מוות בתאונת דרכים - בן 35 תאונת עבודה

1. המנוח ז"ל נהרג בתאונת דרכים בעת שהיה בדרכו לעבודה, ביום 26.10.97. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל. בתובענה שבפני תובעים התובעים את נזקיהם מהנתבעת שביטחה את הרכב בו נהג המנוח בעת התאונה, הן כתלויים במנוח, ולחילופין כיורשיו - תביעת העזבון. המנוח (יליד 7.11.62) היה בן 35 במותו. אלמנתו נאוה היתה בת 32. ילדיו גל ובר היו בני 9 ו-5 ואילו בתו מור נולדה כחודשיים לאחר מותו. 2. הפסדי השתכרות של המנוח המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים מתייחסות בעיקר לשאלה מהו בסיס השתכרותו של המנוח לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות של התובעים. אתייחס, איפוא, בראשית דבריי לסוגיה זו. המנוח עבד עובר למותו ב"רמית" - שותפות שעסקה בגידול ושיווק אפרוחים (להלן: "רמית"). את תחילת דרכו ב"רמית" החל ב-1990 כעובד זוטר. לנוכח כישוריו ומקצועיותו הוא קודם, עם השנים, לתפקידי ניהול. בתפקידו האחרון, שאותו קיבל כחודשיים לפני מותו, הוא שימש כמנהל חוות רביה במושב "תלמי יפה". שכרו בשנים האחרונות לפני מותו הלך והשתפר. ב-1995 השתכר כ-.5,000 ש"ח ברוטו. מאז עלה שכרו והגיע ב-1997, סמוך לפני מותו לסך של -.9,917 ש"ח ברוטו (כולל שווי שימוש ברכב). עליית השכר, שהיתה הדרגתית במהלך השנים, עלתה באופן משמעותי עם מינויו של המנוח כמנהל חוות הרבייה. טוענים התובעים כי עם מינויו כמנהל חוות הרביה, כחודשיים או שלושה לפני מותו, היה אמור שכרו של המנוח לעלות, לאחר תקופת נסיון, בשיעור כ-.1,500 ש"ח ברוטו לחודש ולאחר כ-6 חודשים ב-.500 ש"ח נוספים. המנוח נהרג בטרם הסתיימה תקופת הנסיון ועל כן לא זכה הוא בחייו להעלאה זו של שכרו. תוספת זו שולמה לאלמנתו, לאחר מותו, באופן רטרואקטיבי עם המשכורת של חודש אוקטובר. התוספת בת -.500 ש"ח, היתה אמורה להשתלם החל ממאי 1998. טענה זו, אשר נתמכה בעדותו של יואל זייטלבך - חשב "רמית" ובעדותה של נאוה דביר, האלמנה, מקובלת עלי. אין כל סיבה לפקפק בעדויות אלה, מה עוד שהן נתמכו במסמכים (ראה נספח ב' לתצהיר ת/2). טענת הנתבעת כי העלאת השכר האחרונה בשיעור -.1,500 ש"ח, ששולמה לאלמנה לאחר מות המנוח, היא מלאכותית ובאה על מנת לסייע לה בתביעה הנוכחית, לא הוכחה כדבעי. אין כל טעם וסיבה לפקפק במהימנותם של העדים הנ"ל ובמסמכים שהציגו. שכרו האחרון של המנוח עמד, איפוא, על סכום של -.9,917 ש"ח לחודש ברוטו והחל ממאי 1998 אמור היה שכרו לעמוד על -.10,417 ש"ח כפי שהובטח לו עם קידומו לתפקיד הנ"ל. 3. ב"כ התובעים טוענת בסיכומיה כי בקביעת שיעור שכרו של המנוח, יש להביא בחשבון אף את המשכורת 13 שהיתה משולמת מדי פעם ע"י המעביד לעובדים המצטיינים, או לעובדים שהחברה רצתה ביקרם. על תשלום משכורת 13 העיד זייטלבך. מדבריו עולה כי משכורת זו אינה משולמת באופן אוטומטי לעובדים, אלא למצטיינים שבהם ובכפוף לרווחי השותפות באותה שנה. אין, אם כך, ודאות כי המנוח, על אף שביעות רצונם של מעבידיו מעבודתו (ראה עדות זייטלבך (עמ' 25 לפרוטוקול), היה מקבל משכורת 13 באופן קבוע מדי שנה. בנסיבות אלה סבור אני כי יש להוסיף לבסיס השכר משכורת 13 חלקית, היינו 50% ממנה מדי שנה על בסיס המשכורת האחרונה ששולמה באוקטובר 1997. שיעור זה יתווסף לשכר שקיבל המנוח ערב מותו, לצורך חישוב הפסדי השתכרות. 4. לעומת זאת, אין מקום לקבל טענת התובעים בדבר העלאות צפויות נוספות בשכר המנוח בעתיד. הוכח, אמנם, כי מדובר בעובד יעיל, חרוץ ומוכשר, אשר מעבידתו העריכה את עבודתו וכישוריו ואף קידמה אותו תוך פרק זמן קצר יחסית, אך עדיין לא הוכח, בודאות הדרושה, כי שיעור העלאת השכר והקידומים יהיה מהיר במידה כה מואצת כפי שטענו התובעים. יחד עם זאת, ברור כי שכרו של המנוח היה צפוי לגדול עם השנים, אם בשל הותק ההולך ונצבר עם השנים ואם בשל שביעות רצונם של מעבידיו מעבודתו, כמקובל וכנהוג במשק. בנסיבות אלה, סבור אני כי יש לקבוע על בסיס אומדנא דדיינא, כי שכרו של המנוח היה עולה בשיעור של 15% מדי 5 שנים, החל ממאי 1998 עד הגיעו לגיל הפרישה על פי דין, היינו לגיל 67. תוספת זו תתווסף לשכרו מדי 5 שנים, כאמור, לצורך קביעת הפסדי השתכרותו. 5. באי כח הצדדים נחלקו בשאלה מה שוויה של ההטבה שניתנה למנוח בגין הרכב שניתן לו ואשר שימש אותו בעבודתו. הנסיבות שהוכחו בפני, לרבות סוג הרכב בו השתמש המנוח (טנדר), מצביעות על כי רכב זה אינו מהווה תחליף של ממש למכונית פרטית משפחתית, אלא בחגים ובשעות הערב לאחר יום עבודה. מקובלת עלי, איפוא, דעתו של המומחה מטעם הנתבעים, מר מוגילבקין, אשר קבע כי שווי ההטבה בגין רכב כפי שהיא משתקפת בתלושי השכר של המנוח בסך -.790 ש"ח לחודש - תואמת את נסיבות המקרה שבפני ואין מקום להוסיף על הטבה זו סכומים נוספים לשם חישוב הפסדי השתכרותו של המנוח. שיעור ההטבה נכלל בשכר שקיבל המנוח ונלקח בחשבון בעת שקבעתי את רמת השתכרותו ערב מותו. 6. המנוח בוטח ע"י מעבידו בפוליסת ביטוח מנהלים בחברת הביטוח אררט (ראה נספח י"א לתצהיר ת/3 וכן סעיף 11 לתצהירו של זייטלבך ת/2). במסגרת זו נוכו 8.33% משכרו על חשבון פיצויי פיטורין ו-5% נוספים בגין זכאותו לתגמולים. סכומים אלה נוכו, כאמור ממשכורתו. משכך יש להוסיף אותם, היינו סכום של 13.33% מהמשכורת ברוטו לבסיס ההשתכרות, על פיו יחושבו הפסדי התובעים בגין אובדן הכנסותיו של המנוח. 7. העולה מכל האמור עד הנה הוא כי בחישוב הפסדי התמיכה של התובעים בעבר יש להביא בחשבון את שכרו של המנוח, חלק ממשכורת 13 ותוספת של 13.33% שנוכתה משכרו בגין ביטוח מנהלים - הכל כאמור לעיל וכפי שקבעתי בפסק דין זה. לסכומים שיתקבלו יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה כחוק בהתאמה מיום מותו של המנוח עד יום מתן פסק דין זה, ולנכות מהם מס הכנסה בשיעור 25%. לגבי העתיד: את חישוב הפסדי התמיכה בעתיד יש לחשב על בסיס שיעור ההשתכרות שקבעתי לעיל, בצרוף ההעלאות במשכורת לפי השיעורים ובמועדים שקבעתי בסעיף 4 לפסק הדין. חישוב ההפסדים ייערך עד הגיע המנוח לגיל 67, הוא גיל הפרישה המקובל היום במשק, וזאת בהעדר נתונים ונסיבות שיצדיקו קביעת גיל פרישה אחר במקרה זה. 8. השתכרות האלמנה - תובעת 1 טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי יש להביא בחשבון את השתכרותה של התובעת מעבודה בטרם מות בעלה ולנכות סכום זה מהסכום הכולל שייפסק לה בגין אובדן תמיכת המנוח. טענה זו לא הוכחה. האלמנה אישרה, אמנם, כי עבדה תקופה קצרה בביתה כקוסמטיקאית ובבניית צפרניים, אך תקופה זו ארכה חודש או חודשיים בלבד וממנה אין להסיק, בשום פנים ואופן, כי הכנסותיה מעבודתה בתקופת חיי בעלה היו משמעותיות. יש לזכור כי התובעת התאלמנה בגיל 32 בעת שהיתה מטופלת בשני ילדים קטנים והיתה בהריון מתקדם עם הבת השלישית. בנסיבות אלה, ובהעדר ראיות אחרות לענין משך עבודתה, נוטה אני לקבל את דברי האלמנה לפיה הספיקה לעבוד בבניית צפרניים תקופה קצרה ביותר (חודש או חודשיים) לאחר שקודם לכן סיימה קורס שהכשיר אותה לעבודה זו. אין לנכות, איפוא, מאובדן ההכנסה של התובעים את השתכרות האלמנה שהיתה, אם בכלל, מזערית וזניחה בנסיבות הענין. 9. מעמד האלמנה - תובעת 1 טוענת הנתבעת כי הואיל ואלמנת המנוח נישאה בשנית, כ-4 שנים לאחר מות בעלה, יש לפסוק לה פיצוי בגין אובדן הכנסות בעלה עבור ארבע שנים בלבד. כשלוש שנים לאחר מות בעלה, נסעה התובעת 1 לארה"ב על מנת לנסות ולשקם את חייה לאחר הטראומה הקשה שחוותה עקב מות בעלה בתאונת דרכים. בתחילה נסעה לטיול בגפה לתקופה קצרה, אך לאחר מכן שבה לניו-יורק עם שלושת ילדיה. מאז היא מתגוררת בארה"ב. במהלך חקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנתבעת הודתה האלמנה כי היא מתגוררת בניו-יורק עם חבר לחיים למעלה משנה (מיום מתן עדותה בביהמ"ש) וכי היא נישאה לו בנישואים אזרחיים. את נישואיה הסבירה האלמנה ברצונה להשיג רשיון עבודה תקף (גרין קארד). עוד טענה כי כלל לא ברור עתיד היחסים בינה לבין חברה לחיים, לאור העובדה שהוא רווק ללא ילדים משלו שאינו מוכן, לטענתה, לשאת בעול כלכלתם של שלושת ילדיה, ובניגוד לכוונותיה או רצונותיה הוא אינו מעוניין לחזור ולהשתקע בארץ. אם תתווסף לנסיבות אלה העובדה שביום עדותה לפחות, לא היו לבני הזוג ילדים משותפים, הרי שמתקבל הרושם כי עתיד יחסיהם של האלמנה עם חברה לחיים, או בעלה לו נישאה בנישואין אזרחיים לוט בערפל, או לפחות לא ברור נכון לעת הזאת. אמנם כן, האלמנה הסתירה כי היא חיה חיים משותפים קבועים עם חבר, לו נישאה בנישואין אזרחיים. היא אף הסתירה עובדה זו מבאת כוחה, אשר הופתעה מהודאתה בדבר נישואיה, במהלך חקירתה הנגדית - הודאה שבאה לאחר שהוברר לה כי חוקר מטעם הנתבעת גילה את שם חברה על דלת הדירה בה היא מתגוררת. אמנם כן, הודאתה זו באה לאחר הכחשה מפורשת קודמת בדבר מגוריה עם החבר (אייל תמרי), שניתנה במהלך עדותה הראשית, בטרם נודעו גילויי החוקר מטעם הנתבעת. אמנם כן, נסיון הההסתרה, שהתגלה רק במהלך החקירה הנגדית תודות לפעולת חקירה שביצעה הנתבעת באמצעות חוקר מטעמה, מערער במידת מה את אמינות גירסתה של האלמנה. אלא שאין בכל אלה כדי להביאני למסקנה כי יש לשלול מהתובעת 1 פיצויים בגין אבדן תמיכת בעלה המנוח, החל מהיום בו החלה להתגורר עם חברה, תחת קורת גג אחת. אף אם מיסדה התובעת 1 את מערכת יחסיה עם חברה (ע"י עריכת נישואים אזרחיים) ואף אם מערכת יחסים זו נמשכת עד היום (לזכור כי עדותה ניתנה בביהמ"ש לפני כשנתיים), עדיין לא שוכנעתי ביציבותה ואופיה הקבוע של מערכת יחסים זו, במיוחד לאור מעמדם האישי של בני הזוג (רווק ואלמנה, אם לשלושה ילדים) ולאור העובדה, שלא הופרכה, כי אין החבר נושא בעול פרנסתם של הילדים. לא יהא זה צודק לקבוע בנסיבות אלה כי האלמנה התנתקה מתלותה בהכנסות בעלה המנוח בשל נישואיה, או חייה המשותפים כידועה בציבור, עם חברה. עובדה היא כי כל שעלה בידי החוקר מטעם הנתבעת להעלות בחכת חקירתו הוא שלט הנושא שם החבר המתנוסס על דלת דירתה. אני מניח כי לו היה עולה בידיו להצביע על עובדות או נסיבות נוספות המצביעות על חיים משותפים או חיי נישואין של ממש בין בני הזוג, לא היתה הנתבעת מהססת מלהציגן בפני בית המשפט ובפני האלמנה במהלך חקירתה הנגדית. זאת ועוד: לא הוכח כלל כי נישואיה האזרחיים עם חברה ו/או חייה המשותפים עימו כידועה בציבור, היטיבו עימה והביאו להסרת תלותה הכלכלית בהכנסותיו של בעלה המנוח. נהפוך הוא: לדבריה, שלא הוכחשו ע"י הנתבעת וע"י החוקר מטעמה, חברה אינו עובד בתקופה האחרונה, שכן החברה בה עבד פשטה את הרגל. עובדה זו והעדר ראיה כלשהי בדבר היקף הכנסותיו של החבר לפני שפוטר מעבודתו אינם מצדיקים שלילת הפסדי התמיכה מהאלמנה, החל מהתקופה בה עברה להתגורר עימו. ראיות בדבר היקף עבודתו והכנסותיו של החבר ובדבר תמיכתו או אי תמיכתו באלמנה, ניתן היה להשיג בקלות יחסית באמצעות החוקר שהעסיקה הנתבעת בארה"ב. כל שעלה בידיו של החוקר לגלות היה, כאמור, קיומו של אותו שלט על דלת דירתה, המציין את שם חברה המתגורר יחד עימה. כשאלה הם פני הדברים, לא ברור כלל כי האלמנה הצליחה להקטין את נזקי אבדן התמיכה מהכנסות בעלה המנוח, באמצעות נישואיה או חייה המשותפים עם חברה. העובדות והנסיבות שפורטו על ידה במהלך עדותה, שלא נסתרו ולא הופרכו ע"י הנתבעת או ע"י החוקר מטעמה, אינן מצביעות על קיומה של תמיכה צפויה איתנה ורצופה של חברה - תמיכה שתצדיק אי חיוב הנתבעת בפיצויים לאלמנה בגין הפסד תמיכת בעלה המנוח. (ראה לענין זה פסק דינו של ביהמ" העליון בע"א 7244/97 חכמי - רותם חב' לביטוח בע"מ). 10. חישוב הפיצויים בגין הפסדי תמיכה ותלות חישוב הפיצויים בגין ראש נזק זה ייעשה לפי שיטת הידות. המנוח הותיר אחריו, כאמור, אלמנה ו-3 ילדים קטינים. בצרוף ידת משק הבית תחולק הכנסתו, כפי שקבעתי לעיל ל-6 ידות. מתוכן יש להפחית את ידת המנוח, כך שחישוב הפסדי התלות ייעשה על בסיס חלוקת הכנסתו ל-6 ידות והכפלת שוויה של ידה אחת ב-5, לגבי הפסד הכנסות התלות בעבר, היינו מיום התאונה עד יום מתן פסק הדין. לסכום שיתקבל יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מאמצע התקופה. לגבי העתיד: התלויים בהכנסת המנוח הם, כאמור אלמנתו - תובעת מס' 1 - ושלושת ילדיו: גל - ילידת 11.12.88 בר - יליד 9.3.93 מור - ילידת 5.12.97. חישוב הפסדי התלות יעשה לגבי כל אחד מילדיו, עד הגיעו לגיל 18, כאשר חלקו של כל אחד מהם בהפסדי התלות הוא ידה אחת. עם הגיע כל אחד מילדי המנוח לגיל 18 ועד הגיעם לגיל 21, יפוצו הם על בסיס שליש ידה לכל אחד מהם - כמקובל בפסיקה. עם הגיע ילדי המנוח לגיל 21 לא יהיו הם זכאים עוד לפיצוי בגין אבדן תמיכה של המנוח. כמובן שהפסדי התלות של האלמנה יחושבו עד מועד פרישת המנוח לגמלאות לו היה ממשיך בעבודתו (67). כל הסכומים שפסקתי בראש נזק זה יהוונו כמקובל. 11. תובעת התובעת 1 - האלמנה - פיצוי בגין הפסדי השתכרות שהיו לה, לטענתה, עקב מות בעלה המנוח. דין תביעה זו לדחיה. התובעת העידה כי לא עבדה מעולם באופן רצוף ומסודר, פרט למספר חודשים בהם עבדה בבניית צפרניים, כפי שפורט לעיל. לאחר מות בעלה לא עבדה היא לא בארץ ולא במהלך שהותה בניו-יורק. היא הסבירה עובדה זו בחוסר יכולתה לעבוד לאחר התאונה, אם בשל מצב נפשי קשה אליו נקלעה כתוצאה מהאובדן הקשה ואם בשל היותה מטופלת בשלושה ילדים רכים בשנים. בנסיבות אלה, אין מקום, לדעתי, לפצות את האלמנה בגין אובדן השתכרות שלה - השתכרות שלא הוכחה כלל ועיקר. העובדה כי למדה מקצוע מכניס ורווחי, לטענתה, מספר חודשים לפני שבעלה נהרג אינה מצביעה, כשלעצמה, על כוונה לעסוק בבניית צפרניים אילולא מות בעלה. היותה אם לשלושה ילדים קטנים, היא הגורם העיקרי, לדעתי, לחוסר יכולתה, או אי רצונה לצאת לעבודה ולאו דווקא התאונה הטרגית בה קיפח בעלה את חייו. 12. אובדן שרותי אב ובעל מהעדויות שהושמעו בפני מצטיירת תמונה של אב מסור ואוהב שהקדיש זמן רב לשני ילדיו הקטינים, עד שנהרג במהלך התאונה. הוא אף הקדיש לא מעט מזמנו לעבודות תחזוקה שונות ולעבודות גינון בבית. תחומי עיסוקיו במסגרת עבודתו ב"רמית" הכשירו אותו לביצוע עבודות אלה, כך שנחסכו מהמשפחה הוצאות ניכרות בתחום זה. בין שהמנוח היה מסיים את עבודתו בשעות 14:00-15:00 מדי יום, כפי שטוענים התובעים, ובין אם היה חוזר בשעות הערב, כפי שטענה העדה גב' ברהום. לא ניתן לחלוק על העובדה כי לתובעים נגרמו וייגרמו נזקים של ממש בגין אבדן שרותי בעל ובעיקר בגין אבדן שרותי אב לשלושת ילדיו הקטנים. בקביעת הנזק בגין אובדן שרותי בעל לאלמנה, יש להביא בחשבון את העובדה כי היא נישאה בשנית במהלך שהותה בחו"ל, כאמור לעיל. מאז שהחלה להתגורר עם חברה לחיים, או בעלה, לא ניתן לדבר על נזקים בגין אובדן שרותי בעל, שכן מן הסתם, ובכך הודתה האלמנה, היא נהנית מהעזרה והתמיכה שהוא מעניק לה במהלך חייהם המשותפים תחת קורת גג אחת (ראה עמ' 29 לפרוטוקול). בהתחשב בכל האמור, ובעיקר בעובדה כי שלושת ילדיו הקטנים, אשר אחד מהם נולד לאחר מותו, הפסידו שרותי אב לפרקי זמן ארוכים ביותר, ולמעשה במשך מרבית תקופת ילדותם, או כל תקופת ילדותה של הבת הצעירה, לא נהנו הם כלל משרותי אב כמקובל במקומותינו, יש לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה בשיעור שישקף ניסובת אלה ואת התקופה הארוכה, אשר במהלכה גדלו ויגדלו הילדים ללא אב ביולוגי מסור ואוהב. כן יש להביא בחשבון את התקופה הקצרה יחסית בה חייתה האלמנה ללא שרותי בעל, עד שעברה להתגורר עם חברה. את פיצוי בראש נזק זה אני אומד בסכום גלובלי כולל, עבור כל התובעים, בסך -.300,000 ש"ח כשהוא משוערך להיום. 13. עזרת צד ג' מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת כי התביעה בגין ראש נזק זה חופפת, למעשה, את התביעה בגין אובדן שרותי אב ובעל. זאת ועוד: לא הוכח כלל כי התובעת נזקקה לעזרה נוספת מעבר לעזרה לה נזקקה ואותה קיבלה במהלך חייו של בעלה. גם לפני מותו נעזרה היא בעוזרת בית ובעזרה בשמירה על הילדים, כך שמות בעלה לא הגביר את הצורך בעזרת צד ג'. יש לדחות, איפוא, את תביעת התובעת בראש נזק זה. 14. הוצאות רפואיות תובעים התובעים לפצותם על ההוצאות שהוציאו לשם קבלת טיפולים פסיכולוגיים שלהם נזקקו עקב הנזקים הנפשיים הכבדים שנגרמו להם עקב מותו הפתאומי והבלתי צפוי של אבי המשפחה. תביעה זו לא נתמכה בחוות דעת רפואית בתחום הפסיכיאטרי כנדרש ועל מנת להוכיח נזק שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים ועל מנת לזכות בפיצויים לפי חוק הפלת"ד. המנעותה של האלמנה מלהגיש חוו"ד הוסברה ברצונה להמנע מהטלת "סטיגמה" כדבריה, על ילדיה עקב מצבם הנפשי. זכותה לוותר על הגשת חוו"ד כזו. עם זאת, עולה השאלה מדוע נמנעה היא מלהגיש חוו"ד פסיכיאטרית לגביה, שהרי אף היא נפגעה נפשית, לטענתה, כתוצאה מהתאונה ומות בעלה. בין כך ובין כך, בהעדר חוו"ד של מומחה מטעם ביהמ"ש, מנוע אני מפסיקת פיצוי בגין נזקים נפשיים שנגרמו לתובעים, ובמיוחד לילדים, שכן אלה לא הוכחו כלל כנדרש על פי חוק הפלת"ד ותקנותיו. זאת ועוד: לא ברור כלל האם זכאים התובעים לפיצוי בגין נזקים שנגרמו להם והוצאות רפואיות בכלל זה, כנפגעים. עם זאת, ועל אף האמור לעיל, סבור אני כי יש לפצות את התובעים בסכום כולל וגלובלי בגין הטיפולים הנפשיים שהם קיבלו סמוך לאחר הטרגדיה שפקדה אותם. אינני סבור כי הנתבעת תחלוק על עצם קבלת הטיפולים ועל הצורך לתיתם בסמוך לאחר התאונה. היא אף לא תחלוק על העובדה כי חלק מהם לפחות מומן ע"י האלמנה (חלק מהטיפולים סופקו לתובעים ע"י שרותי הרווחה של עירית חדרה בחינם). הפיצוי שאפסוק לתובעים בפריט זה אינו גבוה והוא משקף בעיקר את הסכומים שהוציאה האלמנה בעבר, בגין הטיפולים שהעניקה לעצמה ולילדיה. אין בו כדי לפצות על טיפולים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים בעתיד - טיפולים שהצורך לקבלם לא הוכח כלל ועיקר. אני פוסק לתובעים בגין הוצאות שהיו להם בעבר, כאמור לעיל, סכום כולל ומשוערך להיום בסך -.25,000 ש"ח. 15. קצבת זקנה אין מקום לפצות את האלמנה בגין הפסד קצבת זקנה שהיתה משתלמת לה בבוא העת אילולא נהרג בעלה בגיל כה צעיר. נקבע ע"י בית המשפט העליון כי: "עם מותו של המנוח חדלה זכותו לקבל גמלת זקנה כשם שחדלה חובתו לשלם עבורה. תחת זאת העמיד המחוקק בין השאר, את קצבת השאירים. משנקבע כי זו גדולה מקצבת הזקנה, שוב אין לומר כי האלמנה זכאית הן לקצבת זקנה כפיצוי מהמזיק והן לקצבת שאירים (מהביטוח לאומי)". (ע"א 328/81 אבודרם נ' מלון הילטון, פד"י ל"ח (1) 745. התביעה בפריט זה נדחית. 16. תביעת העזבון תביעתם החלופית (לתביעת התלויים) של התובעים, שהם יורשיו של המנוח, היא התביעה בשם עזבונו. במסגרת תביעה זו תובעים הם את הוצאות הקבורה והקמת המצבה שהיו לעזבון וכן הוצאות בגין ארוח בימי השבעה. הוצאות אלה, ככל שהיו, ואין ספק כי היו "נבלעות" בסכומים הגבוהים יחסית שפסקתי במסגרת תביעת התלויים (התובעים תבעו בגין פריט זה סכום כולל של -.18,000 ש"ח). על כן אין מקום לחייב בהם את הנתבעת בנוסף לחיובה לפצות את התלויים שכן בתי המשפט פוסקים, כמקובל, את הסכום הגבוה מבין השניים ולא את שניהם כאשר קיימת זהות בין התלויים במנוח לבין יורשיו, כמו במקרה שלפני. תביעת עזבון נוספת אותה העלו התובעים נבלעת אף היא בתביעת התלויים, וזו התביעה בגין קיצור תוחלת חייו של המנוח, אשר קיפח את חייו בהיותו בן 35 בלבד. בהתחשב בקיצור תוחלת חייו בלמעלה מ-40 שנה, אני פוסק לעזבון בגין קיצור תוחלת חיי המנוח סכום כולל המשוערך להיום בסך -.300,000 ש"ח. עוד תובעים התובעים, בשם עזבון המנוח וכיורשיו, פיצוי בשל אובדן השתכרותו בשנים האבודות מאז שקיפח את חייו ועד מועד פרישתו מהעבודה. התובעים נמנעו מלתבוע פריט נזק זה בכתב התביעה המקורי ואף נמנעו מלבקש את תיקון כתב התביעה, ע"י הוספת פריט נזק זה בגדרו, לאחר שבית המשפט העליון הכיר לראשונה בזכות לפיצוי בגין פריט נזק זה בהלכת אטינגר הידועה (ע"א 140/00 עזבון אטינגר - חיה אטינגר). בית המשפט העליון חידש אמנם הלכה לאחר הגשת התביעה והכיר לראשונה בפיצוי העזבון בגין ההפסדים שנגרמו לו כתוצאה מהפסד הכנסות בשנים האבודות, אך עדיין היה על התובעים לבקש את תיקון תביעתם כדי לכלול בגדרה תביעה לפיצוי בגין ראש נזק זה. (ראה ספרו של א. גורן: סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה שמינית עמ' 145). משלא עשו כן מנועים התובעים מלהעלות תביעה זו לראשונה, בכתבי סיכומיהם. 17. ניכויים מהסכום הכולל שנפסק לתובעים על פי פסק דין זה יש, כמובן, לנכות את קצבאות המל"ל המהוונות שקיבלו ויקבלו התובעים במהלך חייהם במסגרת קצבאות שאירים. סכומים אלה חושבו והוונו ע"י האקטואר שי ספיר והוצגו בחוות דעת עדכנית שצורפה לסכומי הנתבעת (מיום 7.6.05). לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של שי ספיר ובשיעור הקצבאות המהוונות שיש לנכות מסכום הפיצויים הכולל לו זכאים התובעים. כך חרף הסתייגותה של ב"כ התובעים ממספר קביעות כמפורט בתשובתה לסיכומי הנתבעת. 18. סוף דבר: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים כאמור בפסק דין זה. לסכום שיוותר לתשלום, כאמור, לאחר ביצוע הניכויים, יתווספו הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצרוף מע"מ. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוותתאונת עבודה