מוות בתאונת דרכים - בן 30

מבוא
בפניי תביעת התובעים לפיצויים בגין מותו של המנוח ז"ל יליד 1.4.71 (להלן: "המנוח") בתאונה שאירעה ביום 15.10.01 (להלן: "התאונה"). התאונה הינה "תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

אשת המנוח, התובעת מס' 1 - הגב' אנוך מעוז יעל ילידת 7.8.72 (להלן: "התובעת"), ילדי המנוח הינם התובע מס' 2 - (להלן: "יואב") (יליד 28.12.99) והתובעת מס' 3 - (להלן: "נירה") (אשר נולדה לאחר מות המנוח, ביום 3.3.02), הגישו תביעתם זאת כנגד הנתבעות (התובעת, יואב ונירה יקראו יחדיו להלן:"התובעים", יואב ונירה יקראו להלן: "הילדים").

תביעת התובעים הוגשה כתביעת תלויים ובהמשך נוכח הלכת אטינגר הוספה עילה נוספת בגין "אבדן ההשתכרות בשנים האבודות". מכאן שתביעת התובעים הינה הן תביעת תלויים והן תביעת עזבון.

בין הצדדים אין מחלוקת בשאלת החבות, אלא בשאלת שיעור הנזק בלבד.

שמיעת הראיות החלה בפני כב' השופט דוד גלדשטיין ובהתאם להחלטתה מיום 22.2.07 של סגנית הנשיאה כב' השופטת זהבה אגי הועבר התיק להמשך דיון בפני תוך הסכמת הצדדים כי הדיון ימשך בלא צורך בשמיעת הראיות שנשמעו כבר בפני כב' השופט גלדשטיין.

כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת.

לאחר שקראתי בעיון את סיכומי הצדדים מצאתי מקום בהחלטתי מיום 19.12.07 לבקש את התייחסותם לסוגיות שונות שסברתי כי הינן רלבנטיות למחלוקות שבין הצדדים. התובעים הגישו את התייחסותם ביום 2.1.08 והנתבעות ביום 27.1.08.

פסק הדין ניתן לאחר ששמעתי את חקירתה הנגדית של התובעת על תצהיר משלים מטעמה, קראתי את פרוטוקולי הדיון, סיכומיהם בכתב של ב"כ בעלי הדין, וראיותיהם.







מיהות התביעה
קורות משפחת אנוך עד למועד אירוע התאונה

המנוח, יליד 1.4.1971, טכנאי קירור ומיזוג אוויר בהכשרתו המקצועית, נישא לתובעת בחודש יוני 1994. לאחר נישואיהם התגוררו המנוח והתובעת בחיפה ובהמשך בטבעון. ביום 28.12.99 נולד יואב ובשנת 2000 עברה המשפחה להתגורר בקצרין.

מחודש מרץ 1993 עד חודש אוגוסט 1995, עבד המנוח כשכיר בחברת "קיש קירור" והשתכר בשנת עבודתו האחרונה כ- 3,900 ₪ (נומינלי בחודש) בתוספת ביטוח מנהלים. תשלומים אלו בצירוף הפרשי הצמדה למועד פסה"ד מגיעים לכדי כ- 6,800 ₪ נטו לחודש.

בתום עבודתו בקיש קירור שבת המנוח מעבודה והקדיש את זמנו להשלמת תעודת הבגרות וזאת במשך תקופה של כשנה ומחצה לערך עד לתחילת שנת 1997.

בהמשך עבד המנוח תקופה קצרה בחברה מסוימת שפרטיה לא אותרו ומחודש מאי 1997 ועד לחודש אפריל 1998 עבד כטכנאי מיזוג אוויר בחברת טרמודור בע"מ שם השתכר סך של כ- 4,100 ₪ נומינלי בחודש בתוספת טלפון נייד ורכב צמוד אשר לא נרשמו בתלושי השכר וככל הנראה לא דווחו לרשויות ע"י המעבידה. הנני מעריך שווי ההטבות בסכום נוסף של 1,500 ₪ נטו לחודש וסה"כ 5,600 ₪ נטו לחודש ובהצמדה למועד פסה"ד- 7,000 ₪. הוכח כי המנוח פוטר מעבודתו ועל כן אין מקום לתוספות הנוספות להן טוענים התובעים בסיכומיהם.

לאחר סיום עבודתו בחברת טרמודור פנה המנוח ללימודים בקורס קירור מקצועי במכללת עתיד בחיפה. לא הוצג תיעוד בעניין ונטען כי לימודים אלו נועדו לאפשר למנוח להקים בעתיד עסק עצמאי.

באותה תקופה רכשו התובעת והמנוח מגרש בטבעון עליו היה בנוי בית שנועד להריסה. על פי הנטען, המנוח שימש כקבלן הכללי של הבית ולעיתים כקבלן המבצע ובמשך תקופה של כשנה - שנה ומחצה היה עסוק בבניית בית המשפחה בטבעון.

כאמור, יואב נולד בסוף שנת 1999 וזמן מה לאחר מכן עברה המשפחה להתגורר בקצרין. המנוח החל להכין את התשתית לעבודתו כעצמאי והחל לבצע עבודות מיזוג אוויר ושיפוץ בעוד שהתובעת שהתה בחופשת לידה עד ליום 31.8.00.

בשנת 2000 החל המנוח לעבוד כעצמאי במתן שירותי מיזוג אויר ושיפוץ ללקוחות ברמת הגולן. המנוח לא עשה חיל בעסקיו ועל פי דיווחיו לשלטונות המס הכנסותיו בשנת 2000 הסתכמו ב- 5,173 ₪ בסה"כ, דהיינו 431 ₪ לחודש, וב- 9.5 החודשים הראשונים של שנת 2001 הסתכמו הכנסותיו ב- 32,611 ₪ בסה"כ, דהיינו 3,261 ₪ נומניאלי לחודש 3,658 ₪ ובהצמדה למועד פסה"ד 4,130 ש"ח.

לטענת התובעים, המנוח לא דיווח על כל הכנסותיו. לא הובאה כל ראיה חיצונית, מעבר לטענות התובעת בתצהירה, התומכת בטענה בדבר הכנסות נוספות. בנסיבות אלו לא ניתן להסתפק בטענה בעלמא.

התובעת, מורה לאנגלית בהכשרתה ובעלת תואר שני במינהל ציבורי, שימשה כמורה לאנגלית. ביום 1.9.00 שבה התובעת לעבודתה כמורה ואילו המנוח טיפל ביואב. יובהר כי במשך שנה תמימה, מיום 1.9.00 ועד ליום 31.8.01, טיפל המנוח בשעות היום לבדו ביואב, אשר רק במלאות לו שנה ו-9 חודשים, (ביום 1.9.01), החל לבקר בגן הילדים.

כל אותה תקופה לימדה התובעת בשני מקומות עבודה - בקרית חינוך גולן בהיקף של 100% משרה ובמכללת "אוהלו" פעם בשבוע בשעות אחה"צ בהיקף של 6 שעות שבועיות. בנוסף נטלה התובעת חלק בישיבות מורים והורים בשעות אחה"צ כנדרש מתפקידה כמורה.

המנוח עבד בעסקו בשעות אחה"צ בימים ובמועדים בהם הייתה התובעת פנויה מעבודתה בביה"ס ובמכללה. ייאמר כי לטענת התובעת, בנוסף לימדה שיעורים פרטיים והרוויחה סך נוסף של 1,000 ₪, אשר לא דווח לרשויות המס.

בשנת הלימודים תשס"ב אמורה הייתה התובעת להגדיל את היקף המשרה במכללת "אוהלו" מ-6 שעות שבועיות ל-8 שעות שבועיות ובמקביל, להמשיך בעבודתה בקרית חינוך גולן.

לטענת התובעים, כושר השתכרותה של התובעת בשנים הראשונות לאחר התאונה הסתכם בכ- 13,000 ₪ נטו לפי ערכו נכון למועד פסה"ד. לטענת הנתבעות, יש לחשב את הכנסת התובעת לפי סך של 10,172 ₪.

בדיקת תלושי שכרה של התובעת בקרית חינוך גולן בחודשים 9/01-1 מעלה כי שכרה הסתכם ב- 64,702 ₪ ממנו נוכה מס הכנסה בסכום כולל של 3,137 ₪ ועל כן שכרה החודשי הממוצע נטו הינו 6,841 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשות המעביד בשיעור של 7.5% לקרן השתלמות (בגין חלק מהשכר) וכן הפרשה לפיצוי פיטורין ופנסיה - אעריך תוספות אלו ב- 800 ₪ נטו לחודש וסה"כ 7,661 ₪ נטו לחודש נומינלי.

בדיקת תלושי שכרה של התובעת במכללת אוהלו לחודשים 9/01-1 מעלה כי שכרה הסתכם ב- 18,578 ₪, ממנו נוכה מס הכנסה בסכום כולל של 7,358 ₪ ועל כן שכרה החודשי הממוצע נטו הינו 1,246 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשות המעביד לפנסיה מקיפה בסכום של כ- 120 ₪ נטו לחודש וסה"כ 1,366 ₪.

אין חולק כי מס' ימים לאחר התאונה הייתה אמורה התובעת להגדיל את היקף משרתה במכללת אוהלו מ-6 שעות בשבוע ל-8 שעות בשבוע, ועל כן שכרה הכולל במכללת אוהלו אמור היה להגיע לכדי 1,821 ₪ נטו לחודש.

אין מחלוקת בין הצדדים כי להכנסות התובעת (אשר הצדדים מגיעים לחישובים שונים מאלו שהוכחו לעיל) יש להוסיף סך של 1,000 ₪ בגין שיעורים פרטיים שלימדה התובעת ועליהם לא הצהירה לרשויות המס.

לאור האמור לעיל, סה"כ הכנסותיה נטו של התובעת ערב התאונה הינן 10,482 ₪ נטו נומינלי ובצירוף הפרשי הצמדה (על בסיס מדד 4/01) - 11,844 ₪ נטו לחודש.

ביום 15.10.01 מצא המנוח את מותו בתאונה. ייאמר כי אותה עת הייתה התובעת בהריון וילדה את נירה כ- 5 חודשים לאחר מכן, ביום 3.3.02.

לא הובאה כל ראיה, ולא נטענה כל טענה, כי בתקופה שעד לכניסתו של יואב לגן הילדים כחודש לפני התאונה, הוזנח יואב ע"י הוריו ולא זכה לטיפול נאות. על כן, יש להניח כי טיפול זה, כפי שעולה מהראיות שהובאו, ניתן לו ע"י המנוח בלבד עד שוב התובעת מעבודתה ומאותה שעה סביר להניח כי שני בני הזוג נשאו בנטל, במיוחד נוכח העובדה שהתובע עבד מביתו ועסקיו לא פרחו. זאת ועוד, התובעת עבדה כשנה פעם בשבוע גם אחה"צ ובסמוך לאחר לתאונה הייתה אמורה לעבוד 3 פעמים בשבוע אחה"צ (במקום יום בשבוע) וזאת בנוסף לעבודתה בשעות הבוקר, עבודה בה עבדה באותו היקף גם קודם לתאונה.
עד כאן העובדות נכון למועד אירוע התאונה.

קורות משפחת אנוך ממועד אירוע התאונה ועד למועד מתן פסה"ד

התאונה אירעה, כאמור, ימים ספורים לפני תחילת השנה האקדמית במכללת אוהלו. התובעת הפסיקה לאחר התאונה את עבודתה במכללת אוהלו. מקובלת עלי הטענה כי התובעת עשתה זאת מאחר והלימודים במכללה מתקיימים בשעות אחר הצהרים והערב, וכאם לשני ילדים קטנים לא יכלה לעבוד בשעות אלו.

כן סביר בעיני כי מאותה סיבה נאלצה התובעת להפסיק את מתן השעורים הפרטיים, בעיקר, כאמור, לאחר לידת נירה.

כאמור, אין חולק כי עד למלאות ליואב 9 חודשים היתה התובעת בחופשת לידה (מ- 28.12.99- עד 31.8.00) וכי מתום אותו מועד המנוח הוא שטפל ביואב בשעות הבוקר שכן התובעת עבדה כאמור בשני מקומות עבודה בהיקף משרה גדול יותר מזה שעבדה עד אז. כן אין חולק שמשפחת אנוך לא העסיקה מטפלת ולא שכרה שירותיה של עוזרת בית.

סביר להניח כי התובעת היתה שבה לעבודתה 6 חודשים לאחר לידתה של נירה עם תחילת שנת הלימודים בחודש ספטמבר 2002 וכי המנוח היה מטפל בנירה עד הגיעה לגיל שנה וחצי בחודש ספטמבר 2003 ובמקביל היה מסייע לתובעת לטפל, בשעות הצהרים, בשני ילדיהם.

בקרית חינוך גולן המשיכה התובעת ללמד עד תום שנת הלימודים אז פוטרה - 31.8.02.

הוכח כי בחודש אוגוסט 2002 עברו התובעים להתגורר בתל-אביב, יחד עם אם התובעת, שעזרה לה בטיפול בילדים. הסבתא עובדת כמנהלת מתנ"ס, במשרה מפוצלת, והושיטה עזרה חלקית בטיפול בקטינים.

כשלושה חודשים לאחר המעבר לתל-אביב, בחודש נובמבר 2002 התקבלה התובעת לעבודה כרכזת העמותה במרכז לסיוע לנפגעות אונס בחיפה, בהיקף של 20 שעות שבועיות, ושכרה הממוצע מעבודתה זו הסתכם בשנה הראשונה לעבודתה בכ-3,000 ₪ ברוטו לחודש נומינאלי ובהצמדה למועד פסה"ד כ- 3,200 ₪. בשנת 2004 הסתכם שכרה נטו (כולל הפרשה למבטחים) בכ- 5,500 ₪ נטו לחודש ובהצמדה למועד פסה"ד כ- 5,800 ₪.

התובעת פוטרה מעבודתה זו בסמוך למועד עדותה הראשונה בבית המשפט, (בחודש מרץ 2005) וכדבריה: "כנראה עומדים לפטר אותי ממקום העבודה במרכז לנפגעי אונס. קשה להם איתי...לא תמיד אני נותנת את השעות. העבודה בחיפה ואני גרה בתל-אביב" (ע' 14 לפרוטוקול), ובהמשך סיפרה על נסיבות פיטוריה: "כיום לא מרוצים ממני במרכז. התפקיד קצת השתנה, ואני פחות חזקה בצדדים שנוספו ואני חזקה בצדדים שירדו...אני לא חזקה בניהול צוות, לא יודעת להכין תוכניות עבודה וזה מה שדרוש שם עכשיו. יש לנו דירקטוריון והם אמרו לי שהם לא מרוצים ממני, ישבו איתי ביום שישי שעבר, שזה אוף דה-רקרוד שאני אעזוב ואיך אני רוצה לצאת ממנו...אני הצעתי שיהיה מנהל מקצועי ואני אעשה את העבודה כמו שאני יודעת, ונעניתי בשלילה...לא קיבלתי מכתב רשמי, הוא בדרך, צריך לדעת לצאת ולעזוב בצורה מכובדת. אני מתכוונת לפתוח איתם במו"מ ובסוף זה יהיה בצורה הדדית" (ע' 22-23 לפרוטוקול).

לטענת התובעת, היא התקבלה לעבודה זו על סמך היכרות קודמת וכי מניסיונה התברר לה כי מצבה המשפחתי מהווה בעיה למעסיקים רבים. בתוך עמי אני יושב ועל כן, לצערי הנני נאלץ לקבוע כי טענת התובעת סבירה בעיני אך, כפי שיפורט בהמשך, אין רלבנטיות לעניין זה בתביעה בגין שנים אבודות.

סבירה בעיני טענת התובעת כי אינה יכולה לשוב וליתן שעורים פרטיים בביתה, מאחר ושיעורים אלה ניתנים בשעות אחר הצהרים, שעות בהן גם הילדים נמצאים בבית.

התובעת סיפרה כי ניסתה למצוא עבודה לימי ו', אך לא התקבלה.

לטענת התובעת, בכוונתה להגדיל את היקף עבודתה והשתכרותה, כאשר הילדים יגדלו.
סבירה בעיני טענת התובעת, כי אינה מסוגלת להשאיר את הילדים שעות רבות עם אדם זר ולשוב לעיסוקיה הקודמים, אשר גזלו ממנה שעות עבודה רבות ביום, בהתחשב באסיפות מורים, ישיבות צוות וכו' הנערכות בשעות אחר הצהרים והערב, והכנת חומר ההוראה. יש לזכור כי עסקינן בילדים שהתיתמו מאביהם ואין זהו המקרה בו אחד מבני הזוג נשאר עם הילדים בשעות הערב ודואג למחסורם כאב/אם אוהב/ת.

לאחר פיטוריה מהמרכז לסיוע, עבדה התובעת במשך כחודשיים כמנהלת תיקי לקוחות בחברת "איזי נט", מקום בו השתכרה לטענתה 6,500 ₪ לחודש. לטענת התובעת, שעות העבודה הלא גמישות, והעובדה שנאלצה לעזוב את העבודה בצהרים, כשיתר העובדים המשיכו לעבוד עד שעות הערב לא נראתה למעסיקיה. לטענת התובעת, כעבור חודשיים, בשל אי התאמה לתפקיד פוטרה מעבודתה.
ייאמר כי טענותיה אלו של התובעת לא נסתרו ע"י הנתבעות.

בהמשך, קיבלה התובעת במשך מספר חודשים דמי אבטלה, ובינואר 2006 החלה לעבוד ב"מרכז אלבאום", שם נדרשה לעבוד שעות ארוכות ביום (ס' 4 לתצהירה המשלים). גם כאן- היעדרו של המנוח ואבדן "שירותיו" באים לידי ביטוי ישיר, כאשר התובעת נאלצת (לדבריה) לשכור שירותי בייביסיטר ארבע פעמים בשבוע. ב"מרכז אלבאום" השתכרה התובעת 8,500 ₪ נטו לחודש בממוצע (כולל הפרשות לביטוח מנהלים) עד שפוטרה במרץ 2007 (מוצג 41).

ייאמר כי הנתבעות שקלו לזמן כעד מטעמן חוקר שחקר את עיסוקי התובעת וכן את מנהל משאבי אנוש ב"מרכז אלבאום" - אך בסופו של יום ויתרו על זימונם לעדות.

לדברי התובעת, לאחר פיטוריה מ"מרכז אלבאום" התקשתה למצוא עבודה, הן בשל הקושי למצוא מקום עבודה נוח נוכח הצורך לטפל בילדיה והן בשל הקושי למצוא מקום עבודה שיצדיק שכירת שירותי שמרטפות.

בחודש ספטמבר 2007 החלה התובעת לעבוד כמורה בתיכון עירוני א' בתל אביב ושכרה צפוי להסתכם ב- 4,500 ₪. במקביל, החלה התובעת לעבוד כמתאמת קשרי חוץ בעיריית תל אביב, שם היא עובדת כ- 10 שעות בשבוע, תמורת 40 ₪ לשעה כלומר - כ- 1,600 ₪ לחודש. סה"כ השכר כ- 6,100 ₪ נטו לחודש.

ניתוח המצב המשפטי בתביעת תלויים ושנים אבודות בהתייחס לתביעה שבנדון
מבוא

בניתוח זה אתרכז בהבדל הקיים, לדעתי, בין הפיצוי בגין תביעת תלויים לעומת הפיצוי בגין השנים האבודות, ככל שהוא נוגע לשינויים שחלו לאחר הפטירה (מעשה הנזיקין) - בין בעקבותיה ובין בלא כל קשר לתאונה. אקדים ואומר כי לדעתי בעניין זה קיים הבדל בין שתי התביעות ויש בו כדי להשליך על התביעה שבפנינו.

כידוע, בע"א 140/01 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ הכירה בעילת תביעה בגין השנים האבודות. בע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. עזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל ואח' (19.12.07) הורחבה העילה כך שהתאפשר לתלויים לקבל פיצוי בגין השנים האבודות בנוסף לפיצוי העומד להם כתלויים בגין אובדן שירותי הורה/בן זוג.

להלכה, בתביעת תלויים שהם גם יורשים, עומדת לתלויים הזכות לבחור בתביעת תלויים בלבד על כל רכיביה, אך בפועל בד"כ בוחרים הם בתביעת העזבון באשר שיעור הפיצוי בה בדרך כלל עולה על שיעור הפיצוי בגין נזקי התמיכה ושלאלה מתווסף הפיצוי בגין אבדן שירותי המנוח.

אמנם, הלכת השנים האבודות בהתפתחותה מהווה מהפכה של ממש בתביעות תלויים ועיזבון בהכירה בתביעה בגין אבדן השתכרות בשנים האבודות, אך יחד עם זאת לא היה בכוונתה להביא והיא אף לא הביאה לשינוי בהלכות שנפסקו במשך עשרות שנים, כפי שיפורט בהמשך.

הרציו העומד מאחורי הלכת השנים האבודות הינו השבת המצב לקדמותו תוך מתן פיצוי למנוח (וליתר דיוק לעזבון המנוח הנכנס בנעליו) בגין כל הנזקים שנגרמו לו בשל מותו. במילים אחרות, מתן פיצוי שווה ערך לנכסים (=עזבון) שהיה המנוח מותיר ליורשיו עם הגיעו לשיבה טובה.
יש לחשב את הפיצוי עפ"י הכללים שהותוו בפסיקה מאז הלכת אטינגר ועד להלכה שנקבעה לאחרונה.

בנוסף, מפוצה העזבון בגין הנזק הלא ממוני (כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים).

יש לבחון את נזקיו של עזבון המנוח מנקודת מבטו של המנוח עצמו כפי שנקבע בפרשת אטינגר. דהיינו, לו דעתו של המנוח היתה נשמעת - מה סבור היה המנוח (וכמובן מוכיח) כי היה מתרחש ממועד מותו בגין מעשה הנזיקין עד למועד מותו בשיבה טובה בכל הנוגע לעיסוקיו; השתכרויותיו; השתכרויות ועיסוקי בן/בת זוגו; אירועים שניתן לצפותם ואשר היה בהם כדי להשליך על עיסוקיו והשתכרויותיו שלו ו/או של בן/בת זוגו כדוגמת - סיום לימודים והסמכה כעו"ד/רו"ח שלו או של בן זוגו; מחלה קשה חלילה שלו או של בן זוגו שהתגלתה עד למועד פסק הדין; יציאה לפנסיה שלו או של בן זוגו.

מתוך הנתונים שלעיל (ונתונים נוספים) יש לחשב את ידת החסכון / הרווחה על מנת להגיע למסקנה מה היה מותיר המנוח ליורשיו, אלמלא התאונה, בהגיעו לשיבה טובה.


שינויים שלאחר הפטירה - מעשה הנזיקין

בכוונתי להראות כי מקום בו עסקינן בתביעה בגין שנים אבודות יש להביא בחשבון שינויים שחלו לאחר מעשה הנזיקין ובלבד שלא אירעו בגינו, בעוד אשר מקום בו עסקינן בתביעת תלויים - יש להביא בחשבון כל שינוי (למעט חריג במקרה של תביעת ילדיו התלויים של הנפטר).

לכאורה, אין להביא בחשבון שינויים שחלו לאחר הפטירה - ברם, בחינת הפסיקה מלמדת כי לא כך הם פני הדברים, ככל שהדבר נוגע לתביעת תלויים, ולעיתים גם לתביעת העזבון.

מחלה קשה / פטירה של בן הזוג שנותר בחיים

הן בתביעת תלויים והן בתביעת יורשים יש לפעול עפ"י העקרונות כדלקמן:
מקום בו לא חל שינוי בשיעור שכרו של בן הזוג שנותר בחיים (שיקרא להלן: "משה"); וכן במקרים בהם חל השינוי - אין להביאו בחשבון שעה שמטרתו להאדיר הנזק (לדוגמא הפסקת/צמצום עבודה וכו');
מקום בו "משה" חלה חלילה במחלה קשה ונאלץ לחדול להשתכר, או אף הלך חלילה לעולמו לאחר קרות האירוע הנזיקי וקודם לפסיקת הפיצוי בגין היותו תלוי/יורש - יש להביא בחשבון שינוי זה (שאירע בלא כל קשר לאירוע הנזיקי).

בסיטואציה השנייה יחושב הפיצוי באופן כדלקמן:
מקום בו עסקינן בתביעת תלויים - יחושב הפיצוי ל"משה" עד למועד פטירתו הצפוי והמוקדם (שלו עצמו) מכל סיבה שהיא. במילים אחרות, הפיצוי ל"משה" יקטן שכן יש לחשב פיצוי זה עד למועד מותו הצפוי או בפועל של "משה", לפי המועד המוקדם יותר. מקום בו משה חלה במחלה המונעת ממנו את האפשרות להשתכר - בכל מקרה יגדל הפיצוי שישולם לו כתלוי שכן מאותו מועד אין להביא בחשבון את הכנסותיו.
מקום בו עסקינן בתביעת "משה" כיורש בעילה בגין השנים האבודות -יגדל / יקטן הפיצוי שישולם ל"משה" (כיורש) שכן ממועד הפטירה העתידי של "משה" אין להביא בחשבון את הכנסותיו שלו מאחר וחדל לקבלן, אך יש להמשיך ולחשב את ידת הרווחה מהכנסתו של המנוח בלבד.

מקום בו חלה היורש ("משה") במחלה שאינה סופנית, אך המונעת ממנו את היכולת להשתכר - הפיצוי שייפסק לו כיורש בגין השנים האבודות עשוי לגדול, כל זאת משום שמשה חדל לנגוס בהכנסות המנוח. (הפיצוי יגדל במיוחד מקום בו משה לא השתכר למחייתו עובר לאירוע הנזיקי, או השתכר השתכרות בשיעור נמוך מהמנוח.

מכאן עולה כי בעוד שבתביעת תלויים שינוי ביכולת השתכרותו של בן הזוג התלוי (משה) יביא להגדלת הפיצוי, הרי שבתביעת שנים אבודות מהות השינוי (הגדלה / הקטנה) תלויה ביחס שבין הכנסת המנוח להכנסת "משה".

הטעם לשוני נעוץ בכך שהפיצוי בגין השנים האבודות אינו פיצוי בגין מה שהיה מגיע לשארים עצמם (דהיינו לבני משפחת המנוח), אלא בגין אובדן החסכון של המנוח עצמו = מה שהמנוח היה מותיר ביום מותו העתידי אלמלא התאונה.
במקרה של מחלת בן הזוג שנותר בחיים ("משה") או פטירתו - אירוע זה היה משפיע על מצבו הכספי של המנוח לו היה נותר בחיים ועל כן יש להביאו בחשבון.
ושוב נזכיר, הפיצוי נפסק "למנוח", אולם בפועל הוא נפסק ליורשיו/עזבונו בגין "מה שהמנוח היה חוסך".

נישואיו לאחר של בן הזוג שנותר בחיים ("משה")

בחישוב הפיצוי בתביעת התלויים מביאים בחשבון לדוגמא, גם את נישואיו לאחר של בן הזוג (משה) שנותר בחיים. דהיינו, מקום בו חל שינוי במצבו של בן הזוג שנותר בחיים ("משה") - יש להביא בחשבון שינוי זה. מקום בו רמת התמיכה שאבדה בגין מות המנוח "פוצתה" עם נישואיו של "משה" לאחר - חדל הפיצוי בגין התלות.

מקום בו בן הזוג לו נשא/ה האלמן/ה ("משה") תומך בו תמיכה גבוהה יותר מזו שתמך בו המנוח - אין מקזזים את "ההתעשרות" מהפיצוי המחושב עד למועד הנישואין מחדש, אך חדלים לפצותו מאותו מועד ואילך.

לעומת זאת, מקום בו תמיכתו של בן הזוג ה"חדש" נמוכה יותר - מפצים את האלמן/ה ("משה") בגין ההפרש. ר' ע"א 7244/97 חכמי פנינה ואח' נ. רותם חברה לביטוח בע"מ.

בהלכת צרור הביע המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין את הדעה כי יש מקום לביטול תביעת התלויים ולהותיר על כנה את תביעת העזבון בלבד, אך הותיר מלאכה זו למחוקק. יש להניח כי אין כוונה לצמצם את זכות התביעה של העזבון.

מקריאת הלכת צרור עולה כי ביהמ"ש המחוזי חישב את הפיצוי המגיע לאלמנה ולקטינים תוך שהביא בחשבון את הכנסותיו של בן זוגה של האלמנה עמו החלה להתגורר לאחר קרות התאונה בגינה נהרג בעלה המנוח. בית המשפט המחוזי הביא בחשבון את השתכרותו של בן זוגה לחיים של האלמנה על אף שלא נישאו וזאת מששוכנע כי קיימו משק בית משותף.

החיים עם בן הזוג החדש השפיעו על חישוב תביעת התלות של האלמנה בלבד תוך שביהמ"ש המחוזי קובע במפורש כי זכאותה של בתו של הנפטר לפיצוי בגין הפסד תמיכתו אינה מושפעת מנישואי האם כפי שנקבע בע"א 209/65 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ. גולדה רייף ואח'.

לעומת זאת, בכל הנוגע לחישוב הפיצוי בגין השנים האבודות, ביהמ"ש המחוזי, ככל הנראה, לא הביא בחשבון את השינוי שחל עם כניסתו של בן הזוג החדש למעגל ההכנסה וההוצאה המשפחתית והתעלם ממנו.

בית המשפט העליון החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי תוך מתן הנחיות כיצד יש לחשב את הפיצוי מקום בו קיימת התאמה בין היורשים לתלויים. מקריאת פסק דינו של בית המשפט העליון עולה באופן ברור כי בית המשפט לא חלק על עמדת בית המשפט המחוזי בעניין זה ונראה כי גם הצדדים עצמם לא חלקו על כך.

פסה"ד בפרשת צרור הינו פסה"ד היחידי (שעלה בידי לאתרו) בו נדונה בביהמ"ש העליון תביעה בגין שנים אבודות מקום בו חל שינוי במעמדו האישי של בן הזוג שנותר בחיים (משה). משכך, לדעתי, בתביעה בעילה בגין שנים אבודות (להבדיל מתביעת תלויים), אין רלבנטיות לשאלה מה אירע לאחר מותו של הנפגע בגין האירוע. יש לבחון אך ורק את השאלה מה היה קורה אלמלא האירוע.

עם נישואי בן הזוג ("משה") לאחר (בהנחה שהצרכים המסופקים לו ע"י בן זוגו ה"חדש" זהים לאלו שסופקו לו ע"י בן זוגו המנוח) - חדל להשתלם הפיצוי בגין אובדן תמיכה לבן הזוג ("משה") וזאת במקרה של תביעת תלויים בלבד. כך גם חדל הפיצוי בגין אובדן שירותי בן זוג, המשולם בגין תביעת תלויים והמתווסף לפיצוי בגין השנים האבודות. נישואים אלו מובאים בחשבון ככל שיש בהם כדי להשיב את המצב לקדמותו תוך שהתלוי זכאי להפרשי התמיכה אם ישנם. בכך נשמר עקרון השבת המצב לקדמותו.

יחד עם זאת, כאמור, אין בנישואין אלו כדי להשפיע על שיעור אובדן התמיכה (בגין אובדן ההשתכרות) שנגרם לילדי המנוח. ר' ע"א 7244/97 חמי נ' רותם.

לעומת זאת, נישואי בן הזוג ("משה") לאחר - יכול ויש בהם כדי להפחית מהפיצוי שנפסק לילדים בגין אובדן שירותי הורה (ר' דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף מהדורה רביעית כרך ב', ס' 254 עמ' 1182-3) ובמקרה של אימוץ ע"י בן הזוג לו נישא "משה" - יש בו כדי להביא להפסקת הפיצוי. בסיטואציה השניה - בן הזוג המאמץ אף אינו זכאי לפיצוי כמטיב שכן חלה עליו חובה שבדין לספק לקטין שירותי הורה. (הפסיקה לא התייחסה לשאלת אובדן ההשתכרות).

זהו ההבדל המהותי שבין תביעת תלויים לתביעת עזבון. בעוד שבתביעה התלויים יש להביא בחשבון את השינויים שאירעו בגין הפטירה (כדוגמת נישואין) - ברי שבתביעת העזבון אין כל רלבנטיות לשאלה מה קרה בגין הפטירה - ויש להביא בחשבון מה היה קורה אלמלא הפטירה.

תביעת שנים אבודות הינה תביעתו של המנוח בלבד. אין זה "מעניינו" של המנוח אם אשתו נישאה לאחר בגין פטירתו ולנישואין אלו לא יכולה להיות השפעה על הפיצוי לו הוא זכאי ברגע מותו. נישואיה של אשת המנוח (משה) לאחר, גם אם יביאו לה ולילדיהם להטבה כלכלית עצומה - אין בה כדי לגרוע כהוא זה מתביעת "המנוח" (העזבון) שכן עסקינן בשתי עילות תביעה שונות ונפרדות, אך משיקות זו לזו כפי שנקבע בפרשת כרכבי.

אין בכך כדי לפגום בעקרון "השבת המצב לקדמותו" שכן הפיצוי משולם לניזוק עצמו ("העזבון" = "הנפטר"); אין בכך כדי להביא להגדלת הפיצוי המשולם ע"י המזיק; אין בכך כדי לפגוע בציפיות הנזק כפי שהייתה במועד האירוע.

לדעתי, התחשבות בנישואיו של משה לאחר ובגין הפטירה אינה מתיישבת עם שורת הצדק והשכל הישר שכן הם "מכים" את המנוח פעמיים: הן בגין עצם מותו כתוצאה מהמעשה הנזיקי והן בגריעה משמעותית מהפיצוי המגיע לעזבונו כתוצאה מנישואי בן זוגו (משה) לאחר- נישואין שאירעו אך ורק בגין המעשה הנזיקי.

שינוי מבנה חברתי

בפרשת גולדה רייף נדון ערעור המבטחת בגין פיצוי שנפסק לאלמנת וילדי המנוח - חברי קיבוץ על אף שהוכח כי האחרונים היו תלויים בקיבוץ ולא במנוח. בית המשפט העליון קבע כי "...ואולם למרות שלמעשה לא היתה תלויה במנוח אלא במידה זעומה, זכאית היתה המשיבה בכל רגע לדרוש מזונות מבעלה, ועל כן עומדת לה היום הזכות לפיצויים... לכאורה, ניתן היה לעורר את השאלה שהואיל והמשיבה ובעלה המנוח נעשו חברים שמא יש לראות בכניסתם לקיבוץ ויתור לצמיתות מצד האשה על זכויותיה כלפי בעלה. אולם הואיל וכל מהותה של המסגרת הקיבוצית היא, וולונטרית והתנדבותית שאפשר לצאת ממנה כל עת, יש להביא בחשבון את האפשרות שהקיבוץ עצמו יתפרק, לכן אין לראות באשה כמי שוויתרה על זכויותיה למזונות כלפי בעלה. העולה מכל האמור הוא כי המשיבה זכאית בפיצויים בגין אובדן בעלה באותה מידה שלהם זכאית כל אישה אחרת בגילה ובמצבה שאיננה חברה במסגרת קיבוצית..." (כב' השופט ברנזון בעמ' 413-414).


בית המשפט העליון שב וחזר על קביעה זו בע"א 619/78 יעקב חונוביץ נ' כהן ואח' (1981) ובד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן ואח' (1984). דהיינו, ביהמ"ש פסק פיצוי בגין אובדן תלות על אף שזו לא הייתה קיימת בפועל וזאת רק משום שסבר שיכול ובעתיד היו האלמנה והילדים חדלים להיות תלויים בקיבוץ והופכים להיות תלויים במנוח.

לדעתי, במקרה של שינוי חברתי יש להחיל גזירה שווה בתביעת תלויים ובתביעה בגין שנים אבודות, שכן עסקינן באירוע חיצוני שאינו קשור לאירוע הנזיקי ואשר ממילא היה קורה ומשפיע על סדר החיים בלא כל קשר אליו.


שינוי מהותי במקום עבודה/השכלה/הכשרה מקצועית

מקום בו בן הזוג שנותר בחיים ("משה") היה סטודנט בעת מותו בתאונה של בן זוגו ובין לבין הוסמך כעו"ד/רו"ח/מתכנת מחשבים- ברי כי יש להביא בחשבון את הכנסתו שלאחר האירוע ולא את זו שקדמה לו.

מכאן עולה כי בתביעת תלויים מתקיים חריג לכלל שאין מביאים בחשבון את השינויים שחלו במצבו/הכנסותיו של מי שאינו בגדר "הניזוק".
מכאן, כי מקום בו מוכח כי לאחר התאונה חל שינוי בהכנסותיו של התלוי - יש להביא בחשבון שינוי זה.

צמצום בהיקף המשרה של בן הזוג שנותר בחיים (משה) עקב הצורך לטפל בילדים בעקבות מעשה הנזיקין

בע"א 64/89 חיים גבאי ואח' נ' דרניה לוזון ואח' (1994) נזקק ביהמ"ש העליון לסוגיה של צמצום משרתה של בת הזוג שנותרה בחיים ("משה") עקב הצורך לטפל בילדיה עקב מותו של בן זוגה בו נקבע כדלקמן:
·     · עילה לפיצוי על הפסד השתכרות עשויה להיות רק למי שנפגע בתאונה ("נפגע" ) כהגדרתו בחוק וסבל הפסד השתכרות עקב כך.
האלמנה אינה בחזקת נפגעת הזכאית לתבוע פיצוי ישיר על הפסד ההשתכרות שנגרם לה כתוצאה מהתאונה. בטענה כי צמצמה היקף משרתה, בין היתר, עקב מצבה הנפשי בעקבות מות המנוח, היא לא התיימרה להראות שנתקיימו בה התנאים החיוניים להעמדת עילה אישית לקבלת פיצויים בשל נזק נפשי אשר נגרם למי שכלל לא נכח במקום התרחשות התאונה.
·     · רשאי בית המשפט לפצות את התלויים במנוח, במסגרת עילת התלות, על אובדן השירותים, שנהוג לספקם ושקיימת ציפייה לקבלתם במסגרת המשפחה, אם האובדן ניתן להערכה כספית. קנה המידה להערכת הנזק הוא ברגיל מחיר השירות בשוק העבודה ולא ההפסד שנגרם בפועל, למשל עקב עזיבת עבודה כדי לספק אותו שירות, אולם המודד הראוי להערכת הנזק תלוי בנסיבות המקרה. אם הסבירות חייבת להעדיף את האפשרות שבן הזוג התלוי יפסיק עבודתו ויעניק את השירותים לאפשרות שיישכרו שירותים בשכר, יכול ההפסד שנגרם כתוצאה מהפסקת העבודה לשמש מודד ראוי.
·     · התלויים אינם זכאים לתרופה על נזק שאיננו "הפסד ממון" כמו שלילת טיפולה של אם      ורעיה, אשר לא ניתן להעריכו מבחינה כספית. אך הם זכאים לפיצוי על אובדן שירותים שגרם להם הפסד ממון, בין ששכרו בממון שירותים חלופיים בפועל (למשל, שירותי עוזרת בית או מטפלת) למתן השירותים במקום המנוח ובין שלא שכרו בתשלום ממון שירותים חלופיים כאמור (למשל, כשבן הזוג מצמצם את היקף משרתו על-מנת לספק את אותם שירותים שאבדו), ובלבד שיוכיחו שהשירותים אשר אבדו להם ניתנים להערכה שיפוטית ולפיצוי במונחים כספיים.
·     · אלמלא התאונה, האלמנה הייתה ממשיכה לעבוד במשרה מלאה, אלמלא נספה בעלה. בקשתה לצמצם את עיסוקה לחצי משרה נבעה מסיכול ציפייתה להסתייע בבעלה במילוי המשימות הקשורות בניהול משק הבית ובטיפול בארבעה ילדים רכים. ציפיית המשיבה להסתייע במנוח הייתה ציפייה סבירה, על-פי המקובל בקרב זוגות צעירים רבים העובדים מחוץ לבית ובמקביל חולקים ביניהם את כל המשימות הקשורות בניהול משק ביתם וכן בגידול ילדיהם הקטנים ובחינוכם.
·     · במקרה דנן, הגריעה בשכר המשיבה עקב החלטתה הסבירה להקדיש חלק ניכר מזמנה לטיפול בילדיה, מהווה נזק הניתן לשומה כספית, וניתן היה לפצותה בגינו, לא כהפסד שכר      שנגרם לה, אלא כנזק שנגרם לה ולילדיה כתוצאה מאובדן שירותיו של המנוח.

בפרשת גבאי נקבע (בתביעת תלויים) כי האלמנה (משה) נאלצה לצמצם את היקף משרתה בשל הצורך לטפל במשק הבית ובילדיה עקב סיכול ציפיותיה להסתייע בבעלה. נזק זה נגרם בגין מעשה הנזיקין וניתן לפצות בגינו בתביעת התלויים.
יובהר ויודגש - פיצוי זה משולם לאלמנה/לתובעת בכובעה כמטיבה בלבד בגין אספקת שירותי אב לקטינים ולא בגין אובדן השכר שנגרם לה עקב הצורך לספק שירותי אב לקטינים. אין עסקינן בהבדל סמנטי אלא בהבדל מהותי וכפי שיפורט בהמשך לאבחנה זו גם תהיינה, בסופו של יום, השלכות על גובה הפיצוי שיהיה על הנתבעות לשלם בפועל לתובעת בשלושת כובעיה- כיורשת/תלויה ומטיבה.

באשר לפיצוי לעתיד בגין אבדן שירותי אב- הפיצוי בגין כך יפסק לקטינים במסגרת תביעת התלויים ולא במסגרת תביעת העזבון שכן בזו לא ניתן לקבל פיצוי בגין אבדן שירותי המנוח (שכן זהו נזק שנגרם לתלויים), אך הפיצוי בגין כך יווסף לפיצוי בגין השנים האבודות הכל כפי שנקבע בהלכת צרור.

עילת התביעה העומדת ל"מיטיב" במקרה של תביעת תלויים ו/או שנים אבודות

בתביעות בגין נזק גוף שנגרם לנפגע לא קמה עילת תביעה לאדם אחר בגין הנזקים שנגרמו לו, למעט נזקים שנגרמו למיטיב ול"נפגע" העונה על הקריטריונים שנקבעו ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהן ז"ל.
על כן, (למעט בהתקיים החריגים המנויים לעיל), בעת ששמים את נזקיו של הנפגע - אין להביא בחשבון את הפסד הכנסותיו של כל אדם אחר לרבות שותפו בעסק ובן זוגו.

רוצה לומר, אין מביאים בחשבון את השלכות הפגיעה בניזוק על אדם אחר ואין מתחשבים בנזקיו של אותו אחר גם אם הינו קרוב לנפגע, אלא אם אותו אחר הינו מטיב. לדוגמא, מקום בו עסקינן בבן זוג שנעדר מעבודתו, או נאלץ לשרת את הנפגע בגין התאונה וזאת מעבר למקובל בין קרובי משפחה.

הרעיון העומד מאחורי פיצויו של בן הזוג (מקום בו עליו לסעוד את הנפגע) הינו עקרון השבת המצב לקדמותו - קרי, אין סיבה כי המזיק ייהנה משירותי חינם שווה כסף של המטיב, שעה שהנפגע היה רשאי לשכור שירותים אלו תמורת תשלום ולקבל החזר מלא בגין כך. במקרה זה עוברת עילת התביעה בגין אותם שירותים מהנפגע (מקבל השירות) לבן הזוג ("משה") (נותן השירות). בן הזוג ("משה") הינו בגדר "מטיב" שקמה לו עילת תביעה עצמאית בגין השירותים שהעניק לניזוק. (במקרה דנן לילדיו וילדי בן זוגו המנוח).
"...המבנה היסודי של זכויות בעלי הדין מזיק - ניזוק - מטיב הוא, שעם מתן ההטבה, זכאי המטיב להיפרע על ההטבה כשיעור ההטבה, והניזוק אינו רשאי לתבוע סכום זה מהמזיק במצב דברים זה, כשתביעת המיטיב סולקה למיטיב על-ידי המזיק, וכן במקרה שהמיטיב תובע ישירות את המגיע לו מהמזיק, ואף במקרה שברור כי יש בכוונת המיטיב לתבוע מאת המזיק את סכום ההטבה, בכל אחד ממקרים אלה סכום ההטבה אינו מהווה חלק מסכום הפיצויים המגיעים לניזוק או שייפסקו לו. במקרים אלה אין לקבל את הטענה או את ההנחה שהמיטיב הסב אל הניזוק את זכותו להטבה מהמזיק. אכן, זה המקרה שבפנינו, שבו המיטיב (האלמנה) תבע את המשיבים מכוח חוק הטבת נזקי גוף (ראו בנושא זה בספרו של ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף [3], בעמ' 963 והאסמכתאות שם).
8.          במאמר מוסגר אוסיף, שתוצאה דומה הייתה מתקבלת גם אם התביעה של היורשים הייתה נגד צד שלישי שאינו המעביד. כפי שכבר נזכר, כשהמיטיב תובע את המגיע לו מהמזיק, סכום הפיצויים המגיע לניזוק אינו כולל את שווי ההטבה. הזכות לתבוע את ההטבה היא בידי המיטיב (האלמנה), והמזיק אינו חייב לשלמה לניזוק. דבר זה ראוי להדגשה, שכן במשולש היחסים המזיק-הניזוק-המיטיב, המוסד זכאי לתבוע את הגימלאות ששילם וישלם לניזוק מהמזיק רק עד סכום השווה לגובה הפיצויים אשר מגיעים לניזוק מהמזיק. לגבי תביעת נזיקין נגד המעביד, נאמר במפורש בסעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כמצוטט לעיל. בתביעה נגד צד שלישי שאיננו המעביד נלמד הדבר מהאמור בסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה1995-. הדבר עולה גם מן הפסיקה. מבין פסקי-דין רבים שבהם נקבע הדבר, אזכיר את ע"א 709/80 פרלמן נ' לוזון [1], שם אומר השופט ברק, בעמ' 277:
"...הגישה הנכונה היא, כי את תשלומי הביטוח הלאומי, אשר שולמו בעבר או שישולמו בעתיד, יש לנכות מסך כל הפיצויים המגיעים לניזוק, בין אם אלה פיצויים בגין הנזק המיוחד שהתרחש בעבר, ובין אם אלה פיצויים בגין הנזק בעתיד, בין אם אלה פיצויים בגין אבדן ההשתכרות, ובין אם אלה פיצויים בגין נזקים אחרים. לרבות ריבית והצמדה... הטעם לכך הוא, כי תשלומי הביטוח הלאומי (בעבר ובעתיד) מפחיתים את זכותו של הניזוק כלפי המזיק, ומעמידים תחתיה את זכות המוסד לביטוח לאומי כלפי המזיק, זכות המעוגנת בסעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], והמבוססת על הלכות הסוברוגאציה... זכותו של המוסד כלפי המזיק מעוגנת בזכותו של הניזוק לפיצויים מאת המזיק, זכות, שבנעליה נכנס המוסד..." (ההדגשות שלי - ת' א').
כאמור לעיל, סכום הפיצויים אשר מגיע לניזוק מהמזיק אינו כולל את ההטבה. לפיכך, כשיש למוסד תביעה נגד המזיק לתשלום הגמלאות שהוא שילם ועתיד לשלם לניזוק, ותביעה זו מוגבלת לסכום הפיצויים אשר מגיע לניזוק, אין המוסד זכאי להיפרע מהסכום המגיע למיטיב מהמזיק. כמצוטט לעיל, בתביעתו מהמזיק בא המוסד בנעליו של הניזוק כדי שיעור הגימלאות שהוא שילם ושהוא עתיד לשלם לניזוק. כשם שלניזוק אין תביעה נגד המיטיב, כך גם אין למוסד תביעה כזו.
לא נעלם ממני פסק-דיני בע"א 2596/92 הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' כהן [2], שם הייתה התוצאה שונה בכל הנוגע לגימלאות המוסד. בערעור שם לא הועלו הנימוקים אשר ביסוד החלטתי כאן. מכל מקום, בהנמקתי לעיל אני מבקש להסתייג מהאמור שם".
(השופט אור בע"א 163/99 עיזבון המנוח דאב מזאווי ז"ל ואח' נ' א. דורי, חברה לעבודות הנדסיות בע"מ ואח' (13.12.00) (בס' 8-7 לפסה"ד).

בפרשת מזאווי ז"ל נקבע כי עומדות לאלמנה שתי עילות תביעה נפרדות, עצמאיות ומצטברות:

·     · עילת תביעה כמטיבת נזקי המנוח בגין התקופה שממועד התאונה ועד למותו בגין התאונה וזאת עקב סיעודו על ידה.

·     · עילת תביעה כיורשת בגין הנזקים שנגרמו לעזבון המנוח ממועד פציעתו ועד לפטירתו (בניכוי הפיצוי בגין עילת התביעה של האלמנה כמטיבה).

בפרשת מזאווי ז"ל נקבע כי הפיצוי בגין העילה השניה - תביעת התלויים, "נבלע" בתשלומי המל"ל ועל כן נדחתה תביעתם, אך לצורך עילת התביעה כמטיבה נקבע כי היא זכאית לה כשלעצמה וזו אינה ברת ניכוי.

לא עלה בידי לאתר פסיקה המאזכרת את פרשת מזאווי ז"ל בכל הנוגע לתביעת המיטיב ועל כן המסקנה המתבקשת הינה כי הלכה זו לא שונתה; סויגה; צומצמה; או בוטלה ע"י ביהמ"ש העליון.


השלכות האמור לעיל על הסוגיות שלדיון

מששמיעת הראיות (למעט חקירה נגדית קצרה של התובעת על תצהיר משלים) לא התקיימה בפני - כל שעלי לבחון ולדון בו הוא אך ורק את סבירות טענות הצדדים עפ"י הראיות הכתובות שהובאו בפני.

מצאתי מקום לקבל חלק מטיעוניהם של שני הצדדים כאשר מפעם לפעם אאמץ טיעוניו של צד זה או אחר בנקודות מסוימות כמו גם ראייה ובחינה של העובדות והמצב המשפטי בזווית שונה מהם.

תמים דעים אני עם הנתבעים כי התובעת (עם כל אי הנוחות שבקביעה זו ביחס המנוח) היתה, ככל הנראה, הרוח החיה ועמוד התווך של משפחת אנוך. עסקינן בבחורה חדורת מוטיבציה ושאיפות להצליח, (גם לשיטת הנתבעות), תוך שהיא עושה כל שביכולתה על מנת להפיח רוח זו גם במנוח. לצורך כך, התאפשר למנוח להקדיש כשנה ומחצה, להשלמת לימודי בגרות שכן התובעת ביקשה לצמצם את הפערים ההשכלתיים שהיו בינה לבינו, תוך שבני הזוג מקריבים קורבן של ויתור על הכנסת המנוח.

המנוח אכן התכוון ואף פתח כעצמאי עסק בענף מיזוג אוויר ושיפוצים, ומלאי הציוד שנותר לאחר מותו מעיד על כך. ציפיות בני הזוג היו, כי דרכו של המנוח תצלח וכי יעלה בידיו לפתח עסק משגשג. בני הזוג נסמכו, בין היתר, על כך שבכל רמת הגולן היה רק עסק אחד שעסק בתחום זה ונראה היה, לכאורה, כי התנאים האוביקטיבים התיישבו עם מחשבה זו. ברם, המציאות תפחה על פני בני הזוג שכן המנוח לא עשה חייל בעסקיו.

בשנת 2000, השנה הראשונה להקמת עסקו של המנוח, הכנסתו הממוצעת הסתכמה בכ- 500 ₪ לחודש. על כן, לא סבירה טענת התובעים כי בשנה זו העלים המנוח הכנסות וכי השתכר שכר גבוה יותר, שכן ברי כי יכול היה להשתכר עשרת מונים בלא חיוב במס הכנסה.

אם התובע היה מנהל עסק בשנת 2001 בלא לדווח לשלטונות המס על פתיחתו - היה מקום לשקול את הטענה כי עבד ב"שחור". ברם, המנוח יכול היה לדווח על הכנסות בסך של 5,000 ₪ ברוטו לפחות, בלא לשלם כל מס ובלא ליטול על עצמו כל סיכון כספי, לרבות פלילי, היה ויימצא כי הינו מעלים מס.

לא זו אף זו, המנוח אף אמור היה, בהיקף הכנסות זה, להיות "עוסק פטור" ולא לגבות מע"מ מלקוחותיו, שכן עד לסכום של 60,000 ₪ לערך בשנה עסקינן ב"עוסק פטור". בדרך זו יכול היה המנוח לזכות ביתרון תחרותי ביחס למתחרהו הנדרש לגבות מע"מ ובכך היה מקטין העלות לצרכן הסופי בלא לפגוע ברווחיו.

לאור האמור לעיל, על מנת להרים את הנטל להוכחת הטענה כי המנוח עבד "בשחור"- ניצבים התובעים בפני משוכה גבוהה מזו שהיה עליהם לעבור לו המנוח כלל לא היה מדווח על הכנסותיו.

זאת ועוד, אין חולק כי המנוח דיווח, (גם לשיטת התובעים), על חלק מהכנסותיו. על כן, הצגת ספרי הנהלת החשבונות וניסיון של ממש לאתרם או לשחזרם היו מאפשרים בדיקה האם התשלומים ששולמו ע"י אותם לקוחות (אשר בסופו של יום התובעים ויתרו על זימונם לחקירה ועל הגשת אישוריהם כראייה) נכללו בספרי הנהלת החשבונות של המנוח, או לא - שאז ניתן להוסיפם להכנסות המנוח. יאמר כי לשיטת התובעים עסקינן בניהול ספרים באמצעות תוכנת מחשב ועל כן קל היה יותר לנסות ולשחזר את אותו תיעוד.

כך גם סביר כי אירע בשנת 2001 במהלכה הרוויח המנוח בממוצע 3,658 ₪ לחודש. יחד עם זאת, יש לזכור כי כחודש לפני התאונה החל יואב ללכת לגן הילדים ועל כן עד ללידת נירה יכול היה המנוח להשביח את הכנסותיו בשל הזמן הפנוי הנוסף שעמד לרשותו. זאת ועוד, לדעתי, הגידול המשמעותי בהכנסות המנוח מ- 500 ₪ לחודש בשנת 2000 ל- 3,658 ₪ בשנת 2001 מעיד על יכולת וצפי של ממש להשביח, באותה תקופה, את הכנסתו לכדי 4,500 ₪ נטו לערך, נומינאלי.

יש להניח כי בהמשך היתה ההכנסה עשויה לרדת במעט לצורך טיפול בילדים ולאחר מכן עולה ככל שהילדים היו גדלים.
על כן, נזקי התמיכה בגין אובדן כושר השתכרות לעבר יחושבו על בסיס הכנסה נומינלית של התובע בסכום של 4,500 ₪.

הנתבעות אוחזות בחבל משני קצותיו. מחד טוענות הנתבעות שיש להביא בחשבון את הכנסות התובעת עובר לתאונה ומאידך כי יש לזקוף לחובתה בלבד את שאיפותיה להצליח בתפקיד ניהולי, שאיפות שכשלו וזאת על אף שהתובעת ניחנה בכישורים פורמליים בהיותה בעלת תואר שני במינהל ציבורי.

התובעת האמינה כי היא מסוגלת להצליח בתחום הניהולי ועל כן לא היתה נכונה להמשיך ולעבוד כמורה, על אף שהשתכרה למעלה מ- 10,000 ₪ - אולם תקוותיה נכזבו וכתוצאה מכך ירדה הכנסתה פלאים.

בענייננו, יש להביא בחשבון את התפקיד שמלא המנוח בבית ואת הכנסותיו הנמוכות וכן את פוטנציאל השתכרותה של התובעת - פוטנציאל שכולל בחובו הן את הצלחותיה והן את כישלונותיה.

כך גם באשר למנוח. כשם שמביאים בחשבון את כישלונו בעסקיו יש להביא בחשבון, ולו גם באופן חלקי, את כישלון התובעת בהסבת המקצוע שעשתה ואשר לא נטען כי נעשתה לצורכי התביעה.

יתרה מכך, התעלמות ממצב דברים זה עושה עוול עם הילדים הניזוקים. ככל שעלה בידי לבדוק בפסיקה - לא נבחנו השלכותיה של סוגיה זו על מי שאינו בן הזוג שנותר בחיים - קרי ילדי בני הזוג.

על הנתבעות לקבל את התובעת על יתרונותיה וחסרונותיה ("AS IS") ואין הן יכולות ליהנות מכשרונותיה, חריצותה ותעוזתה בלבד ובה בעת לזקוף לחובתה בלבד את ניסיונותיה הלגיטימיים למצוא לה עיסוק בתפקיד ניהולי בהנחה (שגויה) כי תצליח בו יותר מהעיסוק בו עסקה לפני התאונה.

האמונה בעצמה והמוטיבציה של התובעת היו כה רבים עד כי היא ניסתה להוציאם לפועל על אף שעול פרנסת וטיפול הילדים הוטל עליה בלבד. על כן, ברי כי אם התובעת עשתה זאת בנקודת זמן כה קשה בחייה ובחיי ילדיה - חזקה כי היתה עושה זאת גם ובמיוחד אם המנוח היה נותר בחיים.

על כן, משכשלה התובעת בעיסוקיה ומשלא הובא ע"י הנתבעות כל טעם מדוע כשלה (למעט הטעם כי ציפיותיה מעצמה היו מוגזמות) - סביר להניח כי היא היתה כושלת גם אם היתה עושה זאת בחיי המנוח.

לו היתה התובעת עושה זאת בחי המנוח וכושלת - אין חולק כי היה מקום להביא בחשבון גם את הכנסותיה בתקופה בה כשלה ולא רק את הכנסותיה בתקופה בה צלחה דרכה הכלכלית (אך כנראה לא האישית).

כך גם יתכן באשר למנוח, אשר יכול ובמרוצת השנים היה מצליח יותר בעסקיו, ויתכן כי במקרה של כשלון מתמשך היה חוזר להיות שכיר ומשתכר שכר גבוה יותר מזה שהרוויח כעצמאי.

תמים דעת אני עם הנתבעות כי המנוח והתובעת החליטו, בלית ברירה, ולנוכח המציאות לחרוג "מהמקובל" כך שהתובע יטפל בילדיהם בעוד שהתובעת תהיה למפרנסת העיקרית.

לדעתי, יש לחשב את הפיצוי בגין אובדן השתכרות על בסיס הכנסה נמוכה יותר של המנוח מזו שחושבה ע"י התובעים ובה בעת יש להביא בחשבון בסיס שכר נמוך יותר של התובעת לאחר התאונה בגין ניסיונותיה שלא צלחו לשפר את מצבם הכלכלי שלה ושל הילדים.
יש להבחין לצורך כך בין שינוי בגין הפסד שכר הנובע מצמצום משרה על מנת לטפל בילדים (צמצום שהתובעת לא זכאית לפיצוי בגינו ואשר לא יובא בחשבון), לבין הפסד שכר הנובע מרצונה של התובעת לשנות מקצוע בשל שאיפותיה , בלא כל קשר לתאונה.

הנני ער לעובדה כי התובעים לא טענו לפרשנות שלעיל. ברם, התשתית העובדתית והמשפטית לכך הונחה וניתנה לנתבעות ההזדמנות להתייחס לה בתגובה להחלטתי מיום 19.12.07 והן אף מימשו זכותן זו. ר' ע"א 4757/05 בנק הפועלים בע"מ נ' מזל זייתוני (19.12.07).

זאת ועוד, אין בחישוב שיערך להלן כדי לחרוג משיעור הפיצוי שתבעו התובעים והוא נמוך באופן ניכר מהחישוב שנעשה על ידם.

חישוב הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות
נתונים בסיסיים

מספר הידות הבסיסי: 6 (המנוח, האלמנה, שני ילדים, משק בית וחסכון). (מספר הידות יפחת, כמובן, עם הגיע הילדים לבגרות).

כפי שיפורט להלן, שכר המנוח והתובעת יחושבו בשונה מהכנסות המנוח והתובעת עובר לתאונה.

בסיס החישוב:
     (א) שכר המנוח - בעבר - 4,500 ₪ נומינלי (במקום 3,682 ₪ עובר לתאונה).
                - בעתיד - 6,500 ₪ נכון למועד פסה"ד.
     (ב) שכר התובעת- בעבר - 9,500 ₪ נומינלי (במקום 10,482 ₪ עובר לתאונה).
                - בעתיד - 11,000 ₪ נכון למועד פסה"ד (במקום 11,844 ₪ בהצמדה למועד פסה"ד).

הפסדים בעבר
ערך ידה משכר המנוח בעבר (4,500:6) = 750 והפסד של 5 ידות= 3,750.
ערך ידת המנוח בשכר התובעת בעבר (9,500:6) = 1,583.
ההפסד החודשי נטו בעבר (1,583-3,750) 2,167 X 75.5 חודשים ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק שחושבו על פי חישוב מחזורי+ - 230,640 ₪.

הפסדים בעתיד, עד הגיע הילדים לבגרות
ערך ידה משכר המנוח בעתיד, עד הגיע יואב לגיל 21 ונירה לגיל 18 (ולצורך פשטות החישוב- נחשב לניר הפסד מלא גם בתקופת השירות הצבאי ונתעלם מהפסדי התובעת בתקופת השירות)- (6,500:6)=1,083 ₪ והפסד של 5 ידות = 5,415 ₪ .

ערך ידת המנוח משכר האלמנה בתקופה זו (6: 11,000)= 1,833 ₪.

ההפסד החודשי נטו בתקופה זו= 3,582 ₪ X 120 (היוון ל- 13 שנים) = 429,840 ₪.

הפסדים בעתיד, מהגיע הילדים לבגרות ואילך
מספר הידות- 4

ערך ידה משכר המנוח (4: 6,500) = 1,625 ₪ והפסד של 3 ידות = 4,875 ₪.

ערך ידת המנוח בשכר האלמנה (9,500:4)= 2,375 ₪.
ההפסד החודשי נטו בתקופה זו= 2,500 ₪ X 252.2961 (מקדם ההיוון עד הגיע המנוח לגיל 70, כמקובל בעצמאים) 630,740 ₪ X 0.6809 (היוון נוסף עקב הקדמת התשלום ב- 13 שנים= 429,471 ₪.
סה"כ הפסדי תמיכה לעבר ולעתיד 1,089,951 ₪.

הפסדי תמיכה
אובדן שירותי בן זוג וצד שלישי לעבר ולעתיד

בעת התאונה היה המנוח כבן 30 והתובעת כבת 29. תוחלת חייו של המנוח היתה עד לגיל 81, למשך 51 שנה. התובעת זכאית הן לפיצוי בגין אובדן שירותי בן זוג והן בגין עזרת צד שלישי במשק הבית.
"אם הפיצוי בשל אבדן שירותי בן-הזוג שנפטר מוענק בגין העדרו של הנפטר, הרי הפיצוי בשל עזרה במשק בית ייפסק עבור ההוצאות שבהם על בני-המשפחה לעמוד כדי למלא את מקומות של הנפטר. הפיצויים, משני הסוגים באים למלא את החסר שנגרם עקב הפטירה: הפיצויים מן הסוג הראשון נועדו למלא את אשר נגרע, בגדר שירותי המנוח, מן התא המשפחתי, ואילו הפיצויים מן הסוג השני נועדו לכסות את ההוצאות שנוספו למשפחה עקב הפטירה של בן-הזוג; לא אבדן שירותים, כי אם תוספת שירותים הנובעת מן הפטירה. במקרה הראשון ייפסק הפיצוי עבור טרחתו היתירה של בן-הזוג שנותר בחיים, ואילו במקרה השני - עבור ההוצאות הנוספות שעליו להוציא כדי למלא את החסר שנובע מפטירת בן-הזוג." (קציר, עמ' 1196).

על דרך של אומדנה הנני פוסק לתובעת פיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין אבדן שירותי בעל וצד שלישי לעבר ולעתיד עד לגיל 70. בסכום זה הבאתי בחשבון את ניסיונו והכשרתו של המנוח, הן בבניית/פיקוח על בניית הבית בכרמיאל והן בעבודתו בשיפוצים בקצרין.
כמו כן, יובא בחשבון בפריט זה החסכון לתובעת בהעסקת עוזרת בית שעה שהמנוח היה בבית ופטר, חלקית לפחות, את התובעת מעיסוק זה ומהצורך לשכור שירותים אלו בתשלום.

אובדן שירותי אב/עזרת צד שלישי לעבר

הוכח כי עד לתאונה לא שכרה משפחת אנוך שירותי מטפלת, כמו גם שירותים לעזרה במשק הבית.
שוכנעתי כי התובעת אכן שכרה עוזרת בית תקופות ממושכות וכן שירותי שמרטפות, וזאת בנוסף לסיוע שסייעה אֵם התובעת.
יש להניח כי בתקופה בה עבדה התובעת בהיקף משרה גדול יותר - העזרה בשכר לה נזקקה הייתה גבוהה יותר ומנגד, בתקופות בהן לא עבדה התובעת, או עבדה בהיקף משרה נמוך - העזרה בשכר לה נזקקה הייתה נמוכה יותר.

יש לזכור כי יואב הינו (במועד פסה"ד) כבן 8 שנים ולנירה טרם מלאו 6 שנים. על כן, גם אִם התובעת רוצה הייתה לחסוך בטיפול בילדים - לא ניתן היה לעשות כן נוכח גילם הצעיר. כן יש לזכור כי בעת אירוע התאונה היה יואב כבן שנתיים ימים ואילו נירה אף טרם נולדה ולא זכתה להכיר את אביה המנוח.

מאחר ועסקינן באובדן שירותים לעבר, שירותים שסופקו ע"י התובעת בעצמה או בכספה שלה - יפסק הפיצוי לעבר לתובעת עצמה. פיצוי זה אינו כולל את השירותים שסופקו על ידי סבתם של הילדים, אליהם אתייחס בנפרד.
לענייננו - התובעת זכאית לפיצוי כמטיבה בגין שירותי "אב" (להבדיל משירותי "אם") שסיפקה לקטינים ממועד התאונה ועד למועד פסה"ד. הכוונה הן לשירותים שסיפקה בעצמה והן לשירותי מטפלות ששכרן שולם על ידה. פיצוי זה לא יובא בחשבון לצורך הניכויים שיש לנכותם מסכום הנזק.

מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת את הסכומים כדלקמן:
·     בגין התקופה שמיום התאונה ועד ליום 30.8.02 סך של 3,000 ₪ לחודש לפי ערכו נכון ליום 15.10.01. סה"כ הפיצוי בגין תקופה זו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד פסק הדין מסתכם בסכום של 47,017 ₪ (הפיצוי חושב במסגרת "שיערוך מחזורי +).
·     בגין התקופה שמיום 1.9.02 ועד ליום 30.8.04 סך של 2,750 ₪ לחודש לפי ערכו נכון ליום 1.9.02. סה"כ הפיצוי בגין תקופה זו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד פס"ד מסתכם בסכום של 83,046 ₪ (הפיצוי חושב במסגרת "שיערוך מחזורי +).
·     בגין התקופה שמיום 1.9.04 ועד ליום 31.1.08 סך של 2,500 ₪ לחודש לפי ערכו נכון ליום 1.9.04. סה"כ הפיצוי בגין תקופה זו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד פס"ד מסתכם בסכום של 116,351 ₪ (הפיצוי חושב במסגרת "שיערוך מחזורי +).
·     סה"כ הפיצוי - 246,414 ₪.


שירותים שסופקו על ידי הסבתא

שוכנעתי כי סבתם של הילדים סייעה ומסייעת רבות לתובעת בגידול ילדיה. נוכח כך שחלפו למעלה משש שנים מאז אירוע התאונה ברי כי אין בכוונת הסבתא להגיש תביעה כמיטיבה. על כן, במקרה דנן התקיים החריג שנקבע בפרשת מזאווי ז"ל וזכות התביעה עומדת לניזוקים - לילדים.
על דרך של אומדנה הנני פוסק לילדים פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין השירותים שסופקו על ידי סבתם.

אובדן שירותי אב לעתיד

כאמור, יואב הינו כבן 8 ולנירה טרם מלאו 6 שנים. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק ליואב פיצוי בסך של 70,000 ₪ בגין אובדן שירותי אב לעתיד ולנירה פיצוי בסך של 80,000 ₪ בגין אובדן שירותי אב לעתיד.

הנזק הלא ממוני

הנני פוסק לתובעים פיצוי בסך של 48,760 ₪ בגין הנזק הלא ממוני.

הוצאות קבורה ומצבה

התובעים עותרים בסיכומיהם לפיצוי בגין הוצאותיהם לרכישת חלקת קבר, הקמת המצבה והעברת גופת המנוח בסכום כולל של 25,000 ₪. התובעים הציגו קבלות בגין אמבולנס , סידורי לוויה ומצבה בסכום כולל של 22,950 ₪ נומינאלי.
לטענת הנתבעות, אין מקום לחיובן בסכום העולה על הסך של 15,964 ₪ בגין הוצאות הקמת המצבה שכן לטענתן אין הן חבות בתשלום בגין סידורי לוויה פרטית בקיבוץ.

אין דעתי כדעת הנתבעות. משהמדינה הכירה בקבורה פרטית ומשאמונת המנוח ובני משפחתו הינה כי הקבורה "התואמת" לאמונתם הינה קבורה בטקס פרטי ולא דתי- זכאים התובעים לפיצוי בגין כך. אין עסקינן בגחמה אישית או בטובת "הנאה" אלא בטקס קבורה על כל הצער ועוגמת הנפש הכרוכים למשפחה. אם וככל שניתן להקל על החוויה הקשה - שומה על הנתבעות לשאת בכך.

על כן זכאים התובעים לפיצוי בגין ההוצאות כדלקמן, בהתאמה לקבלות שהוגשו:

אמבולנס- 450 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.10.01 ועד מועד פסה"ד - 652 ₪.
מצבה- 14,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.11.01 ועד מועד פסה"ד - 20,934 ₪.
סידורי לוויה- 8,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.10.01- 11,585 ₪.

סה"כ נכון למועד פסה"ד - 33,171 ₪.

סיכום הנזק

הפסדי השתכרות בשנים האבודות     1,089,951 ₪      
הוצאות קבורה ומצבה      33,171 ₪      
נזק לא ממוני      48,760 ₪      
אבדן שירותי אב לעתיד      150,000 ₪      
אבדן שירותי בעל ועזרת צד שלישי לעבר ולעתיד      150,000 ₪      
אבדן שירותי אב לעבר - תביעת מיטיבה      246,414 ₪     
שירותים שסופקו על ידי הסבתא      20,000 ₪      
סה"כ     1,738,296 ₪      



ניכויים

ניכוי תגמולי קרן מקפת

בבית המשפט המחוזי בת"א תלוי ועומד ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום (בתיק נפרד), לפיו מסכום הפיצויים יש לנכות את תגמולי קרן מקפת, המשולמים לתובעים. בהתאם למוסכם בין הצדדים - הכרעה בערעור תינתן לאחר מתן פסק דין בתיק שבפנינו.

הנתבעות הגישו חוות דעת אקטוארית ביחס לשווי גמלאות קרן מקפת - 1,067,433 ₪ - התובעים, מבלי להתייחס לנכונות החישוב, מסכימים בסיכומיהם להקפאת הסכום הנ"ל בידי הנתבעות.

סכום זה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום 27.1.08 מגיע לכדי 1,105,778 ₪.

ניכויי המל"ל

התאונה הוכרה כ"תאונת עבודה" על ידי המל"ל. התובעים היו זכאים לגמלת תלויים, אולם מאחר וקצבת השארים היתה גבוהה יותר וויתרו התובעים על קצבת התלויים ובחרו בקצבת השארים.

בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהגישו הנתבעות מסתכמת גמלת השארים ב- 600,416 ₪.

בהתאם להסכם שנחתם לפני שנים רבות בין הנתבעות לבין המל"ל שילמו הנתבעות למל"ל סך של 264,276 ₪.

לטענת התובעים, "...מקום שבפועל שילם המזיק למטיב סכום נמוך מסכום אותו היה עליו לשלם לו, מחמת וויתור, פשרה או מכל סיבה אחרת, אין הוא זכאי לנכות מסכום הפיצוי אותו הוא חב לניזוק אלא את הסכום ששילם בפועל. במשולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב, הסימטריה בהכרח נפגעת, כאשר אחד מהשלושה מוותר. ניכוי הסכום ששולם למיטיב בפועל-יגרום, לכאורה, לתובעים, לקבל פיצוי העולה על נזקיהם. מאידך גיסא, ניכוי הסכום "האקטוארי" על ידי המזיק, שויתר, מטעמיו, על חלק מתביעתו, פוגע, איפוא, בסימטריה, וכיצד שלא נביט על כך-הניזוק או המזיק "יתעשרו" על חשבונו. בבחירה בין הניזוק למזיק יש להעדיף, לעניות דעתנו, את ענייננו של הניזוק, ולו מחמת העובדה הבסיסית, שהמזיק הוא שפגע בניזוק, והוא שהביא מלכתחילה למצב הדברים, בו נאלץ הניזוק לתבוע את נזקיו. כך נראה לנו צודק, מבחינה מוסרית, כל עוד "התעשרותו" של הניזוק אינה גדולה מ"התעשרותו" של המזיק..." (סעיף י"ב (3) לסיכומי התובעים).

מוסיפים וטוענים התובעים כי אמנם גישתם זו אינה תואמת את עקרון השבת המצב לקדמותו, אולם יש בה כדי לאזן כך ששני הצדדים יתעשרו במידה שווה מהוויתור שעשה המל"ל.

לטענת הנתבעות, עתירת התובעים עומדת בסתירה להלכה הפסוקה כפי שנקבעה בע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המל"ל שקבע כי אין בהסכם כדי לגרוע דבר מהניזוק.

בנסיבות העניין, יש לדחות את גישת התובעים על אף שלכאורה יש בה כדי "להעשיר" את הנתבעות. "התעשרותן" של הנתבעות נובעת מהסכם שכרתו לפני עשרות שנים עם המל"ל - הסכם שנועד לחסוך התדיינויות, לרבות זמן שיפוטי והוצאות ניכרות. לא אחת, יש בהסכם כדי לפגוע בטענות שהיו עומדות לנתבעות כלפי המל"ל, אלמלא אותו הסכם. ההסכם שבין הנתבעות למל"ל לא נעשה על חשבון התובעים ואין בו כדי לגרוע מזכויותיהם.

עסקינן כאמור בהסכם החל בתביעות שיפוי של המל"ל כנגד מבטחות בתביעות שעילתן על פי החוק.

אין המדובר בהסכם לטובת צד שלישי, דהיינו התובעים, ואין בו כדי לגרוע מזכויות התובעים ועל כן יש לנכות את מלוא תשלומי המל"ל מהפיצוי שנפסק לתובעים.

אופן ניכויי תשלומי מקפת ותשלומי המל"ל

אין חולק כי התובעים זכאים לפחות ל-25% מ"סכום הנזק". כן אין חולק כי "סכום הנזק" במקרה דנן הינו לאחר ניכוי תשלומי מקפת כפי שנקבע בע"א 541/06 החברה להגנת הטבע נ' עזבון אורה פורמן ז"ל.

ברם, לאור ההלכה שנקבעה בפרשת מזאווי ז"ל יש לפסוק תחילה לתובעת- כמטיבה את הפיצוי בגין הטבת נזקי הילדים בגין אובדן שירותי אב שסופקו על ידה ממועד התאונה ועד למועד פסה"ד בסכום של 246,414 ₪.

לאחר ניכוי הסך הנ"ל, מסתכם סכום הנזק ב-1,491,882 ₪. מסכום זה יש לנכות את תשלומי מקפת בסך של 1,105,778 ₪ ועל כן יתרת סכום הנזק מסתכמת ב- 386,104 ₪.

מסכום זה יש לנכות את תשלומי המל"ל בסכום של כ- 600,000 ₪ ברם, אין מחלוקת כי התובעים זכאים ל-25% מיתרת הנזק דהיינו, 25% מהסך של 386,104 ₪ = 96,526 ₪.

אמנם, בפרשת מזאווי נדון ניכוי תשלומי המל"ל מסכום הנזק ולא ניכוי תשלומי קרן מקפת. ברם, לדעתי אין כל רלבנטיות לשוני זה. הרציו העומד מאחורי פרשת מזאוי הינו כי משניתנה הטבה - אין היא חלק מהפיצוי המגיע לניזוק והזכות לפיצוי בגינה עוברת למטיב. על כן זו השאלה היחידה העומדת לדיון.

משההטבה ניתנה ע"י התובעת (בין בעצמה ובין ע"י שכירת שירותי מטפלת בתשלום בו היא נשאה מכיסה)- עוברת אליה זכות התביעה כמטיבה ואין כל רלבנטיות לעובדה שהיא תובעת גם בכובעה כתלויה/יורשת (בגין רכיבי נזק אחרים) ויש להניח "כאילו" תביעתה כמטיבה הוגשה ע"י צד שלישי.
אין זה מעינינן של הנתבעות כי קיימת זהות בין המטיבה לבין התובעת ובלבד שאין בזהות זו כדי לגרוע מזכויותיהן בהשוואה למצב בו המיטיב היה צד שלישי ולא התובעת.

בתום ישיבת יום 23.10.07, במהלכה נשמעה חקירתה הנגדית של התובעת על תצהירה המשלים, הסבתי את תשומת לב הצדדים לפסה"ד שניתן בפרשת מזאווי ז"ל, תוך שהנני מביע דעתי כי יכול ויש בו להשפיע על הפיצוי שייפסק בתיק זה.

אוסיף ואציין כי אמנם בפרשת מזאווי ז"ל נקבע כי האלמנה הגישה תביעתה גם על פי חוק הטבת נזקי גוף בעוד שבענייננו התובעת לא ציינה בכתב תביעתה כי היא תובעת גם כמטיבה. ברם, בפועל היות התובעת מטיבה עלה מפורשות בתצהירים, בחקירות הנגדיות ובסיכומים ונוכח ההלכה שנקבעה בפרשת בנק הפועלים איני רואה כל מניעה להתייחס לסוגיה זו.
     
היה וייקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי כי אין לנכות את תשלומי מקפת- יהיה על הנתבעות לשלמם לתובעים תוך שיש להביא בחשבון את תשלומי המל"ל ואת התשלומים שישולמו עפ"י פסק דין זה.
היה והצדדים יהיו חלוקים ביניהם בשאלה זו- הינם רשאים לפנות בעתיד לצורך מתן החלטה שתהווה חלק בלתי נפרד

סוף דבר
אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעות לשלום לתובעים את הסכומים כדלקמן:

לתובעת כמיטיבה - סך של 246,414 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסה"ד ועד לתשלום המלא בפועל.

לתובעים את הסך של 96,526 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסה"ד.
סה"כ הפיצוי שישולם ע"י הנתבעות הינו 342,940 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13%, מע"מ, אגרה, הוצאות ויציאות משפט לרבות תשלום עבור חוו"ד קצין.

זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מוות בתאונת דרכים

  2. תביעת תלויים תאונת דרכים

  3. ההבדל בין תביעת תלויים תביעת עזבון

  4. אובדן תמיכת אב / אם בזמן שירותו הצבאי

  5. חישוב פיצוי לא לפי שיטת הידות

  6. שיטת הידות - ידת החסכון / ידת משק הבית

  7. ההבדל בין תביעת תלויים לתביעת שנים אבודות

  8. מוות בתאונת דרכים - בת 50

  9. מוות בתאונת דרכים - בת 68

  10. מוות בתאונת דרכים - בן 15

  11. מוות בתאונת דרכים - בן 16

  12. מוות בתאונת דרכים - בן 17

  13. מוות בתאונת דרכים - בן 18 ללא תלויים

  14. מוות בתאונת דרכים - בן 20 ללא תלויים

  15. מוות בתאונת דרכים - בן 21 ללא תלויים

  16. מוות בתאונת דרכים - בן 21

  17. מוות בתאונת דרכים - בן 23 - תאונת עבודה

  18. מוות בתאונת דרכים - בן 23 ללא תלויים

  19. מוות בתאונת דרכים - בן 26

  20. מוות בתאונת דרכים - בן 28 ללא תלויים

  21. מוות בתאונת דרכים - בן 28

  22. מוות בתאונת דרכים - בן 29

  23. מוות בתאונת דרכים - בן 30

  24. מוות בתאונת דרכים - בן 31 ללא תלויים

  25. מוות בתאונת דרכים - בן 32

  26. מוות בתאונת דרכים - בן 33 תאונת עבודה

  27. מוות בתאונת דרכים - בן 33

  28. מוות בתאונת דרכים - בן 34

  29. מוות בתאונת דרכים - בן 35 תאונת עבודה

  30. מוות בתאונת דרכים - בן 35

  31. מוות בתאונת דרכים - בן 36 בלי משפחה

  32. מוות בתאונת דרכים - בן 36

  33. מוות בתאונת דרכים - בן 37

  34. מוות בתאונת דרכים - בן 38 תאונת עבודה

  35. מוות בתאונת דרכים - בן 39

  36. מוות בתאונת דרכים - בן 40

  37. מוות בתאונת דרכים - בן 41

  38. מוות בתאונת דרכים - בן 42

  39. מוות בתאונת דרכים - בן 43

  40. מוות בתאונת דרכים - בן 44

  41. מוות בתאונת דרכים - בן 46

  42. מוות בתאונת דרכים - בן 47

  43. מוות בתאונת דרכים - בן 49 ללא תלויים

  44. מוות בתאונת דרכים - בן 49

  45. מוות בתאונת דרכים - בן 50 ובת 46

  46. מוות בתאונת דרכים - בן 50

  47. מוות בתאונת דרכים - בן 51

  48. מוות בתאונת דרכים - בן 52 תאונת עבודה

  49. מוות בתאונת דרכים - בן 54 תאונת עבודה

  50. מוות בתאונת דרכים - בן 57

  51. מוות בתאונת דרכים - בן 58 בת 48

  52. מוות בתאונת דרכים - בן 58

  53. מוות בתאונת דרכים - בן 6

  54. מוות בתאונת דרכים - בן 61

  55. מוות בתאונת דרכים - בן 65 תאונת עבודה

  56. מוות בתאונת דרכים - בן 66

  57. מוות בתאונת דרכים - בן 7

  58. מוות בתאונת דרכים - בן 72

  59. מוות בתאונת דרכים - בן 75 בת 64

  60. מוות בתאונת דרכים - בן 75

  61. מוות בתאונת דרכים - בן 83

  62. מוות בתאונת דרכים - בן 9

  63. מוות בתאונת דרכים - בת 18 ללא תלויים

  64. מוות בתאונת דרכים - בת 22 ללא תלויים

  65. מוות בתאונת דרכים - בת 39

  66. מוות בתאונת דרכים - בת 43 ללא תלויים

  67. מוות בתאונת דרכים - בת 43

  68. מוות בתאונת דרכים - בת 45

  69. מוות בתאונת דרכים - חרדי תלמיד ישיבה

  70. מוות בתאונת דרכים אשה ממוצא אתיופי

  71. פיצוי על תאונת דרכים קשה וקטלנית

  72. השנים האבודות - 7 עובדות שחשוב לדעת

  73. תביעת תלויים שהם גם יורשים - מוות בתאונת דרכים

  74. תביעת תלויים של אדם שנהרג בתאונת דרכים

  75. פיצוי לילדים שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים

  76. חישוב פיצויים - רווק שנהרג בתאונת דרכים

  77. האם התאונה בה קיפח המנוח את חייו מהווה תאונת דרכים, כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד ?

  78. תביעה לפיצויים בגין נזקי עיזבון ותלויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

  79. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון