ביטוח בינלאומי (כרטיס ירוק) - מוות בתאונת דרכים - בן 40

א. מבוא: עניינה של תובענה זו בתאונת דרכים קטלנית שארעה לתושב זר, דיפלומט גרמני אשר שירת באותה עת בתפקיד היועץ המשפטי בשגרירות גרמניה בישראל. הרכב בו נהג המנוח היה רכב שירות של השגרירות הגרמנית, אשר בוטח בכרטיס ביטוח בינלאומי ("כרטיס ירוק") שהוצא בגרמניה. בלב לבה של התובענה ניצבת השאלה, מהו היקף הכיסוי הביטוחי על-פי הכרטיס הירוק בענייננו; האם מדובר בביטוח אישי, שאז עילת התביעה היא כנגד המבטחת בלבד, מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975, או שמא המדובר בביטוח כנגד סיכוני צד ג' בלבד, שאז אין נזקי גופו של המנוח מכוסים על-פי חוק הפיצויים, אלא רק מכוח פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח- 1968. ב. הצדדים: התובע 1 הוא עזבונו של המנוח ז"ל, תושב זר, יליד 1956, אשר שירת בתפקיד היועץ המשפטי הקונסולארי בשגרירות גרמניה בישראל ואשר נהרג בתאונת דרכים ביום 2.5.96 (להלן: "המנוח"). התובעת 2, תושבת זרה, הינה אלמנתו של המנוח ויורשתו על-פי דין. התובעת 3, אף היא תושבת זרה, הינה בתם של המנוח והתובעת 2 ויורשתו של המנוח על-פי דין. הנתבעת 1 (להלן: "אליאנץ") הינה חברת ביטוח גרמנית, אשר ביטחה את הרכב בו מצא המנוח את מותו. הנתבעת 2 (להלן: "קרנית") הינה תאגיד שהוקם מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). הנתבע 3 (להלן: "אבו עייאש") הינו תושב רמאללה, אשר נהג ברכב שפגע במנוח והביא למותו. הנתבעת 4 (להלן: "החברה הלאומית") הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את רכבו של אבו עייאש בביטוח חובה במועדים הרלבנטיים לתובענה. ג. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת: אירוע התאונה: ביום 2.5.96, שעה שהמנוח נהג ברכב דיפלומטי מסוג מרצדס, השייך לשגרירות גרמניה בישראל (להלן: "הרכב"), פגעה בו משאית נהוגה בידי אבו עייאש. כתוצאה מהתאונה, נהרג המנוח. כנגד אבו עייאש נפתחו הליכים משפטיים שבסופם הוא הורשע בעבירת גרם מוות ברשלנות והוא נידון למאסר בפועל. במועדים הרלבנטיים לתובענה בוטח הרכב בפוליסת ביטוח של אליאנץ, אשר הוצאה לשגרירות גרמניה בישראל (להלן: "הפוליסה"). בנוסף, הפיקה אליאנץ עבור השגרירות תעודת ביטוח בינלאומית לכלי רכב מנועיים, אשר הוצאה תחת ההסכם האחיד בין משרדי הכרטיס הירוק (להלן, בהתאמה: "הכרטיס הירוק" ו"הסכם הכרטיס הירוק"). הפוליסה והכרטיס הירוק יכונו להלן, ביחד: חוזה הביטוח". המשאית, בה נהג אבו עייאש, בוטחה על-ידי החברה הלאומית. כתב התביעה והליכים שהתנהלו בגינו: כתב התביעה המקורי הוגש כנגד אליאנץ וכנגד קרנית מכוח חוק הפיצויים. קרנית צורפה לכתב התביעה לאור כפירתה של אליאנץ בחבותה כלפי התובעים. בהמשך צורפו לתביעה אבו עייאש והחברה הלאומית, אשר נתבעים לחילופי חילופין, מכוח פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח- 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). ד. דיון והכרעה: פרק ראשון: אחריות מסגרת הדיון: כאמור, בלב לבה של התובענה שבפני ניצבת השאלה, מהו היקף הכיסוי הביטוחי שהיה למנוח בעת התאונה, שהרי אם מכוח הכרטיס הירוק היה למנוח ביטוח אישי, עילתו היא כנגד אליאנץ בלבד, בהתאם לחוק הפיצויים. מאידך, אם מכוח הכרטיס הירוק היה למנוח ביטוח כנגד סיכוני צד ג' בלבד, לא עומדת לו עילת תביעה לפי חוק הפיצויים ותרופתו היא במסגרת פקודת הנזיקין. עוד קודם אדרש לסוגיה מורכבת זו, אייחד מספר מילים למסגרת הנורמטיבית בענייננו ואעמוד על הסדר "הכרטיס הירוק". המסגרת הנורמטיבית: סעיפים 2 ו-3 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970 (להלן: "פקודת הביטוח"), מחייבים משתמש ברכב מנועי לעשות ביטוח בן תוקף לכיסוי כל החבויות מכוח חוק הפיצויים. זהו המשטר הביטוחי לחבויות מכוח חוק הפיצויים, המטיל אחריות מוחלטת על המשתמש ברכב מנועי ומחייב אותו לפצות את הנפגע, בשל כל נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים שבה היה מעורב כלי הרכב (סעיף 2 לפקודת הביטוח). המבטח מצדו חב כלפי הנהג (ביטוח אישי) וכלפי כל יתר הנפגעים (ביטוח אחריות או ביטוח חבות). תכליתו של המשטר הביטוחי הנהוג בישראל היא להבטיח כיסוי ביטוחי (או תחליף פיננסי לכיסוי זה) לכל מי שנפגע בתאונת דרכים בישראל, כך שניזוק לא ישא לבדו בנזק (ראה, בין רבים, ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח נ' נאוה יחיאל, פ"ד נג(2) 193). הסדר הכרטיס הירוק: לכאורה, לאור המשטר הביטוחי הקיים בישראל, על כל תושב זר המגיע ארצה עם רכבו לבטחו בביטוח חובה אצל אחת מחברות הביטוח בארץ, גם אם בוטח כבר בארץ המוצא וגם אם הביקור הוא לימים בודדים בלבד. כאן נכנס לתמונה הסדר הכרטיס הירוק, שבא לתת לתושב הזר הבא ארצה עם רכבו כיסוי של ביטוח חובה בארץ הביקור, ללא צורך לבטחו בביטוח נוסף ועצמאי בארץ הביקור. הפעלת ההסדר יסודה בהסכם הכרטיס הירוק, שנעשה בין משרד הארץ שבו חברה המבטחת של הנוהג-התייר לבין משרד ארץ הביקור, שבה אירעה התאונה. המשרד המשלם בארץ המוצא ממציא למבטחת החברה בו, תעודת ביטוח רכב בינלאומית (כרטיס ירוק) כדי שזו תשלים אותו ותוציאנו למבוטח שלה, המחזיק בפוליסת ביטוח, אשר תיתן למבוטח כיסוי של ביטוח חובה בארץ הביקור. אירעה תאונה בארץ הביקור - המשרד של ארץ זו מטפל במבוטח המחזיק בכרטיס הירוק בהליכים המשפטיים ובתשלום הנזקים, הכל כאילו הוא, משרד ארץ הביקור, הוציא למבוטח את פוליסת הביטוח. יובהר, כי היקף הכיסוי הביטוחי שניתן במסגרת כרטיס ירוק ספציפי כלשהו תלוי בהוראותיו של אותו כרטיס ירוק ואין המדובר בנוסח אחיד או סטנדרטי החל בכל העולם. הסדר הכרטיס הירוק זכה להכרת החוק בישראל כאמור בתקנה 6(א) לתקנות ביטוח רכב מנועי (תעודות ביטוח), תש"ל- 1970 (להלן: "תקנות הביטוח") ובלבד שיתקיימו התנאים שבתקנה 6(ב) בדבר היות המשרד של ארץ המוצא "חבר נספח במרכז הבינלאומי של משרד הכרטיס הירוק ויש לו הסכם הדדיות עם המשרד הארצי בישראל." וזה לשון תקנה 6(א) לתקנות הביטוח: "לענין הפקודה יהיה כוחו של כרטיס ביטוח רכב בין לאומי ככוחה של תעודת ביטוח שהוצאה מטעם מבטח, ויראו את הפוליסה השייכת לאותו רכב כאילו היא פוליסה לפי דרישותיה של הפקודה." ביטוח חובה בדין הגרמני: בטרם אדרש לחוזה הביטוח שבפני ולמחלוקת הפרשנית בענייננו, אייחד מספר מילים להסדר ביטוח החובה בדין הגרמני. מהותו והיקפו של ביטוח החובה בגרמניה שונה מאשר בארץ. בעוד שבארץ ביטוח החובה מבטח ומכסה מפני נזקי גוף שנגרמו לבעל רכב ולנהג הנוהג בהיתר, ביטוח חובה על-פי הדין הגרמני הוא ביטוח אחריות, המכסה חבות כלפי צדדים שלישיים בלבד ואין הוא מכסה את נזקי הגוף שנגרמו לבעל הרכב ולנהג הנוהג בהיתר. למעשה, ניתן לראות בביטוח החובה בגרמניה חוזה לטובת צד שלישי בין חברת הביטוח למבוטח. לכן, במקרים רבים, נוהגים בעלי רכב בגרמניה לבטח את עצמם באופן פרטי בביטוח אישי. חוזה הביטוח בענייננו: הפרק הרלבנטי בפוליסה בענייננו הוא פרק ב' העוסק בביטוח אחריות לרכב מנועי. בהתאם לאמור בפרק זה, הביטוח בענייננו כולל תשלום בגין "תביעות פיצויים מוצדקות המוגשות נגד המבוטח או אנשים המבוטחים עמו, כגון הנהג, המחזיק או המשתמש, על יסוד הוראות החוק המסדירות את האחריות האזרחית, במקרה שעקב השימוש ברכב המצוין בפוליסה נגרמו פציעות ו/או מוות". בכרטיס הירוק שהוצא בענייננו נאמר, כדלהלן: "(1) בביקור בכל ארץ מקבל על עצמו המשרד של אותה הארץ בגין השימוש של כלי הרכב המתואר בתעודת ביטוח זו את ההתחייבות של מבטח החבות וזאת בהתאם עם חוקיו של ביטוח חובה באותה הארץ (ההדגשה שלי- צ.ב)." (הכרטיס הירוק ותרגומו הנוטריוני צורפו כנספח א' לתצהירה של התובעת 2). כפי שיובהר להלן, הן התובעים והן אליאנץ מבקשים למצוא בהוראות חוזה הביטוח- ובמיוחד בדיבור "ביטוח חובה" הנזכר בסיפא של סעיף 1 לכרטיס הירוק- משום תמיכה בעמדתם. גדר המחלוקת: אין מחלוקת בין הצדדים, כי אילו התאונה נשוא התובענה הייתה מתרחשת בגרמניה, הרי שעל-פי הדין הגרמני ועל פי הוראות הפוליסה, הנהג המנוח לא היה זכאי לפיצוי מאליאנץ (ראה, בהקשר זה, את חוות הדעת של מומחי הצדדים לדין הגרמני). לטענת אליאנץ, עצם העובדה שהתאונה התרחשה בישראל, אין בה כדי לשנות את התוצאה; אליאנץ מפרשת את הדיבור "ביטוח חובה" לפי משמעותו בדין הגרמני, בו חובת הביטוח מכסה חבות כלפי צדדים שלישיים בלבד ואין היא כוללת ביטוח אישי. במצב דברים זה, חוזה הביטוח אינו מכסה את הנזק שנגרם עקב מותו של המנוח, באשר חוזה הביטוח כלל ביטוח אחריות בלבד. התובעים, מנגד, מפרשים את הדיבור "ביטוח חובה" לפי משמעותו בדין הישראלי, בו חובת הביטוח חלה גם על ביטוח אישי של הנהג. במצב דברים זה, חוזה הביטוח מכסה את הנזק שנגרם עקב מותו של המנוח, באשר חוזה הביטוח כלל בחובו ביטוח אישי של הנוהג ברכב. הנה כי כן, בפני מחלוקת פרשנית שבמרכזה אותו כרטיס ירוק, שהוא בעצם תעודת ביטוח רכב בינלאומית, אשר באה להעיד בפני הרשויות, כי הביטוח לפי הפוליסה חל גם בארץ הביקור וכי המבוטח מילא אחר הוראות החוק של ארץ זו לעניין ביטוח חובה. המחלוקת הפרשנית בענייננו מעוררת שאלה נוספת והיא שאלת הדין שלאורו יש לבחון ולפרש את חוזה הביטוח בענייננו. הדין החל: הכלל אותו מפעילה שיטת המשפט שלנו לברירת הדין הנאות שיחול על חוזה נדון בע"א 419/71 מנורה חברה לאחריות וביטוח משנה בע"מ נ' נומיקוס, פ"ד כו(2) 527, כדלהלן: "לכאורה, הדין שהצדדים הסכימו לנהוג על-פיו, הוא דין החוזה, אך אם נמנעו הצדדים מלגלות דעתם.. על השופט למלא מה הם החסירו. במקרה זה לא יחפש השופט כוונת הצדדים שלא הייתה קיימת, שאילו הייתה קיימת היו מעלים אותה על הכתב, אלא הוא קובע במקומם, מה הם, כאנשי עסקים סבירים, היו קובעים, אילו נתנו דעתם על הצורך לבחור בדין המתאים לעסקה.. הרבה מבחנים באים בחשבון לצורר כך. אך הכלל המקובל כיום על בתי-המשפט הוא, כי בית-המשפט חייב לקבוע "איזהו הדין שקשר העסקה עמו הוא האמיץ והממשי ביותר.." (שם, בעמ' 531, מפי מ"מ הנשיא זוסמן, כתוארו אז). בענייננו, אין בחוזה הביטוח הוראה מפורשת בדבר המשפט הנכון החל על חוזה הביטוח והוראותיו ועל כן נפנה אל המבחן האובייקטיבי, הוא מבחן מירב הזיקות. אין חולק, כי חוזה הביטוח הוצא בגרמניה על-ידי מבטחת גרמנית, המנהלת את עסקיה בגרמניה. חוזה הביטוח הוצא בשפה הגרמנית והוא נוקב במטבע הגרמני. עם זאת, המדובר במבוטח אשר מקום מושבו ועסקיו הוא בישראל, כלי הרכב המבוטח מיועד לנוע בכבישי ישראל ולכן מקום ביצוע חוזה הביטוח הוא ישראל. זאת ועוד, עניינה של החבות החוזית הוא תשלום פיצויים בגין אירוע נזיקי. מאחר וכלי הרכב מיועד לנוע בכבישי ישראל ברי, כי גם אירוע נזיקי צפוי להתרחש בישראל. כאן המקום לציין, כי מבחינה זו ענייננו שונה מהותית מהעניין שנדון בת"א (ב"ש) 70/79 מסעוד תורג'מן ואח' נ' פרץ קוזלה, פ"מ תשמ"ג(2) 401 (להלן: "פרשנת תורג'מן"); באותו עניין דובר באזרח צרפתי, תושב צרפת, אשר הגיע לארץ עם רכבו כתייר, לפרק זמן מוגבל. לרכבו של התייר הצרפתי הוצא בצרפת כרטיס ירוק והוא נפגע בתאונת דרכים בישראל. בפרשת תורג'מן פסק בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, כי הדין שלאורו יש לבחון ולפרש את חוזה הביטוח הוא הדין הצרפתי. סבורני כי הנסיבות בפרשת תורג'מן שונות מהותית מענייננו ועד אשוב לעניין זה בהמשך. מבחן מירב הזיקות איננו מבחן כמותי, כי אם מבחן איכותי. יישומו בענייננו מוביל למסקנה, כי הצדדים לחוזה הביטוח התכוונו, כי הדין הישראלי הוא שיחול בעניינם. מסקנתי הינה, אפוא, כי הדין הישראלי הוא אשר יחול על חוזה הביטוח בענייננו. העובדה שאליאנץ לא טרחה לציין מפורשות בחוזה הביטוח, כי הדין שיחול על חוזה הביטוח יהא הדין הגרמני, מחזקת את המסקנה, כי אליאנץ התכוונה, אף היא, כי הדין הישראלי הוא שיחול על חוזה הביטוח. גם חקירתו הנגדית של ד"ר ניטשה, יועצה המשפטי של אליאנץ, מתיישבת עם המסקנה האמורה. ד"ר ניטשה נחקר בעניין זה, כדלהלן: ``Q. ..what I am asking you is where and when does the local law, the law referred to in paragraph 2, become relevant? A. paragraph two of the green card becomes relevant in the case where there is an accident and the victim of the accident will have been get compensation according to the law of the accident, the Israeli law in this case, and the driver is a first party``. (ראה חקירתו מיום 28.10.04 בעמ' 142). מכאן אשוב למחלוקת הפרשנית בענייננו, על רקע עקרונות הדין הישראלי- דיני החוזים בכלל וחוזי הביטוח בפרט- הבאים לידי ביטוי בחוק הפיצויים, חוק חוזה הביטוח, תשמ"ד- 1984, פקודת הביטוח, תקנות הביטוח וחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") והפסיקה. פרשנות חוזה ביטוח- כללי: פוליסת ביטוח היא חוזה, וליתר דיוק: מסמך המאשר בדיעבד את כריתתו ואת תוכנו של חוזה ביטוח ואשר לצרכים פרקטיים דינו כחוזה. לפיכך פוליסת ביטוח כפופה, ככלל, לכללי פרשנותם הרגילים של חוזים (ראה ע"א 15/86 חיצוב סחר ופיתוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 666, בעמ' 671). ככל חוזה יש לפרש את פוליסת הביטוח, בראש ובראשונה, על-פי תכליתה הסובייקטיבית, שאינה אלא אומד-דעתם של הצדדים, כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים (ראה ע"א 154/80 בורכרד ליינס לימיטד לונדון נ' הידרובטון בע"מ, פ"ד לח(2) 213, בעמ' 223). כאשר אומד דעת משותף אינו קיים ואומד דעתו של צד אחד שונה מזה של הצד האחר (והכול בשעת כריתת החוזה), נבחן החוזה על-פי אמות מידה אובייקטיביות, דהיינו התכלית שצדדים סבירים והוגנים היו מבקשים להגשים באמצעות החוזה (ראה ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל ואח', פ"ד מא(1) 282, בעמ' 305; ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען, פ"ד מו(5)811, בעמ' 819). עם זאת, חוזה הביטוח כולל מאפיינים ייחודיים, המבדילים אותו מחוזים אחרים. מבין המאפיינים הללו ניתן להזכיר את היותו של מושא הביטוח מוצר שאינו מוחשי, את פערי הכוחות המקצועיים והכלכליים בין המבטח למבוטח, את היכולת המוגבלת של המבוטח לעמוד על מכלול הוראותיו ומשמעויותיו של חוזה הביטוח ולהשפיע על עיצובו של חוזה זה, שהוא על-פי-רוב חוזה אחיד ואת האינטרס הציבורי בעידוד רכישת ביטוחים. בשל המאפיינים האלה הותוו בפסיקה בארץ ובשיטות משפט אחרות כללים מסוימים לפרשנות פוליסת ביטוח, ובהם הכלל שלפיו מקום שבו נוסח הפוליסה אינו בהיר וברור די צורכו, יש לפרשה כנגד מנסחה (בדרך-כלל המבטח), או הכלל שלפיו בפירוש הפוליסה יש לשאוף לכיבוד ציפיותיו הסבירות של המבוטח. כלל אחר המושמע לעתים ביחס לפרשנות פוליסת ביטוח, הוא כי "במקרה של ספק יש להעדיף את הפירוש התומך בזכאותו של המבוטח" (ראה רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281, בעמ' 299). כללים אלה מופעלים כאשר לשון חוזה הביטוח או תכליתו אינה חד משמעית וכן במקרים בהם מנוגדת לשון החוזה לציפיית המבוטח, אולם המבטח מודע, או צריך להיות מודע, לציפייה זו של המבוטח. תכליתו של חוזה הביטוח בענייננו: כאמור, התובעים ואליאנץ חלוקים באשר להיקף הכיסוי הביטוחי שבחוזה הביטוח נשוא התובענה. לטענת התובעים, חוזה הביטוח מכסה את הנזק שנגרם עקב מותו של המנוח, באשר חוזה הביטוח כלל בחובו ביטוח אישי של הנוהג ברכב. לטענת אליאנץ, חוזה הביטוח אינו מכסה את הנזק שנגרם עקב מותו של המנוח, באשר חוזה הביטוח לא כלל בחובו את ביטוח הנהג, כי אם ביטוח אחריות בלבד. כפי שכבר הובהר לעיל, מקורה של המחלוקת בפרשנות שכל צד מבקש ליתן לדיבור "ביטוח חובה", אשר צוין בסעיף 1 לכרטיס הירוק מבלי לפרש אם משמעותו כל סוגי ביטוח חובה, לרבות ביטוח אישי, או רק ביטוח חבות. כאן המקום לשוב ולהזכיר, כי ענייננו שונה מזה הנדון בפרשת תורג'מן, זאת למרות שהכרטיס הירוק שם כלל נוסח דומה ביותר לנוסח הכרטיס הירוק בענייננו. בפרשת תורג'מן צוין במפורש בפוליסת הביטוח, שמכוחה הוצא הכרטיס הירוק, כי השימוש ברכב אינו מכסה "נזקי רכוש או נזקי גוף", שלא כבענייננו. בענייננו, תכליתו הסובייקטיבית של חוזה הביטוח אינה ידועה, שכן לשונו אינה חד-משמעית אלא עשויה להתיישב עם שתי הגישות ולכן גם לא ניתן לאמוד את דעתם של הצדדים "כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה". אין בידי גם ראיות מספיקות על אודות הלך רוחם הסובייקטיבי של הצדדים במועד ההתקשרות ולכן לא ניתן לאמוד את דעתם "מתוך הנסיבות". מצב דברים זה אופייני להתקשרויות בחוזי ביטוח, שהם כמעט תמיד חוזים אחידים שנוסחו על-ידי המבטח וקשה לאתר לגביהם את אומד-דעתו הסובייקטיבית של המבוטח ואכן, לרוב חוזי ביטוח מתפרשים על-פי תכליתם האובייקטיבית (ראה ע"א 4688/02 כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט(5) 26, בעמ' 43 והאסמכתאות הנזכרות שם). התכלית האובייקטיבית של חוזה הביטוח היא התכלית שצדדים סבירים והוגנים היו מבקשים להגשים באמצעותה ובמילותיו של בית המשפט העליון: "...תכליתה האובייקטיבית של פוליסה 'עניינה התכלית הטיפוסית המתחשבת באינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים ליחס החוזי. היא נלמדת מסוג ההסכם ומהטיפוס שאליו הוא שייך. היא נגזרת מהגיונו. היא מוסקת מלשונו'". (ראה ע"א 4256/91 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' שידלובסקי, פ"ד מט(5) 139, בעמ' 143). בענייננו, ברי כי מטרתה של שגרירות גרמניה הייתה לקבל פוליסת ביטוח הממלאת אחר הוראות החוק של מדינת ישראל, שהרי מדובר ברכב שגרירות שמקום מושבו הופך להיות מקום מושב השגרירות, דהיינו ישראל. סבורני, כי מטרה זו לא נעלמה מעיניה של אליאנץ, שהרי אליאנץ ידעה, כי הרכב אותו היא מבטחת ייסע בכבישי ישראל ויהיה נתון למרות הדין הישראלי. במילים אחרות, אליאנץ ידעה, כי ההתחייבויות הנזכרות בחוזה הביטוח יתבצעו רובן ככולן בישראל. יובהר, כי אין בעובדה שבהסכם הכרטיס הירוק נאמר, כי הכיסוי הביטוחי לפיו מכסה חבות כלפי צדדים שלישיים בלבד כדי לשנות את מסקנתי, באשר הוכח, כי חוזה הביטוח נשלח לידי המבוטחת ללא הסכם הכרטיס הירוק (ראה את חקירתו של ד"ר ניטשה מיום 28.10.04, עמ' 125-124, 140, 143-142, 145). הנה כי כן, תכליתו האובייקטיבית של חוזה הביטוח בענייננו הינה יצירת כיסוי ביטוחי הכולל ביטוח אישי. לאותה תוצאה ניתן להגיע תוך הפעלת כללי הפרשנות שצוינו לעיל; ציפייתו הסבירה של המבוטח: כפי שהובהר לעיל, מקום שלשון חוזה הביטוח בגזרה השנויה במחלוקת הינה רב-משמעית, כשאחת מהמשמעויות הנסבלות מבחינה מילולית היא זו אשר לה טוען המבוטח, יוביל יישומו של עקרון כיבוד הציפיות הסבירות של המבוטח לפירוש החוזה בהתאם לנטען על-ידיו. מהראיות שהובאו בפני בעת המשפט עולה, כי ציפייתה של המבוטחת הייתה, כי הכיסוי הביטוחי שבחוזה הביטוח יקנה לה ביטוח חובה לפי משמעותו בדין בישראל, דהיינו ביטוח הכולל את נזקי הנהג. על ציפייה זו העיד ד"ר פייר גבאור, מזכיר ראשי וקונסול בשגרירות גרמניה בישראל, כדלהלן: ``If we refer to it at a time before the accident, what we have in the embassy files is the insurance certificate that you’ve just mentioned that according to our assessment states that there is full coverage and with regard to the time afterwards, after the tragic accident of course, the question came up. It was discussed and from what I was able to see in the files is those form what I heard from colleagues in Berlin that were specifically dealing with the case that people realized that Allianz had a different interpretation of the contract. They were convinced and still were convinced that there was full coverage also with regard to the driver, but they afterwards realized that Allianz apparently took a different stand``. (ראה את חקירתו מיום 7.3.04 עמ' 88-87) ובהמשך: ``prior to the accident, as well as after the accident, is our assessment and our belief that the insurance with the Allianz did cover also damages of the driver``. (שם, בעמ' 104. ראה גם סעיף 10 לתצהירו). ד"ר גבאוור הבהיר, כי בבסיס הציפייה האמורה עמדו נהלי משרד החוץ הגרמני וממשלת גרמניה, לפיהם יש לדאוג לכיסוי ביטוחי מלא לדיפלומטים המשרתים מחוץ לגרמניה (שם, בעמ' 91, 94, 95). ציפייה זו של המבוטחת הינה ציפייה לגיטימית, סבירה ואף טבעית למבוטחים המעוניינים לקחת את כלי רכבם לארץ אחרת ולנהוג בה ללא דאגות לעניין היותם מכוסים בביטוח חובה לפי דיני הארץ בה הם נוהגים. ציפייה דומה הייתה למנוח ולאשתו, אשר עובר לתאונה החזיקו בכלי רכב פרטי מבוטח בביטוח אישי, אצל חברת ביטוח ישראלית (ראה, בהקשר זה, את עדותה של התובעת 2 מיום 3.1.02 עמ' 19, 26, 30, 60 ו- 95). ניתן להניח, כי ציפיית המבוטחת הייתה ידועה לאליאנץ, או למצער, היה עליה לדעת כי זו היא ציפייתה של המבוטחת. על אף האמור, אליאנץ כלל לא טרחה לברר מהו ההיקף הביטוחי המקובל בישראל. ד"ר ניטשה העיד על כך, כדלהלן: ``Q. do you as the insurers of the German government make research or check the legal situation in each country where you insure the embassy’s cars? A. no for it is not necessary.`` (ראה את חקירתו מיום 28.10.04 בעמ' 40). הנה כי כן, אליאנץ כלל לא נקטה בצעדים המינימאליים לבירור הכיסוי הביטוחי הנהוג בישראל ולידוע המבוטחת בדבר כוונתה לסייג את היקף הכיסוי הביטוחי בחוזה הביטוח שהנפיקה בעבור המבוטחת. בהקשר זה מן הראוי לציין, כי מנפיקי הכרטיס הירוק הישראליים דואגים ליידע את המבוטחים הישראליים המבקשים לנסוע לאירופה, באופן אקטיבי וכדבר שבשגרה, כי הכרטיס הירוק כולל ביטוח אחריות בלבד וכי אין המדובר בביטוח אישי (ראה את חקירתו של מנכ"ל הכרטיס הירוק בישראל, מר אלחדיף, מיום 5.1.05 בעמ' 7. כן ראה את מוצג נ/2). הפעלתו ויישומו של עקרון הציפייה הסבירה בענייננו מביא לתוצאה, כי יש לפרש את חוזה הביטוח בהתאם לפרשנות המוצעת על-ידי התובעים. לאותה התוצאה ניתן להגיע גם מכוחו של הכלל בדבר פרשנות מסמך כנגד מנסחו; פוליסת ביטוח יש לפרש כנגד המבטח, אשר הוא מנסחה של הפוליסה. כשם שיש לפרש פוליסת ביטוח נגד מנסחה, כך יש גם לפרש את תניות הפטור שבה נגדו (ראה ע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' ברוך חדד, פ"ד מ(3) 1). בהקשר זה מן הראוי להביא את הדברים הבאים, היפים לענייננו: "הכלל של פרשנות נגד המנסח מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בתנית פטור או בחריגים לכיסוי, הואיל והוראות אלו מוספות לחוזה הביטוח על מנת לשלול אחריות לנזקים אשר לולא כן היו מכוסים על ידי הפוליסה. מסיבה זו קובע חוק חוזה הביטוח את החובה להבליט תנאי או סייג לחבות המבטח (סעיף 3 לחוק). מאותה סיבה מחובתו של המבטח, המנסח את הפוליסה, להגדיר את החריגים לכיסוי בצורה מדויקת יותר ועל מנת שיוסק דבר העדרו של הכיסוי הביטוחי". (ראה ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז (1) 311, בעמ' 623). אי ציון הגבלת היקף הכיסוי הביטוחי בחוזה הביטוח: טעם נוסף המצדיק את קבלת פרשנותם של התובעים בענייננו נעוץ בחובה החלה על מבטח לציין תנאי או סייג להיקף הכיסוי על-פי חוזה הביטוח באופן מובלט. חובתה של המבטחת המבקשת לסייג את הכיסוי הביטוחי לעשות כן בהוראה ברורה ומפורשת קבועה בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, כדלהלן: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו אין המבטח זכאי להסתמך עליהם." קבלת עמדתה של אליאנץ, לפיה יש לפרש את הדיבור "ביטוח חובה" במשמעותו המקובלת בדין הגרמני אינה מתיישבת עם חובה זו; אליאנץ הנפיקה חוזה ביטוח למבוטח שמקום מושבו בישראל, שם המונח "ביטוח חובה" כולל גם ביטוח אישי. אם אליאנץ התכוונה ליתן למונח "ביטוח חובה" משמעות אחרת מזו הנוהגת בישראל, כגון זו המקובלת בגרמניה, היה עליה ליתן למונח האמור הגדרה מיוחדת, מפורשת וברורה בחוזה הביטוח. על אחת כמה וכמה, מקום בו משמעות המונח "ביטוח חובה" בגרמניה מוציאה מתחולתה ביטוח אישי. משלא עשתה כן, יש לפרש את המונח "ביטוח חובה" כביטוח הכולל גם ביטוח אישי. סיכום ביניים: בחינת התכלית האובייקטיבית של חוזה הביטוח, ציפייתו הסבירה של המבוטח והעדרו של תנאי מובלט ומפורש המסייג את היקף הכיסוי הביטוחי בענייננו מובילים למסקנה, כי נזקי המנוח כוסו בחוזה הביטוח ולפיכך על אליאנץ החובה לפצות את התובעים לפי חוק הפיצויים. פועל יוצא של האמור הוא, כי התביעות החלופיות כנגד קרנית, אבו עייאש והחברה הלאומית נדחות בזאת. פרק שני- הנזק מסגרת הדיון: התובעים זכאים לפיצוי כתלויים או כיורשים, עפ"י התוצאה הגבוהה יותר. זאת בהסתייגויות כפי שנקבעו בע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נגד אורנית צרור (טרם פורסם- ניתן ביום 10.8.06). העובדות הדרושות לצורך חישוב הפיצויים: המנוח, יליד 24.3.56, היה בן 40 שנה בעת קרות התאונה. באותה עת הועסק המנוח בתפקיד היועץ המשפטי הקונסולארי בשגרירות גרמניה בישראל ושכרו, כשהוא משוערך ליום הגשת סיכומי התובעים, עמד על סך של 46,696 ₪. התובעת 2, אלמנתו של המנוח, ילידת 31.7.56, הייתה בת 40 שנה בעת קרות התאונה. באותה עת הועסקה התובעת 2 כנספחת התרבות של שגרירות גרמניה בישראל ושכרה, כשהוא משוערך ליום הגשת סיכומי התובעים, עמד על סך של 53,562 ₪. לאחר קרות התאונה הוצבה התובעת 2 בתפקיד דיפלומטי בכיר במסגרת משרד החוץ הגרמני בג'נבה. בתו של המנוח, התובעת 3, ילידת 22.4.92, הייתה בת 4 שנים בעת קרות התאונה. שכר והשתכרות: שכרו של המנוח: בהתאם למגבלה שבחוק הפיצויים, שיעור השתכרותו של המנוח הוא שילוש השכר הממוצע במשק, העומד על סך של 7,094 ₪ ובסה"כ: 21,282 ₪. לטענת התובעים, מאחר והמנוח שירת כדיפלומט, אין לנכות מס הכנסה מבסיס השכר שלו. לא מצאתי בטענה זו ממש; אין חולק, כי הכנסתו של המנוח אינה חייבת במס הכנסה ישראלי וחל עליה מס הכנסה על-פי חוקי גרמניה, בהתאם למדרגות המס המקובלים שם ולאור נתוניו האישיים. מאחר ולא הוכח בפני מהו שיעור המס שחל על הכנסת המנוח, הרי שלפי עקרון שוויון הדינים יחול בענייננו שיעור מס מרבי של 25%, כאמור בחוק הפיצויים. הכנסת המנוח בניכוי מס הכנסה הינה 15,962 ₪. מאחר ולא הוצגו בפני כל ראיות לקיומן של נסיבות מיוחדות, הרי שאת הפסדי התמיכה באלמנה יש לחשב עד הגיע המנוח לגיל פרישה, הוא גיל 67 לפי סעיף 3 לחוק גיל פרישה, תשס"ג- 2004. שכרה של התובעת 2: אין מחלוקת, כי עובר לתאונה עלה שכרה של התובעת 2 על שילוש השכר הממוצע במשק. במצב דברים זה, טוען ב"כ התובעים, כי יש להחיל את המגבלה שבחוק הפיצויים גם על שיעור הכנסתה של האלמנה בעוד שב"כ הנתבעים טוענים, כי המגבלה האמורה חלה רק על נפגעים ולא על תלויים. מטבע הדברים, קבלת עמדתם של התובעים תביא להגדלת הפסדי התמיכה שנגרם לתובעים, בעוד שקבלת עמדתם של הנתבעים תביא להקטנת הפסדי התמיכה שנגרמו לתובעים. במחלוקת זו, אשר נפלה בין הצדדים, דעתי היא כדעת ב"כ התובעים; בסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים נקבע, כדלהלן: "4(א) על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחולו הוראות סעיפים 19 עד 22, 76 עד 88 ,86 ,83 ו-89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] 4 (להלן - פקודת הנזיקין), ואולם - (1) בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק (להלן - הכנסה מרבית);.... לענין פסקה זו "השכר הממוצע במשק" - השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או השכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, כפי שהם ערב קביעת הפיצוי, הכל לפי הגבוה יותר." לשונו של החוק מאפשרת קבלת שתי שיטות החישוב המוצעות; זו של ב"כ התובעים וזו של הנתבעים. במצב דברים זה, יש להביא בחשבון שיקולים של מדיניות שיפוטית, שבמרכזם שאלת המחיר הכלכלי הראוי להפעלת החוק- מצד אחד- והגשמת העיקרון של החזרת מצבו של הנפגע לקדמותו, ככל האפשר, מצד אחר. דיני הפיצויים בנזיקין, כפי שיושמו אצלנו, מבקשים להשיב, עד כמה שניתן, את מצבו של הניזוק לקדמותו (ראה ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פ"ד נח(4) 486, 510-509). בעקרון זה חל כרסום בחוק הפיצויים לאור הוראת סעיף 4, אשר בשילוב עם עקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לחוק, מגביל, במרבית המקרים, את סך-כל הפיצוי שיכול לתבוע נפגע בתאונת דרכים הן בגין הנזק שאינו נזק ממון והן בגין נזקי הממון. הפיצוי בשל אבדן השתכרות מוגבל להכנסה בגובה שילוש השכר הממוצע במשק ומן השכר מנוכה מס. אולם, הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו מוציא את עקרונות היסוד של דיני הנזיקין. נהפוך הוא; יש לפרש את ההסדר, עד כמה שניתן ובכפוף להוראותיו המיוחדות, באופן שיעלה בקנה אחד עם העקרונות האלה, בהם מצוי עקרון השבת המצב לקדמותו. פרשנותו הראויה של החוק נותנת כי יש לשאוף להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו במסגרת תקרת הפיצוי הסטטוטורית הקבועה בחוק (ראה ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' רים אבו-חנא (טרם פורסם), סעיף 9 לפסק הדין). לאור האמור, סבורני כי יש להחיל את מגבלת שילוש השכר הממוצע במשק גם על שכרה של האלמנה ולהעמידו על הסך של 21,282 ₪. באופן זה יוגשם עקרון השבת המצב לקדמותו, ככל הניתן במסגרת מגבלות חוק הפיצויים. גם משכרה של האלמנה יש לנכות מס בשיעור של 25%. הכנסת התובעת 2 בניכוי מס הכנסה הינה 15,962 ₪. תביעת התלויות: הפסד תמיכה: תקופה ראשונה: בחישוב הפסדי התמיכה מקובלת שיטת "הידות". בשיטה זו מקובל לחלק את סכום ההכנסה של המנוח ובת זוגו למספר בני הבית בתוספת ידה אחת כללית למשק הבית. בענייננו, שני בני הזוג נהגו לתרום את הכנסותיהם לקופה המשותפת של המשפחה (ראה סעיף 12 לתצהירה של התובעת 2). לפיכך, יש לקבוע את הידה של המנוח כחלקו בהכנסה המשותפת. הכנסתם המשותפת של המנוח והתובעת 2 היא 31,924 ₪ לחודש ומדובר ב-4 ידות - 3 ידות בני המשפחה (המנוח, אשתו ובתם) וידה אחת למשק הבית. לפיכך, שווי כל ידה הוא 7,981 ₪. הפסד התמיכה החודשי מחושב על-פי הכנסת המנוח בניכוי ידת המנוח והוא מסתכם ב- 7,981 ₪. הפסד התמיכה בתקופה הראשונה יחושב מיום קרות התאונה ועד ליום מתן פסק-הדין. לסכום המתקבל יש להוסיף ריבית בשיעור 4% לשנה מאמצע התקופה (1.1.01). תקופה שנייה: הפסד התמיכה לתקופה השנייה יחושב מיום הגשת הסיכומים ועד ליום בו ימלאו לבתו של המנוח שמונה עשרה שנים (22.4.2010). יובהר, כי מאחר ומדובר בתלויה שאינה תושבת ישראל, לא חלה עליה חובת השירות בצה"ל ועל כן לא חלה בעניינה החזקה כי התמיכה בה תימשך עד גיל 20. החישוב יערך לפי הפסד תמיכה של 7,981 ₪ ל- 4 שנים, לפי מקדם ההיוון הרלבנטי. תקופה שלישית: הפסד התמיכה לתקופה השלישית יחושב מהיום שבו ימלאו לבתו של המנוח שמונה עשרה שנים ועד הגעת המנוח לגיל פרישה. את אבדן התמיכה בתקופה זו יש לחשב לפי 3 ידות ועל כן שווי כל ידה: 10,641 ₪. הפסד התמיכה החודשי מחושב על-פי הכנסת המנוח בניכוי ידת המנוח והוא מסתכם ב- 5,321 ₪. הפסד התמיכה יחושב מיום 22.4.2010 ועד ליום 24.3.2023, לפי מקדם ההיוון הרלבנטי ובהיוון כפול (עד 2010 צפויים לעבור עוד 4 שנים). הפסד פנסיה: בהעדר נתונים מספקים, אני פוסקת לתובעים סכום גלובאלי של 200,000 ₪. אבדן שירותי אב המשפחה: עקרון שקנה לו שביתה בפסיקה הינו שבגין אבדן שירותים שהמנוח העניק לתלויים - גם כאלה שאין משלמים עבורם בפועל ובלבד שניתן לכמת אותם במונחים כספיים - הם זכאים לפיצוי. בהתייחסה לנזק מסוג זה, ציינה כב' השופטת דורנר: "במשפחה הישראלית כיום, כאשר שני בני הזוג נושאים בעול הפרנסה, הם מתחלקים גם בעבודות הבית ובטיפול בילדים. הם תלויים זה בזה בכל שטחי החיים, ומותו של אחד מהם מעביר אל בן הזוג האחר את הנטל המלא. מקום שבו אובדן היד שנשאה בחלק מעול הטיפול בבית ובילדים ניתן להערכה כספית, יש לראות באובדן 'הפסד ממון' בגדר סעיף 80." (ע"א 64/89 חיים גבאי ו-2 אח' נ' מלכה לוזון ו-5 אח', פ"ד מח (4) 673, בעמ' 687-688). לטענת התובעים, המנוח היה מעורב באופן רציף וקבוע בחינוכה ובגידולה של בתו. מאחר והמשפחה שהתה במדינה זרה, רחוקים ממשפחתם וממכריהם, עזרתו של המנוח בטיפול הייתה הכרחית ורצופה. התובעים טוענים, כי לאחר מותו של המנוח, נאלצה אשת המנוח לשכור מטפלת בהיקף שעות גדול מזה שנדרש קודם לכן. עוד טוענים התובעים, כי מותו של המנוח השפיע קשות על הבת. התובעים טוענים כי יש לפצותם בגין ראש הנזק של אבדן שירותי אב ובעל בסכום גלובאלי של 750,000 ₪. אני מקבלת את גרסת התובעים, כי המנוח סייע בחינוכה ובגידולה של בתו (ראה, בהקשר זה, סעיפים 11-8, 15, 20 לתצהירה של התובעת 2. כן ראה חקירתה הנגדית של התובעת 2 מיום 3.1.02 עמ' 44, 77). עם זאת, הסכום לו טוענים התובעים גבוה בעיני; פיצוי בגין אבדן שירותי אב מוגבל לנזקי ממון גרידא ועם כל הכאב והצער הוא אינו משתרע על פני נזק רגשי (ראה בעניין זה ע"א 531/91 חנה חיון נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא (2) 51, בעמ' 59-60). זאת ועוד, המנוח הועסק בתפקיד תובעני ועל כן סביר להניח, כי לא נותרו בידו שעות פנאי רבות. עם זאת, יש ליתן את הדעת לעובדה כי בעת קרות התאונה הייתה בתו של המנוח רכה בשנים ומשכך נגרעו ממנה שנים רבות של טיפול וחינוך בידי אביה. משכך אני רואה לנכון לקבוע לה פיצוי גלובאלי בגין אובדן שירותי אב, לעבר ולעתיד, בסך של 100,000 ₪ בגין ראש נזק זה. תביעת העיזבון: קיצור תוחלת החיים: על-פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו- 1976, זכאי העיזבון ל-25% מהסכום המקסימאלי ובסה"כ 37,050 ₪, נכון להיום. הוצאות אבל, לוויה וקבורה: הוצאות האבל בענייננו כוללות גם את הוצאות הטסת גופתו של המנוח לקבורה בגרמניה, כמו גם את הוצאות הטיסה של משפחת המנוח לגרמניה והוצאות שהותם שם במהלך תקופת האבל. הוצאות אלה מסתכמות בסך של 10,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה ויש לשערכם למועד מתן פסק-הדין. הוצאות נוספות: בסיכומיהם טוענים התובעים, כי בנוסף להוצאות הלוויה והקבורה, נגרמו להם הוצאות נוספות בסך גלובאלי של 41,600 ₪. הוצאות אלה לא פורטו בכתב התביעה ומשכך אין מקום להידרש אליהן. השנים האבודות: בהתאם להחלטתי בבש"א 11350/05, לא הותר לתובעים לתקן את כתב התביעה ולהוסיף ראש נזק נוסף זה לתביעה ואולם ניתן לתובעים היתר לפיצול סעדים. תביעת התלויות אל מול תביעת העיזבון: בחישוב נזקם של התלויים עקב מות המנוח יש להביא בחשבון כל הטבה כספית שבאה לידיהם אם היא קשורה ובאה בעקבות פטירתו. ההלכה מושרשת ומושתת על עקרון היסוד של דיני הפיצויים להחזיר המצב לקדמותו ולהעמיד את הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו היה נתון לולא הפגיעה. לפיכך התובעים זכאים לתשלום סכום הפיצויים הגדול מבין הפיצויים שלהם הם זכאים כתלויים או כיורשים, אך לא לשניהם (ראה ע"א 1503/97 הפניקס נ' ברמן, פ"ד נא(3) 502, בעמ' 506 והאסמכתאות הנזכרות שם). לאור האמור, זכאים התובעים לקבל את הפיצוי שנפסק להם במסגרת תביעתם כתלויים. אשוב ואבהיר, כי את הסכומים שחושבו לעיל (למעט סכומים שנפסקו כפיצוי גלובאלי במסגרת ראש הנזק של אבדן שירותי אב) יש להתאים ליום מתן פסק הדין. ניכויים: אין מחלוקת, כי כתוצאה ממות המנוח התובעים מקבלים תגמולי ביטוח סוציאלי (רנטה) מממשלת גרמניה. תגמולים אלה יש לנכות מהסכומים שנפסקו לתובעים במסגרת תביעת התלויים. בהקשר זה אציין, כי אין בקיומו של הליך נוסף (ת"א 61207/04), אשר במסגרתו תובעת ממשלת גרמניה את הרנטה שהיא משלמת לתובעת 2 ולבתה מהנתבעים בתיק זה, כדי למנוע את ניכוי הסכומים האמורים ולא מצאתי בטענות התובעים בעניין זה ממש. ה. סיכומם של דברים: התביעה כנגד אליאנץ מתקבלת. אליאנץ תשלם לתובעים את הסכומים שנפסקו להם במסגרת תביעת התלויים (בניכוי הרנטה), כשהם מחושבים ומשוערכים ליום מתן פסק-הדין, בהתאם לעקרונות שהותוו בפסק-הדין. כמו כן, אליאנץ תשלם לתובעים את הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכום שנפסק לתובעים, בצירוף מע"מ כדין. ב"כ הצדדים יגישו פסיקתא מוסכמת לחתימתי. התביעה כנגד קרנית, אבו עייאש והחברה הלאומית נדחית. התובעים ישלמו לכל אחד מנתבעים אלה את הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ (לכל נתבע) בצירוף מע"מ כדין. הסכומים שבהם חויבו הצדדים במסגרת פסק-הדין, לרבות הוצאות ושכ"ט עורך דין תאונות דרכים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.06 ועד ליום התשלום בפועל. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות