מוות בתאונת דרכים - בן 35

1. ביום 14.5.99 נהרג המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") בתאונת דרכים שעה שרכב על אופנועו (נספח א' לכתב התביעה). המנוח נהרג בתאונת דרכים כתוצאה מפגיעת אופנוע אחר ומשאית שאליה נהדף. הוא היה מבוטח אצל הנתבעות (נספח ב' לכתב התביעה). טענת הנתבעות בכתב ההגנה כי המנוח נהרג כתוצאה מתחרות אופנועים נזנחה בסיכומים, בהעדר כל ראיה לגביה. 2. המנוח יליד 5.12.64, והתובעת 2, ילידת 1972, היא אלמנתו (להלן: "גלית"). התובע 3 הוא בנם של המנוח וגלית, יליד 12.5.94 (להלן: "רונאל"), והוא מתגורר עם אמו. גלית ורונאל הם יורשיו של המנוח, בחלקים שווים, על-פי צו ירושה שניתן ביום 8.9.99 (נספח ד' לכתב התביעה). התביעה הוגשה על-ידי עיזבון המנוח והיורשים הנ"ל בגין נזקי התלויים והעיזבון. עבודתו של המנוח והכנסתו 3. המנוח היה כבן 34 בעת מותו, ועבד בתחום היהלומים. הוא החל את דרכו כמלטש יהלומים בשנת 1985. לאחר מכן למד ביקוע יהלומים. בשלב מאוחר יותר הועסק המנוח כמנקד יהלומים, ולבסוף התקדם לתפקיד של קניין יהלומים בחברת א.ק.א. תעשיות יהלומים בע"מ (להלן: "חברת א.ק.א."), הנמצאת בבעלות אברהם קייזמן (להלן: "קייזמן"), וכן במסגרת חברת SIAM FANCY DIAMOND POLISHING CO. LTD (להלן: "סיאם") הרשומה בתאילנד. בתפקיד זה עסק החל משנת 1994 ועד למותו (תצהירה של גלית סעיף 9, ותצהירו של קייזמן). המנוח אף החזיק ב- 30% ממניותיה של חברת סיאם פנסי (ישראל) בע"מ, ויתרת המניות בחברה זו הוחזקו על-ידי חברת סיאם תאילנד, ששילמה את שכרו של המנוח (תצהירה המשלים של גלית בסעיף 5, ונספח א'). בבקשה למשכנתא שהגישו המנוח ואשתו זמן קצר לפני מותו נרשם עיסוקו כ"בוקע" יהלומים (נספח ז' לתצהיר גלית). אך ממכלול הראיות עולה שהוא עבד בשנים האחרונות לחייו כקניין יהלומים, ועדויותיהם של קייזמן וגלית בענין זה מקובלות עלי. 4. בתצהירו של קייזמן נאמר כי המנוח השתכר עובר למותו סך של כ- 6,700 דולר ארה"ב לחודש, ששולם לו במזומן על-ידי חברת א.ק.א. וחברת סיאם. קייזמן מדגיש בתצהירו כי המנוח היה עובד מקצועי, רציני, אחראי ואמין, ואין לו ספק כי היה מתקדם בעבודתו אלמלא התאונה הטראגית שארעה לו. על כך הוסיף קייזמן בעדותו כי המנוח היה בתפקיד הבכיר ביותר בחברה שבבעלותו (עמ' 29), וכי לקח לו שש שנים כדי ללמד אותו כיצד להיכנס לנעליו של קייזמן. הוא היה אדם מוכשר, שידע ללטש, לבקע ולקנות יהלומים. כדברי קייזמן: "אין הרבה כאלה אנשים בענף... איש חומרי גלם... הוא יכול להתפרנס גם בלעדי, הוא לא היה צריך אותי. אני הייתי צריך אותו" (עמ' 23). כמו כן אמר קייזמן על המנוח (עמ' 30): "לפי כישוריו, איש שקונה חומרי גלם הוא קונה את כל חומרי הגלם ואם המנוח היה חי, אני רוצה להאמין, ואני מתכוון למה שאני אומר, עולם ומלואו. הנזק האישי שלי הוא אדיר, יכול להיות שהכל היה אחרת. לאילן היו כישורים אדירים, הוא יכול היה להסתדר בלעדי, הוא לא היה צריך אותי, אדם מוכשר יכול לעשות הכל. בתחום היהלומים, הוא בוקע. איש מקצוע מעולה. איך אני אשלם לאדם הרבה כסף? רק אדם מוכשר היה מקבל שכר כמו ששילמתי לו, זה נחשב לשכר גבוה". עבודתו של המנוח היתה כרוכה בנסיעות רבות לחו"ל, בעיקר לתאילנד ולבלגיה, ובענין זה המנוח היה עצמאי. הוא רכש חומרי גלם במדינות אלו וגם בארץ (עמ' 24). 5. בענין שכרו של המנוח, נשאל קייזמן בחקירתו הנגדית מדוע אין מסמכי הנהלת חשבונות כלשהם המאששים את טענתו כי המנוח השתכר סך של 6,700 דולר בחודש. הוא הסביר כי חברת א.ק.א. איננה פעילה מאז שנת 2001 (עמ' 19). תצהירו של קייזמן נערך ביום 6.11.02, ומעדותו עולה כי מסמכי הנהלת החשבונות נמצאים, אך איש לא אמר לו להביאם ולצרפם (עמ' 20-19). מחדל זה תמוה בהתחשב בעובדה שעל-פי תלושי השכר של חברת א.ק.א., שצורפו כנספח ג' לתצהירה של גלית, ושקייזמן אישר אותם בעדותו (עמ' 20), היה שכרו של המנוח 3,000 ₪ בלבד. עוד יש לציין כי התובעים צרפו לתצהיריהם אך ורק שני תלושי שכר בגין הסך של 3,000 ₪ לחודש, לחודשים אפריל 1997 ומרץ 1999 (נספח ג' לתצהיר גלית). אך גם הנתבעות אינן חולקות על כך שהמנוח השתכר עובר למותו סך 3,000 ₪ לחודש, וזו למעשה טענתן. 6. גלית טענה בעדותה כי הסך של 3,000 ₪ ששולם למנוח בתלוש משכורת היה בנוסף לסכום שקיבל בדולרים במזומן, וכי סכום זה לא היה מופקד בחשבון הבנק (עמ' 49). לדבריה, המנוח היה מביא לה בתחילת החודש את משכורתו במזומן, חלק בשקלים וחלק בדולרים, והיא היתה מפקידה בבנק כ- 10,000 ₪, ואת היתרה היו מוציאים במזומן (עמ' 54-53). היא טענה כי ניתן לראות הפקדות אלו בדפי החשבון. עיון בדפי החשבון שצרפה גלית לתצהירה (נספחים ט'-י') מגלה את ההפקדות הבאות במזומן בחודשים האחרונים לחיי המנוח: 8,000 ₪ ביום 2.2.99, 7,000 ₪ ביום 5.3.99, 5,200 ₪ ביום 23.3.99, 20,000 ₪ ביום 30.3.99, 8,000 ₪ ביום 4.5.99. בבקשת המנוח וגלית לקבלת משכנתה מיום 29.3.99, הצהיר המנוח כי משכורתו החודשית נטו היא 4,300 ₪ (נספח ז' לתצהיר גלית). גלית טענה בעדותה כי המנוח מילא סכום זה לפי עצת פקיד הבנק, אך גם ציין בטופס כי יש לו סך של 400,000 ₪ ממקורות עצמאיים (עמ' 52-51). 7. אחותה של גלית, הגב' פרי ביטון (להלן: "ביטון") טענה אף היא בתצהירה - לא ברור על סמך מה - כי המנוח הרוויח 6,775 דולר בחודש, וציינה כי כאשר היתה מבקרת אצל אחותה ראתה כספים במזומן. בעדותה אמרה כי ראתה במו עיניה את הסכום של 6,775 דולר, וכאשר נשאלה כיצד היא יודעת מה היה הסכום, אמרה שהיתה משתעשעת בכסף וסופרת אותו כל חודש עם גלית (עמ' 39-37). טענה אחרונה זו לא הופיעה בתצהירה של ביטון, ואף לא בתצהירה של גלית, ואינני נותן בה אמון. 8. בחקירתו הנגדית של קייזמן נעשה ניסיון לברר כיצד שולם שכרו של המנוח, ותשובותיו של קייזמן היו מבולבלות ומבלבלות: לא ניתן היה להבין איזה חלק מן השכר שולם בתאילנד לעומת ישראל, וכיצד ועל ידי מי שולם הכסף (עמ' 28-25). קייזמן הדגיש כי בתחום היהלומים אין הסכמי עבודה בכתב (עמ' 25), ואף כי טען כי היו מסמכי הנהלת חשבונות בחברה הישראלית ובחברה התאילנדית - מסמכים שכאלו לא הוגשו. קייזמן העיד כי המנוח קיבל בארץ שכר בשיק, על-פי תלוש משכורת, והכוונה לסך של 3,000 ₪. אך יתרת שכרו בסך 6,700 דולר שולמה לו מהחברה בתאילנד (עמ' 25, 30). טענה זו איננה מתיישבת עם תצהירו של קייזמן, ואף תצהירה של גלית (סעיף 9), בהם נאמר ששכרו החודשי הכולל של המנוח היה 6,700 דולר משתי החברות גם יחד. קייזמן אף סתר עצמו בשאלה האם החברה התאילנדית שילמה את הכסף בדולרים למנוח, או שמא הכסף קוזז מן הסכום שהחברה הישראלית היתה צריכה להעביר לחברה התאילנדית, ושולם למנוח בישראל (עמ' 27-25). הוא טען כי בתאילנד לא נהוג להוציא תלושי שכר (עמ' 28). 9. לגבי הפסקת פעילותה של חברת א.ק.א., הסביר קייזמן כי היו לחברה קשיים כספיים, והוא העדיף לסגור אותה, למרות שהיתה חברה מצויינת. לדבריו, החברה נסגרה משום "שעשו לה עוקץ של כמה מיליוני דולרים... גנבו לה כסף". גם חברת סיאם בתאילנד, שהיתה בבעלותו של קייזמן, נסגרה בסוף שנת 2002 משום שהיתה תלויה בחברת א.ק.א.. (עמ' 21-20). קייזמן אישר כי בעת מתן עדותו (פברואר 2004) היה ענף היהלומים בישראל שרוי במשבר, וזה היה המצב בעולם כולו (עמ' 22-21). הוא עצמו חדל מלעבוד בתחום היהלומים כמעט בכלל (עמ' 22). אך הוא טען כי לו היה המנוח חי, יתכן שהחברה והוא לא היו מגיעים למצב זה (עמ' 23-22). לדעתו, לו היה המנוח חי הוא היה מעביר את פעילותו לתאילנד (עמ' 23). קייזמן שלל את הטענה כי שוק היהלומים מצוי בקריסה, והסביר כי הענף עובר שינוי, ויש אנשים שמשתכרים יפה מאוד (עמ' 29-28). 10. לאחר הגשת הסיכומים, ביקש ב"כ הנתבעות להגיש ראיה נוספת, דהיינו: התראת פשיטת רגל שהוצאה כנגד קייזמן ביום 28.11.04, בגין חוב של כ- 4 מליון ₪ לבנק דיסקונט. מדף חשבון תיק ההוצל"פ שצורף לבקשה עולה כי חוב זה מיוחס הן לקייזמן והן לחברת א.ק.א.. בהחלטה שנתתי בבקשה זו, לאחר קבלת תגובת ב"כ התובעים, קבעתי כי אתייחס אליה במסגרת פסק הדין, ואיפשרתי לתובעים להגיש מטעמם כתב תביעה שהגישו חברת א.ק.א. וקייזמן כנגד בנק דיסקונט ובנק מזרחי בסכום של 18.5 מליון ₪, בגין נזקים שלטענתם גרמו להם הבנקים. אינני מוצא רלבנטיות של ממש בראיה הנוספת שביקשו הנתבעות לצרף. ההתפתחויות שחלו במצבה של חברת א.ק.א., ובמצבו של קייזמן לאחר פטירתו המצערת של המנוח אומרות אך ורק שכנראה לא היה ממשיך לעבוד במקום העבודה בו עבד, בשל הקשיים אליהם נקלעו החברות ששילמו את שכרו. כושר ההשתכרות של המנוח, שהוא החשוב לענייננו, לא נפגע כהוא זה כתוצאה ממצבה הכלכלי של החברה בה עבד. כך גם יש להתייחס למשבר שהיה בתחום היהלומים ששרר בעת מתן עדותו של קייזמן, ואשר אין בו כדי להעיד בהכרח על ההווה או על הצפוי בעתיד. מבחינת הדיון בתיק זה, מה שחשוב הוא השכר שהרוויח המנוח עובר למותו, וכושר ההשתכרות שלו בתחום היהלומים. בענין זה נותן אני אמון בעדותו של קייזמן בדבר כישוריו המצויינים של המנוח בענף היהלומים, וסיכוייו להרוויח שכר נאה בתחום זה. המנוח היה בעל מקצוע הן בתחום הליטוש, הן בתחום הביקוע, הן בתחום הניקוד והן בתחום הקניינות. לכן הרוויח משכורת גבוהה, כפי שיבואר להלן. לאור זאת יש לצאת מן ההנחה שהמנוח היה ממשיך ומשתכר את השכר שהרוויח ערב מותו, ואין כל סיבה לקבוע שהיה הופך למובטל לאחר מותו, כפי שמציעות הנתבעות בסיכומיהן. 11. סיכום ביניים של הראיות שפורטו לעיל מביא למסקנה כי לא יהא זה בטוח לקבוע ממצא עובדתי לגבי שכרו של המנוח על סמך עדותו של קייזמן, ואף לא על סמך עדותן של גלית ואחותה. קייזמן לא הציג מסמכים כלשהם, ולא זומנו עדים שעבדו בחברות ששילמו את שכרו של המנוח, למרות טענתו של קייזמן כי קיימים מסמכי הנהלת חשבונות רלוונטיים לעדותו. אולם, מכל אלו אין להסיק כי עדותם של קייזמן, גלית וביטון כי המנוח השתכר הרבה יותר מ - 3,000 ₪ בחודש - איננה אמת. הרבה יותר סביר להניח, לאור הראיות שיפורטו לקמן, כי מדובר בהכנסות ששולמו בצורה לא מסודרת, ואולי גם שלא כחוק. לכן לא הוצגו על ידי התובעים מסמכי ביטוח לאומי ומס הכנסה, או תלושי משכורת, ולכן היתה עדותו של קייזמן מבולבלת ולא משכנעת בענין דרך תשלום משכורתו של המנוח. ברור לחלוטין, ובענין זה אני מקבל את עדותם של גלית, ביטון וקייזמן, ששכרו של המנוח לא היה השכר הנקוב בתלוש המשכורת, קרי: 3,000 ₪ בחודש. יש לבחון, איפוא, ראיות נסיבתיות לגבי שכרו של המנוח, והכוונה לראיות המעידות על רמת החיים הגבוהה שקיימו המנוח ומשפחתו, היקף הרכוש שעמד לרשותם וההוצאות החודשיות שהוציאו. הוצאות המנוח ומשפחתו, רכושם ורמת החיים בה חיו 12. עם פטירתו של המנוח קיבלה גלית את כספי פוליסת ביטוח החיים בסך 1.5 מליון ₪ (עמ' 44, 47). עבור פוליסת הביטוח בחברת "הפניקס" שילם המנוח סכום חודשי ממוצע של 1,345 ₪, ועבור פוליסת ביטוח "המגן חיים" שילם 313 ₪ לחודש (תצהיר גלית סעיף 12 ונספחים ט'-י'). 13. לפי עדותה של גלית, כאשר נפטר המנוח הוא החזיק בכספתו ובכספת אביה סך של 150,000 דולר; סכום זה נמצא כיום בחשבונות של אביה ואחיה של גלית המנוהלים על-ידי אביה (גלית בעמ' 47-46). גלית העידה כי לפני מות בעלה הם עמדו לרכוש דירה, והסכום שעמד לרשותם אז היה 400,000 ₪ (כ- 100,000 דולר דאז); כך רשמו בטופס הבקשה למשכנתה (עמ' 52 ונספח ז' לתצהיר). גלית שללה את טענת ב"כ הנתבעות כי סכום זה היה של אביה. אחותה של גלית העידה כי על פי זיכרונה הסכום של גלית והמנוח שהיה בכספת של אביה הוא 50,000 דולר, וסכום נוסף בשקלים (עמ' 40). הואיל והסכום של 150,000 דולר איננו נתמך בראיה כלשהי זולת עדותה של גלית, אסמוך על הסכום שגלית והמנוח רשמו בבקשה למשכנתה, קרי 100,000 דולר, כסכום המבטא את כלל חסכונותיהם באותה עת. סכום החזר המשכנתא החודשי הצפוי של בני הזוג עמד אז על 2,681 ₪ (נספח ז'), וגלית העידה כי סכום זה היה אמור להשתלם ממשכורתו של המנוח (סעיף 8 לתצהירה). 14. פרוט עסקאות כרטיסי האשראי של המנוח וגלית בשנים 1999-1998 (נספח ה' לתצהיר גלית) מעלה כי השניים הוציאו בכרטיסי האשראי שלהם סך חודשי ממוצע של כ- 6,000 ₪ נכון לאותה עת. גלית הדגישה כי ההוצאות וכרטיסי אשראי הם רק חלק מן ההוצאות שהוציאו, שכן הם היו מוציאים כספים במזומן ככל שיכלו (עמ' 54- 55). 15. גלית והמנוח התגוררו בדירה שכורה. עלות שכר הדירה עמדה על 650 דולר לחודש (נספח ו'). גלית טוענת בתצהירה כי הם השקיעו בשיפוץ הדירה פעמיים סך כולל של 60,000 ₪. טענה זו איננה נתמכת בקבלות כלשהן או בעדות אחרת, ובדרך כלל שוכר איננו משקיע בדירה שכורה סכומים בסדר גודל כזה, כאשר אין מדובר בשכירות לטווח ארוך, אם כי בסופו של דבר גרו בני הזוג בדירה 6 שנים (גלית בעמ' 55). כמו כן טוענת גלית בתצהירה כי בבית היו שתי טלוויזיות צבעוניות "סוני", ומערכת סטריאו שערכה 10,000 דולר, בנוסף לריהוט וכלי בית חשמליים אחרים. גם טענה זו לא נתמכה במסמך כלשהו, כגון קבלות רכישה או פוליסת ביטוח רכוש הדירה. 16. גלית טוענת בתצהירה כי בני הזוג היו נוסעים לחו"ל, אך לא צורפו כל מסמכים בעניין זה וגם לא צילום דרכונים. בנוסף, המנוח היה נוסע פעמים רבות לחו"ל לצורכי עבודתו, וגם מטעם זה לא ברור אם היה מדובר בטיולים בחו"ל, או שגלית הצטרפה אל בעלה בחלק מנסיעות העבודה שלו, שמומנו ע"י מקום העבודה. 17. ביום 28.2.99 פתחו בני הזוג תוכנית חיסכון בה ניתנה הוראת קבע בסך של 1,000 ₪ לחודש (נספח ח' לתצהיר גלית). מעיון בדפי החשבון של בני הזוג (נספחים ט'-י') עולה כי ביום 2.5.99 הם פדו תוכנית חיסכון בסך 62,300 ₪. ביום 10.2.99 הופקד בחשבון בני- הזוג פקדון צמוד מדד בסך של 80,000 ₪, וביום 5.5.99 הופקד בתכנית חסכון סך של 79,000 ₪ (נספח ט' לתצהיר גלית). גלית העידה כי תכניות חסכון אלו הם כולם מן הכספים שהרוויח המנוח (עמ' 50). 18. לבני הזוג היתה מכונית פולו אוטומטית שנרכשה באוקטובר 1997 תמורת הסך של 78,000 ₪ (נספח י"א לתצהיר גלית). למנוח היו שני אופנועים: קוואסקי 900 סמ"ק שנרכש ב- 70,000 ₪ ביום 31.8.98, וקוואסקי 500 סמ"ק שנרכש בסך של 35,000 ₪ ביום 27.5.97 (נספחים י"ב עד י"ד לתצהיר גלית). 19. גלית טוענת בתצהירה כי המנוח קנה לה תכשיטים בסכומי כסף גבוהים, המסתכמים ב- 21,000 דולר. היא צירפה לתצהירה הערכה של שמאי חברת הביטוח (נספח ט"ו), בה הוערכו התכשיטים בסך כולל של 58,200 ₪, ביום 25.11.98 (גלית בעמ' 55 - 56). 20. גלית הכחישה בעדותה את הטענה שהציג לה ב"כ הנתבעות, כי חלק מן הכספים והרכוש שעמדו לרשות בני הזוג מקורם בסיוע מצד אביה; לטענתה אביה מעולם לא נתן לה כסף (עמ' 44). גם אחותה של גלית העידה כי ההורים לא עזרו לה ולגלית (עמ' 32-33). העובדה שלבני הזוג לא היתה דירה משלהם מחזקת מסקנה זו. לא הובאה כל ראיה סותרת, שמוכיחה כי המנוח וגלית קיבלו תמיכה כספית מהוריה של גלית, או ממקור חיצוני אחר, ועל כן אין לקבל את טענת הנתבעות בנקודה זו. העובדה שאביה של גלית מנהל כיום את עסקיה הכספיים, איננה אומרת שהוא תמך בה כספית לפני מותו של המנוח. 21. לאור הנתונים הנ"ל לגבי רמת החיים בה חיו המנוח ומשפחתו, ההוצאות שהוציאו והרכוש שעמד לרשותם - הוכחה טענת התובעים כי המנוח השתכר משכורת העולה בהרבה על הסכום הנקוב בתלוש המשכורת שקיבל (3,000 ₪). כך ניתן להסיק גם מן ההפקדות הגדולות במזומן (סעיף 6 לעיל), ותוכניות החיסכון הגדולות שפתחו (סעיף 17). עם זאת, אין בפני די ראיות כדי לקבוע כי המנוח השתכר את השכר הנטען של 6,700 דולר בחודש, בוודאי לא בנוסף לסך האמור של 3,000 ₪. ממכלול הנתונים שפורט לעיל עולה כי ביום מותו של המנוח היו לבני הזוג חסכונות בסך של כ- 500,000 ₪ (בכספת ובבנק), ובנוסף היה להם רכוש בשווי של כ- 250,000 ₪ (מכונית, אופנועים ותכשיטים). על כך יש להוסיף רכוש שמטבע הדברים אין קבלות לגביו. לכן סך כל נכסי בני הזוג באותה עת עמד על כ- 800,000 ₪. המנוח היה בן 34 בעת מותו, והחל את עבודתו בגיל 20. מכאן יהיה סביר להניח כי המנוח חסך משכרו לכל הפחות סכום של כ- 5,000 ₪ בחודש. אשר להוצאות משפחת המנוח, הרי שההוצאות הקבועות היו בסך של כ- 10,000 ₪ בחודש (ביטוחים, כרטיסי אשראי ושכר דירה). על סכום ההוצאות הקבוע דלעיל, יש להוסיף הוצאות שוטפות במזומן בסך של כ- 3,000 ₪. מכל אלו נראה כי המנוח ומשפחתו הוציאו סכום של כ- 13,000 ₪. 22. סיכום כל הנתונים הנ"ל מביא למסקנה שניתן להעריך על פי רמת החיים שניהלו המנוח ומשפחתו, ועל-פי הרכוש בו החזיקו, כי שכרו של המנוח בעת מותו היה כ- 15,000 ש"ח בחודש. תוצאה זו מתקבלת מן הצירוף של ההוצאות שהוציאה המשפחה בכל חודש (כ- 13,000 ₪) והסכום שבני הזוג הצליחו לחסוך מדי חודש (כ- 5,000 ₪), בניכוי משכורתה של גלית בסך 3,000 ₪ (ראה להלן). כאמור לעיל, אין סיבה לקבוע כי המנוח לא היה ממשיך ומשתכר סכום זה אלמלא התאונה בה מצא את מותו. הואיל ואין ראיה כי המנוח שילם מס הכנסה על הסכום הנ"ל (מעבר לסך של 3,000 ₪ שממילא פטור ממס), מן הדין לקבוע כי הסך של 15,000 ₪ שקיבל המנוח מדי חודש היה ברוטו (אף כי בפועל היה נטו). הכנסות האלמנה ועיסוקיה לפני ואחרי התאונה 23. עד למועד התאונה עבדה גלית בחנות המנוהלת על ידי משפחתה, "אופנת גלית", ומשכורתה המוצהרת היתה 3,000 ₪. למעשה היא היתה המוכרת, ורוב זמנה עבדה בחנות לבד, במשך כמה שנים שקדמו לתאונה (תלושי שכר צורפו כנספח א' לתצהירה; גלית בעמ' 42-43; ביטון בעמ' 33-34). גלית טענה בתצהירה כי לאחר התאונה הפסיקה לעבוד בחנות, וזאת עקב הצורך לטפל בצורה אינטנסיבית בבנה הקטן, שסבל מבעיות נפשיות עקב מות אביו (סעיף 6 לתצהירה, ועדותה בעמ' 42). לדברי אחותה ביטון, גלית לא היתה מסוגלת לעבוד לאחר התאונה, ובמקומה לקחו מוכרת שכירה, אם כי גלית מגיעה מדי פעם לחנות (עמ' 35-36). אך גלית עצמה הודתה בעדותה כי היא עדיין עובדת בחנות, אם כי לא על בסיס יומיומי: הוריה, ולעיתים מישהי אחרת, מחליפים אותה בחנות מדי פעם; באופן זה "נופלת" החנות בשנים האחרונות על כתפי האב שמפעיל אותה (עמ' 42-43). לדברי גלית היא מגיעה בדרך כלל לחנות לאחר שהיא שולחת את בנה לבית ספר, ועוזבת את החנות בשעה 13:30-14:00 (עמ' 48). החנות מאוגדת כחברה, שמנהלה הוא האב, והוא זה שמאז ומעולם קבע את משכורתה בסך 3,000 ₪ לחודש (עמ' 48). לטענתה, מאז התאונה היא איננה מקבלת סכום כלשהו. גלית נשאלה מדוע המשיכה לדווח לביטוח לאומי על כך שהיא מרוויחה 3,000 ₪ בחודש בחנות (נ/1), והשיבה כי בפועל היא לא מקבלת כסף כלל, אך היא מדווחת לביטוח לאומי על משכורת של 3,000 ₪ לפי עצת רואה חשבון, כדי לקבל את הזכויות בביטוח לאומי (עמ' 43, 45). עוד הסתבר כי לאחר התאונה היא נסעה לפריז כדי לרכוש בגדים לחנות, וחרף זאת היא טענה כי היא עובדת ללא תמורה, וכי החנות איננה מכניסה כסף (עמ' 43-44). מכל הראיות שפורטו לעיל, התרשמתי כי גלית ממשיכה לעבוד בחנות של הוריה, כפי שעשתה לפני התאונה, אם כי במתכונת מעט יותר מצומצמת, ואין כל סיבה לסבור שהיא עובדת בחנות ללא תמורה. לכן, יש לקבוע כי ההכנסה עליה היא מדווחת לביטוח לאומי לאחר התאונה, היא ההכנסה שהיא מקבלת מעבודתה בחנות, קרי: 3,000 ₪. 24. גלית למדה שמאות לפני התאונה, אך היא הפסיקה את הלימודים ולא החלה התמחות בשל מצבה הנפשי, ובשל הצורך להתמסר לבנה (סעיף 6 לתצהירה, בעמ' 56). 25. גלית העידה כי סכום הכסף הדרוש למחייתה במשך חודש הוא 15,000 עד 18,000 ₪ (עמ' 46). היא מקבלת קצבת שארים מביטוח לאומי בסכום של כ- 1,000 ₪ לחודש (עמ' 53). לדבריה, מאז התאונה היא נעזרת בהוריה כדי להתקיים, ו"נוגסת" בחסכונותיה ובכספי ביטוח החיים, שכן הטיפול בבנה, הסובל מבעיות פסיכולוגיות עקב מות האב, אינו מאפשר לה עבודה סדירה (סעיפים 6 ו-15 לתצהירה). 26. גלית נשאלה בעדותה על חייה הפרטיים לאחר התאונה, ואישרה כי בתקופה מסוימת היה לה בן זוג, אך היא לא חיה עמו יחדיו (עמ' 47-48). היא מקווה להינשא בעתיד אך בשלב זה יש לה רק קשר עם בחור שהיא "יוצאת עמו" (עמ' 48). עזרת המנוח בעבודות הבית: אבדן שירותי בעל 27. גלית אומרת בתצהירה כי המנוח היה איש משפחה מסור, אשר הקדיש משעותיו למשפחתו, ובעיקר לבנו, ואף סייע בגידול הבן ובניהול משק הבית ככל יכולתו, שכן שעות העבודה שלו היו גמישות. הוא סייע רבות בעבודות הבית, לרבות קניות, ניקיון ותיקונים (סעיף 8 לתצהיר). כך גם אומרת אחותה של גלית (סעיף 6 לתצהירה). כיום נזקקת גלית לעזרת בני משפחה על מנת לשמור על בנה, שנזקק להשגחה צמודה (סעיף 7 ו-15 לתצהירה). כמו כן עולה מעדותה של גלית כי נאלצה לשלם כספים לשמרטפות כיוון שאין מי שישמור על הילד זולתה. עדותה של גלית בענין זה מקובלת עלי. ההלכה היא כי בן הזוג הנותר זכאי לאובדן שירותים שנתן בן הזוג שנפטר בחייו, שכן במשפחה המודרנית בני הזוג נושאים יחדיו במטלות הדרושות לניהול חיי המשפחה, ומותו של אחד מעביר את הנטל באופן בלעדי אל שכמו של בן הזוג הנותר (ראה: ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פד"י מח(4) 673, בעמ'' 682-683 וספרו של ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית, התשס"ג-2003, בעמ' 1189-1196). יש להביא בחשבון גם את העובדה כי בשל פטירת בן הזוג, מתקשה בן הזוג הנותר בעבודתו הוא, ומוגבל בשעותיה. ראש נזק זה אומנם מצריך ראיה (ראה: ע"א 531/91 עזבון המנוח חיון ז"ל נ' הסנה, פד"י נא(2) 51). אך אין צורך בראיות בענין זה מעבר לעדות התובעת, שכן הנזק הוא טבעי וברור, גם אם עיקר נטל הטיפול בילד והחזקת הבית נפלו על שכמה של גלית לפני פטירת המנוח (כך העידה ביטון). בע"א 8216/99 עזבון המנוח פרידמן ז"ל נ' רפפורט, תק-על 2001(2) 18, העריך בית המשפט העליון ראש נזק זה, כאשר אבי המשפחה נפטר בגיל 37 והיו לו שלושה ילדים, בסכום גלובלי של 100,000 ₪. במקרה דנא, כאשר מדובר בילד אחד שהיה בעת פטירת אביו כבן 5, והמנוח היה כבן 34 בעת מותו, אני פוסק סכום גלובאלי של 70,000 ₪, נכון להיום, בגין אובדן שירותי בעל. הטיפולים המיוחדים בילד 28. בתצהירה של גלית נאמר כי הן היא והן בנה נזקקים לטיפול פסיכולוגי בעלות שבועית של 250 ₪ לכל אחד מהם, וזאת בעקבות התאונה. הבן מקבל טיפול פסיכולוגי פרטי. בנוסף, מקבל הילד טיפול של ריפוי בעיסוק (פסיכודרמה), שנערך אחת לשבוע בעלות של 190 ₪ לפגישה (סעיף 7). גלית מסבירה בתצהירה כי הבן היה קשור מאוד לאביו, ומכאן הפגיעה הנפשית עקב מות האב. הבן נזקק לאחר התאונה להשגחה צמודה. הוא לומד בבית ספר בו מונהג יום לימודים ארוך, ואשר כולל פעולות העשרה, שעלותו החודשית היא 1,650 ₪ לחודש. עלות החוגים (טניס, שחיה וכדורגל) היא 1,030 ₪ לחודש, וזאת בנוסף לעלות מורה פרטית בסך 500 ₪ לחודש. כל אלו פורטו בתצהירה של גלית (סעיף 7), מבלי שצורפו קבלות כלשהן, שכן לטענת גלית היא לא שמרה קבלות. כמו לא הוגשה חוות דעת פסיכולוגית כלשהי לגבי האם או הבן. לפיכך, לא הוכחו הנזקים המפורטים לעיל, ואף לא הקשר שלהם למותו של האב. הוצאות קבורה ואבל 29. התובעים מבקשים לפסוק להם פיצוי בגין הוצאות קבורה ומצבה, אף כי לא הוצגו קבלות גם בענין זה. הלכה היא כי ניתן לפסוק פיצויים על פי אומדן בגין הוצאות קבורה ומצבה גם בלא ראיות ספציפיות (ספרו הנ"ל של קציר בעמ' 1084). אני פוסק בגין ראש נזק זה סך של 10,000 ₪ (ראה לענין הסכומים: ת.א. (ב"ש) 3061/98 נאור נ' עמר, פדאור 01 (3) 487 סעיף 49; ות.א. (חי') 447/93 עזבון המנוח דבוש ז"ל נ' מנורה, פדאור 04 (3) 587 סעיף 5). נזק לא-ממוני המגיע לעיזבון: קיצור תוחלת חיים 30. אשר לפיצוי המגיע לעזבון בגין קיצור תוחלת חיים (25% מן הסכום המקסימלי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים), הרי שההלכה היא כי אין לפסוק סכום זה כאשר קיימת זהות בין התלויים ליורשים, וזה המצב במקרה דנא. יש לנכות מן הנזק הממוני המגיע לתלויים את הסכום המגיע להם כיורשים בגין נזק שאיננו ממוני, משום שיש להביא בחשבון את "ההפסד השלילי" שצמח להם עקב הפטירה (ספרו הנ"ל של קציר בעמ' 1252-1259). חישוב אבדן ההכנסה של התלויים 31. סיכום הראיות שפורטו לעיל מוביל למסקנה כי התובעים לא הוכיחו במידה הנדרשת את טענתם כי המנוח השתכר סך של 6,700 דולר בחודש. קשה לסמוך על עדותו המעורפלת של קייזמן בענין שכרו של המנוח, כאשר העובדה שלא הובאו עדים, ולמצער מסמכים, כלשהם לגבי שכרו של המנוח, למרות שלדברי קייזמן קיימים מסמכים ועדים - עומדת לתובעים לרועץ. על כך יש להוסיף כי עדויותיהם של גלית ואחותה היו בלתי סבירות בכמה נקודות מהותיות, כפי שפורט לעיל. עם זאת, ברור לחלוטין כי שכרו של המנוח עלה באופן משמעותי על השכר המוצהר לפי תלוש המשכורת (3,000 ₪), וזאת לאור הראיות שהובאו לגבי דרך תשלום שכרו, ובעיקר לאור רמת החיים הגבוהה שניהל המנוח ומשפחתו, ההפקדות בחשבון הבנק והרכוש שצברו בני הזוג. ההלכה היא כי כאשר אין בידי התלויים להוכיח את הכנסתו של המנוח בשל אי ניהול ספרי חשבונות, או מסיבה אחרת, רשאי בית המשפט להסתמך על ראיות מהימנות בדבר רמת החיים של המשפחה בטרם מות המנוח, לצורך קביעת הכנסותיו בחייו (ראה ספרו הנ"ל של י. קציר, בעמ' 1122, והאסמכתאות המצוטטות שם). זאת ועוד, ההלכה היא כי בית המשפט מחשב את אבדן ההכנסה של התלויים על-פי השכר שהמנוח השתכר בפועל, כפי שנקבע על-פי הראיות שהובאו, גם אם המנוח הצהיר על הכנסה בשיעור נמוך יותר. גם כאשר מדובר בנפגע החי, רשאי בית המשפט לקבוע כי הכנסותיו בפועל עלו על אלה שהצהיר, אם כי הצהרותיו משמשות ראיה של ממש כנגדו. כאשר מדובר בתביעת התלויים, מהווה אומנם ההצהרה למס הכנסה ראיה של ממש לענין ההכנסה, אך ניתן לסתור ראיה זו בראיות מהימנות, בין היתר על פי קביעת שיעור הוצאות המשפחה בטרם מותו של המנוח. הלכה זו הובהרה בע"א 5794/94, אררט נ' בן שבח, פד"י נא(3) 489, בעמ' 495, 500. כב' השופט ת. אור פסק כי יש לפסוק לתלויים "את נזק הממון שנגרם להם למעשה ונזק זה הינו הנזק כשהוא מחושב על פי הכנסתו האמתית של המנוח, אפילו הצהיר בזמן מן הזמנים על הכנסה אחרת, נמוכה יותר" (ראה גם ספרו הנ"ל של קציר בעמ' 1123, וכן ע"א 200/63 צוף ואח' נ' אושפיז, פד"י יז' 2400, וע"א 813/81 ציון חברה לבטוח נ' עזבון דוד בוסקילה ז"ל, פד"י לח(4) 785, בעמ' 789). כב' השופט ת. אור הדגיש בדבריו הנ"ל, כי אפילו לשיטתם של אלה הסבורים שיש הצדקה לשלול פיצויים למי שדיווח דיווח כוזב לשלטונות המס, אין הצדקה להפחית מהפיצויים המגיעים לתלוייו של הנפגע, שכן אין להם כל אחריות לדיווחיו של המנוח, ואין סיבה להענישם. על הלכה זו חזר בית המשפט העליון מפי כב' השופט ת. אור בע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח נ' קרדוניס, תק-על 98 (3) 216. 32. על-פי הראיות שהובאו קבעתי כי סכום ההוצאות החודשי של משפחת המנוח היתה 13,000 ₪, ובנוסף חסכו בני הזוג כ- 5,000 ₪ בחודש. כמו כן קבעתי כי לאחר הפחתת שכרה של גלית, עמד שכרו של המנוח בעת מותו (יום 14.5.99) על סך של 15,000 ₪ בחודש ברוטו (סעיף 22 לעיל). סכום זה אינו חורג מתקרת שילוש השכר הממוצע במשק (אז והיום). על פי הפסיקה שומה על בית המשפט להביא בחשבון, כאשר הוא קובע את ההכנסה על פי ההוצאות החודשיות ולא על פי ההכנסה המוצהרת, כי אילו היה המנוח משלם מס הכנסה על פי גובה הכנסתו, הסכום שהיה עומד למשפחה להוצאותיה היה קטן יותר. לכן, יש להפחית מסכום ההכנסה הנקבעת בדרך זו מס עד לשיעור המירבי (25%) המותר על-פי סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1955 (ראה: ע"א 5794/94 אררט חברה לבטוח בע"מ נ' בן שבח ואח', פ"ד נ"א (3) 489, בעמ' 502). הואיל ואין ראיה ברורה כי המנוח שילם מס הכנסה על הסך של 15,000 ₪, הרי שסכום זה היה שכרו ברוטו, ולאחר שיערוכו יש לנכות ממנו 25%, שהוא שיעור הניכוי המירבי המותר על-פי החוק, הנדרש לגבי רמת השכר הנדונה (כך אף נהג ב"כ התובעים בסיכומיו). 33. אין מחלוקת בין הצדדים כי יש לחשב את אובדן ההכנסה של התלויים על-פי "שיטת הידות", וכך נעשה בחוות דעת האקטוארים שהגישו הצדדים: שמואל וילוז'ני (להלן - וילוז'ני) מטעם התובעים ושי ספיר מטעם הנתבעות. מתוך ארבע ידות הוקצתה ידה אחת למנוח, (הן מהכנסתו והן מהכנסת אשתו), שתי ידות הוקצו לאשה (עבורה ועבור משק הבית) וידה אחת לבן עד הגיעו לגיל 18. שני האקטוארים הניחו לגבי הילד, כמקובל לאור הפסיקה, כי מגיל 18 עד גיל 21 הוא יזדקק לשליש מהתמיכה לה נזקק כקטין, קרי: שליש ידה. לא הובאו בפני שום נתונים מיוחדים המצדיקים פסיקת פיצוי מעבר לגיל 21, כפי שביקשו התובעים, בסיכומיהם. פירוט הנתונים עליהם נסמכים חישובי האקטוארים, נכון למועד החישוב (1.5.04): א. המנוח נולד ביום 5.12.64 ונפטר ביום 14.5.99, בהיות בן 34 שנים וחמישה חודשים. ב. גלית נולדה ביום 15.3.72, היא בת 32 שנה. ג. רונאל (הבן) נולד ביום 12.5.94, הוא בן 10 שנים במועד החישוב. 34. במקרה זה עבדו שני בני הזוג ערב מותו של המנוח, וכפי שקבעתי ממשיכה גלית לעבוד ולהשתכר את הסך שהרוויחה לפני מות המנוח. לכן, יש לערוך במסגרת "שיטת הידות" חשבון משותף של הכנסת שני בני הזוג, לפי עיקרון "הקופה המשותפת". לצורך חישוב ידתו של בן הזוג שנפטר, המבטא את חלקו בהכנסה של המשפחה, יש להביא בחשבון את הכנסת שני בני הזוג, ובנוסף יש לנכות את הכנסת בן הזוג הנותר על מנת לקבל את סכום ההכנסה שאבדה לתלויים (ראה ספרו הנ"ל של קציר, בעמ' 1142-1146, 1149-1154). כך אכן נהגו האקטוארים של שני הצדדים בחוות הדעת שהגישו (אם כי התובעים התעלמו בסיכומיהם מהכנסת האלמנה, שכן לטענתם, שלא נתקבלה, חדלה גלית לעבוד לאחר הפטירה). אין בסיס לטענת הנתבעות כי הכנסתה של האלמנה לאחר פטירת המנוח היא בסך של 15,000-18,000 ₪ בחודש, אותו היא מקבלת מאביה. ברור מעדותה שסכום זה משולם לה מתוך כספיה היא, המנוהלים על ידי אביה (עמ' 45-46). הסכומים הנ"ל של אשת המנוח נובעים במידה רבה מביטוח חיים בסך 1.5 מיליון ₪ שקיבלה עם מותו של המנוח, ואשר אין להביאו בחשבון על פי סעיף 81 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968. 35. לגבי נזקי התלויים מאובדן הכנסת המנוח, הבאתי בחשבון כי המנוח, שהיה שכיר, היה ממשיך לעבוד עד גיל 67, על פי חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004. על פי נתונים אלו נערכה חוות הדעת האקטוארית של וילוז'ני שהוגשה על ידי התובעים, בעוד שהאקטואר של הנתבעות, שי ספיר, ערך את החישוב לפי גיל פרישה של 65 שנה, ולא לפי גיל של 67. וילוז'ני חישב את הנזק לפי גיל 67, הן לגבי הכנסת המנוח והן לגבי הכנסת האלמנה, וכך היה צריך לעשות. לפיכך אלך על פי חוות דעתו של וילוז'ני (בהתעלם מן התקופה הנוספת בחוות דעתו מגיל 67 ועד גיל 70). 36. האקטואר וילוז'ני קבע את אובדן ההכנסה שנגרם לאלמנה ולבן כתוצאה מפטירת המנוח, הן בעבר והן לגבי העתיד, ביחס להכנסה חודשית בסך 1 ₪, וכן את תוספת ההכנסה לתלויים בהכנסת האלמנה (החיסכון הנוגע לידת המנוח בהכנסת האלמנה), אף הוא ביחס להכנסה חודשית בסך 1 ₪. היוון הפסד ההכנסה לעתיד ותוספת ההכנסה בעתיד (החיסכון) נעשה לפי השיעור המקובל של 3% לשנה. חישוביו של וילוז'ני נכונים ליום 1.5.04. כך יש לחשב את אובדן ההכנסה של התלויים על-פי חוות דעת וילוז'ני: א. על מנת לקבל את אובדן ההכנסה של התלויים יש להכפיל את המקדם שקבע וילוז'ני לאובדן הכנסה ביחס להכנסה חודשית בסך 1 ₪ בהכנסה הממשית של המנוח. לכן יש לכפול את המקדם שקבע וילוז'ני בהכנסה החודשית של המנוח ביום הפטירה (15,000 ₪), כשהיא משוערכת למועד החישוב שערך וילוז'ני (קרי: 16,322 ₪), ובניכוי מס הכנסה בשיעור 25%, והסכום הוא: 12,242 ₪. חישוב זה יש לעשות הן לתקופה שמיום הפטירה ועד למועד החישוב, והן לתקופה שמיום החישוב ועד הגיעו של המנוח לגיל 67 ₪. ב. לאחר מכן יש לחשב את תוספת ההכנסה לתלויים בהכנסת האלמנה (החיסכון בגין ידת המנוח בהכנסת האלמנה שנחסכה), על ידי הכפלת המקדם שקבע וילוז'ני ביחס להכנסה חודשית בסך 1 ₪ בהכנסה החודשית הממשית של גלית (3,000 ₪ משוערכים ליום החישוב של וילוז'ני = 3,264 ש"ח). גם חישוב זה יש לעשות הן לתקופה שמיום הפטירה ועד למועד החישוב, והן לתקופה שמיום החישוב ועד הגיעה של גלית לגיל 67 ₪. ג. אובדן ההכנסה הממשי של התלויים מתקבל מהפחתת סכום החיסכון של התלויים בהכנסת האלמנה (ס"ק ב' לעיל, להן: "תוספת ההכנסה") מן הסכום של אובדן ההכנסה לתלויים מהכנסת המנוח (ס"ק א' לעיל, להלן: "אובדן ההכנסה"). ד. יש להוסיף על סכום אובדן ההכנסה הממשי של התלויים בגין העבר, קרי: מיום הפטירה ועד יום עריכת החישוב של וילוז'ני, ריבית מאמצע התקופה (אין צורך בהפרשי הצמדה כיוון שהסכום שוערך). ה. יש להוסיף לסכום אובדן ההכנסה הממשי שנתקבל הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום עריכת החישוב בידי וילוז'ני (1.5.04) ועד מועד מתן פסק הדין. ו. חישוב אובדן ההכנסה הממשי לתלויים יעשה בנפרד לגבי גלית ולגבי הבן, על-פי המקדמים הנפרדים שנקבעו לכל אחד מהם בחוות דעת וילוז'ני. 37. לאור האמור לעיל, ולפי חוות דעת וילוז'ני והמקדמים שקבע, חישוב אובדן ההכנסה הממשי של התלויים למועד מתן פסק הדין הינו כדלקמן: הבן א. אובדן הכנסה בעבר: אובדן הכנסה לעבר הוא: מקדם 14.89 ₪ X שכר חודשי משוערך נטו של המנוח בסך 12,242 ₪ = 182,283 ₪. תוספת ההכנסה לעבר היא: מקדם של 4.96 ₪ X שכר חודשי משוערך של גלית בסך 3,264 ש"ח = 16,189 ₪. אובדן ההכנסה הממשי לעבר הוא: 166,094 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה ועד לחישוב וילוז'ני הסכום הוא: 192,928 ₪. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום חישוב וילוז'ני ועד היום הסכום הוא: 201,070 ₪. ב. אובדן הכנסה לעתיד אובדן הכנסה לעתיד הוא: מקדם 24.07 ₪ X שכר חודשי משוערך נטו של המנוח בסך 12,242 ₪ = 294,665 ₪. תוספת ההכנסה לעתיד היא: מקדם של 8.28 ₪ X שכר חודשי משוערך של גלית בסך 3,264 ש"ח = 27,026 ₪. אובדן ההכנסה הממשי לעתיד הוא: 267,639 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה ועד לחישוב וילוז'ני הסכום הוא: 310,879 ₪. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום חישוב וילוז'ני ועד היום הסכום הוא: 324,000 ₪. סה"כ אובדן הכנסה לבן בעבר ובעתיד: 525,070 ש"ח גלית א. אובדן הכנסה בעבר: אובדן הכנסה לעבר הוא: מקדם 29.78 ₪ X שכר חודשי משוערך נטו של המנוח בסך 12,242 ₪ = 364,567 ₪. תוספת ההכנסה לעבר היא: מקדם של 9.92 ₪ X שכר חודשי משוערך של גלית בסך 3,264 ש"ח = 32,379 ₪. אובדן ההכנסה הממשי לעבר הוא: 332,188 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה ועד לחישוב וילוז'ני הסכום הוא: 385,856 ₪. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום חישוב וילוז'ני ועד היום הסכום הוא: 402,141 ₪. ב. אובדן הכנסה לעתיד אובדן הכנסה לעתיד הוא: מקדם 134.66 ₪ X שכר חודשי משוערך נטו של המנוח בסך 12,242 ₪ = 1,648,508 ₪. תוספת ההכנסה לעתיד היא: מקדם של 70.59 ₪ X שכר חודשי משוערך של גלית בסך 3,264 ש"ח = 230,406 ₪. אובדן ההכנסה הממשי לעתיד הוא: 1,418,102 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה ועד לחישוב וילוז'ני הסכום הוא: 1,647,210 ₪. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום חישוב וילוז'ני ועד היום הסכום הוא: 1,716,730 ₪. סה"כ אובדן הכנסה לגלית בעבר ובעתיד: 2,118,871 ש"ח 38. לסיכום: אני פוסק לתובעים את הסכומים הבאים: הבן (התובע 3) סך של 525,070 ₪ בגין אובדן הכנסה בעבר ובעתיד. גלית (התובעת 2) א. בגין הפסד הכנסה בעבר ובעתיד סך של 2,118,871 ₪. ב. בגין אובדן שירותי בעל סך של 70,000 ₪. ג. הוצאות קבורה ומצבה סך של 10,000 ₪. סה"כ 2,198,871 ₪. מסכום זה יש לנכות קיצבת שאירים מהוונת לפי חוות דעתו של שי ספיר בסך של 411,700 ₪, נכון ליום 31.3.04. סכום זה משוערך להיום הינו 414,185 ₪. לפיכך, סך כל הסכומים המגיעים לגלית הוא: 1,784,686 ₪. על סכומי הפיצוי שנפסקו לתובעים כאמור לעיל יתווספו הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 13% מן הסכום הכולל של הפיצוי, וכן מע"מ כחוק. הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. 39. בשולי הדברים אציין כי ב"כ הנתבעות מקדיש חלק ניכר מסיכומיו לטענה כי יש לפסוק לתובעים תשלומים עיתיים, במקום תשלום אחד, בשל סיכויי האלמנה להינשא. ההלכה בענין זה ברורה, דהיינו כי אין לפסוק תשלומים עיתיים בשל האפשרות כי האלמנה תינשא מחדש, ואף אין מקום להביא בחשבון אפשרות זו, כל עוד לא הובאו ראיות ספציפיות בענין (ראה ספרו הנ"ל של קציר, מהדורה חמישית עמ' 622, וכן עמ' 1176-1179, והפסיקה המצוטטת שם). הלכה זו הלכה ונתאשרה בע"א 960/02 עזבון המנוח סביחי טלאל ז"ל נ' הפניקס, תק-על 2003 (1) 578. במקרה דנא, אין כל ראיה בענין סיכוי התובעת להינשא, זולת אמירתה הכנה והמאוד טבעית כי היא מקווה שתזכה למצוא בן זוג מתאים לחיים. בשלב זה גם אין לה חבר לחיים, שניתן לומר לגביו כי יש לה ולו כוונות רציניות לגבי העתיד (עדותה בעמ' 48). 40. ב"כ התובעים יגיש לבית המשפט בתוך 15 יום תוכנית להשקעת סכום הפיצוי המגיע לתובע 3, שהוא קטין, עד הגיעו לגיל 18, ויצרף להודעתו את תגובת האפוטרופוס להצעה. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות