מוות בתאונת דרכים - בן 42

א. פתח דבר 1. המנוח, יליד 7.1.58 (להלן-"המנוח"), נהרג בתאונת דרכים מיום 14.6.00, שעה שהרכב שבו נהג התנגש חזיתית ברכב אחר (להלן-"התאונה"). המנוח הותיר אחריו אישה ילידת 17.11.60 היא התובעת מס' 2 (להלן-"האלמנה" או "התובעת") ושני ילדים: פאדי יליד 20.6.82 ושאדי יליד 5.7.84 הוא התובע מס' 3 (להלן-"התובע" או "הבן"). 2. בתאונה נפגעו גם התובעת והתובע כאשר נסעו יחד עם המנוח ברכב. 3. הנתבעת היא המבטחת כדין את השימוש ברכב במועד התאונה. 4. התביעה כוללת ארבע עילות תביעה נפרדות כדלקמן: (א) תביעת האלמנה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה. (ב) תביעת הבן שאדי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. (ג) תביעת האלמנה והבן שאדי, שהיה קטין בעת התאונה, כתלויים במנוח. (ד) תביעת עיזבון המנוח להחזר הוצאות קבורה ולפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני. בהתאם להודעת בא כוח התובעים בישיבה מיום 26.12.04 (עמ' 9 לפרוטוקול), הוסף ראש נזק נוסף לתביעת העיזבון בנוגע לאובדן כושר השתכרותו של המנוח בשנים האבודות, זאת לאור ההלכה שניתנה בע"א 140/00 - עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח' , פ"ד נח(4), 486 (להלן- "הלכת אטינגר"). 5. אין מחלוקת באשר לחבות לאירוע התאונה ואחריות הנתבעת לפיצוי התובעים על נזקיהם כתוצאה מהתאונה. המחלוקת סבה על גובה הפיצויים. 6. בטרם אגש לדון בתביעות האמורות, אציין כי בא כוח התובעים מבקש בסיכומיו להפריד את הדיון בתביעתו של הבן, כנפגע עצמאי, ולהעביר את הדיון בה לבית המשפט השלום וזאת "משום שלא נתנו לגביו כל חוות הדעת הנדרשות". בא כוח הנתבעת, בסיכומיו, מתנגד לבקשה. אין בידי להיעתר לבקשה זו; הבקשה מועלית לראשונה בשלב הסיכומים, לאחר שהוגשו כל הראיות בתיק וחקירת העדים הסתיימה. יתרה מכך, חלפו כששה חודשים מעת הגשת חוות דעת רפואית בעניין הבן ועד להגשת הסיכומים, ובא כוח התובעים לא הגיש, במהלך תקופה זו, בקשה בנדון או לחילופין בקשה למינוי מומחה נוסף בעניינו של הבן. אי לכך, תביעתו של הבן, כנפגע עצמאי בתאונה, תידון ותוכרע במסגרת פסק דין זה. להלן אדון בכל אחת מהתביעות האמורות בנפרד. ב. תביעת האלמנה כנפגעת עצמאית בתאונה: 1. התובעת, ילידת 17.11.60, נפגעה קשות בתאונה כאשר ישבה ברכב במושב הקדמי לצד בעלה המנוח. 2. ממקום התאונה הובהלה התובעת יחד עם בנה למרכז הרפואי העמק בעפולה. בסיכום המחלה ממחלקה כירורגית א' (מיום 15.6.00) שצורף לתצהיר עדותה הראשית של התובעת, נרשם כי התובעת אובחנה כסובלת מחבלה רב מערכתית, שכללה, בין היתר, חבלה בראש וחשד לדימום תוך מוחי, שברים ופציעות בפנים, קונטוזיה ריאתית דו צדדית, חבלה כהה בבטן, שבר באגן, שבר פתוח בירך שמאלי. החבלה בבטן הצריכה אבחון באמצעות לפרוטומיה חוקרת ובניתוח נמצא קרע בטחול, שריטות בכבד, קרע במזנטריום של המעי הדק ושחלה ימנית מדממת. התובעת עברה כריתה של הטחול ותפירה של הפצעים במעי ובשחלה. לאחר מכן בוצע לתובעת קיבוע פנימי של השבר בירך השמאלי. בהדמיית המוח ב-CT נמצא חשד לדמם תוך מוחי. בהדמיית הריאות, נמצאה קונטוזיה קשה דו צדדית. התובעת אושפזה במחלקה לטיפול נמרץ עד ליום 15.6.00 ומצבה לאחר הניתוח תואר כקשה, התובעת הונשמה וקיבלה טיפול תרופתי. 3. ביום 16.6.00, הועברה התובעת להמשך טיפול בבית החולים "איכילוב". שם אושפזה במחלקה לטיפול נמרץ. במהלך אשפוזה, עברה התובעת ניתוחים לקיבוע חיצוני ופנימי של האגן, קיבוע פנימי של השברים בפנים, קיבוע של הירך השמאלי עם מסמר תוך לשדי כמו כן עברה התובעת טרכאוסטומיה (פיום הקנה) והוכנס נקז בין צלעי. לאחר שהחלה לנשום באופן ספונטני ומצבה התייצב, הועברה התובעת למחלקה כירורגית ג'. במהלך אשפוזה שם נמצא בטומוגרפיה ממוחשבת של הבטן מורסה בזנב הלבלב שלא ניתנה לניקוז ולכן עברה התובעת כריתת זנב הלבלב וניקוז באמצעות ניתוח. לאחר ניתוח זה הופיעה אצל התובעת אי ספיקה נשימתית ותמונה של בצקת ריאות שהצריכה הנשמה במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי. משחלפה בצקת הריאות, התובעת הוחזרה למחלקה הכירורגית שם נגמלה בהדרגתיות מההנשמה. לאחר הוצאת מקבע חיצוני לאגן, החלה התובעת ללכת בעזרת הליכון , ללא דריכה על רגל שמאל וביום 11.8.00 הועברה להמשך טיפול ולשיקום בבית החולים "אלישע", עם נקז מלעורי בזנב הלבלב. (ר' סיכום מחלה מהמחלקה לכירורגית ג' ומסמך שכותרתו "מידע סיעודי על החולה המשתחרר" במרכז הרפואי "סוראסקי" תל אביב, שצורפו לתצהיר עדותה הראשית של התובעת). 4. מיום 10.9.00 ועד ליום 11.10.00 טופלה התובעת ואושפזה לסירוגין בבית החולים "איכילוב" ובבית החולים "אלישע". במהלך תקופה זו, סבלה התובעת מסינוס מפריש בירך שמאל ומחום גבוה. בגלל חוסר איחוי של השברים בפמור והאצטבולום משמאל, בוצע לתובעת, במחלקה האורטופדית בבית החולים "איכילוב", קיבוע פנימי של האצטבולום והחלפה של המסמר התוך לשדי בירך השמאלי. כמו -כן, במהלך אותה תקופה הועברה התובעת שוב למחלקה הכירורגית בשל תפליט שנמצא בריאה השמאלית אשר נחשד לדלקתי, הוכנס נקז לבית החזה וקיבלה טיפול אנטיביוטי. משם הועברה התובעת לאשפוז בבית החולים "אלישע" להמשך שיקום ולהשגחה. ביום 30.11.00 שוחררה התובעת עם המלצה לקבלת עזרה מאחרים לביצוע צרכים אישיים, פיזיותרפיה, חבישות וטיפול מקומי בפצעי הניתוח והמלצה לייעוץ פסיכולוגי. 5. עקב זיהומים והפרשות מהפצע הניתוחי בירך השמאלי, אושפזה התובעת מיום 13.4.01 ועד ליום 15.4.01 ומיום 27.4.01 עד ליום 14.6.01 במחלקה האורטופדית בבית החולים "רמב"ם" בחיפה, במחלקת שיקום ובמרפאה לכירורגיה פלסטית בבית החולים "איכילוב". במהלך תקופה זו, קיבלה התובעת טיפול אנטיביוטי ועברה ניתוחים נוספים לרבות התערבות כירורגית. מיום 10.9.01 ועד ליום 16.9.01 התובעת אושפזה שוב בבית החולים "איכילוב" בשל זיהום של הפצע הניתוחי בירך השמאלי. לאחר מכן הועברה התובעת לבית החולים "אלישע" לצורך שיקום ובמהלך האשפוז אובחנו אצלה חולשה קשה של שרירי הירך השמאלי וצליעה קשה. התובעת שוחררה ביום 17.10.01 עם המלצה להמשך חיזוק שרירים. מיום 30.11.01 עד ליום 5.12.01 התובעת אושפזה שוב בבית החולים "אלישע", שם עברה ניתוח לתיקון בקע גדול במותן. בסה"כ אושפזה התובעת בעקבות התאונה למשך 291 ימים. גם לאחר תקופת האשפוז המשיכה התובעת להיות במעקב רפואי מתמיד, לרבות טיפולים פיזיותראפיים. 6. להשלמת התמונה אציין, כי התובעת ידועה כסובלת ממחלת פרקים בשם Mixed Connective Tissue Disease (להלן-"מחלת היסוד"); התובעת החלה לסבול מהמחלה דנן כשתים עשרה שנה לפני התאונה והיא עודנה סובלת ממנה עד היום. עקב מחלה זו אושפזה התובעת מספר פעמים, בין היתר, במחלקה הרוימטולוגית בבית החולים רמב"ם בחיפה. בגין מחלה זו נקבעה לתובעת, עובר לתאונה, נכות כללית צמיתה והיא מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי בגין מחלת היסוד, קצבת נכות כללית, החל משנת 1991. החל מ-1.1.2000 אחוז הנכות הרפואית המשוקללת הנו 91% (נ/2). 7. להערכת נכות התובעת מהתאונה מונו המומחים הרפואיים הבאים: פרופ' עמיחי א.רובין, מומחה למחלות פנימיות וריאה; פרופ' מיכאל סודרי מומחה לכירורגיה אורטופדית; ד"ר בעז וולר, נוירולוג; פרופ' אהוד קליין, מומחה לפסיכיאטריה. 8. פרופ' רובין, המומחה למחלות פנימיות וריאה, נתבקש בהחלטת המינוי (מיום 26.1.03) להתייחס בחוות דעתו גם למחלת היסוד ממנה סובלת התובעת כאמור לעיל ולחוות דעתו בשאלה האם יש למחלה זו השפעה על הנכות הכוללת שתיקבע לתובעת בעקבות התאונה, באם יימצא כי לתובעת נותרו אחוזי נכות בגין התאונה; בחוות דעתו, מיום 30.6.03, מסביר פרופ' רובין כי מחלת היסוד ממנה סובלת התובעת מערבת ופוגעת באיברים פנימיים, מלבד הפרקים, וכתוצאה מכך פגעה גם בכליה של התובעת וברקמת הריאה. בבדיקה מצא שהתובעת במצב כללי ותזונתי תקינים, נשימה בועית תקינה ושווה לשתי הריאות ללא קולות נוספים ודופק סביר ומלא. על סמך הנתונים שעמדו בפניו, ואשר נסקרו בחוות דעתו בהרחבה, קבע המומחה כי מבחינה נשימתית לא נותרה לתובעת נכות כלשהי בגין התאונה, וזאת מלבד הפגיעה ברקמת הריאה שהנה על רקע מחלת היסוד ממנה סובלת התובעת ושאינה קשורה לתאונה. על סמך הנתונים שהונחו לעיונו לרבות ממצאי בדיקות רלוונטיות, העריך פרופ' רובין את נכותה של התובעת בתחום המחלות הפנימיות כך: עקב כריתת הטחול נקבעה נכות של 10%. עקב כריתת זנב הלבלב, המורסה שנוקזה, תיקון הרניה דלקתית עם רשת והצלקות הבטניות נקבעה נכות של 5%. סה"כ נכות בתחום המחלות הפנימיות 14.5%. 9. פרופ' סודרי, המומחה לכירורגיה אורטופדית, תיאר בחוות דעתו מיום 19.12.03, כי התובעת התלוננה בפניו על כאבים באגן, בירך שמאל, בגב תחתון ובירך ימין וכן התלוננה על הצליעה שבגינה היא משתמשת בשני קביים. לפי ממצאי הבדיקה הקלינית, כך ציין, קיימת צליעה משמאל והליכה עם קביים, תנועתיות מפרק ירך שמאלי מוגבלת עם כאבים בסוף הטווחים וחולשה של שרירי האבדוקטורים באותו הצד, תנועתיות ירך ימני וע"ש מותני תקינה וקיימות צלקות מכערות. בצילומי הרנטגן שבוצעו לבקשת המומחה, נמצא כי השבר בירך השמאלי התחבר בציר תקין, השבר באצטבולום משמאל התחבר עם עיוות צורה של הקיר המדיאלי, נראית הסתיידות במפרק הסקרואיליאק משמאל ומפרק ירך ימני תקין. עוד נמצאו שני ברגים אופקיים המקבעים את האגן לסקרום משמאל. בחוות דעתו קבע פרופ' סודרי לתובעת נכות צמיתה בתחום האורטופודי כדלקמן: נכות בשיעור 30% בגין השבר באצטבולום שהתחבר והותיר נמק אווסקולרי ברור של ראש הפמור והתחלה של שינויים ניווניים במפרק ירך שמאלי. נכות בשיעור 15% בגין שבר באגן עם נזק במפרק הסקרואיליאק ושבר קרוב לסימפיזה ללא סימפיזיוליזיס. סה"כ נכות בתחום האורטופדי 40.5%. לגבי הצלקות הרבות והמכערות שנותרו בגוף התובעת בעקבות התאונה העריך פרופ' סודרי את הנכות בגינן בשיעור של 20%. בסוף חוות דעתו ציין פרופ' סודרי כי הוא צופה שעם הזמן תהיה החמרת מצב והתובעת תזדקק לעבור ניתוח להחלפת מפרק ירך שמאלי כאשר עלות ניתוח כאמור הוערכה על ידו בכ- 80,000 ₪, במסגרת הפרטית. לדבריו, זהו ניתוח מוצלח בדרך כלל ויכול להחזיק מעמד בממוצע עד 15 שנים. בתשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו מטעם בא הנתבעת, אישר פרופ' סודרי כי ניתן לבצע את הניתוח האמור במסגרת הציבורית וכי כעקרון יש לדחות את הניתוח כמה שיותר זמן, בגלל חיי משתל מלאכותי המוגבלים לכ- 15 שנים (נ/1). 10. בחוות דעתו מיום 12.6.04, העריך ד"ר וולר, המומחה בתחום הנוירולוגי, כי לתובעת לא נותרה נכות כלשהי בתחום הנוירולוגי בגין התאונה הנדונה. לעמדתו, תלונותיה של התובעת בחלקן הינן בתחום הנפשי ולכן המליץ על מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי לחוות דעתו בשאלה האם נגרם לתובעת נזק בתר חבלתי בעקבות התאונה. 11. בהתאם להמלצת ד"ר וולר, מונה פרופ' א' קליין כמומחה בתחום הנפשי. פרופ' קליין בדק את התובעת פעמיים (בימים 23.8.04 ו- 8.11.04). בחוות דעתו מיום 7.12.04, עמד פרופ' קליין בפירוט ובהרחבה על מצבה של התובעת בעקבות התאונה ותיאר את השפעת התאונה ותוצאותיה על מצבה הנפשי. לדבריו, התאונה גרמה לתובעת שני אובדים קשים אשר מהם היא מתקשה להתאושש: האחד, אובדן בעלה המנוח. השני, אובדן היכולת לתפקד בצורה עצמאית ובלתי תלויה כפי שהיתה רגילה קודם לתאונה, בשל הפגיעה הגופנית החמורה. פגיעה זו, כך לדבריו, "גרמה אצל התובעת למצב נפשי שניתן להגדירו כתגובת הסתגלות מתמשכת עם מאפיינים דיכאוניים... השילוב של שתי הפגיעות הנפשיות המתוארות גורם אצל התובעת למצב דיכאוני כרוני הנמשך ללא הפוגות מאז התאונה ועונה לכן לקריטריונים האבחנתיים של תסמונת דיכאונית מסוג Dysthymia". לאור האמור, העריך פרופ' קליין את נכותה של התובעת בתחום הנפשי בגין התאונה בשיעור של 20%. נכות זו, להערכתו, הינה קבועה לאור פרק הזמן הארוך שחלף מאז התאונה והיעדר שיפור במצבה הנפשי של התובעת. בחוות דעתו, ציין פרופ' קליין כי התובעת לא פנתה לקבלת טיפול נפשי על אף המלצה קודמת מפסיכולוג בבית החולים "אלישע". למרות האמור, ממליץ פרופ' קליין לאפשר לתובעת לקבל טיפול נפשי במשך כשנתיים, אם תסכים לכך, במטרה להקטין את סבלה ומצוקתה. טיפול זה כולל הן סיוע תרופתי בפיקוח פסיכיאטר והן טיפול פסיכותראפי אשר יינתן על ידי פסיכולוג קליני או מטפל מוסמך אחר. בחוות דעתו מפרט פרופ' קליין את התדירות המומלצת לפגישות לצורך קבלת הטיפול הנפשי ולכך אתייחס בהמשך. 12. נכויותיה הרפואיות של התובעת בגין התאונה , מסתכמות איפוא, לאחר שקלול, ב- 67.4%. ג. טענת הנתבעת לקיצור תוחלת חיים: 1. לטענת הנתבעת, קיים קיצור בתוחלת חייה של התובעת כתוצאה ממחלת היסוד ממנה היא סובלת ומהסיבוכים שלה, לכן, יש להעריך את תוחלת חייה של התובעת עד גיל 66. את טענתה זו סומכת הנתבעת על תשובותיו של פרופ' רובין, המומחה למחלות פנימיות, לשאלות ההבהרה שהופנו אליו מטעמה ועל הדברים שאמר במהלך חקירתו הנגדית. בא כוח התובעת סבור כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה בדבר קיצור תוחלת חיים עקב מחלת היסוד ממנה סובלת התובעת ואין להתחשב בכך בקביעת הפיצוי. 2. לעמדתי יש קיצור בתוחלת חייה של המנוחה, אולם פרופ' רובין לא ידע לכמת את מספר השנים. בשאלות ההבהרה שהפנה בא כוח הנתבעת למומחה ביום 17.11.05, נדרש המומחה לקבוע את שיעור קיצור תוחלת חייה של התובעת עקב מצבה הכללי תוך הבחנה בין מצבה לפני התאונה (מחלת היסוד) ובין מצבה בעקבות ובגין התאונה. בתשובותיו (נ/3), הבהיר פרופ' רובין כי מחלת היסוד ממנה סובלת התובעת (MCTD) הנה "מחלה רב מערכתית שב- 85% מהמקרים פוגעת גם בריאה....ממצא שהיה בצורה קלה גם אצל הגב' כרכבי (התובעת- ב' ג')" על סמך הספרות הרפואית בתחום הרפואה הפנימית (המאוזכרת בתשובותיו) אמר פרופ' רובין כי "..בעיקרון- ניתן לקבוע שעקב מחלתה הבסיסית (של התובעת- ב' ג') קיים קיצור תוחלת חיים בכמה שנים, ששונה ממקרה למקרה, ואינני חושב שאני האדם לקבוע זאת אלא הרוימטולוג המטפל, אם בכלל.... מה שכן אני יכול לקבוע שהפגיעה הריאתית והשברים בצלעות (שנגרמו בתאונה- ב' ג') לא קיצרו תוחלת החיים של החולה". בסיכום תשובותיו, כתב פרופ' רובין כי מחלתה הבסיסית של התובעת "יכולה בהחלט לקצר את תוחלת החיים". באשר למצב התובעת עקב כריתת הטחול (כתוצאה מהפגיעה בתאונה), הסביר פרופ' רובין כי כריתת הטחול מעלה שכיחות זיהומים מסוג מיוחד שיש להם השפעה מועטה לטווח ארוך (והשפעה יותר גבוהה במהלך עשר השנים הראשונות מיום אבחנת המחלה). אולם, בספרות הרפואית אין נתונים לגבי קיצור תוחלת חיים עקב כריתת הטחול. 3. בחקירתו הנגדית, חזר פרופ' רובין והדגיש כי "כל מחלה של רקמת החיבור גורמת לקיצור מה של תוחלת החיים שהיא שונה מאדם לאדם" (שורה 1 בעמ' 23 לפרוטוקול). בהפנותו לספרות הרפואית הרלוונטית (הספר של הריסון (מהדורה 16)- לדבריו, הספר הקלאסי של הרפואה הפנימית), ממשיך פרופ' רובין ואומר כי "כתוב במפורש שכעבור 10 שנים מיום האבחנה ההישרדות בערך 80%....". לשאלת בא כוח הנתבעת אם מומחה רוימטולוג ישיב תשובה יותר מקצועית לשאלה זו, השיב פרופ' רובין כך: "אולי ישיב מקצועית יותר על הנושא הספציפי הזה. אחרי שביקשת ממני להופיע היום יצרתי קשר עם המחלקה הרוימטולוגית ברמב"ם ושאלתי את השאלה הוא נתן לי בערך את התשובה שנתתי, זה מקצר בכמה שנים אבל אני לא מסוגל להגיד בכמה". (שורות 17-19 בעמ' 23 לפרוטוקול). פרופ' רובין חזר ואישר מספר פעמים כי קיים קיצור בתוחלת חייהם של אנשים הסובלים מהמחלה וזאת על אף ההתפתחות שחלה בטיפול בה, שיש בו כדי להאריך את תוחלת החיים בהשוואה לעבר. (עמ' 23 בפרוטוקול בשורה 29 ואילך ובעמ' 24 בשורות 16-17). לשאלת בית המשפט, אישר פרופ' רובין כי ניסיונו והבנתו הרפואית נותנים לו מימד המאפשר לו להשיב לשאלת קיום קיצור תוחלת חיים (להבדיל, מכימות קיצור תוחלת החיים) עקב מחלת היסוד ממנה סובלת התובעת (שורות 10-12 בעמ' 23 לפרוטוקול). 4. בתשובותיו לשאלות ההבהרה וגם בחקירתו הנגדית, הפנה פרופ' רובין למאמר שנכתב בהונגריה (בשנת 2005) בנוגע לסיבוכי המחלה דנן ולתוחלת חייהם של הסובלים ממנה. באותו מאמר צויין כי :"ה- SURVIVAL היה 90% כעבור 15 שנה. והסיבה המוקדמת לתמותה הנה יתר לחץ דם ריאתי שלפי המסמכים בפני לא התפתחה (אצל התובעת - ב' ג') " (נ/3 ושורות 4-7 בעמ' 23 לפרוטוקול)). במהלך החקירה הנגדית, הוצג לעיונו של פרופ' רובין סיכום מחלה מאפריל 2005 (כשנתיים לאחר שבדק את התובעת לצורך מתן חוות דעתו) והוא אישר כי באותו סיכום "כתוב במפורש ללא נתונים לגבי המספרים שקיימת עליה בלחץ הריאתי לעומת האקו מ- 2003 וכתוב יתר לחץ דם ריאתי קל" (שורות 25-28 בעמ' 25 לפרוטוקול). אציין כי לאור דבריו של פרופ' רובין, ביקש בא הנתבעת למנות מומחה רוימטולוג מטעם בית המשפט כדי שיתן את דעתו בשאלה זו. בהחלטתי מיום 4.12.05 (בעמ' 26 לפרוטוקול) דחיתי את הבקשה. 5. תוחלת חייה של התובעת לפי גילה ביום התאונה (40 שנים) היא עד גיל 79.4 שנים (תוחלת חיים צפויה לנשים באוכלוסיה הערבית בגיל 40 על פי נתוני שנתון סטטיסטי 56 מועדכן ליום 31.10.05). לצרכי חישוב הפיצויים בתובענה תועמד תוחלת חייה של התובעת עד גיל 75. ד. כאב וסבל: הפיצוי המגיע לתובעת בגין כאב וסבל לפי 67.4% נכות רפואית, הוא 98,210.6 ₪ (בגין אחוזי נכות ולאחר ניכוי 9.5% בגין גיל מעל 30 שנה ביום התאונה). על כך יש להוסיף את הפיצוי המגיע בגין 291 ימי אשפוז והוא 84,599.99 ש"ח. בסה"כ: 185,146 ₪ משוערך ליום מתן פסק הדין. * רצ"ב דף משערכת. ה. עזרת צד שלישי: 1. אין מחלוקת כי התובעת היתה ועודנה עקרת בית שלא השתכרה ולא עבדה מחוץ למשק ביתה, לא בתקופה שקדמה לתאונה ולא לאחריה. בנסיבות אלה, התובעת זוכה לפיצוי בגין הפסד כושרה בעקבות התאונה, אך ורק בפריט הצורך בעזרת צד שלישי. לנכויות הרפואיות בגין פגיעותיה בתאונה, ישנה השלכה תפקודית ניכרת; בעקבות התאונה, סובלת התובעת מכאבים ומהגבלות בתנועות מפרק הירך השמאלי ומתנועות האגן, כך גם באשר לצלקות המרובות שנותרו בגופה שהנן צלקות מכאיבות ומגבילות את תנועותיה של התובעת. להוסיף כי פרופ' סודרי צפה להחמרה במצבה האורטופדי של התובעת ולהיזקקותה בעתיד לניתוח להחלפת מפרק הירך השמאלי וכן את דבריו של פרופ' רובין, בתשובותיו לשאלות ההבהרה, בדבר הזיהומים השונים שעלולים להתפתח אצל התובעת בשל כריתת הטחול. בתחום הנפשי, נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 20% לפי סעיף 34(ג') לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. 2. התובעת ואביה העידו על מצבה בעקבות התאונה, מוגבלותה והעזרה לה היא זקוקה; לדברי התובעת, על אף שטרם התאונה היא סבלה ממחלת היסוד, היא תפקדה רוב הזמן בצורה עצמאית, טיפלה בכל ענייני הבית לרבות גידול הילדים, נהגה ברכב ולא נזקקה לעזרה או לתמיכה של בני משפחתה, מלבד עזרתו של בעלה המנוח בגידול הילדים ובניהול משק הבית. לאחר התאונה, בתקופת האשפוזים הממושכים ולאחר שחרורה ושהותה בבית, נזקקה התובעת לעזרתם הצמודה והמרובה של בני משפחתה, לצורך סיעודה, צרכיה האישיים, ניידות ועזרה בניהול משק ביתה. התובעת אישרה כי היא קיבלה טיפול סיעודי במימון הנתבעת, אולם לדבריה, היה זה טיפול חלקי וזמני ביותר אשר נפרש על פני כ- 5 חודשים בלבד, והיא נאלצה להסתמך על עזרת בני משפחתה במקביל לכך. עוד ציינה התובעת כי היא העסיקה עוזרת בשכר מטעם חברת סיעוד (חברה לשירותי סיעוד בע"מ), במטרה להקל על בני משפחתה, העוזרת סיפקה לה כ- 50 שעות עזרה חודשיות בסך של 1,000 ₪ לחודש במשך שלושה חודשים (נספח ח' לתצהיר התובעת), אולם, לדברי התובעת, בשל חיסרון כיס היא הפסיקה את העסקתה. 3. גם אביה של התובעת, מר ג'מאל אבו חנא, סיפר על העזרה המאסיבית שהעניק לתובעת יחד עם בני משפחתה לרבות עזרה בניידות והסעתה לאישפוזים, טיפולים, מעקבים רפואיים, עזרה בסיעוד, בטיפול ובביצוע צרכיה האישיים ובמשק הבית. 4. עמדת הנתבעת היא כי בגין תקופת העבר, קיבלה התובעת את הסיעוד והטיפול הדרושים לה במישרין מהנתבעת וכי אין כל ראיה בפני בית המשפט על עזרת צד ג' בעבר הקשורה לתאונה ושלא כוסתה על ידי חברת "אבנר". לגבי העתיד, נטען על ידי הנתבעת כי בשל מחלת היסוד ממנה סובלת התובעת היא קיבלה ועודנה מקבלת קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי, בשיעור מלא, וכי גם בטרם לתאונה היא נזקקה לעזרת בני משפחתה. כך שלטענת הנתבעת, אין התובעת זכאית לפיצוי בגין עזרת צד ג' בעתיד בגין התאונה. לחילופין, מבקשת הנתבעת להעריך את העזרה בסכום שאינו עולה על 750 ש"ח לחודש. 5. עדויותיהם של התובעת ואביה בכל הקשור לעזרת בני משפחתה של התובעת לאחר התאונה מהימנות עלי. בנסיבותיה של התובעת ולאור הפגיעות הקשות שנותרו לה בגין התאונה, שוכנעתי כי ללא קשר למחלת היסוד אכן היא נזקקה בעבר לעזרה מאסיבית עבור עצמה והן בניהול משק ביתה וכי היא תמשיך להיזקק לעזרה בעתיד. כמו כן שוכנעתי כי עזרה זו הוענקה לתובעת על ידי בני משפחתה (כולל המשפחה המורחבת) בהיקף שהינו מעבר לעזרה הרגילה הניתנת במסגרת יחסי משפחה ובנוסף לטיפול הסיעודי שקיבלה התובעת במימון הנתבעת. 6. יחד עם זאת, על אף התרשמותי החיובית, נראה שהיתה הגזמה מסוימת בתיאור תפקודה של התובעת לפני התאונה וחלק הדברים אינם מתיישבים עם מסמכי המוסד לביטוח לאומי (נ/2) וקביעות הגורמים המוסמכים מטעם המל"ל בדבר דרגת אי-כושרה של התובעת בגין מחלת היסוד ממנה היא סובלת; מאותם מסמכים נלמד שגם בתקופה שקדמה לתאונה, בגין מחלת היסוד סבלה התובעת מאי כושר לתפקד כעקרת בית בשיעור משמעותי (74%-75%) ואף קיבלה לסירוגין עזרה בעבודות משק הבית. (ר' לדוג' החלטות ודרגת אי-כושר מימים 14.3.97, 16.5.95, 20.5.92). הרשום במסמכים אלה אינו מתיישב עם גרסתה של התובעת, לפיה היא תפקדה , עובר לתאונה, באופן עצמאי ללא כל עזרה ותמיכה מהזולת. לאור האמור, אעריך את הפיצוי לו זכאית התובעת בראש נזק זה, בהתחשב באמור במסמכי המל"ל ותוך ייחוס חלק מסויים מהצורך בעזרת הזולת למחלת היסוד. 7. בהתחשב בכל הנתונים שלעיל לרבות העזרה הסיעודית שמימנה הנתבעת (כעולה מנספח ח' ו- ט'3 לסיכומי הנתבעת), יעמוד הפיצוי לתובעת עבור עזרת הזולת בעבר על סך של 100,000 ₪. בקובעי סכום זה לקחתי בחשבון את התקופות הארוכות שבהם אושפזה התובעת בעקבות התאונה, הצורך לשמור ולטפל בילדים ואת היזקקותה המוגברת לעזרה בסמוך לאחר שחרורה מכל אשפוז ואשפוז. 8. לגבי העתיד, לרבות אפשרות להחמרה במצבה האורטופדי של התובעת בגין ניתוח והחלפת המפרק בירך השמאלי, כפי שהמליץ פרופ' סודרי בחוות דעתו, יעמוד הפיצוי עבור עזרת הזולת בעתיד על סך של 750,000 ₪ סכום זה מבוסס על חישוב של כ- 20 שעות עזרה בשבוע. העזרה היא אך ורק בגין ההגבלה הקשה בתפקודה של התובעת עקב התאונה, וללא קשר למחלת היסוד. ו. הוצאות רפואיות: 1. בעקבות התאונה נזקקה התובעת לתרופות, טיפולים רבים, לרבות טיפולים פיזיותרפים, הכרוכים בהוצאות רפואיות שעל חלקן אף הציגה קבלות. הנתבעת מימנה חלק מהטיפולים הפיזיותרפים כעולה מנספחים ט'2, ט'4 ו-ט'6 לסיכומיה. כמו כן נזקקה התובעת לרכוש הליכון, קביים ועוד אביזרים רפואיים. 2. פרופ' קליין המליץ לתובעת לקבל טיפול נפשי הכולל גם טיפול תרופתי בפיקוח פסיכיאטר וגם טיפול אשר יינתן על ידי פסיכולוג קליני או מטפל מוסמך אחר, לתקופה של שנתיים. פרופ' סודרי צפה להחמרה במצבה האורטופדי של התובעת וכתוצאה היא תיזקק לעבור שני ניתוחים להחלפת מפרק ירך שמאל (לדברי פרופ' סודרי הניתוח מחזיק מעמד עד ל- 15 שנים). סביר להניח שלאחר הניתוח האמור תיזקק התובעת לטיפולים פיזיותרפים משקמים. מרבית הטיפולים האמורים, כולל הניתוח להחלפת המפרק (כעולה מתשובתו של פרופ' סודרי לשאלות ההבהרה -נ/1), מכוסים בסל הבריאות. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון טיפולים, תרופות ואביזרי שיקום שהתובעת עלולה לא לקבלם בעתיד במסגרת סל הבריאות או שתצטרך לשאת עבורם בהשתתפות עצמית. בהתחשב באמור, יש לפסוק לתובעת סכום הולם בגין הוצאות כאלה (ר': ע"א 6431/96 - אן בר זאב ואח' נ' ג'ומעה מוחמד ואח' פ"ד נב(3), 557). הפיצוי לו זכאית התובעת עבור הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד יעמוד על סך 70,000 ₪ ז. דיור: 1. בא כוח התובעת מבקש לפסוק למרשתו פיצוי בסכום של 50,000 ₪ בגין התאמת דיור; לטענתו, בשל מורכבות פגיעתה האורטופדית של התובעת, היא נאלצה לסגור את קומת העמודים על מנת שתוכל להתגורר בקומת הקרקע כשהיא מותאמת לצרכיה המיוחדים (התקנת ידיות אחיזה בשירותים, מעקה לחדר המדרגות וכד'). על כך העיד אביה של התובעת שהוא זה שטיפל בעניין סגירת קומת העמודים. לטענת הנתבעת, התובעת לא הניחה תשתית ראייתית להוכחת ראש נזק זה. 2. אכן "אין לפסוק פיצויים עבור החלפת דיור בהעדר ראיה רפואית על צורך זה, או כאשר ישנה ראיה שהנפגע אינו מוגבל במידה כזאת שתצדיק פסיקה כזו" ( דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, בעמ' 546). יחד עם זאת, התובעת זכאית לפיצוי הולם בגין התאמת הדירה למוגבלותה בעקבות התאונה ובהתחשב בכך שהיא הולכת עם קביים ונזקקת להתקנת ידיות אחיזה בשירותים ואביזרים אחרים שיאפשרו לה גישה נוחה לדירה ולחדרים. את הפיצוי בראש נזק זה אני מעריכה, על דרך האומדנא, בסך של 25,000 ₪ ח. ניידות: 1. מוגבלותה של התובעת כתוצאה מנכותה האורטופדית באגן ובירך השמאלי תקשה עליה לנסוע בתחבורה ציבורית. התובעת מתגוררת בישוב שפרעם המרוחק מרוב המוסדות הרפואיים להן היא נסעה ותיזקק ולנסוע בעתיד. בהתחשב באמור, נראה לפסוק לתובעת סכום גלובאלי בגין נסיעות מוגברות לעבר ולעתיד הן לצורך טיפולים רפואיים, אשפוזים ומעקבים והן לצורך ביצוע צרכים אישיים בסך 100,000 ₪ ט. תביעת הבן, שאדי כרכבי, כנפגע עצמאי בתאונה: 1. התובע, שאדי כרכבי, יליד 5.7.84, נפגע בתאונה עת ישב ברכב במושב האחורי. 2. ממקום התאונה הועבר התובע לבית החולים "העמק". שם אובחן פצע מדמם בקרקפת של המצח מימין, פצעים קרועים בסנטר ובלחי השמאלית, שפשופים ופצעים שטחיים בצוואר משמאל ונפיחות בבסיס הצוואר משמאל, המטומה בבית החזה ורגישות במישוש. בצילומי רנטגן נראה שבר עם תזוזה בעצם הבריח משמאל ושבר בקלוויקולה (בכתף). בדיקת CT של עצמות הפנים הראתה שברים של לסת תחתונה דו-צדדית. לאחר תפירת הפצעים אושפז התובע במחלקה הכירורגית עד ליום 16.6.00, משם הועבר התובע להמשך טיפול במחלקת פה ולסת בבית החולים "פוריה". שם עבר התובע ניתוח לקיבוע השברים בלסת עם פלטות קטנות ושוחרר ביום 22.6.00. ביום 1.8.00 עבר התובע, במסגרת אשפוז יום, ניתוח בהרדמה מקומית להוצאת 3 חתיכות זכוכית מהצוואר והפצעים נתפרו. סה"כ 23 ימי אשפוז. 3. פרופ' מיכאל סודרי, המומחה לכירורגיה אורטופדית, בדק את התובע ביום 23.2.04 (כ-3.5 שנים לאחר התאונה). בחוות דעתו מיום 10.9.05, ציין פרופ' סודרי כי התובע התלונן בפניו על קליקים ורעשים בכתף שמאל, אי יכולת להרים משקל כבד, צלקות בפנים ועל כאבים בגב תחתון לאחר שינה. את ממצאי הבדיקה הקלינית מתאר המומחה כך "קיימות צלקות בפנים, מעט מכערות. תנועתיות ע"ש צווארי תקינה. מוסר על רגישות בלחיצה מעל עצם בריח משמאל. אין עיוות צורה. תנועתיות כתף באותו הצד תקינה. תנועתיות ע"ש מותני בגדר התקין". מצילומי הרנטגן שבוצעו לבקשת המומחה, עולה כי השבר בעצם הבריח התחבר היטב, ללא עיוות צורה. ע"ש צווארי תקין כעולה מבדיקת CT שהומצאה למומחה. פרופ' סודרי קבע כי, לאור הממצים הנ"ל, אין בסיס לקבוע לתובע אחוזי נכות אורטופדית צמיתה בעקבות התאונה. בגין הצלקות שנותרו לתובע בפנים, העריך פרופ' סודרי את הנכות בשיעור של 5%. באשר למצב הלסת, המליץ פרופ' סודרי על מיני מומחה בתחום הפה והלסת. 4. בהתחשב בעובדה שהתובע היה קטין ביום התאונה, אני פוסקת לו פיצוי בגין הנזק הלא ממוני ופיצוי בגין נזק כללי בהתחשב בשיעור נכותו הרפואית, שאינה תפקודית, בסכום כולל של 45,000 ₪ י. תביעת התלויים: 1. האלמנה והבן שאדי שהיה קטין ביום התאונה (כבן 16 שנים), תובעים, בתור תלויים במנוח, את הפסד התמיכה מהכנסתו ואת ההפסד הנובע מאבדן שירותיו כבעל ואב. 2. המנוח, יליד 7.1.58, כבן 42 שנים במותו, עבד כספר עצמאי אשר ניהל בכוחות עצמו מספרה בשפרעם. כעולה מדו"חות מס ההכנסה (ת/1) הכנסתו של התובע בשלושת השנים שקדמו לאירוע התאונה היתה כדלקמן: בשנת המס 1997 סה"כ הכנסות 50,410 ₪ ברוטו, משמע 4,200 ₪ ברוטו לחודש. בשנת המס 1998 סה"כ הכנסות 39,875 ₪ ברוטו, משמע 3,323 ₪ ברוטו לחודש. בשנת המס 1999 סה"כ הכנסות 45,292 ₪ ברוטו, משמע 3,774 ₪ ברוטו לחודש. אין מקום לקבל העמדה שצפויה היתה עלייה בשכרו דווקא בשנים שלאחר התאונה. בגילו ועל פי הכנסותיו בעבר, זהו בסיס שכרו. ממוצע השכר ברוטו בשלושת השנים הנ"ל: 3,765 ₪ ברוטו לחודש. הסכום בשערוך להיום (מאמצע שנת 1998) 4,482 ₪. בניכוי מס הכנסה 3,755 ₪ נטו לחודש. 3. את חישוב הפיצוי לתלויים במנוח יש לערוך לפי שיטת הידות ובדרך של עריכת "קופה משותפת". 4. התקופה הראשונה: היא התקופה שמיום אירוע התאונה (14.6.00) עד המועד שבו הגיע הבן שאדי, התובע מס' 3, שהוא יליד 5.7.1984, לגיל 18 (5.7.02), משמע תקופה של 24.7 חודשים. בתקופה זו, התלויים במנוח הם אלמנתו, הבן שאדי ועל כך יש להוסיף את ידת המנוח והידה של משק הבית המשותף, דהיינו סה"כ 4 ידות. מכך יש לנכות את ידת המנוח בקצבת הנכות הכללית אותה קיבלה האלמנה עובר לתאונה כאמור לעיל. שכן, בעדותה, אישרה התובעת כי הקצבה שימשה גם לפרנסת המשפחה והכסף נכנס לחשבון הבנק המשותף שלה ושל המנוח (עמ' 15 לפרוטוקול).הקצבה הנה בשיעור של 2,377 ₪ (ממוצע של שיעור הקצבה שקיבלה האלמנה בשלושת החודשים האחרונים לפני התאונה- נ/2) והסכום בשערוך להיום 2,642 ₪. התלויים זכאים לפיצוי בגין 3 ידות מתוך ארבע הידות, על בסיס נתונים אלה, יוצא כי הפסד התמיכה בתקופה הראשונה הנו - 17,246 ₪ לשאדי ו-34,429 ₪ לאלמנה. סה"כ 51,738 ₪ 5. התקופה השנייה: היא התקופה החל מן המועד שבו הגיע הבן שאדי לגיל 18 (5.7.02) ועד היום. בתקופה זו יחושב הפיצוי לפי שתי ידות מתוך שלוש (האלמנה, המנוח והבית). הפסד התמיכה בתקופה זו הנו בסך של 73,020 ₪ לסכומי העבר יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה. 6. התקופה השלישית: היא התקופה החל מהיום ועד למועד שבו היה מגיע המנוח אלמלא התאונה לגיל 67 (7.1.2025), בשים לב להוראות סעיף 3 לחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004. בהקשר זה אציין כי, בעקבות חקיקת חוק זה, הקובע חובת פרישת גבר בגיל 67, מתייתר הצורך לדון בטענות בא כוח התובעים בעניין העלאת גיל פרישת המנוח לגיל 70. יתרה מכך, לא הונחה בפני תשתית ראייתית שהמנוח היה ממשיך בעבודתו כספר עד לגיל 70. הפיצוי יחושב לפי שתי ידות מתוך שלוש (האלמנה, המנוח והבית). הפסד התמיכה בתקופה זו, מגיע לסך של 278,054.72 ₪ סה"כ אובדן התמיכה בעבר ובעתיד- 402,813 ₪ *רצ"ב דף משערכת. 7. אובדן שירותי בעל ואב: לטענת בא כוח התובעים יש לפסוק סך של 980 ₪ לחודש בגין אובדן עזרת המנוח בעבודות הבית, בהחזקת משק הבית ובגידול הילדים, סכום המגיע לפי החישוב שערך בא כוח התובע לסך של 254,887 ₪ לעבר ולעתיד. מנגד, טוענת הנתבעת כי אין לפצות את התובעים בגין נזק זה הואיל ולשיטתה לא הוכח כי המנוח אכן עזר לאלמנה או סייע בניהול משק הבית וגידול הילדים, וזאת לאור אופי ושעות עבודת המנוח כפי שהעידה התובעת. עמדת הנתבעת אינה מקובלת עלי; המנוח נפטר בגיל 42 שנה והותיר אחריו אשה ושני ילדים שאחד מהם אף היה קטין במועד התאונה. כפי שהוברר המנוח היה המפרנס העיקרי של המשפחה ובכך הוא נשא בחלק ממשי מעול הטיפול בבית ובילדים. הגם שהמנוח עבד שעות רבות בכל יום, מתוך דאגה לפרנסת המשפחה, הדבר לא מנע ממנו לסייע לתובעת בגידול הילדים ובניהול משק הבית בשעות שהיה בבית, בייחוד כך, נוכח מחלת היסוד ממנה סובלת התובעת שללא ספק הצריכה עזרה רבה מבעלה. אין סיבה שלא להאמין לעדותה של התובעת בנקודה זו. אין לי כל ספק כי לאחר פטירת המנוח נאלצה התובעת ותיאלץ גם בעתיד להקדיש בעצמה זמן רב יותר לניהול משק הבית ולטיפול בילדים, על כל הכרוך בכך, גם אם שני הבנים בגרו. בנסיבות האמורות, אני מעריכה את הפיצוי בגין אובדן שירותיו של המנוח כבעל וכאב, לעבר ולעתיד, בסכום גלובלי של 100,000 ₪ סה"כ הפיצוי המגיע לתלויים: 502,813 ₪ י"א. תביעת העיזבון: 1. תביעת עיזבון המנוח הנה להחזר הוצאות קבורה, לפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני ולפיצוי בגין אובדן כושר השתכרותו של המנוח בשנים האבודות לפי "הלכת אטינגר". 2. הנזק הבלתי ממוני: על פי תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגע תאונות הדרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, העיזבון זכאי ל- 25% מהסכום המקסימלי. הסכום משוערך להיום- 46,286 ₪ * רצ"ב דפי משערכת. 3. הוצאות קבורה ולוויה: למרות שהתובעים לא צירפו קבלות על הוצאות הקבורה והלוויה, אני מעריכה את ההוצאה, על דרך האומדנא, בסך של 15,000 ₪ 4. פיצוי בגין השנים האבודות: אקדים ואומר כי, ביום 19.3.06 נפסקה הלכה חדשה בע"א 8022,8156/00 אורלי רז ואח' נ' טליה צור ואח' (פסק הדין פורסם באתר נבו); בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט א' ריבלין, קבע כי "הלכת אטינגר" חלה גם בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. פסק דין זה ניתן לאחר שהוגשו הסיכומים בתיק שבפניי, על כן מתייתר הצורך לדון בטענת הנתבעת בסוגיה זו. אזכיר גם את פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ ואח' נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל ואח' (פסק הדין ניתן ביום 27.2.06 ופורסם באתר נבו), אשר נתן ל"הלכת אטינגר" תוקף רטרוספקטיבי, במובן זה שהיא תחול על מעשה נזיקין שאירע לפני פסיקתה ושטרם ניתן פסק דין חלוט בתביעת לפיצויים בגין אותו מעשה. בבואי לערוך את חישוב הפיצוי בתקופת "השנים האבודות", אלך בדרך שהתווה לאחרונה בית המשפט העליון בע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פסק הדין ניתן ביום 11.4.06 ופורסם באתר נבו); לאחר שעמד על דרכי חישוב הפיצויים בגין השנים האבודות שבהן הלכו הערכאות השונות מאז ניתנה "הלכת אטינגר", קבע כב' השופט ריבלין, כי במקרה שבו ניתן לדעת או לשער את מצבו המשפחתי של הניזוק בשנים האבודות, כמו במקרה דנן, מן הראוי לנקוט ב"שיטת הידות" תוך התאמתה להנחה שלפיה הניזוק היה חוסך סכום מסויים מתוך הכנסתו. סכום זה, בשונה מהפיצוי המגיע לתלויים במנוח, מהווה חלק מהפיצוי שיש לשלמו לניזוק החי או לעיזבונו של הניזוק המת. התאמה זו תיעשה על ידי הוספת ידה "רעיונית" נוספת על מספר הידות המקובל. (שם, פסקאות 3 -5). הכנסת המנוח המשוערכת להיום, כמפורט לעיל, הנה 3,755 ₪ נטו לחודש. לגבי העבר- התקופה הראשונה: היא, כאמור, התקופה שמיום אירוע התאונה (14.6.00) עד המועד שבו הגיע הבן שאדי, התובע מס' 3, שהוא יליד 5.7.1984, לגיל 18 (5.7.02), משמע תקופה של 24 חודשים. בתקופה זו, יש לחלק את הכנסתו של המנוח לחמש ידות: האלמנה, הבן, הבית, המנוח וידת החיסכון של המנוח. לפיכך, העיזבון זכאי לפיצוי בגין 1/5 מהכנסת המנוח- 751 ₪. על בסיס נתונים אלה, החישוב יהא כדלקמן: 751 ₪ * 24 חודשים= 18,024 ₪. התקופה השנייה: היא התקופה החל מן המועד שבו הגיע הבן שאדי לגיל 18 (5.7.02) ועד היום. בתקופה זו תחולק הכנסת המנוח לארבע ידות: האלמנה, הבית, המנוח וידת החיסכון של המנוח. לפיכך, העיזבון זכאי לפיצוי בגין 1/4 מהכנסת המנוח- 939 ₪. על בסיס נתונים אלה, החישוב יהא כדלקמן: 939 ₪ * 45 חודשים= 42,255 ₪. הפיצוי הכולל בגין אובדן השתכרות המנוח בשנים האבודות בתקופת העבר: 60,279 ₪ לסכומי העבר יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה. לגבי העתיד: מהיום ועד הגיע המנוח, אלמלא התאונה, לגיל 67: הפיצוי המגיע לעיזבון בתקופה זו הנו בסך 161,306 ₪ * רצ"ב דף משערכת. הפיצוי הכולל המגיע לעזבון בגין אובדן השתכרות המנוח בשנים האבודות : 221,585 ₪ 5. סה"כ הפיצוי המגיע לעיזבון המנוח: 282,871 ₪ 6. בא כוח הנתבעת טוען כי אין מקום לפיצוי כפל ומקום בו נפסקו פיצויים לתלויים, אין הם זכאים לפיצויים בגין השנים האבודות. אכן, על פי ההלכה הפסוקה אין מקום לפיצוי כפל וכאשר קיימת זהות או חפיפה בין התלויים לבין יורשי העיזבון, דין הוא שמה שנפל לידי התלויים בתור יורשים, ינוכה מן הפיצויים הנפסקים להם בתור תלויים (ר': ד.קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה חמישית, תשס"ג-2003, בעמ' 1056). "הלכת אטינגר", שהכירה כאמור בזכות העיזבון לתבוע פיצוי בגין אובדן השתכרות הנפגע המת בשנים האבודות, לא הביאה לשינוי באשר להלכה דנן, דהיינו אין מקום לפיצוי על פי הלכת "השנים האבודות" ביחד עם פיצויים בגין תלות היורשים במנוח. על כך עמד כבוד השופט א' ריבלין ב"פרשת אטינגר" : "למעשה, תיתכן שורה של מצבי דברים, לעניין היחס בין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון, וכפועל יוצא מכך - לעניין הדרך בה ראוי לחשב את שיעור הפיצויים המשתלמים לעיזבון, בגין "השנים האבודות". אנו נבקש להראות, כי בכל המצבים, אין מתעוררת סכנה ממשית של הטלת חובת פיצוי יתר על המזיק. המקרה הראשון, הנפוץ ביותר, הוא זה שבו היורשים הם גם מי שהיו תלויים במנוח לפרנסתם. במקרה זה, שהוא כאמור המקרה הרגיל, אין חשש לכפל-פיצוי. זאת בשל הלכת הניכוי, המורה לנו לנכות מתביעת התלויים את טובת ההנאה שבאה לידיהם מן העיזבון, הכולל את הפיצויים בגין "השנים האבודות". שם בעמ' 555-556(פסקאות 65-66). התוצאה מן האמור היא, כי תביעת התלויים במנוח ותביעתם כיורשי עיזבון המנוח בגין אובדן ההשתכרות בשנים האבודות, הן שתי תביעות חילופיות והתובעים שהם גם יורשים וגם תלויים זכאים לחלופה הגבוהה מבין שתי החלופות. בא כוח התובעים מציין כי יורשי עיזבון המנוח הינם האלמנה ושני ילדי המנוח, בחלקים שווים. משום מה, צו ירושה לא הוגש לתיק בית המשפט ולא הומצא לבא כוח הנתבעת. בנסיבות אלה, נכונה אני להניח לצורך התביעה שבפניי, כי חלקו של הבן פאדי (הבן הגדול) בעיזבון הנו 25%. אי לכך, זכאי הבן פאדי לסך של 70,718 ₪ מתוך הפיצוי המגיע לעיזבון. יתרת הפיצוי המגיעה לאלמנה ולבן שאדי הנה בסך 212,153 ₪ יוצא, איפוא, כי תביעת האלמנה והבן שאדי כיורשי העיזבון נבלעת בתביעתם כתלויים במנוח. י"ב. ניכויים: 1. אין מחלוקת כי לאחר התאונה, המשיך המוסד לביטוח לאומי לשלם לתובעת קצבת נכות כללית וזאת בהתאם לבחירתה של התובעת לפי סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995, בהמשך תשלום קצבת הנכות הכללית במקום קצבת שאירים שלה היא זכאית לקבל בשל פטירת בעלה המנוח בתאונה. כך עולה ממכתבה של התובעת שהופנה למוסד לביטוח לאומי ביום 5.10.00 (נ/4) ומהמסכים המאשרים את המשך תשלום קצבת הנכות הכללית גם לאחר התאונה (נ/2). עוד עולה מתיק המל"ל כי התובעת החלה לקבל, בנוסף, קיצבת שירותים מיוחדים, החל מיום 1.6.04 בשיעור של 50% מקצבת יחיד מלאה. 2. בא כוח התובעת טוען כי אין לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי המשתלמים לתובעת, מן הפיצויים להם היא זכאית בגין התאונה, שכן, לשיטתו, הקצבאות משתלמות לתובעת בגין מחלת היסוד ואין להן כל קשר לתאונה. בא כוח התובעת מוסיף וטוען כי התאונה לא שינתה את זכותה של התובעת לקבלת קצבת הנכות הכללית ולא היה לה כל השלכה שיעור הקצבה אותה היא מקבלת. 3. עיון בתיק המל"ל מלמד על כך כי לאחר התאונה, נקבעה לתובעת נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 91% המורכבת מאחוזי הנכות שלהלן: 80% החל מיום 1.1.04 בגין מחלת היסוד ממנה סובלת התובעת. 50% החל מיום 1.1.04, בגין מצב התובעת לאחר פגיעתה בתאונה, פגיעה רב מערכתית עם שברים מרובים באגן ובירך השמאלי. 10% החל מיום 1.1.03, בגין מצב התובעת לאחר כריתת הטחול, כריתה שבוצעה כאמור בעקבות פגיעתה בתאונה. 4. עולה, איפוא, כי שיעור הקצבה לא גדל לאחר ובעקבות התאונה והתאונה לא השפיעה על זכותה של התובעת לקבלת קצבת נכות כללית ולא היה לה השלכה על שיעור הקצבה. התובעת המשיכה לקבל קצבה בגין 91% נכות כללית. במצב דברים זה, אין מקום לנכות מהפיצויים להם זכאית התובעת עקב התאונה, את התשלומים שהיא מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי במסגרת קצבת הנכות הכללית; הטעם לניכוי קצבאות ותשלומים מהמוסד לביטוח לאומי, נעוץ ברצון שלא להותיר בידי הניזוק פיצוי יתר וכאשר קיים יסוד להניח שהמוסד לביטוח לאומי יתבע מהמזיק (הנתבעת) את זכותו לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995. המקרה שלפני אינו נכנס לגדר המקרים המצדיקים ניכוי כאמור. בהקשר זה אוסיף כי, יש טעם בטענת בא התובעים, לפיה אין מקום לניכוי קצבת הנכות הכללית אותה מקבלת התובעת מהפיצויים, כאשר ההכנסה מאותה קצבה הוספה ל"קופה המשותפת" במסגרת תביעת התלויים. אכן, ניכויה של הקצבה בנסיבות אלה, יגרום לכפל ניכוי. 5. לא כך באשר לקצבת שירותים מיוחדים. מהפיצויים להם זכאית התובעת עקב התאונה, יש לנכות את התשלומים שהיא מקבלת במסגרת קצבת השירותים המיוחדים, שהתחילה לקבלם ביום 1.6.04. כפי שקבעתי הנכות שנותרה לתובעת בעקבות התאונה השפיעה באופן ניכר על תפקודה כעקרת בית ואני מניחה לצורך העניין כי זכאותה לקצבת השירותים המיוחדים קשורה ונובעת מפגיעותיה בתאונה. משנקבע ע"י המל"ל התובעת זכאית לקצבת שירותים מיוחדים בשיעור של 50% מקצבת יחיד מלאה, יש לנכות סך של 189,887 ₪ (ר' חוות דעת אקטוארית המצורפת כ-נספח י"ב לסיכומי הנתבעת) וכן לנכות תשלומים תכופים. י"ג. סוף דבר: 1. תביעת האלמנה כנפגעת עצמאית בתאונה: כאב וסבל 185,146 ₪ עזרת צד שלישי לעבר 100,000 ₪ עזרת צד שלישי לעתיד 750,000 ₪ הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד 70,000 ₪ דיור 25,000 ₪ ניידות 100,000 ₪ סה"כ 1,230,146 ₪ ניכויים: קיצבת שירותים מיוחדים (189,887) ₪ תשלומים תכופים בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כמתואר בסיכומי הנתבעת (155,065) ₪ יתרת תביעת האלמנה: 885,194 ₪ 2. תביעת הבן כנפגע עצמאי בתאונה 45,000 ₪ 3. תביעת התלויים: סה"כ אובדן התמיכה בעבר ובעתיד 402,813 ₪ אבדן שירותי בעל ואב 100,000 ₪ סה"כ 502,813 ₪ 4. תביעת העזבון: נזק בלתי ממוני 46,286 ₪ הוצאות קבורה ולוויה 15,000 ₪ פיצוי בגין אבדן השתכרות המנוח בשנים האבודות 221,585 סה"כ 282,871 ₪ חלקו של הבן פאדי בעזבון 70,718 ₪ 5. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת 2 סך 885,194 ₪, בנוסף תישא בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכום שנפסק; לשלם לתובע 3 - 45,000 ₪, בנוסף תישא בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכום שנפסק; לשלם לתובע 1 ואך ורק ליורש פאדי סך 70,718 ₪, בנוסף תישא בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכום שנפסק; לשלם לתלויים במנוח סכום כולל של 502,813 ₪. החלוקה בין האלמנה לשאדי תהיה לפי חלקו של שאדי וכתלוי עד גיל 18 ובנוסף סך 10,000 ₪ מתוך אובדן שירותי בעל ואב. מאחר ושאדי כבר בגר, אין צורך לתת הוראות להשקעת חלקו. הנתבעת תישא בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכום שנפסק לתלויים. לסכומי העבר, כפי שתואר בפסק הדין, יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה. כלל הסכומים שנפסקו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.5.06 ועד התשלום המלא בפועל. האגרה תחושב לפי הסכום הכולל שנפסק בתביעה ותחול על הנתבעים. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות