מוות בתאונת דרכים - בן 39

1. ביום 5.10.94 בסביבות השעה 13:00, ברח' ז'בוטינסקי פינת דרך השרון בהוד השרון אירעה תאונת דרכים, בה נספה X ז"ל, עת נסע ברכב של המעביד. המנוח, יליד 1955, היה בן 39 במותו. המנוח הותיר אחריו אישה ילידת 6.10.57; בת ילידת 21.8.78; בן יליד 7.10.80; תאומים ילידי 18.1.85 ובן שנולד ביום 26.5.95 לאחר מות המנוח. התובעים 5-2 תובעים בתביעה זו כתלויים במנוח. הרכב היה מבוטח אצל הנתבעות, שאינן כופרות בחובת הפיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה1975-. 2. עיקר המחלוקת נסבה על השאלה אם תאונת הדרכים היא גם תאונה בעבודה, ועל שאלת כושר השתכרותו של המנוח. 3. האם מדובר בתאונת עבודה? א. תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 35 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשכ"ח1968- (להלן - חוק המל"ל) כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". סעיף 36(1) לחוק המל"ל מקים חזקה, לפיה "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם אירעה תוך כדי נסיעתו... של המבוטח... ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו...". סעיף 37(א) לחוק המל"ל קובע כי "תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה... אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה... הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטייה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו או... בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי...". ב. אין מחלוקת שעובר לתאונה עבד התובע בחברת י.א.ד רשתות תקשורת בע"מ בבני-ברק (להלן - המעביד), וכי הרכב בו נהג בעת התאונה היה רשום בשם המעביד. ביום 22.12.94 הגישה האלמנה למוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל) תביעה לתשלום גמלה לתלויים בנפגע בעבודה, בנימוק שבעת התאונה היה המנוח בדרכו ללקוחות של המעביד (נ35/). ביום 4.9.95 נדחתה התביעה, בנימוק שלא הוכח שהתאונה אירעה תוך כדי ועקב העבודה, או תוך כדי נסיעה ממקום העבודה למעונו של המנוח, או ממקום עבודה אחד למשנהו כדרישת סעיפים 35 ו36-(1) לחוק המל"ל. על החלטה זו לא הוגש ערעור לבית הדין האזורי לעבודה על פי הזכות שעמדה לתובעים. ג. לגרסת הנתבעות מדובר בתאונה בעבודה, וזאת מהטעמים הבאים: התאונה אירעה ברכב המעביד שביטח אותו. היא אירעה בשעות העבודה הרגילות, בהן נסע המנוח בין הלקוחות השונים של המעביד לצורך מתן שירות, על פי הצהרת האלמנה בתביעה שהגישה למל"ל, ועדות שנגבתה לענין זה מהמעביד, לפיהן נסע המנוח ביום התאונה ללקוחות "באיזור השרון משהו בסביבות נתניה וכפר סבא" (ראה נ36/). אולם לחוקר מטעם הנתבעות, יוסי הראון, אמר המעביד כי באותו יום נסע המנוח מלקוח בהוד-השרון ללקוח בפתח-תקווה. יתרה מזאת, מר שלמה פלפלה, מרכז היחידה של נפגעי עבודה בסניף מל"ל בתל-אביב, רשם מזכר, שבו קבע כי "ברור לחלוטין כי היה תוך כדי עבודתו אצל מעבידו ומטעמו" (המזכר סומן נ48/). לטענת הנתבעות, דחיית התביעה על ידי המל"ל הייתה שרירותית, לא נעשתה פעולה סבירה לבירורה, וכי היחיד שנחקר על ידי המל"ל היה המעסיק. ד. התובעים טוענים כי רכב המעביד שימש גם לצרכיו הפרטיים של המנוח. התאונה אירעה במרחק 300 מ' מביתה החדש של המשפחה ברח' ז'בוטינסקי 21, שהיה אותה עת בשלבי בנייה. על פי עדות האלמנה נהג המנוח לאסוף את ילדיהם מבית ספרם החדש אליו עברו בהוד השרון ולהסיעם לביתם הישן בתל אביב. באותו יום, על פי עדותה, הגיעו הילדים למשרד בו עבדה בשעה 13:30 ואמרו לה כי האב לא בא לאסוף אותם. על פי עדות אחות האלמנה, סיפר לה המנוח יום קודם לתאונה, שקנה הרבה ציוד לבית החדש והתכוון לבקר בו למחרת. לכן השלימו עם החלטת המל"ל ולא הגישו ערעור עליה. ה. אף על פי כן, טוענות הנתבעות, כי על התובעים מוטלת חובה מוגברת למצות את זכויותיהם במל"ל במסגרת חובת הקטנת הנזק. עוד טוענות הן, כי כיוון שלא מיצו התובעים את זכויותיהם כאמור, זכאיות הן לנכות מסכום הפיצוי שבו תחוייבנה, את הגמלה שצפויים היו התובעים לקבל מהמל"ל, אילו מימשו את זכותם. לתמיכת עמדתן זו נשענות הנתבעות על דברי השופט ברנזון בע"א 86/73 תושיה נ' ציון חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד כח (2) 498. אולם עובדות המקרה בע"א 86/73 שונות מהמקרה שלפנינו. שם נדחה ערעורם של התובעים כיוון שכלל לא פנו בתביעה למל"ל, על אף שהנסיבות הצביעו, לפחות לכאורה, על תאונת עבודה. בענייננו, טוענים התובעים, כי הם פעלו בסבירות ובתום לב למימוש זכותם. לטענתם, לא חלה עליהם חובה למצות הליכי ערעור משפעלו בסבירות בניסיון לממש את זכותם. זאת בהסתמך על דברי כב' השופט אור בע"א 92/87 דנן נ' חודדה, פ"ד מה(2) 604 פסקה 10, שם פירט את דרישת הסבירות לפעולה בתום לב והצגת כל העובדות בתביעה לגמלה מהמל"ל. ואכן במקרה שלפנינו לא הוכחה פעולה שלא בתום לב מצד התובעים. תביעתם הוגשה במטרה לזכות בגמלה מהמל"ל. מדו"ח מר הראון, החוקר הפרטי מטעם הנתבעות, עולה, כי חקר את הגב' שפירא, רכזת הגמלאות במל"ל, שאמרה לו כי האלמנה ביקשה ממנה "שוב ושוב לדאוג לכך שהתביעה אכן תתקבל" (ת63/ עמ' 5). הגב' שפירא נחקרה גם בבית המשפט. לפי דבריה המליץ הסניף לקבל את התביעה ללא חקירה (נ48/), אך במשרד הראשי הוחלט לדחותה. לאור חקירתו של מנהל המעביד מר ניסי וילקובסקי - בה העיד על מסלול עבודה החורג ממקום התאונה, ועל כך שלא התנהלו במקום העבודה רישומים ומעקב אחר העובדים, אלא העובדים היו חופשיים לקבוע לעצמם את מסלול העבודה - ולאור העובדה שאין מחלוקת כי התאונה אירעה סמוך למקום הבנייה החדשה - אין לדחות את מסקנת המל"ל, כי אין מדובר בתאונה בעבודה. 4. השתכרות המנוח: נטען ע"י התובעים כי למנוח היו שני מקורות הכנסה: האחד מעבודתו כשכיר בי.א.ד. והשני מעסק עצמאי של הרכבת מחשבים, מכירה ומתן שירות למחשבים בו עסק כ7-6- שנים לפני התאונה. על הכנסתו ממקור זה לא דווח לשלטונות המס (להלן - העסק העצמאי). א. הכנסה כשכיר: מתלושי השכר ת14/ עד ת19/ (6 חודשים לפני התאונה) עולה כי המנוח השתכר כ3,850- ש"ח ברוטו בממוצע לחודש. בהצמדה למדד מגיע סך זה כיום ל5,610- ש"ח, ואילו בהצמדה לשכר הממוצע במשק הוא מגיע לסך 6,230 ש"ח. לפי עדות המעביד, עבד התובע בתפקיד טכני שאינו קשור למחשבים. התובעים מבקשים, על סמך עדותו של מר וילקובסקי, מעסיקו האחרון של המנוח, ועל סמך השוואה לשניים מחבריו לעבודה, להעמיד את הערכת שכרו של המנוח מעבודתו כשכיר, על 12,000₪ בתוספת שווי שימוש ברכב. לעומתם, מצביעות הנתבעות, על כך ששכרו הממוצע של המנוח, בתקופה בה עבד בחברת י.א.ד, נע סביב השכר הממוצע במשק בלבד. מעדות המעסיק ומעדות חבריו של המנוח לעבודה עולה, כי מדובר בעובד חרוץ ומסור, בעל רמת ידע גבוהה בתחום, וזריז מאוד בעבודתו. עוד עולה מעדויות אלה, שלאור התחרות על כוח האדם בענף המחשבים, נאלץ המעסיק להעלות תדיר את שכרם של עובדיו, וכל עזיבה של עובד את החברה הייתה אך ורק במגמת קידום. לא מקובלת עלי טענת הנתבעות, לפיה אין להעריך את השכר הפוטנציאלי בהסתמך על סמך ממוצעים, בשל היות המנוח קרוב לגיל 40 במותו, ובקשתם להסתמך על נתוניו האינדיבידואליים בלבד. טענה זו לא יכולה להתקיים בענף, בו רמת השכר היא כה דינמית, כעולה מן העדויות. מאידך גיסא, אין להתעלם מטענת הנתבעות, לפיה הפער בין שכרו של המנוח לשכרם של חבריו, העולים עליו בהשכלתם, ואליהם מבקשים התובעים להשוות את שכרו, הלך וגדל במהלך תקופת העסקתו. אי לכך, רואה אני להעמיד את שכרו הפוטנציאלי של המנוח מעבודתו כשכיר על סך 7,500 ש"ח ברוטו כולל תוספות נכון למועד פסק הדין. ב. הכנסה מהעסק העצמאי: (1) האם ניתן לכלול הכנסה שלא דווחה לשלטונות המס בחישוב ההפסד לתלויים? בית המשפט העליון קבע, "שאין לקבוע כלל על פיו בית המשפט קשור בהצהרות ודיווחים של הנפגע, ובכל מקרה לא יהיה רשאי לפסוק פיצוים בהסתמך על הכנסה העולה על הצהרות או דיווחים כאמור" (ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' בן שבח, פ"ד נא (3) 489, 498). עוד נאמר (שם, 500), כי: "תלוייו של המנוח אינם אחראים לדיווח שדיווח המנוח לשלטונות מס הכנסה". עם זאת, קבע ביהמ"ש כי יש מקום לחשב את הפסדן של המשיבות בערעור, "כך שמסכום ההכנסה החודשית שנקבע, ינוכה מס הכנסה כפי שזה חל ביום פסק הדין... כמצוות סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים" (שם, 501). (2) לעצם קיום מקור הכנסה עצמאי: לפני בית המשפט העידו כ30- עדים מטעם התובעים, כי בזמן זה או אחר, בין השנים 90'94-', רכשו מן המנוח מחשב, חלקי מחשב או שירותי תמיכה למחשב (להלן - העסקאות). ניסיון הנתבעות להצמיד עסקאות אלה לעבודתו הרגילה של המנוח כשכיר לא צלח, משלא הובאו כל הוכחות לכך. זאת גם לאור עדות המעביד, לפיה לא עסק המנוח במכירת מחשבים אלא בהתקנת תשתיות תקשורת, והחברה כלל לא עסקה במכירת מחשבים לאנשים פרטיים, לבד מלמספר מצומצם של מקורבים. הנתבעות אף נסוגו מטענה זו בסיכומיהן. תחת זאת ביקשו הנתבעות לכרסם במשקל הראיות שהובאו בהקשר זה מטעם התובעים. עוד טוענות הנתבעות כי כל עדי התביעה לעניין הכנסותיו של המנוח כעצמאי הם קרוביו ומכריו של המנוח ובני משפחתו, וכי עובדה זו מעידה על כך שאין מדובר במשלח יד של המנוח, אלא בסיוע שהגיש למכריו, שפנו אליו על רקע היכרות, ולא על רקע עסקי. כן טוענות הן שמשעה שהיה המנוח מרווה את כל חוג מכריו במחשבים, היה מפסיק לשווק מחשבים. בטענתן העובדתית של הנתבעות יש מן האמת. אכן, כפי שנוכח בית המשפט לראות, הובאו כמעט כל העדים מקרב קרוביו ומכריו של המנוח, ומתוך קרוביהם ומכריהם של בני משפחתו. אולם, לא אוכל להסכים עם מסקנותיהן של הנתבעות מתוך עובדה זו. עדיפה עלי גרסת התובעים, לפיה באין כל רישום בנוגע לעסקאות הפרטיות שערך המנוח, לוקטו רק אותם קונים שיכולה הייתה האלמנה להגיע אליהם, וכפי הנראה היה מעגל הקונים האמיתי רחב יותר. מסיבה זו גם לא אוכל לקבל את הטענה, לפיה היה מסיים למכור בסופו של דבר לכל חוג מכריו, עד שהכנסתו ממקור זה הייתה נעלמת. יתרה מזאת, כעולה מחומר הראיות, רכישת מחשב לא הסתיימה בד"כ בעסקה חד-פעמית. רבים מן העדים דיווחו על עסקאות נוספות עם המנוח: תמיכה, תיקון שדרוג המערכות שרכשו ממנו, ואף רכישת מחשבים חדישים יותר מאלה שרכשו בעבר. יש מקום, אם כן, להגדיר את עיסוקו של המנוח במכירת מחשבים וציוד למחשבים באופן פרטי כמשלח יד עצמאי, למרות אי-הדיווח לשלטונות המס. גם מאופי היוודעם של הקונים לעיסוקו של המנוח, מפה לאוזן בדרך של "חבר מביא חבר", מצטיירת תמונה של מעגל גדל והולך של לקוחות. (3) גובה ההכנסה ממקור עצמאי: כעולה מחומר הראיות, רובן המוחלט של העסקאות שערך המנוח נעשו במזומן, וללא קבלות. במיעוט העסקאות שבגינן ניתנו חשבוניות, היו החשבוניות רשומות על שם חברות שונות, והתייחסו לחלקים, ובד"כ לא למערכת שלמה או לעלויות העבודה. לפיכך, ההערכה ביחס להכנסותיו של המנוח מן המכירות יכולה להישען בעיקר על עדויותיהם בשבועה של הקונים. אולם אין די בכך, לחישוב רווחיו של המנוח ממשלח ידו, ועלינו להפחית את התשומות מן הרווחים המוערכים. המעט שידוע לנו הוא, שאת העבודה ביצע מבית מגוריו, ולצורך הנסיעות השתמש ברכב החברה, כך שלא הוציא הוצאות לא על בית עסק ולא על ניידות. לא ידועות לנו, וזה העיקר, עלויות החלקים שרכש לצורך הרכבת מערכות המחשב, ועל הערכת רווחיו ממשלח ידו ניתן להסיק, בין השאר, מרמת חייה של המשפחה עובר לתאונה. נקודה נוספת הדורשת התייחסות, לפני המעבר לחשבונות עצמם, היא שאלת מתח הרווחים בענף. התובעים מתבססים על עדות המעסיק, לפיה מהיכרותו האישית מתח הרווחים בתחום נע בין 30%-15%, וכאשר מרכיב העבודה עולה - גם הרווח עולה. עוד טוענים הם, שבמקרה זה עדויות רוב הלקוחות מצביעות על כי מרכיב העבודה מהווה חלק נכבד מהשכר ששולם לו. לעומתם טוענות הנתבעות כי כעולה מהעדויות, המנוח ביצע את עסקאותיו במחירים הנמוכים ממחיר השוק, ולכן מתח הרווחים בהכרח נמוך מן הנטען. לא אוכל לקבל גם מסקנה זו של הנתבעות. נראה לי נכון יותר לייחס את המחירים התחרותיים שקבע המנוח לחיסכון בתשומות, כמו גם להימנעותו מתשלום מס הכנסה ומס ערך מוסף כחוק, עובדה שכאמור כשלעצמה לא תעמוד בפני תביעת התלויים, שאינם אחראים לדיווחיו. את הכנסותיו ממקור עצמאי אני מעריכה על דרך אומדנה בסך 3,000 ש"ח לחודש נכון למועד פסק הדין. בחישוב זה לקחתי בחשבון את הכנסותיו השנתיות, סוג העיסוק הדורש השקעה בציוד, מרווח הזמן שעמד לרשותו לעסוק בנושא הדורש רכישת חלקים, הרכבתם וכו', מתן שירותי הדרכה, הרכבה בבית הלקוח ותקופת אחריות. טענת האלמנה כי מכר מחשב אחד או שניים בשבוע נראית לי מופרזת לאור מספר העסקאות עליהם באה ראיה. ג. סך כל ההכנסות וחישוב ההפסדים: (1) סך כל הכנסותיו נכון למועד פסק הדין 12,500 ש"ח ברוטו לחודש. מסכום זה יש לנכות 25% מס הכנסה (להלן - השכר הקובע). הכנסה זו, בתוספת הכנסת האישה וקצבת ילדים, הולמת את רמת החיים של המשפחה כפי שהעידה עליה האלמנה. (2) הפסד השכר לעבר יחושב מיום הפטירה ועד למועד פסק הדין, על בסיס השכר הקובע, בתוספת ריבית ממחצית התקופה. (3) הפסד שכר לעתיד - ממועד פסק הדין ועד גיל 65 - השכר הקובע בהיוון לפי 3% ריבית. (4) התביעה לחשב שכר ממקור עצמאי מעבר לגיל 65 נדחית. 5. הפסד תמיכה ע"פ שיטת הידות: האלמנה עבדה בחיי המנוח. לפי גרסת התובעים עמד שכרה הממוצע של האלמנה ערב התאונה ע"ס 3,012 ש"ח (ת-39/ת44/; נ16/). לפי גרסת הנתבעים עמד שכרה נכון לחודש ספטמבר 1994 על סך 3,201 ש"ח. מתלושים ת-39/ת41/ כלל לא ברור לאיזה מחודשי שנת 1994 הם מתייחסים. תלוש ת/ 42 מתייחס לחודש יוני 94, ולפיו שכרה עמד על סך 3,100 ש"ח, ולפי תלוש ת44/ - 3,201 ש"ח. מרכיבי השכר בשני התלושים זהים. כך שיש לקחת בחשבון את הסכום של 3,201 ש"ח כמשקף את השתכרותה של האלמנה ערב התאונה. סכום זה יש לשערך נכון למועד פסק הדין, על בסיס מדד ספטמבר 94 והוא ישמש סכום קובע לגבי האלמנה. השבחת שכרה לאחר התאונה, אם הייתה כזו - אינה רלבנטית, שכן הנזק נגרם במועד הפטירה. 6. פיצויים בגין אובדן שירותי המנוח: שוכנעתי כי המנוח סייע בטיפול בילדים ובעבודות הבית. מדובר במשפחה שלה חמישה ילדים שהטיפול בהם רב. מותו של המנוח הטיל על האישה מעמסה כבדה גם בעקבות לידת תינוק לאחר פטירת המנוח, ובהמשך מעמסה מוגברת בדאגה לכל המשפחה, לפחות עד שהילדים יגדלו ויוכלו לסייע בעבודות הבית, כמקובל במשפחה ברוכת ילדים. על דרך אומדנה אני פוסקת לה 75,000 ש"ח לעבר ולעתיד. 7. הוצאות נסיעה במונית: לאחר פטירת המנוח נאלצה האלמנה להיעזר בשירותי הסעה של הילדים מבית הספר במונית, במשך החודש שבו המשיכו ללמוד בהוד השרון, בעלות של 100 ש"ח ליום (50 ש"ח לכל כיוון). בהעדר קבלות אני פוסקת על דרך אומדנה סך של 5,000 ש"ח נכון למועד פסק הדין. 8. הוצאות קבורה ומצבה: התובעים זכאים לפיצוי בראש נזק זה לפי קבלות (ת20/ ות21/) ע"ס 6,400 ש"ח מיום 14.11.94 וע"ס 3,587 ש"ח מיום 13.11.94 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל. 9. תביעת העיזבון נדחית, שכן היא נבלעת בתביעת התלויים. 10. ניכויים א. תשלומים תכופים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום כדלהלן: 27,340 ש"ח - מיום 8.3.95; 15,000 ש"ח - מיום 17.1.96; 16,404 ש"ח - מיום 24.2.97; 21,872 ש"ח - מיום 2.7.97; 20,000 ש"ח - מיום .27.2.00 ב. שי ספיר יעדכן את חוות הדעת נכון למועד פסק הדין, הן בעניין קצבת השאירים והן בעניין הפסד תמיכה על פי שיטת הידות. בהוצאות העדכון תשא הנתבעת. ג. פיצויי פיטורין בגין פטירת המנוח בסך 8,872 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מחודש נובמבר 1994. כל הסכומים הנ"ל יחושבו עד למועד פסק הדין. 11. הוצאות ושכ"ט עורך דין: הנתבעת תשא בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור 13% מהסכום הכולל שנפסק, לאחר ניכוי קצבת שאירים לפי חוות דעת מעודכנת וניכוי פיצויי הפיטורין משוערכים כאמור לעיל.מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות