, אם כי לא קיבלה תעודת בגרות. נוסף לי"ב כתות למדה האלמנה ב"חוג לסייעות לגננת" במשך ששה חדשים, בשנת 1999. האלמנה עבדה כסייעת לגננת בסח'נין במשך 14 יום והשתכרה 1,300 ש"ח. היה זה בתקופה שלאחר מות המנוח. לטענתה, פרט ל14- הימים ההם לא עבדה מאז התאלמנה. לטענת האלמנה היא חיפשה עבודה בעיריה כסייעת לגננת, אך לא פנתה ללשכת התעסוקה. משמע שמדובר באשה בעלת מקצוע שמעונינת לעבוד. לטענת ב"כ התובעים ראוי להתיחס אל האלמנה כמי שלא תעבוד כלל עד זקנה ושיבה. לאור הדברים שפרטתי אין לקבל עמדה זו, שכן האלמנה בעלת מקצוע ורוצה לעבוד, וסביר מאד שהאלמנה היתה מוצאת עבודה. מדובר באשה שהיא כיום קרובה לגיל 28, וילדיה כבני 8 ו5- וחצי שנים. כאמור, כנראה שהאלמנה עזרה למנוח בעסקו ואף חיפשה עבודה מחוץ לבית. כלומר שאין מדובר באשה שדרך חייה והשקפת עולמה היא כשל אשה שעקרונית רוצה להימנע מלצאת מהבית ולעבוד, בבחינת "כל כבודה בת מלך פנימה". סבורני שנכון יהיה להניח שהאלמנה תעבוד ותשתכר לפחות 2,000 ש"ח לחדש נטו. אניח שהדבר יקרה מעכשו ולהבא. בהתאם לכך יש לנכות את הידה של המנוח בהשתכרות זו. 4. המנוח היה בעלים של חנות בסח'נין לחמרי הדברה ותערובת. בעסק עבדו כשכירים אבי המנוח ושני אחיו של המנוח. לא שמענו בעדויות בע"פ מתי נפתח העסק. ב"כ התובעים בסיכומיו טען שהעסק נפתח כשנתיים לפני התאונה (סעיף 3 לסיכומים), ולכן טען שיש להניח שהעסק היה עולה כפורח במשך השנים. ואולם, אם כי אין לנו ראיה בע"פ מתי נפתח העסק, הרי פי האלמנה ענה בה בעדותה בפני חוקר מטעם המל"ל, שכבר בינואר 1991, כשנישאה למנוח, היה המנוח "בעל חנות לדשנים ותערובת לבעלי חיים, כעצמאי, ועבד בזאת עד אשר נפטר" (נ1/, שהוגש בהסכמה במקום חקירה של האלמנה בנושאים שבנ1/ עמ' 10 לפרו'). העסק נמכר סמוך לאחר פטירת המנוח. הוצגו מטעם התובעים שתי שומות מס, לשנת 1995 ולשנת 1996 (ת1/, ת2/), וכן הוגש "דוח הכנסות והוצאות" לשנת 1997 (שנת הפטירה, ת3/). המסמכים הוגשו ע"י רו"ח, שטיפל כרו"ח בעסק של המנוח. מטבע הדברים היו הבדלים בהכנסות בין השנים הללו, אך רואה החשבון סיכם את השנים 1996 ו1997- באומרו: "ז"א העסק שמר על הקצב פחות או יותר מבחינת מחזורים" (עמ' 5. כמובן רוה"ח התחשב באמירתו זו בעובדה ששנת 1997 היתה חלקית, שכן המנוח נפטר ב17.8.97-). הייתי מוסיף לדברים אלה, שבהשואה לשנת 1995 היתה ירידת מה במחזור (בת1/, לשנת 1995, המחזור היה 1,485,888 ש"ח, ובת2/, לשנת 1996, המחזור היה 1,300,887 ש"ח. קל וחומר אם נוסיף לכך את גורם האינפלציה בין 95 ל96-). לאור העובדה שמדובר בעסק שנוהל כ7- שנים ע"י המנוח, ובכך שבשנים 95 - 97 היו מחזורים דומים זל"ז בערך, נראה לי שאין לקבל את דברי ב"כ התובעים, שהמנוח היה מגבר חיילים ומגדיל את הכנסותיו יותר מפי שניים (במקום 8,500 - 11,000 ש"ח לחדש ברוטו בשערוך לעכשו בשנים 95 - 97, מציע ב"כ התובעים את הסך 19,995 ש"ח לעתיד לבוא). ניתן גם לומר שהתחום העסקי שבו עסקינן הוא תחום המשיק לחקלאות, וכידוע ומפורסם החקלאות היא תחום שהולך ופוחת במדינות מתפתחות, ובכללן בישראל. לפיכך נראה לי שנכון לקבוע את בסיס ההשתכרות גם לעתיד עפ"י הממוצע של השנים 95 - 96 (בשערוך מאז). ממוצע זה לאחר ניכוי המס מגיע לכדי 6,390 ש"ח (69,750 ש"חלשנת 95, ו83,600- ש"ח לשנת 96, מחולקים ל24- חדשים. יצויין שלא קיבלתי את עמדת ב"כ הנתבעת בסיכומיה, שלשנים 1995 ו1996- יש לקחת בחשבון את ההכנסה אחרי ניכוי תשלומי המל"ל של המנוח, והלכתי לשיטתו של ב"כ התובעים, ונלקחו בחשבון התשלומים לפני תשלומי המל"ל). הסך 6,390 ש"ח יחושב ליום 1.1.96 וישוערך מאז. אגב, ב"כ הצדדים בסיכומיהם לקחו את סכום המס שיש לנכות מתוך השומות ת1/ ות2/ והלכתי בעקבותיהם. אכן המס לפי השומות אינו עולה על 25%. ועוד אגב, בהיות המנוח עצמאי ייעשה השערוך מאז 1.1.96 עפ"י הצמדה מלאה למדד יוקר המחיה (שלא כמו לגבי שכיר, שהשערוך נעשה בהצמדה חלקית, בהיות השכירים עולים עם תוספת היוקר). 5. ב"כ התובעים ביקש שחישוב התמיכה באלמנה ייעשה על סמך ההנחה שהמנוח, בהיותו עצמאי, היה עובד עד גיל 70. ב"כ הנתבעת טוענת לא כי, ההנחה צריכה להיות שיעבוד עד גיל 65, כמקובל. נראה לי שנכון לקבוע את הגיל ל67- שנים, בהתחשב מצד אחד בכך שהמנוח היה עצמאי, ומצד שני בהתחשב בכך שהמנוח היה כבן 28 במותו, היינו שמדובר בעתיד רחוק. 6. התובעים מבקשים פיצוי על אובדן שרותי המנוח בבית כבעל, ומבקשים 1,200 ש"ח לחדש בענין זה. בעדותה דיברה האלמנה בלשון רפה על עזרתו של המנוח בבית, ואין פלא בדבר, שכן המנוח היה בעל עסק עצמאי עם שעות עבודה פזורות על פני היום. התמונה שציירה האלמנה בעדותה בביהמ"ש, כאילו עבד שמונה שעות מדודות ביום, אינה עולה בקנה אחד עם התמונה שתארה בפני חוקר המל"ל בנ1/. ראוי לזכור שחלק מעבודתו של המנוח היה נסיעות להובלת סחורה, ובכלל זה להובלת סחורה לאתריהם של הלקוחות. מצד שני, כאמור, גם האלמנה עזרה כנראה למנוח בחנות. סבורני שנוכל לקזז את הדברים. עכ"פ אין מקום לפסוק פיצוי בפריט זה. 7. הוצאות אבל וקבורה. בענין זה לא הובאו ראיות ספציפיות על הוצאות. התובעים מבקשים שייפסק להם סך 20,000 ש"ח והנתבעת מציעה 5,000 - 8,000 ש"ח. נראה לי שיהיה הוגן להעמיד את הסכום על סך 12,000 ש"ח לפי שווי הכסף כיום, למרות שלא הובאו ראיות מפורטות. 8. לגבי תקופת התלות של הילדים במנוח, נטען בכתב התביעה שראוי לפצות עד הגיע כל ילד לגיל 24. בסיכומים לא חזר ב"כ התובעים על עמדה זו. אדרבה, צורפה לסיכומים חוו"ד אקטוארית שבה חושבה התמיכה בילדים עד הגיע כל אחד מהם לגיל 18. אכן זה הבסיס הראוי לחישוב. יצויין שעסקינן במשפחה מוסלמית שילדיה כנראה לא ישרתו בצבא. 9. ניכוי קיצבאות מחלוקת נפלה בין הצדדים בנוגע לשאלה מי היא זו ואיזו היא קצבת המל"ל שראוי לנכות מסכום הפיצויים המגיע לתובעים, שהתובעים טוענים שראוי לנכות את קיצבת השאירים, ואילו הנתבעת טוענת לא כי, ראוי לנכות קצבה של תלויים במנוח שנפגע בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה. בגין תאונת עבודה הקיצבה מהמל"ל, לפי חשבון הנתבעת, היא בערך פי חמישה מקצבת התלויים, ולכן חשוב הדבר לנתבעת. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת לחלופין, שהתובעים עשויים לזכות בהטבות נוספות מהמל"ל, היינו קצבת דמי מחיה לתובעים הקטינים בין הגילים 14 ל18-, בהנחה שיהיו תלמידים, וכן מענק לימודים לתובעים הקטינים והשלמת הכנסה לאלמנה. 10. הנתבעת טוענת שעפ"י הראיות שהובאו במשפטנו, ניתן לקבוע שאכן מדובר בתאונה שקרתה בזמן עבודתו של המנוח, היינו כאשר המנוח היה בדרכו ללקוח, כדי להביא אליו תערובת שהזמין הלקוח. הלקוח הוא העד גאנם פרחאן (להלן "הלקוח"). לפיכך טוענת הנתבעת שלמרות שהתובעים מנעו עצמם מלהגיש תביעה לביה"ד לעבודה, כדי שיקבע שמדובר בתאונת עבודה, ולא כפי שהודיע המל"ל לתובעים במכתבו ת9/, ש"עפ"י הנתונים שבידינו בעלך נהרג תוך כדי נסיעה לצרכים פרטיים שלא קשורים לעיסוקו כסוחר במוצרי חקלאות", מן הראוי לנכות את קיצבת התלויים כאילו זכו בה התובעים. התובעים טוענים שעפ"י הפסיקה די לתובעים בכך שהוגשה על ידם דרישה למל"ל להכיר בתאונה כתאונת עבודה, כדי לצאת ידי חובתם, ואין הם חייבים להטריח עצמם ולנהל הליך משפטי בביה"ד לעבודה. אכן, על הלכה זו אין הנתבעת חולקת, אך היא טוענת שמשהוכח בבימ"ש זה בהליך דנן שמדובר בתאונת עבודה, ראוי שבימ"ש זה ינכה את הקיצבה המשוערכת. לחלופין מבקשת הנתבעת לעכב את סכום הקיצבה בידי הנתבעת, עד אשר תוכרע התביעה שהגישה הנתבעת לביה"ד לעבודה נגד המל"ל, כדי שייקבע שמדובר בתאונת עבודה ובזכאות התובעים לגימלאות בהתאם. 11. משני טעמים סבורני שאין לקבל את בקשת הנתבעת לניכוי הגימלאות, אם כי נראית לי העתירה החלופית של עיכוב הכספים כפי שייאמר להלן. וזה דבר שני הנימוקים: א. אינני סבור שבעניננו הובאו ראיות המספיקות לבימ"ש זה, כדי לקבוע שמדובר בתאונת עבודה. הדגשתי את המלים "בימ"ש זה", שכן יתכן מאוד שהראיות שהובאו בפניי תספקנה לביה"ד לעבודה כדי לקבוע שמדובר בתאונת עבודה. ומה נשתנה בימ"ש זה מביה"ד לעבודה? משום שעיקר הראיות שהובאו הן עדות שמיעה או סברה, שאינן קבילות בבימ"ש זה, אך יכולות להיות כשרות בביה"ד לעבודה, הרשאי לסטות מדיני הראיות (סעיף 32 לחוק ביה"ד לעבודה, תשכ"ט1969-). אפרט את הראיות שהובאו בפניי: 1) דבריה של האלמנה בהודעתה נ1/ לחוקר המל"ל, שהמנוח בא מהעבודה בצהרים, אכל "ויצא מהבית ועלה על טנדר הפג'ו שלו ונסע לכוון מע'אר להעביר סחורה". האלמנה לא ידעה בפועל אם המנוח היה באמת בנסיעה לצורך עבודה כאשר קרתה התאונה. זו עדות סברה של האלמנה. אגב, הלקוח גר במע'אר; 2) הלקוח העיד שהזמין תערובת אצל המנוח, וכי המנוח (או עובד שלו) הבטיח ללקוח שהתערובת תובא אליו "אם לא היום מחר", וכי "שמעתי שהוא היה בדרך אלי". ומפי מי שמע? לא מפי התובעים "אלא מאנשים". דברי העד שהמנוח היה בדרך אליו הם בבחינת עדות שמיעה. הלקוח העיד גם שכעבור שעות אחדות הגיע למקום התאונה, בהיותו בדרכו ממע'אר לסכנין כדי להשתתף בהלוית המנוח, וראה ליד מכונית המנוח שהיתה תערובת פזורה שם; 3) העד פרטוש, בוחן תאונות דרכים במשטרה, חקר את התאונה. העד סיפר שראה ליד הרכב שקים. לדבריו "לא בדקתי את תכנם, אני מעריך שזו היתה תערובת". הרכב ומקום התאונה צולמו ע"י המשטרה, ואכן רואים בתיק המשטרה תמונות שבהן נראים שקים בצד המכונית. הראיות הנ"ל, בחלקן הקביל כראיות בבימ"ש זה, אינן מספיקות כדי לקבוע על פיהן שהוכח שמדובר בתאונת עבודה, וכי דברי המל"ל בת9/, ש"עפ"י הנתונים שבידינו בעלך נהרג תוך כדי נסיעה לצרכים פרטיים", אינם נכונים. אגב, בסיכומי ב"כ הנתבעת, מפורטות העדויות הנ"ל, אך הן מתוארות ב"צבע" לא מדויק. כך למשל נאמר שם שהלקוח ראה ליד המכונית "מפוזרים שקי התערובת שהוא הזמין אצל המנוח". הלקוח לא העיד כך, אדרבה, העד אמר שלא בדק את התערובת, וכי הוא "חושב" שזו תערובת מהסוג שהזמין. כך גם לא מדויק שהלקוח העיד שהזמין תערובת "יום לפני התאונה", וכי "ביום התאונה המתין למנוח שהיה אמור להביא אליו שקי תערובת". כאמור, הראיות הנ"ל אין בהן די כדי שבימ"ש זה יקבע שמדובר בתאונת עבודה. בל נשכח שהמל"ל כתב לאלמנה שיש בידיו נתונים על נסיעת המנוח לצרכים פרטיים, ולא הובאו ראיות בפניי מהם נתונים אלה. ואולם, בביה"ד לעבודה, שיכול לסטות מדיני הראיות, אפשר מאד שהראיות תספקנה, אלא אם כן יש בידי המל"ל ראיות המראות שהנסיעה היתה "לצרכים פרטיים" של המנוח. 12. עד כאן נימוק א'. ועתה לנימוק ב'. כאמור, אין מוטלת על התובעים החובה לפנות לביה"ד לעבודה בהשגה על הודעת המל"ל ת9/, והם אכן לא תבעו בביה"ד. אם תתקבל בקשת הנתבעת, יימצאו התובעים קרחים מכאן ומכאן, ובנסיבות הענין אינני רואה הצדקה לכך. אגב, אין טענה בפי הנתבעת שהתביעה שהוגשה למל"ל ע"י האלמנה היתה מן השפה ולחוץ ובחוסר כנות (ראה ספרו של קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדו' רביעית עמ' 1154, שהפנייה למל,ל צריכה להיות כנה. כמו כן ראה לענין חוסר הכנות את פסק דינו של כב' השופט פלפל, ששימש נשוא לבקשה בפני כב' הרשמת בע"א 6786/96, פד נד (3) 443. בפסק דינו ניכה השופט פלפל את הקיצבאות כנפגע עבודה שהיו עשויות להשתלם ע"י המל"ל, משום שהניזוק התנהג בכוונה שלא כהוגן ובטענות מטעות ובלתי נכונות, בפנותו למל"ל מן השפה ולחוץ). 13. כאמור מוצא אני לנכון לעכב את סכום הגימלאות המהוון, עד להכרעה סופית של ביה"ד לעבודה בתביעת הנתבעת. יש לציין שלצורך החלטתי זו שקלתי האם יש סיכוי של ממש לתביעת הנתבעת, שכן אם התביעה של הנתבעת חסרת שחר, אין הצדקה לעכב כספי פיצויים רק בגלל טקטיקה משפטית שנקטה הנתבעת. בעניננו נראה שיש סיכוי של ממש לתביעת הנתבעת, וזאת מהטעמים הבאים: א) כאמור, מבחינת כמות הראיות, אפשר מאוד שביה"ד לעבודה ישתכנע שמדובר בתאונת דרכים שקרתה בזמן שהמנוח היה בנסיעה לצרך העבודה. כמובן, אינני מביע דעה ענינית, ואינני רומז לביה"ד כיצד להחליט על פי חומר הראיות. דבר זה הוא מענינו ובסמכותו של ביה"ד לבדו, מה גם שבפניי לא נפרשו הנתונים שעל סמכם טוען המל"ל שהנסיעה היתה לצרכים פרטיים. ב) אמנם סעיף 393 לחוק הביטוח הלאומי מאפשר למעביד לפנות בתביעה לביה"ד לעבודה, לשם קביעה שמדובר בתאונת עבודה (במקום שהעובד הניזוק לא פנה בתביעה כזו), והנתבעת כאן אינה המעביד. ואולם, לאור זאת שסעיף 393 נולד כדי לאפשר למעביד להנות משלילת זכות החזרה של המל"ל אל המעביד (כשהמל"ל שילם תגמולים לניזוק), ולאור ההלכה שנפסקה ע"י ביהמ"ש העליון, שגם אל הניזוק העצמאי ואל מבטחו אין המל"ל רשאי לחזור (ראה רע"א 686/97, מנורה נ. עזבון המנוח משה תמר, תקדין עליון כרך 99 חלק 3, תשנ"ט-תש"ס), ובעניננו המנוח היה עצמאי, אפשר שיש מקום להרחבה של זכות התביעה בביה"ד גם לחברת הבטוח שביטחה את הניזוק העצמאי. 14. בכתב התביעה נטען שהמנוח תבע בחייו פיצויים מחמת תאונת דרכים שקרתה לו ב25.11.90-, וכי התביעה הוגשה לבימ"ש השלום בחיפה, וכי מחמת מותו נגרם נזק של אובדן הסיכוי לזכות בפיצויים. טענה זו נזנחה ע"י התובעים ואסתיר פניי ממנה. 15. כאמור ניתנת ההזדמנות לנתבעת לבחון את האפשרות שהתובעים יזכו לקבל גימלאות של תלויים במנוח שנפגע בתאונת עבודה. אין מחלוקת שאם הדבר לא יעלה יפה, רשאית הנתבעת לנכות את קיצבת השאירים מסכום הפיצויים. 16. סוף דבר, אני מורה שחישוב הפיצויים ייעשה בהתאם להנחיות שפורטו לאורך פסק דין זה. באי כח הצדדים ידאגו לעריכת החישובים, ובכלל זה חישוב הגימלה כתלויים בנפגע כתאונת עבודה, לשם קביעת הסכום שיעוכב, ויגישו אליי נתונים מוסכמים כדי שאפסוק על פיהם. אם תהיה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לחישוב הסכומים עפ"י פס"ד חלקי זה, אמנה אקטואר מטעם ביהמ"ש ע"ח הצדדים, והוצאותיו יחולו לבסוף על הצד המתאים. לסכום הפיצויים יתווסף שכ"ט עו"ד בשעור 13%, בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות