מוות בתאונת דרכים - בן 37

1.     הסוגיה העיקרית לה אנו נדרשים בערעור דנן הינה סוגיית הפיצוי בגין 'השנים האבודות' ובמיוחד, אופן חישוב הפיצוי במקרים בהם לא קיימת זהות בין יורשיו של המנוח הניזוק לבין התלויים בו.
רקע
2.     המערערים הינם אשתו וילדיו של X ז"ל (להלן: "התלויים") ועזבונו (להלן: "היורשים"). אין זהות מוחלטת בין היורשים לתלויים. המנוח נפטר כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 15.8.01 עת נפגע מרכב נהוג בידי המשיב 1, בהיותו הולך רגל (להלן: "התאונה"). המשיבה 2 הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב הפוגע (להלן: "חברת הביטוח").

3.     בית המשפט קמא העמיד את הכנסת המנוח על סך 4,000 ש”ח לחודש. סכום זה הווה את הבסיס לחישוב גובה הפיצוי לתלויים וליורשים מאחר והאלמנה אינה עובדת.
בית משפט קמא ערך את חישוב הפיצוי לתלויים על פי שיטת הידות, והגיע לסך של 768,300 ש"ח. מסכום זה ניכה בית המשפט את סכום גמלאות הביטוח הלאומי, לרבות בגין השלמת הכנסה, והסכום נטו לפיצוי לתלויים בגין הפסדי תמיכה הועמד על סך 220,619 ש"ח.
לסכום זה הוסיף בית משפט קמא פיצוי בגין אובדן שירותי אב ובן זוג בסך 50,000 ש"ח. בנוסף, נפסקו סך 7,500 ש”ח עבור הוצאות קבורה ומצבה.

לא נפסק כל פיצוי בגין אובדן פנסיה בנימוק כי לא בוצעו הפרשות לפנסיה טרם התאונה.

4.     במקביל, חישב בית משפט קמא את גובה תביעת העיזבון. בתביעה זו פסק בית משפט קמא סך 45,000 ש”ח בגין נזק שאינו ממוני, וכן פיצוי בגין "השנים האבודות" בסך 63,349 ש"ח. פיצוי זה חושב כהפרש שבין אובדן הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום שלו עצמו, לבין הפיצוי שנפסק לתלויים בגין אובדן תמיכה.

בסופו של יום, העמיד בית משפט קמא את הפיצוי הכולל ליורשים ולתלויים על סך 386,468 ש”ח, בלא שנעשתה חלוקה של הסכומים בין היורשים לתלויים. כן נפסק שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ (להלן - "פסק הדין").

5.     שני הצדדים עירערו על פסק הדין.

זה מצד אחד וזה מצד שני טוענים כנגד גובה הפיצוי שנפסק בגין כל אחד מראשי הנזק. זה טוען כי הפיצוי שנפסק נמוך מדי והשני טוען כי הפיצוי הינו גבוה מדי. כן טוענים לעניין גובה הסכומים שנוכו מסכום הפיצוי.

התלויים טוענים כנגד בסיס השכר שנקבע על ידי בית משפט קמא ואשר שימש בסיס לקביעת שיעור הפיצוי וכן כנגד העדר פיצוי בגין הפסדי פנסיה, וכן כי הסכום שנפסק בגין אובדן שרותי בעל נמוך באופן משמעותי מהמקובל. חברת הביטוח טוענת כי מן הראוי היה להעמיד את גיל הפרישה על גיל 55 נוכח היות המנוח אלכוהליסט אשר לא עבד בעבודה סדירה ולא תמך במשפחתו באופן רציף קודם לתאונה.
לעניין זה אעיר כי בנסיבות העניין ונוכח גילו הצעיר של המנוח, קביעת בית משפט קמא בעניין גיל הפרישה, אינה מופרכת ואינה חריגה באופן שתצדיק התערבות ערכאת הערעור.

אף לעניין קביעת שעור שכר טרחת עו"ד חלוקים הצדדים. התלויים טוענים כי היה על בית המשפט לפסוק להם סכום נוסף בגין שכ"ט עו"ד בשלב הקודם של ההליך אשר נוהל בשאלת החבות. חברת הביטוח טוענת כי נפסק שכ"ט מקסימלי לפי החוק.
אציין כבר עתה כי טענה זו דינה להדחות. בקביעת שיעור שכר הטרחה בחוק הפיצויים, אין כל אבחנה בין חבות לנזק. שכר הטרחה שנקבע חל לגבי מכלול התביעה על פי חוק הפיצויים, הכוללת, מטבע הדברים, מרכיב חבות ומרכיב נזק.

היורשים שאינם תלויים טוענים עוד, כי לא נפסק להם הפיצוי המגיע להם בגין השנים האבודות.

דיון
6.     ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. עיינתי בטענות הצדדים, בפסק הדין של בית משפט קמא ובחומר שלפנינו והגעתי לכלל מסקנה כי במרבית העניינים שהועלו על ידי שני הצדדים, אין מקום להתערבותנו. בית משפט קמא שקל את הראיות שבאו בפניו ופסק כפי שפסק, ומסקנותיו אינן מקימות עילה להתערבות.

     עם זאת, סוגיית "השנים האבודות" והפיצוי שנפסק בגין רכיב זה, מצריכים התייחסות והתערבות, שכן אני סבורה כי יש לערוך את חישוב הפיצוי המגיע ליורשים ולתלויים, באופן שונה מהדרך בה הלך בית משפט קמא.



כללי
7.     הכרה בזכות הניזוק החי לפיצוי בגין הפסד השתכרותו בתקופת קיצור תוחלת חייו ובזכות העיזבון לפיצוי בגין הפסד השתכרותו של המנוח בתקופת "השנים האבודות" (להלן בקצרה - "הפיצוי בגין השנים האבודות"), נקבעו לראשונה בפסק דין אטינגר (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי פ"ד נח (4) 486; להלן - "פסק דין אטינגר"), אשר אימץ למעשה את דעת המיעוט של כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 295/81 עזבון המנוחה שרון גבריאל ז"ל נ' גבריאל פ"ד לו (4) 533 (1982) (להלן - "פסק דין גבריאל").

     סוגיית הפיצוי בגין השנים האבודות נדונה בהרחבה בפסקי הדין גבריאל ואטינגר וכן במאמרים רבים שנכתבו בעקבות פסק הדין (ראה ישראל גלעד "בעקבות פסק דין עיזבון אטינגר - לשאלת הפיצוי הראוי על נזקי "השנים האבודות" עלי משפט ד' 47 (2005); דניאל מור "הילכת אטינגר - אנטומיה של פסק דין שנוי במחלוקת" עלי משפט ד' 101 (2005) ואריאל פורת "שנים אבודות, הפסד השתכרות ומחירה של הריגה" מנשה שאוה- מחקרים במשפט לזכרו 143 (אהרון ברק ודניאל פרידמן, עורכים 2006).

8.     נדמה כי הפיצוי בגין השנים האבודות נועד מלכתחילה לפתור את בעייתם של התלויים בניזוק החי אשר עם מותו עקב אירוע מקרה הנזק, איבדו הם את התמיכה שהיה הניזוק מעניק להם בתקופת "השנים האבודות" ("אי החיים" - כהגדרתו של כב' הנשיא ברק בפסק דין גבריאל).

לטעמי, בעוד שלמתן פיצוי לניזוק החי בגין השנים האבודות קיימת הצדקה מלאה, מוסרית ומשפטית, הרי שמתן פיצוי לעזבונו של המנוח בגין השנים האבודות, מעורר קשיים לא מעטים, הן במישור המשפטי והן במישור החברתי ערכי. נדמה כי פיצוי זה מקורו בקושי המשפטי לאבחן, בשל דיני הירושה, בין זכויות הניזוק החי לבין זכויות העיזבון - הבא בנעליו של הניזוק בטרם נפטר. בשל קושי משפטי זה נקבע כי אין מנוס מלהחיל את אותו הדין הן על הניזוק החי והן על עזבונו של הניזוק אשר נפטר בטרם מיצה את זכותו לתבוע את המזיק (ראה פסקי הדין גבריאל ואטינגר).

9.     אוסיף ואציין כי בהצעת חוק דיני ממונות נקבע כי הניזוק החי יהיה זכאי לפיצוי בגין "השנים האבודות" בעוד שזכות זו נשללה מעזבונו של הניזוק המת (ראה סעיפים 544 ו - 545 לתזכיר החוק).

אופן חישוב הפיצוי
10.     בדעת המיעוט של פסק דין גבריאל נדונו כאמור זכויות הניזוק החי לפיצוי בתקופת קיצור תוחלת חייו וזכויות היורשים בגין "השנים האבודות". עם זאת, לא נקבעה הדרך בה יש לכמת ולהעריך את שיעור הפיצוי. בפסק דין אטינגר נעשה צעד נוסף בכך שעם ההכרה בעצם הזכות לפיצוי בגין השנים האבודות, הותוו אף מספר דרכים באשר לאופן חישוב שיעור הפיצוי.

     מטבע הדברים, ומשום שזו דרכה של התפתחות סוגייה חדשה בהלכה הפסוקה, הניבו הערכאות הדיוניות שורה של פסקי דין בהם יושמו העקרונות שהותוו בפסק דין אטינגר, אם כי לעיתים, העקרונות יושמו באופן שונה, ואף באופן שאינו מתיישב זה עם זה.

11.     המחלוקת העקרית העוברת כחוט השני בפסקי הדין השונים נוגעת למהות הפיצוי ליורשים בגין השנים האבודות - האם הפיצוי נועד לזכות את היורשים בנכס שאבד למנוח, קרי - אובדן כושר השתכרותו בניכוי הוצאותיו הוא, או שמא הפיצוי נועד להעניק ליורשים את מרכיב החסכון בלבד מתוך שכרו, היינו - גורעים משכרו של המנוח את הוצאותיו הוא וכן את ההוצאות שהיה מוציא על תלוייו, וההפרש שמתקבל הוא הוא הפיצוי ליורשים בגין השנים האבודות. ראה לדוגמא מי שצדד בגישה הראשונה ת"א (י-ם) 6456/04 דוד פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 14.11.2005); ת"א (חי) 417/00 עידו שטרן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 23.8.2005); ת"א (ת"א) 1924/99 צרור אורנית נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 31.3.2005).

כל אלה אל מול - ת"א (חי) 1411/00 שוורץ נ' סלקום (טרם פורסם, ניתן ביום 22.11.2005); ת"א (חי) 671/02 סמדר אילוז נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 26.12.2004); ת"א (חי) 1011/01 עז' ויורשי המנוח נאיל מחאמיד ואח' נ' ג'בארין חליל (טרם פורסם, ניתן ביום 12.7.04); ת"א (ת"א) 3096/99 ג'מיל עבדאללה אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט 1998 (טרם פורסם, ניתן ביום 17.10.2004); ת"א (ת"א) 111001/01 חודור אמנון נ' סהר ציון חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 9.2.2005); ת"א (י-ם) 6475/02 פיטרו איריס ואח' נ' קיבוץ דביר אגודה שיתופית (טרם פורסם, ניתן ביום 22.2.2005); ת"א (י-ם) 2691/02 עיזבון המנוח דוד אשוש ואח' נ' עובדיה לוי (טרם פורסם, ניתן ביום 22.9.2005); ת"א (י-ם) 12337/04 עיזבון המנוח מוחמד חטאב ז"ל נ' חגית וייס הרץ; בת"א (חד') 1943/03 עזבון המנוח מולדבסקי מיכאל ז"ל נ' חזן שלמה (טרם פורסם, ניתן ביום 20.9.2005); ועוד רבים אחרים.

12.     לאחרונה הוסר, לפחות בחלקו, הערפל בסוגייה שנויה במחלוקת זו - בע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' צרור (טרם פורסם, ניתן ביום 10.8.2006; להלן - "פסק דין צרור"), נקבע כי יש לחשב את הפיצוי בגין השנים האבודות המגיע ליורשים, כהפסד השתכרות המנוח בניכוי הוצאות המנוח (ידת הקיום) בלבד; היינו - שיעור הפיצוי בגין השנים האבודות משקף את סכום התמיכה אשר המנוח היה מעניק לתלוייו, בתוספת סכום החיסכון אשר היה נחסך במשך שנות עבודתו. יש להדגיש כי בפסק דין צרור נדונה דרך חישוב הפיצוי במקרים בהם קיימת זהות בין היורשים לתלויים, ובמיוחד במקרים בהם תביעת התלויים חוברת לתביעת העיזבון ואלה השתיים נדונות בצוותא חדא, אם כי נדמה שיש ליישם את העקרונות שנקבעו בפסק הדין גם במקרים האחרים בהם אין זהות בין היורשים והתלויים.

13.     בטרם אפנה ליישום העקרונות שהותוו בפסק דין צרור על המקרה שבפנינו, אבקש להצביע על מספר בעיות המתעוררות בחישוב הפיצוי ליורשים בגין השנים האבודות.

החשש לפיצוי כפול
14.     אחת הבעיות המרכזיות בהקשר של הפיצוי בגין השנים האבודות, הינו החשש כי חיוב המזיק לשאת בתשלום בגין אובדן ההשתכרות - הן ליורשים והן לתלויים, יביא לכך שהמזיק ישלם פיצוי כפול - העומד בסתירה לעקרונות יסוד בדיני הנזיקין בדבר השבת המצב לקדמותו והכלל לפיו אין להטיל על המזיק לשלם פיצוי גבוה יותר מהנזק בגינו הוא אחראי (ד"נ 24/81 יעקוב חונוביץ נ. אאידה כהן, פ"ד לח(1) 413, 431 ועוד רבים אחרים).

     בהקשר זה, יש לאבחן בין שלושה מצבים שונים:
א.     כאשר יש זהות בין התלויים ליורשים.
ב.     כאשר יש יורשים אך אין תלויים.
ג.     כאשר אין זהות בין התלויים ליורשים.

יש זהות בין היורשים לבין התלוים
15.     המקרים השכיחים ביותר הם המקרים בהם יש זהות בין התלויים לבין היורשים (מקרה כזה נדון כאמור בפסק דין צרור). ברוב המכריע של מקרים אלה יעדיפו התלויים להגיש תביעתם כיורשים תוך ויתור על תביעת התלויים, שכן על פי העקרונות שהתוו בפסיקה לחישוב הפיצוי בגין השנים האבודות (פס"ד צרור), תביעת היורשים תהיה כמעט תמיד גבוהה יותר מתביעת התלויים. במצב זה, ובהתאם לכלל שנקבע זה מכבר כי התלויים שהם גם היורשים זכאים לפיצוי הגבוה מבין השניים, יעדיפו התלויים את תביעת היורשים.

במקרים אלה, נוכח ויתור התלויים על תביעתם כתלויים, לא תתעורר כל בעיה של פיצוי כפול שכן התשלום היחיד שיוטל על המזיק הוא הפיצוי ליורשים.

ודוק- גם אם יעדיפו התלויים את תביעת התלויים (במקרה שזו תהיה הגבוהה מבין השניים), לא תתעורר כל בעיה של פיצוי כפול. הטעם לכך הוא, שעל פי ההלכה הפסוקה, במקרים כאלה של זהות בין היורשים לבין התלויים, מפחיתים מתביעת התלויים, כל טובת הנאה שצמחה לתלויים כיורשים (ע"א 2376/93 עזבון המנוחה מיכל קידר ז"ל נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ פ"ד מט (1) 594 (1995) ועוד רבים אחרים). פשיטא, שעל ידי הפחתה זו, נמנע מהמזיק חיובו בפיצוי כפול.

יש יורשים אך אין תלויים

16.     במקרה האחר בו יש יורשים אך אין תלויים, ברי כי לא מתעוררת כל בעיה של פיצוי כפול, שכן במקרה כזה התשלום היחיד שישא בו המזיק הוא תשלום ליורשים. מקרה כזה נדון בהרחבה בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח (טרם פורסם, ניתן ביום 11.4.2006 להלן: "פס"ד פינץ"), שם נקבע כי הפיצוי ליורשים בגין אובדן ההשתכרות בשנים האבודות, מחושב בהתאם להכנסת המנוח בניכוי הוצאות מוגברות שהוערכו ב- 70%, כך שהפיצוי ליורשים הועמד על שיעור של 30% מהכנסת המנוח.

אין זהות בין היורשים לתלויים

17.     הקושי העיקרי מתעורר באותם מקרים, כמו במקרה שבפנינו, בהם יש למנוח גם תלויים וגם יורשים אך אין זהות מוחלטת בין השניים. במקרים אלה, ובמידה וניישם את העקרונות שהותוו בפסק דין צרור (פיצוי הכולל גם את מרכיב התמיכה לתלויים), יהיה המזיק חשוף לסיכון של פיצוי כפול, שכן יוטל עליו לשלם את מרכיב התמיכה - הן לתלויים בתביעת התלויים והן ליורשים שאינם תלויים בתביעת העזבון.

18.     בפסק דין צרור נקבע כי כדי להמנע מפיצוי כפול במקרים כאלה, יש לנכות מהיורשים את רכיב התמיכה. פשיטא, שעל ידי ניכוי רכיב התמיכה מהפיצוי ליורשים, נמנע בסופו של דבר הפיצוי הכפול מהמזיק. ראה: "חרף הכלל הרגיל לפיו אין מנכים מתביעת העיזבון את תביעת התלויים נקבע כי בהקשר הנדון, יש לבצע הפחתה מתאימה....אין אפוא מנוס, גם כאן, מהפחתת תביעת התלויים (בגין הפסדי תמיכה) מתביעת העיזבון. ... העיקרון בדבר מניעת פיצוי כפל ... מחייב קיזוז בין תביעת העיזבון לתביעת התלויים. " (פיסקאות 16-17 לפסק הדין).
(כן ראה כב' השופט ריבלין בפסק דין אטינגר בעמ' 566).

19.     אבקש להרהר בקול בדבר הבעיתיות המתעוררת לכאורה בפתרון זה של ניכוי רכיב התמיכה מהעזבון.

     על אף שהדברים נראים פשוטים, למעשה, אין זה כך. הפתרון של ניכוי התמיכה מהיורשים מעורר לטעמי קושי משפטי נוכח העדר בסיס ומקור בחוק לביצוע ניכוי כזה. ואבהיר - בעוד שניכוי טובות ההנאה שצמחו לתלויים מתביעת היורשים, מעוגן בהלכה הפסוקה ובפקודת הנזיקין (פס"ד קידר לעיל), הרי שאין כל הוראה דומה ביחס לניכוי מכספי העזבון. העזבון אינו חב בתמיכה בתלוייו של המנוח, שכן עם מותו הוטלה חובה זו על המזיק. נדמה איפא כי אין לראות בניכוי רכיב התמיכה כחלק מחובות המנוח שעוברות לעזבון מכוח סעיף 19 לפקודת הנזיקין.

עמד על כך כב' השופט ברק (כתוארו אז) בפסק דין גבריאל, ".... ההלכה היא, 'כי בעוד שמתביעת התלויים יש להוריד את תביעת היורשים, אין להוריד מתביעת היורשים את תביעת התלויים' (עמוד 566 הדגשה שלי י.ו).

נדגיש כי משמעות ניכוי רכיב התמיכה מהעזבון, לאחר שקבענו את זכאותו העקרונית של העזבון לרשת את נכסי המנוח, קרי- את אובדן כושר השתכרותו, הנה הטלת חובה על העזבון לשלם את סכום התמיכה לתלויים, חובה אשר מוטלת כאמור, על המזיק. והשווה לדוגמא כאשר המחוקק רצה לחייב העזבון בחיובים שאינם באים בגדר סעיף 19 לפקודת הנזיקין, הוא אמר זאת מפורשות - ראה חיוב העזבון בתשלום המזונות המעוגן בסעיף 56 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965.

20.     נוכח קושי משפטי זה של העדר בסיס לניכוי רכיב התמיכה מהעזבון, הציע כב' הנשיא ברק בפסק דין גבריאל פתרון לבעיית הפיצוי הכפול, באותם מקרים בהם אין זהות בין היורשים לתלויים - פתרון שלדעתו הינו "מניח את הדעת - ולגבי דידי אף פתרון אלגאנטי ופשוט" (שם, בעמוד 56). אעיר כבר בשלב הזה, כפי שנראה בהמשך, כי פתרון זה ויישומו על פי שיטת הידות שנקבעה, אינו פותר במלואו את בעיית הפיצוי הכפול.

21.     לשיטתו של כב' הנשיא ברק, כדי להמנע מתשלום כפול שיוטל על המזיק, יש לקבוע כי סכום הפיצוי שייפסק לטובת היורשים, יהווה את מרכיב החסכון בלבד ולא יכלול את הסכום שיפסק לתלויים בגין התמיכה בהם.

להבנתי, הכוונה הינה כי רכיב התמיכה לא יפסק ליורשים מלכתחילה. היינו - יש לבצע מה שהייתי מכנה - ניכוי במקור - של רכיב התמיכה מסכום הפיצוי שיפסק ליורשים. הפיצוי ליורשים במקרה זה ישקף את שכרו של המנוח בניכוי הוצאותיו הוא (ידת הקיום) והוצאותיו על תלויו (להלן בקצרה - "ניכוי במקור"). לפי שיטה זו של ניכוי רכיב התמיכה במקור, לא מתעוררת בעיה של פיצוי כפול, שכן לא יוטל על המזיק מלכתחילה לשלם ליורשים את מרכיב התמיכה.

וראה דבריו המפורשים של כב' הנשיא ברק בעניין זה בפסק דין גבריאל:

"כך גם בהערכת נזקו של העיזבון יש להתחשב בהוצאות אלה (הוצאות המנוח על עצמו , י.ו), וכן בהוצאות, שהניזוק היה מוציא על התלויים בו, ואשר שוב לא יישא בהן, שכן החובה לפצות בגינן הוטלה על המזיק (ראה פיסקה 51 להלן). על-פי גישה זו, שוב לא יישא המזיק בתשלום כפול, שכן סכום הפיצויים, שייפסק לטובת העיזבון לא יכלול את הסכום, שייפסק לטובת התלויים" (עמוד 564, ההדגשה שלי - י.ו).

והסבר לכך ניתן בהמשך:

"... הטעם לכך הוא, שבשל ביצוע מעשה הנזיקין נתגבשה בידי התלויים, עם מותו של הניזוק, זכות ישירה ועצמאית כלפי המזיק לפיצויים בגין הנזקים, שנגרמו להם באבדן "התלות", ושוב אין המנוח עובר למותו צריך לשאת בהוצאה. "הטבה" זו, לה זכה המנוח עובר למותו, צריך לקחתה בחשבון במסגרת הערכת הפיצויים" (ליורשים, י.ו).

וכן -
".... אם היורשים והתלויים נפרדים זה מזה, וקיים חשש לתשלום כפול, איני רואה כל סיבה שלא להפחית מזכותו של הניזוק לפיצוי בגין אבדן השתכרותו את החיסכון, הנגרם לו כתוצאה מהשתחררותו מתשלום עבור התלויים - תשלום, הנופל על כתפי המזיק"...

"משנפטר הניזוק בטרם תבע, יפוצה עיזבונו בגין אבדן ההשתכרות "בשנים האבודות" בניכוי ההוצאות, שהניזוק היה מוציא על עצמו ועל התלויים בו." (עמוד 567, ההדגשה שלי - י.ו).

22.     גישה ברוח זו ראה במאמרו של פרופ' דניאל מור בעמ' 134:

"הדרך היחידה שבאמצעותה ניתן להצדיק את ניכוי הפיצויים לתלויים מהפיצויים ליורשים כשמדובר במקרה הספציפי של פיצויים בגין הפסד ההשתכרות של המנוח בשנים האבודות היא באמצעות הילכת הניכוי שנכללת בפורמולה שלפיה מחשבים את סכום הפיצויים שמגיעים ליורשים. במקרה כזה מפחיתים מהסכום שהמנוח היה משתכר לא רק את ההוצאות שהיה על עצמו אלא גם את ההוצאות שהיה מוציא לתמיכה בתלויים". (הדגשה שלי י.ו.)

כן ראה פרופ' י' גלעד במאמרו הנ"ל, "נמצא אפוא שבכל מקרה שבו נפטר הניזוק לפני מימוש זכותו ולו יורשים ותלויים, תביעת העיזבון אינה כוללת מלכתחילה את אובדן התמיכה בתלויים בשנים האבודות" (עמוד 64, ההדגשה שלי - י.ו).

במאמר מוסגר אעיר כי יש הבדל משמעותי ביותר בגובה סכום הפיצוי שיפסק ליורשים ולתלויים בכל שלושת המצבים המתוארים לעיל, בהתאם לכל אחת משתי השיטות המתוארות (ניכוי רכיב התמיכה בדיעבד או ניכוי המקור). נדגיש כי לא מדובר רק בהבדל טכני של מועד הניכוי - מלכתחילה או בדיעבד, שכן, התוצאה שתתקבל לגבי אותן נסיבות, תהיה שונה בכל אחת מהשיטות.

23.     כפי שציינתי לעיל, פתרון 'הניכוי במקור' של רכיב התמיכה כפי שמוצע בפסק דין גבריאל, אף הוא, אינו נקי מספקות שכן אין הוא פותר באופן מוחלט את בעיית הפיצוי הכפול. ואבהיר; טול לדוגמא משפחה ובה אב, אם ובן בגיר, והאב הינו מפרנס יחיד והשתכר סך 1,000 ש"ח לחודש. האישה הינה תלויה יחידה והבן והאישה יורשים ביחד. במקרה זה, הנזק המירבי שנגרם בגין אובדן הכנסתו של המנוח ושעל המזיק מוטלת החובה לפצות בגינו הינו בסכום של 750 ש”ח לחודש (הכנסת המנוח פחות ידת הקיום שלו לפי חישוב של 4 ידות - מנוח, אישה, משק בית וחיסכון). אף על פי כן, הפיצוי אשר יושת על המזיק בגין הפסד הכנסת המנוח הינו בסכום 792 ש”ח לחודש; ראה החישוב כדלקמן:
בהתאם לשיטת הידות, תביעת התלויים מחושבת לפי 3 ידות: ידת המנוח, האישה ומשק הבית. האישה זכאית לקבל כהפסד תמיכה את הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום שלו, היינו 2/3 מהכנסתו, וסך הפיצוי שיוטל על המזיק בגין רכיב התמיכה לתלויים הינו 667 ש”ח.
בנוסף, יש לחשב את הפיצוי לעיזבון - 4 ידות: המנוח, האישה, משק בית וחיסכון. לפיכך, לאחר ניכוי במקור של ידת הקיום של המנוח וסכום התמיכה, (ונדגיש - לפי השיטה של ניכוי במקור), יוותר לעזבון סך 250 ש”ח - אשר מחצית הימנו, בשיעור 125 ש”ח תשולם לבן הבגיר כיורש.
במצב דברים זה, הסכום הכולל אותו ישלם המזיק יעמוד על סך 792 ש”ח (667 ש”ח לתלויה ו-125 ש”ח לבן הבגיר כיורש), במקום סך 750 ש”ח - שיעור הנזק שנגרם.
מובן שככל שחלקם של היורשים שאינם תלויים בעיזבון יהיה גדול יותר, כך יגדל שיעור הפיצוי הכפול.

24.      נדמה כי בעיית הפיצוי הכפול במקרים אלה, מקורה בחוסר הסימטריה בשיטת הידות והוספת ידת החסכון בתביעת העזבון. לו היינו מוסיפים גם בתביעת התלויים את ידת החסכון, כי אז היתה נפתרת לחלוטין בעיית הפיצוי הכפול.

ונמחיש: לפי הדוגמא דלעיל, סכום הפיצוי שישולם לאם, בתביעת התלויים, יחושב אף הוא לפי 4 ידות (אב, אם, משק בית וחיסכון) והפיצוי שישולם לאם כתלויה יהיה בשיעור 500 ש”ח בלבד. הפיצוי הכולל שישולם בגין אובדן הכנסת המנוח יהיה כשיעור הנזק, סך 750 ש”ח. לעומת הסכום של 792 ש”ח בשיטת הידות הקיימת (ראה הערתה של כב' השופטת וולצקי בפסק דין חודור לעיל).

פתרון זה אינו נקי מספקות שכן אז נמצאנו מקפחים את התלויים (שהרי הוספת ידה ממילא מקטינה בהכרח את שיעור התמיכה). ניתן לפתור קיפוח זה על ידי מתן רכיב החסכון לתלויים (שנפסק לתלויים בכובעם כיורשים), כפי שאבהיר להלן בסעיף 27.

הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני לתלויים - לא בכל מצב

25.     הערה נוספת שברצוני להעיר נוגעת לפיצוי בגין הנזק שאינו ממוני. יישום שיטת החישוב שנקבעה בפסק דין צרור במקרים בהם אין זהות בין היורשים לתלויים, מוביל לתוצאה בעייתית לפיה ינתן לתלויים פיצוי שונה בהתאם למידת הזהות/היעדר חפיפה בין התלויים ליורשים.

ואבהיר; במקרים של זהות בין היורשים לתלויים (והפיצוי ליורשים כולל את רכיב התמיכה בהתאם לפס"ד צרור), תביעת העיזבון תהיה גבוהה יותר מתביעת התלויים, (בשל הוספת ידת החסכון לרכיב התמיכה והפיצוי בגין הנזק שאינו ממוני). במקרה זה יזכו התלויים שיבחרו בתביעתם כיורשים - בפיצוי בגין הנזק שאינו ממוני, בנוסף לרכיב התמיכה לו היו זכאים ממילא במסגרת תביעת התלויים, וכן בפיצוי בגין אובדן שרותי בעל /אשה שנפסק להם כתלויים (ראה פס"ד צרור).

מאידך, במקרים בהם אין זהות בין היורשים לתלויים, קרי - התלויים הם גם תלויים וגם יורשים ביחד עם אחרים שאינם תלויים - תביעת התלויים תהא גבוהה יותר (בשל ניכוי רכיב התמיכה מהעזבון), והתלויים יבחרו בתביעה זו. במקרה זה, לא יזכו התלויים בפיצוי בגין הנזק שאינו ממוני, נוכח ההלכה שהזכרנו לעיל לפיה מפחיתים מתביעת התלויים כל טובת הנאה שצמחה לתלויים כיורשים, לרבות את הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני (פס"ד קידר לעיל) - נדגיש כי בתביעות שלא על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לעיתים מגיע הפיצוי בגין הנזק שאינו ממוני עד כדי מאות אלפי שקלים ואף יותר.

יוצא, שמתן הפיצוי לתלויים שהינם גם יורשים, בגין הנזק שאינו ממוני, מותנה בהיותם יורשים יחידים (יש זהות בין היורשים לתלויים). רק במצב זה יזכו התלויים בפיצוי בגין הנזק שאינו ממוני. כלומר, סכום הפיצוי לתלויים תלוי בגורם חיצוני, משתנה. נדמה שתוצאה זו בעייתית, מה עוד שהיא עשויה להביא להסתלקויות מירושה (אולי אף למראית עין).

26.     בהקשר זה נציין כי ניתן להבחין לאחרונה (בצדק לטעמי) ברוחות חדשות המנשבות בפסיקה של בית המשפט העליון לעניין ההלכה המורה על ניכוי הנזק שאינו ממוני מתביעת התלויים (ראה בעניין זה הנתוח של כב' השופט ריבלין בפסק דין צרור וכן דעת המיעוט של כב' השופט צ. טל בפסק דין קידר לעיל).
ברי כי לו תבוטל הלכת הניכוי, כי אז יזכו כל התלויים שהינם גם יורשים, בכל מצב, בפיצוי בגין הנזק שאינו ממוני, ואוסיף - יפה שעה אחת קודם.

ניכוי רכיב החיסכון מתביעת התלויים

27.     נושא נוסף שעלינו להדרש לו הוא ניכוי רכיב החסכון מתביעת התלויים שהינם גם יורשים (ביחד עם יורשים נוספים שאינם תלויים). בפסק דין צרור נקבע כי "פסיקת "הגבוה מבין השניים" תביא לכך שלא יפסק פיצוי עבור מרכיב החסכון (לתלויים י.ו). תוצאה זו עשויה לעורר קושי, ואולם לא זה המקרה שבפנינו, ועל כן, נותיר אף אותו בצריך עיון ומחשבה" (פס"ד צרור סעיף 17).

     במקרה שבפנינו, בו אין זהות בין התלויים ליורשים, ותביעת התלויים גבוהה מתביעת העיזבון, אין מנוס אלא להידרש לסוגיה זו.

28. לטעמי, רכיב החיסכון אינו מהווה 'טובת הנאה שצומחת לתלויים עקב מות המנוח', ולפיכך, אין לנכותו מתביעת התלויים. רכיב זה מתייחס לכספים אותם היה המנוח חוסך אלמלא מותו. לפיכך, ניתן וראוי לראות בסכום החיסכון כחלק מכספי הירושה ואשר לגביהם נפסק כי אין ניכוי בגין האצת ירושה. (ראה ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לביטוח פ"ד מה (3) 374).

29.     עד כאן דברים כלליים ונגש עתה למלאכת החישוב בתיק דנן:

תביעת התלויים

בית משפט קמא חישב את תביעת התלויים בהתאם לשיטת הידות (ידה לכל אחד מבני המשפחה ובתוספת ידת משק הבית) ועל בסיס הכנסה של המנוח בסכום של 4,000 ש”ח לחודש. הסכום הכולל בגין אובדן תמיכה חושב לסך 768,300 ש”ח, ולאחר ניכוי קצבאות הביטוח הלאומי, סך 220,619 ש”ח. בנוסף, נפסק לתלויים פיצוי בגובה 50,000 ש”ח בגין אובדן שירותי אב ובן זוג, וסך 7,500 ש”ח עבור הוצאות קבורה ומצבה.

סכום הפיצוי לתלוים מבוסס על קביעות עובדתיות אשר נקבעו על ידי בית משפט קמא, ואין מקום להתערבות ערכאה זו, לא בסכומים שנפסקו, ולא בדרך החישוב.

תביעת העיזבון

30.     כאמור, יש לחשב את הפיצוי ליורשים לפי העקרונות שנקבעו בפסק דין צרור ובהתאם, יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 63,349 ש”ח לפי החישוב כדלקמן:

תקופה ראשונה: מיום התאונה ועד למועד מתן פסק הדין של בית משפט קמא, 49 חודשים:
בתקופה זו יש לחלק את הכנסת המנוח ל - 7 ידות (ידת הקיום של המנוח, ידת האלמנה, יד לכל אחד משלושת הילדים הקטינים, ידת משק הבית וידת החיסכון).

חישוב הפיצוי בגין השנים האבודות הינו בגובה הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום:
571= 7 / 4,000 ש”ח      
(571 - 4,000 ) X 49 חודשים = 168,000 ש”ח

תקופה שניה: ממועד מתן פסק הדין של בית משפט קמא ועד לספטמבר 2007 עת ימלאו 18 שנים לעלאא (תקופה של שנתיים):
גם בתקופה זו, בה אין שינוי במספר הילדים הקטינים במשפחה, יש לחשב את הפיצוי לפי 7 ידות, ובהיוון ליום מתן פסק הדין:
(571 - 4,000 ) X מקדם היוון לשנתיים 23.2659 = 79,768 ש”ח.

תקופה שלישית: מספטמבר 2007 ועד ספטמבר 2009. בתקופה זו יש לחשב את סכום החיסכון לפי 6 ידות בלבד, לאחר שאחד הקטינים בגר:
667 = 6/ 4,000 ש”ח
(667 - 4,000 ) X מקדם היוון 23.2659 X 0.9425 (מקדם היוון כפול) 73,093 ש”ח

תקופה רביעית: מספטמבר 2009 עד אוגוסט 2011 (התבגרותה של רים) בתקופה זה יש לחשב את סכום החיסכון לפי 5 ידות, ולמשך שנתיים:
800 = 5 / 4,000 ש”ח
(800 - 4,000) X מקדם היוון 23.2659 X 0.8884 (מקדם היוון כפול) = 66,142 ש”ח

תקופה חמישית: מיום שכל הילדים בגרו ועד לגיל פרישה של המנוח (19 וחצי שנים). החישוב נעשה לפי 4 ידות: ידת הקיום של המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית וידת החיסכון:
1,000      = 4 / 4,000 ש”ח
(1,000 - 4,000) X מקדם היון 176.995 כפול 0.8374 (מקדם היוון כפול) = 444,646 ש”ח.



סה"כ הפיצוי בגין השנים האבודות -            831,649 ש"ח

31.     כאמור, במקרה דנן אין זהות מלאה בין היורשים לבין התלויים, ולפיכך יש לנכות את סכום התמיכה שנפסק לתלויים בתביעתם מהפיצוי בגין השנים האבודות - (831,649 ש”ח פחות 768,300 ש”ח) ומתקבל הסכום של 63,349 ש”ח.


32.     סיכום תביעת העיזבון:
     נזק שאינו ממוני                          45,000 ש”ח
סכום החיסכון בשנים האבודות               63,349 ש”ח


סה"כ תביעת העיזבון                         108,349 ש”ח


33.     סיכום תביעת התלויים:
הפסד התמיכה                          768,300 ש”ח
פיצוי בגין אובדן שירותי אב ובעל                50,000 ש”ח
הוצאות קבורה ומצבה                     7,500 ש”ח


סה"כ תביעת התלויים:                    825,800 ש”ח.

34.     תביעת התלויים גבוהה מתביעת העיזבון ולפיכך התלויים יבחרו בתביעה זו. מהפיצוי לתלויים יש לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי. תביעת התלויים (825,800 ש”ח) פחות ניכויי מל"ל (547,681 ש”ח), סה"כ 278,119 ש”ח.

35.     לסכום זה יש להוסיף לטעמי את חלקם של התלויים ברכיב החסכון שנפסק להם כיורשים (ראה סעיף 27 לעיל).
סכום הפיצוי הכולל לעזבון בגין רכיב החסכון הינו בסך 63,349 ש”ח. היורשים שאינם תלויים זכאים ל - 20% מהעיזבון, היינו ל - 12,670 ש”ח. היתרה, בסך 50,679 ש”ח, מתווספת לסכום שנפסק לתלויים.

מכאן - סך כל הפיצוי לתלויים הינו 328,816 ש”ח.

36.     יורשים שאינם תלויים - כל יורש זכאי לעשירית מתביעת העיזבון - 10,835 ש”ח.



סיכום

37.     סך כל הפיצוי לתלויים הינו - 328,816 ש”ח
סך הפיצוי ליורשים שאינם תלויים הינו - 21,670 ש”ח.

38.     סוף דבר - היתי מציעה לחברי לקבל את הערעורים במובן זה שסכום הפיצוי ליורשים ולתלויים יהיה כאמור בסעיף 37 לעיל.

בנסיבות, לא היתי עושה צו להוצאות.



יעל וילנר - שופטת

סגן הנשיא גדעון גינת:
1.     עיינתי בפסק דינה של חברתי השופטת וילנר, ואני מבקש להעיר מספר הערות.

2.     בעלי-הדין חלוקים, בין היתר, בכל הנוגע לגיל הפרישה הצפוי של המנוח. לטענת המשיבים, ראוי לקבוע כי גיל הפרישה הצפוי של המנוח הינו 55 שנה בלבד, וזאת לאור העובדה שלמנוח בעיית שתיה (קרי, היותו אלכוהוליסט). בית המשפט קמא דחה טענה זו של המשיבים, וקבע כי ראוי לקבוע את גיל הפרישה של המנוח ל-67 שנה, דהיינו גיל הפרישה הסטנדרטי.

3.     לטעמה של השופטת וילנר, קביעה זו של בית המשפט קמא "אינה מופרכת ואינה חריגה באופן שתצדיק התערבות ערכאת הערעור". זאת, במיוחד, בשים לב לגילו הצעיר של המנוח בעת פטירתו. עם קביעה זו אינני יכול, בכל הכבוד, להסכים.

4.     המנוח היה יליד שנת 1964. במועד אירוע התאונה (15.8.01) הוא היה בן 37 שנה. הוא הספיק להתחתן, והיה אב לחמישה ילדים, מהם שניים שכבר היו בגירים (!) במועד אירוע התאונה. לא מדובר במי שגילו צעיר עד מאוד. לא מדובר במי שנמצא בראשית חייו.

5.     בעיית שתיה אצל מי שטרם הקים משפחה שונה מאשר בעיית שתיה אצל מי שכבר הספיק להתחתן ולהקים משפחה. על אף שהמנוח התחתן הדבר לא הביא לשינוי דרכיו. על אף שהיו לו חמישה ילדים, הוא עדיין לא שינה את דרכיו ולא נגמל מהטיפה המרה.

6.     בית המשפט קמא ציין בפסק דינו, כי בחמש השנים שקדמו למותו של המנוח לא ניתן להצביע על רצף תעסוקתי. כך, למשל, בשנה שקדמה לתאונה (שנת 2000) עבד המנוח רק שלושה חודשים בלבד, ושנה קודם לכן (בשנת 1999) עבד המנוח, על פי קביעת בית המשפט קמא, תשעה חודשים.

7.     גיל פרישה סטנדרטי (של 67 שנה) עולה בקנה אחד עם מי שיש לו רצף תעסוקתי. עם מי שמתמיד במקום עבודה אחד תקופה משמעותית, עם מי שמצליח לעבוד ברצף במהלך השנים. גיל פרישה סטנדרטי אינו מתיישב עם מי שסובל מבעיות שתיה, ואינו מצליח למצוא תעסוקה קבועה.

8.     אם היה מדובר באדם צעיר (למשל, בשנות העשרים המוקדמות לחייו), או באדם אשר טרם הקים משפחה, ניתן היה להניח, אולי, כי היה נגמל משתיה בעתיד, אלמלא התאונה. אם היה מדובר במי שהצליח ליצור רצף תעסוקתי חרף בעיית השתיה שלו, ניתן היה להניח, כי בעיית השתיה אינה כה משמעותית אצלו שכן אינה משפיעה על יכולתו למצוא עבודה. לא זה המקרה שבפנינו. אמת, בית המשפט קמא ציין, כי למנוח היתה בעיית שתיה בלבד, ולא בעיית סמים. אין להקל ראש, עם זאת, גם בבעיית שתיה. היקפה של בעיית סמים חמורה בכמה וכמה מונים. גם בעיית שתיה היא בעיה שלא ניתן להתעלם ממנה. במיוחד, שעה שברור כי לא ניתן להצביע על רצף תעסוקתי כלשהו אצל המנוח.

9.     בית המשפט קמא ציין בפסק דינו כי אין מחלוקת שלמנוח היתה בעיית שתיה, וכי בעיה זו עמדה בדרכו בשעה שביקש להתקבל למקום עבודה מסודר. בנסיבות שכאלה, המסקנה המתבקשת הינה כי לא היה מקום לקבוע, כי גיל הפרישה של המנוח מגיע ל-67 שנה. בנסיבות העניין, והיות ואכן, כדבריו של בית המשפט קמא, נראה שהמנוח עשה מאמצים על מנת למצוא עבודה, הרי שנראה כי בנסיבות העניין ראוי לקבוע את גיל הפרישה הצפוי של המנוח בעשר שנים פחות מגיל הפרישה הסטנדרטי, קרי: 57 שנה.

10.     ככל שהדבר נוגע לתביעת התלויים, הרי שלשינוי זה בגיל הפרישה יש השפעה על התקופה החמישית (ממועד הגיע אחרון הילדים לבגרות ועד גיל הפרישה של המנוח) שבחישוב שנערך על ידי בית המשפט קמא. תקופה זו מתחילה ביום 30.7.11. על פי פסק דינו של בית המשפט קמא היא מסתיימת ביום 23.1.31, מועד בו היה המנוח מגיע לגיל 67 שנה. כאמור, לטעמי, יש לקצר תקופה זו בעשר שנים, כך שהיא תסתיים ביום 23.1.21.

11.     מדובר בתקופה בת 114 חודשים (מקדם היוון 99.0872). היא מתחילה, כאמור בפסק דינו של בית המשפט קמא, בעוד שש שנים (מקדם היוון כפול 0.8374). ההפסד החודשי (של שתי ידות מתוך שלוש, משכר של 4,000 ש”ח לחודש) מגיע לשיעור של 2,666 ש”ח. ההפסד בכל התקופה הזו מגיע לשיעור של 221,268 ש”ח. זאת תוך הסכום שנקבע בתקופה זו על ידי בית המשפט קמא.

12.     לפיכך, במקום הסכום שנקבע על ידי בית המשפט קמא כסכום הפסד התמיכה של התלויים (768,300 ש”ח), יש להעמיד את סכום הפיצוי על שיעור של 594,331 ש”ח. לסכום זה יש להוסיף, כפי שעשה בית המשפט קמא, את הסך של 50,000 ש”ח שנפסקו בגין הפסד שירותי אב ובעל, וכן את הסך של 7,500 ש”ח שנפסקו בגין הוצאות קבורה ומצבה.

13.     תביעת התלויים מסתכמת, אם כן, בסך של 651,831 ש”ח.

14.     במקביל, יש לשנות, לטעמי, את אופן חישוב תביעת התלויים, כפי שהוא נעשה על ידי השופטת וילנר בפסק דינה. גם כאן, יש לשנות את משך התקופה החמישית, ולהעמידה על תקופה של 114 חודשים.

15.     כאמור בפסק דינה של חברתי, הפיצוי החודשי בתקופה זו (מיום בגרותו של אחרון הילדים) עומד על 3,000 ש”ח בחודש. במכפלת מקדמי ההיוון שלעיל, הפיצוי לעזבון לכל התקופה מסתכם ב- 248,927 ש”ח.

16.     הפיצוי הכולל בגין תקופת השנים האבודות מגיע ל- 635,930 ש”ח.

17.     במאמר מוסגר אציין, כי עריכת חישוב הפיצוי לעזבון תוך הבאה בחשבון של ידת חסכון, במקום שבו למנוח היתה בעיית שתיה, ואין ספק כי הוציא כספים לא מבוטלים על רכישת שתיה חריפה (וכספים נוספים הנובעים מהתמכרותו זו), ושעה שאין ספק כי היו חודשים מרובים במהלך השנים בהם כלל לא עבד, כבר מיטיבה במידה מסויימת עם העזבון, שכן ספק אם למנוח מסוג זה, הסובל מבעיית שתיה, היתה יכולה וצריכה להיות ידת חסכון. אין ספק, כי בכל הנוגע לתביעת העזבון, כאשר מביאים בחשבון ידה של חסכון, נכון הוא לקצר את תקופת ההשתכרות, ולהעמידה, כפי שנעשה לעיל, על גיל 57 שנה.

18.     דעתי שונה מדעתה של חברתי בנקודה נוספת. לטעמה של השופטת וילנר, במצב כמו זה שבפנינו (שבו אין חפיפה מלאה בין התלויים ליורשים) יש לנכות מהפיצוי המגיע לעזבון את סכום התמיכה שנפסק לזכות התלויים. דהיינו, להותיר לתביעת העזבון אך את רכיב החסכון, בגין השנים האבודות.

19.     לדעתי, ניכוי שכזה אינו ראוי במקרה שבפנינו.

20.     הלכה היא, כי יש לבחור בין תביעת העזבון לבין תביעת התלויים. מי שהינו גם תלוי וגם יורש אינו יכול לקבל גם את חלקו בתביעת העזבון וגם את חלקו בתביעת התלויים.

21.     במקום שבו תביעת העזבון היא הגבוהה מבין השניים לא נוצרת בעיה - היורשים שאינם תלויים יקבלו את הפיצוי המגיע להם על פי תביעת העזבון. התלויים שהינם גם יורשים, יבחרו לקבל את הפיצוי המגיע להם על פי תביעת העזבון (דהיינו, הלכה למעשה, לא תיוותר תביעת תלויים).

22.     במקום הפוך, מקום שבו תביעת התלויים היא הגבוהה מבין השניים לכאורה ייווצר פיצול - יורשים שאינם תלויים, יבקש לקבל את חלקם בתביעת העזבון. תלויים שהינם גם יורשים יעדיפו לקבל את חלקם על פי תביעת התלויים.

23.     בשני המצבים לא ייווצר, לטעמי, כפל פיצוי.

24.     לטעמה של חברתי בהעדר ניכוי כאמור תביעת העזבון תמיד תהיה גבוהה יותר מתביעת התלויים, בשל הוספת ידת החסכון. מסקנה שכזו אינה הכרחית.

25.     לתביעת התלויים מתווסף מרכיב של הפסד שירותי המנוח (כאב או כבעל). במקרה שבפנינו, בית המשפט קמא העריך רכיב נזק זה על הצד הנמוך, לאור העובדה כי המנוח סבל מבעיית שתיה. אך לא כך בכל המקרים. לכן, כאשר סכום הפיצוי לעזבון בגין נזק לא ממוני מוגבל, כמו במקרה של תאונת דרכים, יתכנו מצבים שבהם תביעת התלויים תעלה על תביעת העזבון גם במקום שבו לא מבוצע ניכוי כמוצע על ידי השופטת וילנר.

26.     עם זאת, גם אם הדבר יביא לכך שבמרבית המקרים תביעת העזבון תהיה גבוהה מתביעת התלויים אין זו תוצאה שאינה רצויה.

27.     במאמר מוסגר אציין, כי לטעמי הוספת ידת החסכון נעשתה על ידי בית המשפט העליון, בפרשות פינץ ו-צרור באופן מלאכותי משהו, כדי לסגת מהעלאה דרמטית מדי של רף הפיצוי הנפסק במקרה של תאונה קטלנית, כפי שהוצב בפרשת אטינגר.

28.     גם אם אניח, כי לא מדובר בהוספה מלאכותית עדיין אינני מוצא מקום לבצע קיזוז.

29.     תביעת התלויים הינה תביעה עצמאית. היא נועדה להבטיח את יכולתם הכלכלית לאחר פטירתו של המנוח. היא נועדה לספק להם תחליף לתמיכה הכלכלית שניתנה להם על ידי המנוח. באותה מידה גם תביעת העזבון היא תביעה עצמאית. היא מבטאת, למעשה, את הפיצוי הראוי בגין קיצור תוחלת החיים. הן את הפיצוי הלא ממוני והן את הפיצוי הממוני (הפיצוי בגין ההפסד בשנים האבודות).

30.     במקום שבו תלוי הינו גם יורש, אין מקום לאפשר לו לקבל פיצוי הן כתלוי והן כיורש, שכן יהיה זה כפל פיצוי מובהק. כאשר תלוי, שהינו גם יורש, בוחר בין תביעת העזבון לבין תביעת התלויים, אין בכך משום פסול.

31.     בדרך זו, יש, למעשה, משום פתרון מעשי לבעיה אחרת, המוצגת בפסק דינה של השופטת וילנר - מצב שבו התלויים (שהינם יורשים) אינם מקבלים למעשה פיצוי בגין נזק לא ממוני. בדרך המוצעת לעיל, אם התלוי מקבל את חלקו בתביעת העזבון, הרי שממילא הוא אינו מפסיד את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני. אם התלוי בוחר בחלקו בתביעת התלויים, הוא יעשה כן רק במקום שבו תביעת העזבון, הכוללת את הפיצוי בגין נזק לא ממוני, תהיה פחותה יותר. מצב זה יקרה רק במקום שבו הפיצוי בגין נזק לא ממוני יהיה נמוך יחסית (למשל, במקום שבו הפיצוי בגין נזק זה מוגבל, כמו על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים), כך שהפסדי התלויים שהינם גם יורשים יהיו קטנים ביותר באופן יחסי להיקף תביעתם.

32.     בנסיבות אלה, אינני מבצע ניכוי מסכום הפיצוי בגין השנים האבודות (635,930 ש"ח), ויש להוסיף לו את שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני (45,000 ש”ח). לפיכך, שיעור הפיצוי לעזבון מגיע לסך של 680,930 ש”ח.

33.     היקפה של תביעת העזבון גבוה, אם כן, מהיקפה של תביעת התלויים. מכאן, כי כל היורשים, בין אם אלה שהינם תלויים ובין אם אלה שאינם תלויים, יעדיפו את תביעת העזבון.

34.     שאלה נוספת המחייבת התייחסות: התלויים מקבלים לידיהם תגמולים של המוסד לביטוח לאומי. אין ספק, כי יש לנכות תגמולים אלה מתביעת התלויים. עם זאת, במקרה שבפנינו והיות ומדובר בתביעת העזבון, אותם יורשים שהינם גם תלויים מקבלים, מחד גיסא, את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, ומאידך גיסא, את חלקם בתביעת העזבון.

35.     מובן כי תוצאה זו אינה אפשרית. זו תהיה תוצאה של כפל פיצוי מעשי, שכן היורשים שהינם תלויים מקבלים בגין אותו אירוע פיצוי משני מקורות. במיוחד נכון הדבר, שעה שקביעת הפיצוי לעזבון כבר מביאה בחשבון את עובדת קיומם של תלויים.

36.     היות ובמקרה זה אין תלויים שאינם יורשים הפתרון פשוט: המשיבים, מצידם, ישלמו רק את סכום הפיצוי בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, כאשר יחולק העזבון (בין אם על ידי מנהל עזבון ובין אם על ידי בא-כוחם של המערערים) יחולקו הסכומים כאשר תגמולי המוסד לביטוח לאומי יופחתו אך ורק מחלקם של מי שהינם גם יורשים וגם תלויים.

37.     דהיינו, מחלקם של אותם יורשים שאינם תלויים (למעשה, המערערים מס' 2 ו-3, שהינם ילדיו של המנוח, אשר היו בגירים במועד אירוע התאונה נשוא כתב התביעה), לא יופחתו תגמולי המוסד לביטוח לאומי, בעת חלוקת כספי העזבון. מחלקם של היורשים האחרים (המערערים מס' 1, 4, 5 ו-6) יופחתו תגמולי המוסד לביטוח לאומי.

38.     תגמולי המוסד לביטוח לאומי עומדים על 547,681 ש”ח. מכאן, שהפיצוי שעל המשיבים לשלם הינו 133,249 ש”ח (כאשר לסכום זה יש להוסיף את הוצאות המשפט, בערכאה דלמטה, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ כחוק).

39.     המשמעות של קביעה זו שלעיל הינה, כי סכום הפיצוי שנקבע על ידי בית המשפט קמא הופחת. בנסיבות אלה, היה מקום לפסוק לזכות המשיבים הוצאות בערעור שכנגד שהוגש על ידיהם.

40.     עם זאת, המשיבים חלקו בבית המשפט קמא על חבותם. בית המשפט קמא פיצל את הדיון, וערך דיון נפרד (שמע ראיות) בכל הנוגע לשאלת החבות. היקף שכר הטרחה בתיקים הנדונים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מוגבל. עם זאת, היה מקום לפסוק לזכות המערערים הוצאות בגין ניהול החלק הראשון של ההליך בבית המשפט קמא. בית המשפט קמא לא עשה כן.

41.     בנסיבות אלה, ובדרך של איזון, אכן אין מקום לעשות צו בדבר הוצאות בהליך הנוכחי.

42.     בשים לב לכך שגם לפי שיטתה של חברתי השופטת וילנר, סכום הפיצוי הופחת (לעומת סכום הפיצוי שנקבע על ידי בית המשפט קמא), אציע כי סכום הערבון, ככל שהופקד, יעוכב בשלב זה. ככל שהמשיבים שילמו כספים שהם מבקשים את השבתם, תוגש על ידיהם בקשה מתאימה להעברת כספי הערבון לידיהם. לא תוגש בקשה שכזו בתוך 21 יום מיום המצאת פסק הדין, ישוחרר הערבון בערעורים לידי ב"כ המערערים.

43.     לאחר שכתבתי את פסק דיני עיינתי בחוות-דעתה של חברתי השופטת שטמר. ברצוני, בנסיבות אלה, להעיר הערה נוספת.

44.     אכן, בפרשת צרור קבע בית המשפט העליון כי יש להימנע ממצב שבו תהיה חפיפה בין פסיקת פיצוי לתלויים בגין אובדן תמיכה לבין פסיקת פיצוי לעזבון הכולל בתוכו מרכיב של תמיכה בתלויים. עם זאת, במקרה שבפנינו חפיפה שכזו אינה נוצרת.

45.     אותם תלויים שהינם גם יורשים זכאים, כאמור לעיל, רק לתביעת העזבון. הם אינם מקבלים את הפיצוי בגין אובדן התמיכה הגלום בתביעת התלויים עצמם. החפיפה שהיתה הוסרה, בשעה שנעשית בחירה בין תביעת העזבון לבין תביעת התלויים.

46.     בפרשת אטינגר בחן בית המשפט העליון את שיטת החסכון. בית המשפט מנה את חסרונותיה של שיטה זו (סעיף 44 לפסק הדין). בסעיף 45 לפסק הדין, סעיף אשר כותרתו הינה "השיטה המוצעת", קבע בית המשפט, כי השיטה הראויה לחישוב הפיצוי הינה שיטת הידות. בית המשפט העליון דחה אם כן את דרך החישוב על פי שיטת החסכון, והעדיף על פניה את דרך החישוב על פי שיטת הידות.

47.     פסק הדין בפרשת אטינגר ניתן על ידי בית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים, פה אחד. הוא ניתן לאחר בחינה מקיפה של סוגיית הפיצוי בשנים האבודות.

48.     אמת הדבר, שבפרשת פינץ, הפך בית המשפט העליון על פיה, באופן חלקי, את דרך החישוב שנעשתה בפרשת אטינגר. זאת, מבלי שבית המשפט מציין זאת במפורש בפסק דינו. בכל הנוגע לעזבונו של מנוח שלא הותיר משפחה אחריו, נקבע כי יש לבצע את החישוב על פי שיטת החסכון, ולא על פי שיטת הידות.

49.     המשמעות של ביצוע הקיזוז, המוצע על ידי חברתי השופטת וילנר, הינה הותרה של רכיב החסכון בלבד בתביעת העזבון (ככל שהיא נוגעת לפיצוי בגין שנים אבודות). יש כאן, הלכה למעשה, שינוי של העקרון שהותווה בפרשת אטינגר. דהיינו, פסיקת פיצוי לעזבון על פי שיטת החסכון ולא על פי שיטת הידות (שהיא כזכור, "הדרך המוצעת" בפרשת אטינגר).



                                        

                                    סגן - נשיא
השופטת שושנה שטמר:
1.     להלן חוות דעתי בסוגיות בהן חלוקים עמיתי להרכב ובשאלת הפיצויים המגיעים ליורשי המנוח ולתלוייו.
באשר לשאלה מהו גיל הפרישה הראוי לצורך קביעת הפיצויים לעזבון, מקובלת עלי הצעתו של עמיתי, ס' הנשיא, ג' גינת, אב"ד.
קביעת גיל הפרישה, שהיא "חיזוי" אירוע שהיה אמור להתרחש בעתיד ושלעולם לא יבוא לעולם, מעוגנת בשיקולים של הגיון ונסיון חיים ועל כללים של מאזן ההסתברות והחובה בדבר הבאת ראיות.
בנידוננו, כאשר המנוח הגיע לגיל 36, היה בעל משפחה, לקה בהתמכרות לשתיה חריפה, לא התמיד במקומות עבודתו - סביר להניח, כי הוא לא היה ממשיך ועובד עד גיל 67. כל עוד הוא צעיר, ניתן לקבל, כי היה מוצא עבודה, אולם בגילאים שמעל גיל 50, קשה לשער שהיה מתקבל לעבודה על אף גילו ועל אף התמכרותו לטיפה המרה. כמו כן, על אף שמניחים אנו, כי היה ממשיך ועובד עד גיל 57, אינני סבורה, כי היורשים-התלויים עמדו בנטל לשכנע, בנתוניו של המנוח ובנתוני שוק העבודה, שהמנוח היה מוצא בתקופה החל מגיל 36 מקום עבודה קבוע, שהיה מאפשר לו להשאר בו עד לגיל הפרישה לשכירים.
בנסיבות אלה, כאמור, נראה לי נכון לקבוע את גיל הפרישה לגיל 57.
מאחר שההפרש בסכום הפיצויים בין חישוב לפי גיל פרישה של 57 לעומת גיל פרישה של 67 הוא משמעותי, הרי מוצדקת התערבותנו בעניין זה בפסק דינו של בית משפט קמא, והיא איננה בניגוד לכלל שערכאת הערעור לא תתערב בדרך כלל בסכום הפיצויים ברכיב זה או אחר, אם הסכום הכללי שהתקבל הוא סביר.

2.      בנדוננו, היורשים אינם זהים לתלויים. הפיצויים שיש לשלמם לעזבון כוללים בתוכם גם את פיצויי התמיכה, אותם יש להפחית מסכום הפיצויים לעזבון, אחרת יחוייב המזיק בכפל פיצוי. לפיכך היורשים שאינם תלויים יקבלו רק את היתרה הנותרת בעזבון לאחר ניכוי פיצויי התמיכה. התלויים יבחרו בפיצויים לתלויים. דרך זו היא בהתאם להלכה הנוהגת (ע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' צרור, פסקאות 16-17, טרם פורסם, ניתן ביום 10.8.2006; מופיע במאגר "נבו").

עוד מסכימה אני עם השופטת וילנר, כי גם לתלויים יגיע חלקם ברכיב החסכון בעזבון לאחר ניכוי פיצויי התמיכה, אם הם גם יורשים.

לסיכום סוגיית החישוב, מסכימה אני עם דרך החישוב של השופטת וילנר, כאשר התיקון היחיד לחישוביה יהיה, להצעתי, בגיל הפרישה, על השינויים המחוייבים.

3.     מסכימה אני להערתו של אב"ד, השופט גינת, ס' הנשיא, באשר לאופן החישוב של חלקו של כל אחד מהיורשים-התלויים בניכוי התגמולים של הביטוח הלאומי, אולם אינני סבורה שיש לחשב חלק זה בתיק זה, בשל העדר נתונים מספיקים לתגמולי המל"ל של כל אחד מהם בנפרד.

4.      אב"ד, השופט גינת, ס' הנשיא, העיר שהיה מקום לפסוק לתלויים וליורשים הוצאות בשל השלב הראשון, שבו נוהלו הוכחות בשאלת החבות. באשר לסוגיה, אם יש סמכות לבית המשפט לפסוק בתובענות לפיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - "חוק פלת"ד"), שכ"ט נפרד, האחד עבור השלב שבו נידונה החבות וניתנה החלטה שיפוטית, והשני בגין השלב שבו נידון גובה הפיצויים המגיעים, כך ששני החלקים יעלו על הסכום הקבוע בסעיף 16 לחוק פלת"ד. עמדתי היא שהמחוקק הגביל אותנו לשיעור שכר הטרחה שנקבע בסעיף זה. לפיכך לא ניתן לפסוק יותר משיעור זה, אלא אם התמלאו תנאיו של דין ספציפי המסמיך את בית המשפט לקבוע הוצאות ושכ"ט עו"ד, כגון בשל התנהגות חריגה. כך לפי תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המאפשרת פסיקת הוצאות (ו"הוצאות" גם שכ"ט במשמע, וראו תקנה 511 לאותן התקנות), כאשר, היתה הארכת דיון שלא לצורך, ובלשון התקנה:

"הארכת דיון שלא לצורך
514.     ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות הענין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה. או לטובת שניהם".

עצם פיצול משפט הדן בפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, לשני שלבים, שלב ההוכחות לעניין החבות ושלב ההוכחות לעניין גובה הפיצויים, אינו מאפשר הטלת שכ"ט עו"ד העולה על השיעור הקבוע בסעיף 16 לחוק הנ"ל.
באשר למקרה שלפנינו, אני מצטרפת לעמדתה של חברתי, השופטת וילנר, ולתוצאה אליה הגיע גם השופט גינת, שאין לפסוק למי מהצדדים הוצאות בערעור.




לפיכך הוחלט על דעת אב"ד ס' הנשיא ג' גינת והשופטת ש' שטמר להעמיד את גיל הפרישה על 57 שנים. כן הוחלט, על דעת השופטות ש' שטמר ו-י' וילנר כי אופן החישוב של הפיצויים לתלויים ולעזבון, יהיה לפי חוות דעתה של השופטת י' וילנר בהתאמה לגיל פרישה של 57 שנים.

אשר על כן, אנו פוסקים את הסכומים הבאים:

לתלויים - סך של 137,428 ש”ח.

ליורשים - סך של 17,320 ש”ח (8,660 ש”ח לכל יורש).
חישוב סכום הפיצויים, בהתבסס על גיל פרישה צפוי 57, הינו כדלהלן:
תביעת התלויים: הפיצוי בגין הפסד התמיכה בתלויים הינו בסך 594,327 ₪; וסך כל תביעת התלויים הינו 651,827 ₪. סכום זה, בניכוי קצבאות הביטוח הלאומי
(547,681 ₪) מעמיד את תביעת התלויים על סך 104,146 ₪. לכך יש להוסיף את רכיב החסכון כאמור בסעיף 35 לפסק דינה של השופטת וילנר בשינויים המחוייבים, ובסה"כ סכום של 33,282 ₪ (80% מסכום של 41,603 ₪ - רכיב החסכון בתביעת העזבון). לפיכך, סך תביעת התלויים - 137,428 ₪.
תביעת העיזבון: הפיצוי בגין השנים האבודות הינו בסך 635,930 ₪ (הסכום בגין התקופה החמישית פחת לסך 248,927 ₪); מסכום זה יש להפחית את רכיב התמיכה בסך 594,327 ₪ ומתקבל הסכום של 41,603 ₪, בתוספת הפיצוי בגין הנזק שאינו ממוני מתקבל סך 86,603 ₪. כל אחד מהיורשים שאינם תלויים זכאי לחלקו היחסי בתביעת העיזבון בשיעור 10% לפי צו ירושה שהוצא בגין המנוח ובסה"כ סך של 8,660 ₪ לכל אחד מהיורשים שאינם תלויים.

אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מוות בתאונת דרכים

  2. תביעת תלויים תאונת דרכים

  3. ההבדל בין תביעת תלויים תביעת עזבון

  4. אובדן תמיכת אב / אם בזמן שירותו הצבאי

  5. חישוב פיצוי לא לפי שיטת הידות

  6. שיטת הידות - ידת החסכון / ידת משק הבית

  7. ההבדל בין תביעת תלויים לתביעת שנים אבודות

  8. מוות בתאונת דרכים - בת 50

  9. מוות בתאונת דרכים - בת 68

  10. מוות בתאונת דרכים - בן 15

  11. מוות בתאונת דרכים - בן 16

  12. מוות בתאונת דרכים - בן 17

  13. מוות בתאונת דרכים - בן 18 ללא תלויים

  14. מוות בתאונת דרכים - בן 20 ללא תלויים

  15. מוות בתאונת דרכים - בן 21 ללא תלויים

  16. מוות בתאונת דרכים - בן 21

  17. מוות בתאונת דרכים - בן 23 - תאונת עבודה

  18. מוות בתאונת דרכים - בן 23 ללא תלויים

  19. מוות בתאונת דרכים - בן 26

  20. מוות בתאונת דרכים - בן 28 ללא תלויים

  21. מוות בתאונת דרכים - בן 28

  22. מוות בתאונת דרכים - בן 29

  23. מוות בתאונת דרכים - בן 30

  24. מוות בתאונת דרכים - בן 31 ללא תלויים

  25. מוות בתאונת דרכים - בן 32

  26. מוות בתאונת דרכים - בן 33 תאונת עבודה

  27. מוות בתאונת דרכים - בן 33

  28. מוות בתאונת דרכים - בן 34

  29. מוות בתאונת דרכים - בן 35 תאונת עבודה

  30. מוות בתאונת דרכים - בן 35

  31. מוות בתאונת דרכים - בן 36 בלי משפחה

  32. מוות בתאונת דרכים - בן 36

  33. מוות בתאונת דרכים - בן 37

  34. מוות בתאונת דרכים - בן 38 תאונת עבודה

  35. מוות בתאונת דרכים - בן 39

  36. מוות בתאונת דרכים - בן 40

  37. מוות בתאונת דרכים - בן 41

  38. מוות בתאונת דרכים - בן 42

  39. מוות בתאונת דרכים - בן 43

  40. מוות בתאונת דרכים - בן 44

  41. מוות בתאונת דרכים - בן 46

  42. מוות בתאונת דרכים - בן 47

  43. מוות בתאונת דרכים - בן 49 ללא תלויים

  44. מוות בתאונת דרכים - בן 49

  45. מוות בתאונת דרכים - בן 50 ובת 46

  46. מוות בתאונת דרכים - בן 50

  47. מוות בתאונת דרכים - בן 51

  48. מוות בתאונת דרכים - בן 52 תאונת עבודה

  49. מוות בתאונת דרכים - בן 54 תאונת עבודה

  50. מוות בתאונת דרכים - בן 57

  51. מוות בתאונת דרכים - בן 58 בת 48

  52. מוות בתאונת דרכים - בן 58

  53. מוות בתאונת דרכים - בן 6

  54. מוות בתאונת דרכים - בן 61

  55. מוות בתאונת דרכים - בן 65 תאונת עבודה

  56. מוות בתאונת דרכים - בן 66

  57. מוות בתאונת דרכים - בן 7

  58. מוות בתאונת דרכים - בן 72

  59. מוות בתאונת דרכים - בן 75 בת 64

  60. מוות בתאונת דרכים - בן 75

  61. מוות בתאונת דרכים - בן 83

  62. מוות בתאונת דרכים - בן 9

  63. מוות בתאונת דרכים - בת 18 ללא תלויים

  64. מוות בתאונת דרכים - בת 22 ללא תלויים

  65. מוות בתאונת דרכים - בת 39

  66. מוות בתאונת דרכים - בת 43 ללא תלויים

  67. מוות בתאונת דרכים - בת 43

  68. מוות בתאונת דרכים - בת 45

  69. מוות בתאונת דרכים - חרדי תלמיד ישיבה

  70. מוות בתאונת דרכים אשה ממוצא אתיופי

  71. פיצוי על תאונת דרכים קשה וקטלנית

  72. השנים האבודות - 7 עובדות שחשוב לדעת

  73. תביעת תלויים שהם גם יורשים - מוות בתאונת דרכים

  74. תביעת תלויים של אדם שנהרג בתאונת דרכים

  75. פיצוי לילדים שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים

  76. חישוב פיצויים - רווק שנהרג בתאונת דרכים

  77. האם התאונה בה קיפח המנוח את חייו מהווה תאונת דרכים, כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד ?

  78. תביעה לפיצויים בגין נזקי עיזבון ותלויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

  79. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון