מוות בתאונת דרכים - בן 43

1. בתאריך 18.8.99, נדרס למוות המנוח (להלן: "המנוח"), בעלה של התובעת 2 (להלן: "התובעת" ו/או "האלמנה"), לאחר שרכב שבו נהג הנתבע 1 פגע בו עת שחצה את הכביש (להלן: "התאונה"). הנתבעת 2 הייתה המבטחת של הרכב. בעת פטירתו היה המנוח, יליד 28.4.56, בן 43 שנה. הוא הותיר אחריו אישה (התובעת) ובת בגירה, ילידת 1981, שהייתה בת כ-18 שנה בעת שנפטר המנוח. 2. התביעה הוגשה (27.3.00) ע"י עזבון המנוח (התובע 1), אותו ירשו בחלקים שווים אלמנתו ובתו, וכן ע"י התובעת - אלמנתו, כמי שתלויה בו. התובעים הגישו את התביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). הנתבעות 2 ו- 3 לא חלקו על עצם חבותן לתשלום נזקי התובעים. המחלוקת נסבה בעיקרו של דבר על תיקון כתב התביעה במטרה להביא להחלת הלכת השנים האבודות לפי ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, פ"ד נח(4), 486 ודנ"א 4011/04 עיריית ירושלים נ' עזבון המנוח מיכאל אטינגר, תק-על 2004(4), 2125, (להלן: "הלכת אטינגר"), על ענייננו. בנוסף התעוררה מחלוקת בעניין גובה הנזק, בייחוד בכל הנוגע ליכולת השתכרות המנוח עובר לתאונה. 3. ראוי לציין, כי הצדדים הגיעו להסכם פשרה מיום 18.9.00, אשר קיבל תוקף של פסק דין ע"י כב' הרשם עודד גרשון ביום 19.9.00. לפי הסכם הפשרה, הנתבעים ישלמו לעזבון את מחצית חלקה של בת המנוח והתובעת, אלונה דוביצקי (תובעת 3 בכתב התביעה המקורי), שבשלב מוקדם יותר של ההליכים המשפטיים נמחקה מהתביעה. ככל הנראה מן הטעם הזה נמנעו התובעים מלבקש פיצוי בגין ראשי הנזק כאב וסבל והוצאות קבורה ולוויה ומסיבה זו לא יחושב כאן פיצוי בגין ראשי נזק אלו. תיקון התביעה 4. ביום 24.3.04 הוגשה ע"י התובעים בקשה לתיקון כתב התביעה ב-בש"א 5294/04, כך שיכלול בתוכו ראש נזק המתייחס להפסד השתכרות העיזבון עד ליום מתן פסק דין בתיק, וכן הוספת ראש נזק בעניין אובדן כושר ההשתכרות של העיזבון בשנים האבודות, בהתאם להלכת אטינגר. 5. הנתבעים התנגדו לבקשה לתיקון התביעה, מאחר ולטענתם היא הוגשה לאחר שנקבע תאריך לישיבת הוכחות. בנוסף הם טוענים כי הלכת אטינגר אינה מחדשת דבר בענייננו, שכן מדובר בתביעת תלויים ולכן לדעתם יש לדחות את הבקשה. עוד נטען כי כאשר התביעה הוגשה, ההלכה בעניין הייתה הלכת גבריאל (לפי ע"א 2956/81 עיזבון המנוח שרון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533), ולכן אין מקום עתה להחיל החלה רטרוספקטיבית של הלכת אטינגר. בהחלטתי מיום 24.5.04 נקבע כי הבקשה לתיקון התביעה תידון בפסק הדין. 6. המסגרת הנורמטיבית מאפשרת תיקון כתב התביעה לפי תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א): "92. רשות לתקן [97] (תיקון תשנ"א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות". על כן, מן הבחינה הפרוצדורלית אין מניעה כי בית המשפט יתיר תיקון תביעה שהתבקשה ע"י מי מבעלי הדין. 7. במקרה שלפנינו, הבקשה הוגשה בטרם החל שלב ההוכחות. סקירת הפסיקה, שאליה הפנה ב"כ התובעים, מראה כי במקרים רבים אישר בית המשפט תיקון התביעה לפי הלכת השנים האבודות (ראו למשל בש"א 11768/04 (חיפה) באסל אבו עאבד ואח' נ' סהר חברה לביטוח, תק-מח 2004(3), 2892). אינני סבור כי יש לדחות את הבקשה לתיקון התביעה מן הטעם שהוגשה בשלב מתקדם בתיק. הגשתה נעשתה בטרם החל שלב שמיעת הראיות ותשעה ימים לאחר שפורסם פסק הדין בעניין אטינגר, ועל כן אין לומר כי המבקשים איחרו או השתהו בהגשתה. 8. טענה נוספת של הנתבעים היא כי הלכת אטינגר אינה יכולה לחול באופן רטרוספקטיבי ואינה חלה על תיקים התלויים ועומדים בבית המשפט, מאחר ואינה מהווה שינוי דיוני כי אם מהותי. אין בידי לקבל טענה זו. החלטה לפיה אין להחיל את הלכת אטינגר בענייננו, תהיה לדעתי בלתי צודקת. אכן, הלכת אטינגר שינתה באופן מהותי את הדין בכל הנוגע לתביעות נזיקין של עזבון. בענייננו אין המדובר בהחלה רטרוספקטיבית כי אם בהחלה אקטיבית - ההלכה שונתה בזמן שהתביעה נדונה בפני בית המשפט, וטרם הוכרע בה הדין. אשר על כן, ככל שמדובר בתקדים מחייב של בית המשפט העליון, על אף היותו שינוי מהותי, הרי שיש מקום להחלה אקטיבית של אותו תקדים, על מקרים תלויים ועומדים שטרם מוצו לכדי פסק דין. ב-ע"א 7375/02 בית חולים כרמל נ' עדן מלול, תק-על 2005(1), 4239 נקבע ע"י השופטת מ' נאור כי לא ניתן לשלול את הטענה לפיה להלכת אטינגר קיימת תחולה גם על תיקים תלויים ועומדים., ב-מ"ח 8390/01 דוד אקסלרוד נ' מדינת ישראל (פורסם באתר בתי המשפט) (להלן: "פרשת אקסלרוד") נדון עניינו של אדם שהורשע בעבירה לפי סע' 4(א) לפקודת מניעת טרור, תש"ח - 1948. שנה וחצי לאחר שהורשע שונתה ההלכה באשר לסעיף 4(א) לפקודת מניעת טרור. נשאלה השאלה מה השפעת ההלכה החדשה על אחריות נאשמים שהורשעו לפי סעיף 4(א) הנ"ל טרם שינוי ההלכה. בפסקה 10 לפסק דינו כותב הנשיא ברק: "ראשית, מבחינה "דוקטרינית", הלכתו החדשה של בית המשפט פועלת כרגיל למפרע. אופיה הטבעי הוא רטרוספקטיבי. היא קובעת הסדר חדש לא רק לעתיד אלא גם לעבר (ראו בג"ץ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469, 480; להלן - פרשת כנפי; ג' טדסקי, מסות במשפט 40 (תשל"ח)). תוצאה זו אינה הכרחית. לעתים פועלה של הלכה חדשה הוא אקטיבי ואף פרוספקטיבי. עניין הוא לבית המשפט הפוסק את הלכתו החדשה (ראו קפלן, "אמת ויציב בראי הפסיקה", עיוני משפט ו' 576 (תשל"ט); א' ברק, שיקול דעת שיפוטי 417 (1987); קפלן, "תחולה עתידית לתקדימי בית המשפט העליון", ספר אבנר שאקי, מאזני משפט ד' 125 (התשס"ה)). בהיעדר קביעה (מפורשת או משתמעת) הנחת המוצא הינה כי הלכתו החדשה של בית המשפט פועלת גם לעבר. ידועה אמרתו של השופט הולמס לפיה "החלטות שיפוטיות פועלות למפרע קרוב לאלף שנים (Kuhn v. Fairmont Coal Co., 215 U.S. 349, 379, 372). על פי גישה זו, מנקודת המבט של ההווה, ההרשעה התבססה על הלכה שיפוטית מוטעית. חזקת הזכאות נסתרה שלא כדין. נגרם "עיוות דין"...". דברים אלה יפים גם במקרה דנן. בעוד שבפרשת אקסלרוד מדובר היה בשינוי ההלכה לאחר שניתן פסק דין חלוט ובכל זאת קבע בית המשפט כי יש להחיל את ההלכה החדשה על אדם שכבר הורשע לפי ההלכה הישנה, הרי שבענייננו טרם ניתן פסק דין וההלכה שונתה בזמן שהתיק תלוי ועומד בבית המשפט. קל וחומר, לכן, כי יש להחיל את הלכת אטינגר על העניין שלפני. (החלטות נוספות בעניין ראה גם בש"א 11152/04 (תל אביב-יפו) עזבון המנוח עופרי נ' מרן אריאל, תק-מח 2004(2), 7102, בש"א 8838/04 (תל אביב-יפו) שבירו עליזה נ' רב חובל עמנואל הצופה, תק-מח 2004(3), 3897, בש"א 5756(י-ם) עזבון המנוח ציון בן ישי נ' ישראלייזר-רעים שותפות רשומה, תק-מח 2004(2), 3719). 9. הבקשה לתיקון התביעה מתקבלת כך שהתביעה תכלול ראש נזק בגין אובדן השתכרות המנוח בשנים האבודות. דיון 10. אדון תחילה בתביעת התלויה ולאחר מכן בתביעת העיזבון. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על כושר השתכרותו של המנוח אלמלא התאונה. כושר ההשתכרות שייקבע בתביעת התלויה, יהיה תקף גם לעניין תביעת העיזבון. תביעת התלויה 11. רקע עובדתי: המנוח, יליד 28.4.56, עלה ארצה עם אשתו ובתו מאוקראינה ביום 2.7.99. שבועיים לאחר עלייתו ארצה החל המנוח ללמוד עברית באולפן המיועד לעולים שמתכוונים להשתלב בתחום ההיי-טק (נספח ב' לתצהיר התובעת - אישור אולפן לעולים נעמ"ת כי המנוח אכן למד באולפן נעמ"ת בכיתת היי-טק). המנוח היה בעל תואר שלישי במדעים טכניים ובעל תואר שני בהנדסת אלקטרוטכניקה, כעולה מאישורים שניתנו לו ע"י הממונה על הערכת תארים ודיפלומות אקדמיים מחו"ל במשרד החינוך, התרבות והספורט (ראו ת/3). במקביל המנוח פעל לרישומו בפנקס המהנדסים והאדריכלים במשרד העבודה והרווחה, ואכן מיום 22.9.99 נרשם בפנקס כמהנדס אלקטרוניקה במסלול אלקטרו-ואקום (ראה ת/4). לטענת התובעים, בטרם עלייתו ארצה, המנוח עבד במקצועו בתעשיית האלקטרו-אופטיקה ובתחום מערכות המידע והתכנות. עיון בת/6 - פנקס עבודה - מלמד כי משנת 1984 עד שנת 1993 עבד המנוח כמהנדס מוביל ולאחר מכן כמדען בכיר בתחום האלקטרו-אופטיקה במכון למחקר ומדע ממשלתי "אלטאייר". לאחר סיום עבודתו באלטאייר, מונה המנוח ליו"ר קואופרטיב "אינטגרל", וב- 1998 מונה לתפקיד מהנדס מוביל של מערכות מחשבים. בשנה זו, ככל העולה מת/6, הפסיק את עבודתו שם מרצונו. לטענת התובעים, המנוח הוא שהקים את תאגיד "קואופרטיב אינטגרל". עוד נטען כי המנוח אף היה פעיל בתחום האקדמי, ובין השנים 1998 - 1999 כיהן כפרופסור עוזר בחוג למחשבים ותכנות באוניברסיטה הממשלתית בעיר פאודוסיה באוקראינה. נספח ז' לתצהיר התובעת מאמת מידע זה. לבסוף טוענים התובעים כי המנוח פרסם בחייו עשרות מאמרים מדעיים ואף רשם 12 פטנטים בברית המועצות בגין המצאותיו בתחום אלקטרו-אופטיקה, עד שנת 1992. רשימת הפטנטים צורפה כנספח ח' לתצהיר התובעת. כושר ההשתכרות של המנוח 12. המנוח נפטר ששה שבועות לאחר שעלה ארצה מאוקראינה, וטרם הספיק להשתלב בשוק העבודה בישראל. קביעת כושר השתכרותו של אדם שנפטר בטרם עת הינה מלאכה קשה ממילא, קל וחומר כאשר המנוח ללא ספק בעל כישורים אינטלקטואליים מרשימים, אך טרם נקלט לעבודה בשוק הישראלי. חוות הדעת של פרופ' משה צבירן 13. בשל הקושי בקביעת כושר ההשתכרות של המנוח, התובעים הגישו חוות דעת מטעמם, שנכתבה ע"י פרופ' משה צבירן, יועץ לניהול ומערכות מידע. המומחה התבקש ע"י ב"כ התובעים לנתח, על סמך מומחיותו, את פוטנציאל השתכרות המנוח, בהתבסס על מסמכים הנוגעים להשכלתו וניסיונו המקצועי של המנוח. בחוות דעתו קבע פרופ' צבירן כי המנוח היה משתלב בנקל בעבודה בתחום ההיי-טק במקצועו. עוד נאמר, כי בין השנים 1998-2000 היה מחסור מתמשך בכוח אדם מיומן לתפקידים מקצועיים וכן לתפקידי ניהול בחברות היי-טק, ופער זה בין הביקוש להיצע הביא למעשה לעלייה בשכרם של העוסקים בענף. פרופ' צבירן אף התייחס למשבר בענף ההיי-טק בתחילת העשור, וקבע כי אכן הייתה האטה כללית במשק והעלאות בשכר הוקפאו. עם זאת, הוא קובע כי הביקוש למהנדסי אלקטרוניקה לא נפגע מהמשבר, ושכרם אף עלה במהלך שנת 2000 והתייצב בשנת 2001 (עמ' 7 לחוות דעתו). עולה מחוות דעתו כי השכר הכולל הממוצע של מהנדס אלקטרוניקה בכיר בשנת 2001 היה 25,280 ₪, שכרו של ראש צוות היה 25,980 ₪ ושכרו של ראש צוות בכיר היה 30,280 ₪ , נכון לשנת 2001 (סעיף 23 לחוות הדעת בעמ' 7). 14. הנתבעות התנגדו לחוות דעתו. לטענתם, אין לקבוע ממצאים על פיה מאחר והיא עדות שמיעה וסברה בלבד, הנתונים עליהם מבוססת חוות הדעת הינם ערטילאיים ולא הוצגו בפני בית המשפט, וסקר המשכורות עליו התבסס המומחה נערך על פי מדד שלו עצמו - "המדד של צבירן", שאינו ניתן לרכישה בשוק החופשי ולכן לא ניתן לבדקו ולבקרו. כן נטען כי חוות הדעת מתעלמת מגיל המנוח ומעובדת היותו עולה חדש, ואף אינה תואמת את המציאות הכלכלית בענף ההיי-טק, שטרם התאושש מהמשבר שפקד אותו בשנת 2000. הנתבעים אף הפנו את לפסק-הדין ב-ת.א. (חי') 399/98 רוטנפלד אלכסנדר נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2004(1), 1866, שם נדחתה חוות דעתו של פרופ' צבירן. 15. אין לקבל את הטענה לפיה עדותו של פרופ' צבירן הינה עדות שמיעה וסברה. התובעים הפנו את תשומת הלב ל-ע"א 745/82 משה שחר נ' לאה בור פ"ד מ(2), 46 בעמ' 52-53 שם נאמר כך: "ישנם שני סוגים של "עדים מומחים", אשר עדותם קבילה ורלבנטית למרות שאין ברשותם בהכרח מידע ישיר בדבר העובדות המרכזיות עליהן נסוב המשפט בו הם נקראים להעיד. ישנם מומחים במובן הקלאסי של המונח, היינו אנשים שהתמחו במדע או במקצוע, בעלי תארים ודיפלומות... ומאידך ישנם אנשים אחרים, אשר בדרך זו או אחרת, אם תוך עיסוק במקצועם או בתור חובבנים או בדרך מקרית אחרת, רכשו מידע כללי בנושא מסוים... אין שום טעם להעמיד בפני בית המשפט מגבלות פורמליות ונוקשות בענין זה. הקריטריון היחידי של קבילות ראיה מסוג זה נעוץ במבחנים של רלבנטיות ושל משקל פוטנציאלי. כך יש להניח, שבית המשפט לא ירשה הבאת עד בתור "עד מומחה", כאשר יתברר לו מראש, כי על סמך ניסיונו וכישוריו של אותו עד לא יוכל הלה בשום אופן לתרום תרומה ממשית לברור השאלות השנויות במחלוקת". 16. חוות דעתו של פרופ' צבירן אינה חפה מקשיים, הן בשל העובדה כי הנתונים הסטטיסטיים עליהם הסתמך נלקחו מסקר שהוא בעצמו מבצע, "המדד של צבירן" והן בשל העובדה כי לפי פרופ' צבירן, המשבר בענף ההיי-טק לא השפיע על תחום מהנדסי האלקטרוניקה. טענות אלה של הנתבעים יש בהן ממש. אף על פי כן, הנתבעים לא השכילו להגיש בנושא חוות דעת מטעמם, על מנת שבית המשפט יוכל להשוות בין חוות הדעת ולהחליט מי מבין שתיהן מהימנה ואמינה יותר. יתרה מזאת, הנתבעים לא הביאו עדים כלל. 17. על אף שחוות דעתו של פרופ' צבירן היא חוות דעת יחידה, אין בכך כדי לשנות את העובדה כי בידי בית המשפט שיקול הדעת לדחותה. בע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' ברעלי, פ"ד מט(1) 463, 478 נאמר: "בית המשפט אינו חייב לקבל חוות דעת של המומחה, אפילו היא חוות דעת יחידה, אם היא לוקה בשגיאה גסה". 18. לעניות דעתי, חוות דעת המומחה אינה משקפת את מצב המשק במציאות הכלכלית של שנת 2000, וכן לא את מצבו היום. לכך יש להוסיף את העובדה המצערת אך הידועה, כי עולים חדשים רבים בעלי תארים מתקדמים ופוטנציאל גבוה, ובהם גם מהנדסים ומדענים, אינם עובדים במקצועם בארץ, אלא נאלצים להתפרנס מעבודות שאינן תואמות את כישוריהם והשכלתם. גם ברי המזל שמוצאים פרנסה בתחום עיסוקם משתכרים לרוב משכורות נמוכות יחסית למקצוע, וכראיה אלמנת המנוח, התובעת שהינה רופאה במקצועה, ומשתכרת סכום צנוע שאינו עולה על 4,400 ₪ לחודש. עוד ראוי לציין את גילו של המנוח, שהיה בן 43 עת עלה ארצה, ללא ידיעת השפה. הביקוש בענפי ההיי-טק הינו לאנשים צעירים שזה עתה סיימו את הלימודים ומעודכנים בכל ההתפתחויות והחידושים האחרונים בתחום. קשה להאמין שהמנוח, בגילו ולאור קשיי השפה והעובדה כי סיים לימודיו בשנת 1984, היה מוצא עבודה בה היה משתכר סכומים כה נכבדים כפי שמצטייר מחוות דעתו של המומחה, תוך זמן כה קצר. הצהרותיו של המומחה כי המנוח היה משתכר סכומים שאינם יורדים מ- 20,000 ₪ לחודש, אינן אמינות בעיני ומסיבה זו אין באפשרותי לקבל את חוות דעתו לצורך קביעת פוטנציאל ההשתכרות של המנוח. עדותו של אלכסנדר זילברמן 19. אלכסנדר זילברמן (להלן: "זילברמן") הגיש תצהיר מטעם התובעים. זילברמן העיד כי עלה ארצה בשנת 1990 וכי הינו מהנדס אלקטרוניקה. לטענתו, הוא עובד במקצועו כמהנדס בכיר וראש צוות חומרה בחברת אל-אופ. במסגרת עבודתו אף אחראי לגיוס כוח אדם לצוות המהנדסים של המחלקה. זילברמן הצהיר כי עיין במסמכי המנוח והתרשם כי מדובר באדם בעל השכלה וניסיון נדירים יחסית וכי לו היה מקבל את החומר אודותיו, לא היה מהסס לזמן אותו לראיון עבודה. זילברמן הצהיר כי גילו של המנוח לא היה מהווה מחסום בקבלתו לעבודה. עם זאת, כאשר נשאל בחקירה נגדית מה היה הגיל של העובד המבוגר ביותר שקיבל לעבודה עד כה ענה: "ת: הגיל המבוגר ביותר, אני חושב שהגיל שלו 34" (עמ' 19 לפרוט' שו' 22). כאשר נשאל מי מבין האנשים שהעסיק סיים לימודיו בברית המועצות, ענה: "ת: בין אלה שקיבלתי לעבודה, למעשה יש אחד שהוא התחיל לימודים ברוסיה אבל הוא עשה השלמות תואר שני בישראל. זאת אומרת, אין למעשה מישהו אצלנו בתחום.. יש בוודאי אנשים מברית המועצות אבל אין מישהו שסיים לימודים בברית המועצות". (עמ' 19 לפרוט' שו' 25-28). מעדות זו עולה כי מחסום הגיל, אי שליטתו בשפה העברית והעובדה כי לא למד בארץ, הקטינו את סיכויי המנוח למצוא עבודה בקלות ובמהירות, בניגוד לטענת התובעים. זילברמן אף התקבל לעבודתו בגיל צעיר בהרבה משהיה המנוח בעת שעלה ארצה, וכן התקבל לעבודה בשנת 1996 כאשר ענף ההיי-טק היה בתנופה, עובר לתחילת המשבר. עדותו של קיריל ודנסקי 20. קיריל ודנסקי (להלן: "ודנסקי") עלה ארצה בסמוך לעלייתו של המנוח לישראל, והשניים הכירו באולפן נעמ"ת בכיתת היי-טק, שם למדו עברית. ודנסקי העיד כי המנוח היה בעל השכלה, ניסיון וכישורים מקצועיים גבוהים מאד, אף יותר משלו עצמו. ודנסקי העיד כי התקבל לעבודה במקצועו כמהנדס אלקטרוניקה כבר בינואר 2000, לאחר שסיים את לימודיו באולפן וכי שכרו בתחילה היה 5,000 ₪, וכיום (מאי 2004) הוא מרוויח כ- 19,000 ₪ בממוצע. 21. עולה מעדותו של ודנסקי כי השתלב בארץ במקצועו, מרוויח שכר גבוה יחסית, והצליח היכן שרבים אחרים נכשלים. אין להעלים עין מכך שודנסקי, יליד 1973, צעיר בשנים רבות מהמנוח, וכי סיים את לימודיו שנתיים לפני שעלה ארצה. לא יהיה זה בלתי סביר להניח כי הידע שלו בתחום האלקטרוניקה מעודכן יותר לעומת אדם שסיים לימודיו בשנת 1984. זאת ועוד, התחום בו עוסק ודנסקי שונה מהתחום בו עסק המנוח. בנסיבות אלה הסקת מסקנות מדרכו המוצלחת של ודנסקי, על המנוח, לא קלה היא. 22. התובעים טענו כי לפי כל הנתונים הסטטיסטיים, כפי שבאו לידי ביטוי בחוות דעתו של פרופ' צבירן ועדויותיהם של זילברמן וודנסקי, יש לקבוע כי שכרו של המנוח בתחילת שנת 2000 היה עומד על כפל השכר הממוצע במשק. אינני יכול לקבל טענה זו. המנוח עלה ארצה ביולי 1999, מבלי שהשפה שגורה בפיו, כאשר גילו מהווה בעיה בענף ההיי-טק, שממילא בתקופה זו נקלע לקשיים ולמשבר כלל ארצי ועולמי. לא ניתן לומר בביטחון כי עם סיום האולפן היה המנוח מצליח למצוא עבודה, משימה לא פשוטה בימינו, בייחוד כעולה חדש שאינו צעיר במיוחד, ושסיים את לימודיו שנים קודם לכן, בברית המועצות. העובדה כי ודנסקי הצליח, עם סיום האולפן, למצוא במהירות עבודה במקצועו שבה הוא מחזיק מעמד עד היום, אינה יכולה להשליך על ענייננו, מה גם שודנסקי בתחילת דרכו בעבודה הרוויח 5,000 ₪ בחודש. קביעת שכרו של המנוח החל מינואר 2000 ככפל השכר הממוצע במשק אינה נראית לי הוגנת ואינה משקפת את מה שעשוי היה לקרות בפועל. 23. הנתבעת הציעה לקבוע את שכרו הפוטנציאלי של המנוח לפי השכר הממוצע במשק, וזאת עד ליום פרישתו בגיל 67. גם טענה זו דינה להידחות. למרות האמור לעיל, כישוריו של המנוח והידע המקצועי הרב שניכר מהמסמכים שהוצגו, כמו גם נכונותו ותכניותיו למצוא עבודה במהירות האפשרית, מצביעים על קיומו של סיכוי כי המנוח היה מצליח במשימה זו. על כן אני קובע כי החל מינואר 2000 שכרו הפוטנציאלי של התובע יעמוד על השכר הממוצע במשק 6,835 ₪ (נתון שנלקח משנתון סטטיסטי לישראל, 2001, בהוצאת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) נכון לשנת 2000 (יחושב החל מ- 1.1.00) ובניכוי מס הכנסה סך של 5,742 ₪ נטו. סביר להניח שככל שהמנוח היה מתמיד במקום העבודה, היה מתקדם בסולם הדרגות ושכרו תוך 5 שנים מיום שהתחיל עבודתו היה עומד על 1.5 השכר הממוצע במשק, וזאת עד להגיעו לגיל פרישה. השכר הממוצע במשק נכון ליום 1.1.05 הינו 6,964 X 1.5 = 10,446 ₪, ובניכוי מס הכנסה סך של 8,714 ₪. כושר השתכרות האלמנה 24. כאשר נקודת ההנחה היא, כי שני בני הזוג, המנוח ואלמנתו, היו יוצאים לעבודה מחוץ לבית, הרי שאת משכורתם היו מכניסים לקופה המשותפת. מכאן, שיש לנכות ממשכורתה של התובעת, את ידתו של המנוח, שלמעשה "נחסכה" עם פטירתו (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית (תשנ"ח) בעמ' 759). התובעת אמנם לא עבדה בעת פטירת המנוח, אך יש לייחס זאת לעובדה כי המשפחה עלתה ארצה רק 6 שבועות קודם לכן. התובעת היא רופאה כללית בהשכלתה, ולצורך קבלת רשיון ישראלי לעסוק בתחום זה, היה עליה להשלים תקופת התמחות ולעבור מבחן בסופה. התובעת טוענת כי החלה לעבוד רק בחודש 7/00, לשם הסתכלות לרישוי כרופאה בבית חולים בני ציון בחיפה, שם עבדה בשכר עד 1/01. התובעת חזרה לעבוד בבית חולים בני ציון מתאריך 26.11.01 ועד 25.5.02. החל מ- 6/02 ועד 12/02, עבדה התובעת בבית החולים בהתנדבות, לשם השלמת תקופת "ההסתכלות לרישוי". בתקופה זו החלה להשלים הכנסה כתורנית לילה בחברת "ביקורופא בע"מ", שם היא עובדת עד היום. יש לציין כי מ- 6/02 ועד 31.5.03, קיבלה התובעת דמי אבטלה חלקיים. 25. התובעת מציעה להעמיד את ממוצע שכרה על סך של 3,300 ₪ מחודש 7/00 עד 1/03, והחל מחודש 2/03 לטענתה יש להעמיד את שכרה על סך של 4,400 ₪ ברוטו ובניכוי מס הכנסה 4,250 ₪. הנתבעים לעומת זאת סבורים כי יש להעמיד את שכרה של התובעת לעבר על סך של 4,000 ₪, ושכרה לעתיד יעמוד על סך של 5,500 ₪. 26. לאור הנתונים שעולים מהמסמכים שצורפו לתצהיר התובעת ולהודעת התובעים מיום 2.6.03, אני סבור שיש לקבל בחלקה את גרסת התובעת לעניין שכרה לעבר. דהיינו, יש לקבוע כי שכרה החל מחודש 7/00 ועד לחודש 1/03 יועמד על סך של 3,300 ₪, והחל מ- 2/03 ועד היום שכרה יועמד על סך של 4,400 ₪ בחודש נטו. לגבי שכרה לעתיד, אין באפשרותי לקבל את טענת התובעים כי שכרה של התובעת יוסיף לעמוד על סך של 4,400 ₪ עד לפרישתה בגיל 62. אני מקבל את טענת הנתבעים לפיה יש לקבוע את שכרה לעתיד של התובעת על סך של 5,500 ₪ עד לפרישתה בגיל 62. חישוב הפסדי התמיכה של המנוח בתלויה 27. השיטה המקובלת לחישוב הפסדי התמיכה היא שיטת הידות. הכנסת המנוח תחולק למספר בני הבית בתוספת ידה אחת למשק הבית. דהיינו, במקרה זה יש לחלק את הכנסת המנוח ל- 3 ידות: ידת המנוח, ידת האלמנה וידת הבית. התובעת זכאית לשתי ידות - ידת האלמנה וידת הבית, בעוד שידת המנוח מנוכה מהסכום. חישוב הפסדי התמיכה ייעשה עד הגיע המנוח לגיל פרישה, ולפי סעיף 3 לחוק גיל פרישה, התשס"ג - 2004 מדובר בגיל 67. חישוב השתכרות המנוח והאלמנה לעבר ולעתיד נעשה בתוכנת המשערכת. הפסד תמיכת המנוח בתלויה לעבר 28. מחודש 1/00 עד חודש 12/04 שכרו הפוטנציאלי של המנוח הוא 6,835 ₪ -ברוטו ובניכוי מס הכנסה 5,742 ₪ נטו. מחודש 1/05 ועד חודש 12/05 שכרו הפוטנציאלי של המנוח הוא 10,446 ₪ ברוטו ובניכוי מס הכנסה 8,714 ₪. סה"כ שכרו לעבר עומד על סך של 542,787 ₪ כולל הצמדה וריבית מאמצע התקופה. מסך זה כאמור יש לנכות את ידתו של המנוח, כך שלתובעת מגיע 2/3 מהסכום: 542,787 ₪ X 2/3 = 361,858 ₪. הפסד תמיכת המנוח בתלויה לעתיד 29. שכרו הפוטנציאלי של המנוח החל מ- 1/05 נקבע על סך של 10,446 ₪ ברוטו, עד ליום פרישתו בגיל 67. מחודש 1/06 ועד הגיע המנוח לגיל 67 בחודש 4/2023 פוטנציאל ההשתכרות המהוון עומד על סך של 1,406,758 ₪. מסך זה יש לנכות את ידת המנוח, כך שלתובעת מגיע 2/3 מהסכום: 1,406,758 ₪ X 2/3 = 937,839 ₪. 30. סה"כ הפסדי תמיכת המנוח בתלויה: 353,969 ₪ (הפסד לעבר) + 937,839 ₪ (הפסד לעתיד) = 1,291,808 ₪. חיסכון ידת המנוח בהכנסת התובעת 31. עפ"י ההלכה, ע"א 542/88 החברה להגנת הטבע נ' המל"ל פ"ד מו(1) 133, 142א', יש להפחית את חיסכון ידת המנוח מהכנסתה של התובעת. נקבע כי התובעת השתכרה מחודש 7/00 ועד 1/03 סך של 3,300 ₪ בחודש, והחל מחודש 2/03 ועד היום השתכרה 4,400 ₪. סה"כ השתכרות התובעת לעבר הינה בשיעור של 293,390 ₪ כולל הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה. מסך זה יש לנכות את ידת המנוח: 293,390 ₪ X 1/3 = 97,463 ₪. 32. כן יש לחשב את השתכרות התובעת לעתיד, ולנכות גם מסכום זה את ידת המנוח, ש"נחסכה". נקבע כי התובעת תרוויח בעתיד סך של 5,500 ₪ ברוטו. גיל פרישת התובעת יהיה 62 כאמור. סה"כ השתכרות התובעת לעתיד הינה בשיעור של 509,139 ₪. מכך יש כאמור לקזז את ידת המנוח: 509,139 ₪ X 1/3 = 169,712 ₪. 33. סה"כ חיסכון ידת המנוח בהכנסת התובעת עומד על סך של 97,463 + 169,712 = 267,175 ₪. סכום זה יש לנכות מהפסדי התמיכה של המנוח בתלויה. אובדן פנסיה וזכויות סוציאליות 34. התובעים טוענים כי יש לפצותם בגין ראש נזק זה. טענה זו הם סומכים על חוות דעתו של פרופ' צבירן, לפיה בתעשיית ההיי-טק המעביד מפריש על חשבונו סכום של 13.3% ממשכורתם לביטוח מנהלים. התובעים סבורים כי יש לפצותם בגין אובדן הפנסיה בסך גלובלי של 175,000 ₪. 35. הנתבעים מתנגדים לפיצוי בגין אובדן הפנסיה. לטענתם, לא ברור או וודאי כי גם אם היה המנוח מוצא עבודה, המעביד היה מפריש לו סכומים עבור פנסיה. 36. בנסיבות העניין, לא מתקיימת ההנחה לפיה למנוח הייתה זכאות לפנסיה. יתרה מזאת, מחישוב הפסד ההשתכרות של המנוח, לא נוכו תשלומים לפנסיה, ולכן סכום הפנסיה בכל מקרה מגולם בסכום הפסדי ההשתכרות של המנוח, בין אם זכאי היה לפנסיה ובין אם לאו. אשר על כן אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. אובדן עזרה במשק הבית ואובדן שירותי הסעות 37. לטענת התובעים, המנוח, שהיה מוכשר מאד מבחינה טכנית, היה מבצע את כל עבודות התיקונים והאחזקה בבית, מבלי שהיה צורך להזמין לשם כך בעלי מקצוע. עוד נטען כי עקב משכורתה הנמוכה של התובעת אין באפשרותה לקנות כלי רכב והיא נאלצת להשתמש בתחבורה ציבורית מדי יום. אילמלא התאונה, נטען, המנוח היה מקבל ממעסיקו רכב שהיה משמש את כל המשפחה. התובעים סבורים כי יש לפצותם בגין ראש נזק זה בסך של 70,000 ₪. 38. הנתבעים לעומת זאת סבורים שהפיצוי הנדרש ע"י התובעים הינו מוגזם. ההנחה לפיה המנוח היה מוצא עבודה שבה היה מוענק לו רכב, הינה מרחיקת לכת. כן הם טוענים כי מקצועו של המנוח מחייבו לעבוד מחוץ לבית וספק, לדעתם, אם היה לעזר רב בעבודות הבית או בנסיעות. עוד נטען כי התובעת אינה מטופלת בילדים, עובדת בשעות הלילה ולכן כל היום פנוי בעבורה לניהול משק ביתה. הנתבעים מציעים סכום לפיצוי בראש נזק זה בסך של 50,000 ₪. 39. הנחת הנתבעים כי עבודתו של המנוח הייתה גוזלת את זמנו עד כדי כך שלא יכול היה לעזור לה בעבודות הבית והתחזוקה, הינה מוטעית במשפחה המודרנית של ימינו. ראוי לצטט את דברי השופטת ד' דורנר בע"א 64/89 חיים גבאי נ' מלכה לוזון, פ"ד מח(4) 673, בעמ' 687 מול האות ז' ובעמ' 688 מול האות א': "הגבלתה של עילת התביעה לאובדן שירותי האישה בלבד - הגבלה שיסודה במבנה המשפחה הפטריאכלי - אינה הולמת את המשפחה המודרנית, שבה בני הזוג נושאים יחדיו במטלות הדרושות לניהול חיי המשפחה. במשפחה הישראלית כיום, כאשר שני בני הזוג נושאים בעול הפרנסה, הם מתחלקים גם בעבודות הבית ובטיפול בילדים. הם תלויים זה בזה בכל שטחי החיים, ומותו של אחד מהם מעביר אל בן הזוג האחר את הנטל המלא. מקום שבו אובדן היד שנשאה בחלק מעול הטיפול בבית ובילדים ניתן להערכה כספית, יש לראות באובדן 'הפסד ממון' בגדר סעיף 80". 40. עם זאת, אני סבור שסך של 70,000 ₪ הינו מופרז לראש נזק זה, לאור העובדה שבתם של המנוח והתובעת הינה בגירה והתובעת אינה נזקקת לעזרה בטיפול בה. על כן אני מקבל את הצעת הנתבעים וקובע כי הפיצוי בגין אובדן שירותי הבעל יעמוד על סך של 50,000 ₪. תביעת העיזבון 41. חישוב תביעת העיזבון שונה במעט מחישוב תביעת התלויים. התלויים תובעים מכוח זכותם כנתמכים ע"י המנוח, לקבל את הפסדי התמיכה שנגרמו עקב מותו. על כן מפחיתים מהפיצוי בגין אובדן ההשתכרות את ידת המנוח כולה, שכן אינה חלק מהתמיכה שהייתה ניתנת לתלויים אלמלא נפטר המנוח. לעומתם, העיזבון תובע מכוח זכותו של המנוח לתבוע, באם היה בחיים, ולמעשה העיזבון בא בנעלי המנוח. 42. ב-ת.א (ת"א) 1924/99 צרור אורנית נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם באתר נבו) תיארה השופטת ענת ברון את ההבדל בין תביעת התלויים לתביעת העיזבון בעניין השנים האבודות: "הלכת אטינגר אף מתווה עבורנו את הדרך בעת פסיקת פיצוי עבור 'השנים האבודות'. לפי הלכה זו, בנסיבות בהן ניתן לשער מה היה מצבו המשפחתי של הניזוק 'בשנים האבודות', אלמלא התאונה, יש לעשות שימוש בשיטת הידות המשמשת אותנו אף בעת פסיקת פיצויים לתלויים של המנוח. אלא שיש להתאים את שיטת הידות לעובדה כי אין לגרוע מן העיזבון את הסכום שהיה הניזוק 'חוסך' במהלך שנים אלו, להבדיל מהתלויים של הניזוק אשר אינם זכאים לסכום זה. ובמילים אחרות, בעת חישוב הפיצוי בגין ראש נזק זה, יש להפחית מסכום הפיצויים את הסכום אשר היה דרוש למחייתו של הניזוק בלבד, ולהותיר בגדר הפיצוי את סכומי התמיכה והחיסכון". 43. התובעים הציעו לחשב את הפיצוי לעיזבון בגין השנים האבודות ע"י חישוב רכיב הפסד החיסכון הנובע מאובדן כושר השתכרותו בשנים האבודות, שלטענתם מהווה 1/6 מפוטנציאל השתכרות המנוח. סכום זה הוסיפו התובעים להפסדי התמיכה בגין תביעת התלויה. אין בידי לקבל דרך חישוב זו. לא ברור מדוע רכיב החיסכון מחושב לפי 1/6 מפוטנציאל ההשתכרות של המנוח. הלכת אטינגר מנחה את בית המשפט כיצד יש לחשב את אובדן ההשתכרות בגין השנים האבודות, ככל שמדובר בתביעת העיזבון (פסקה 47 לפסק דינו של השופט א' ריבלין): "אכן, כאשר מדובר בפיצוי הניזוק-החי עבור 'השנים האבודות', יש להפחית מסכום הפיצויים את 'ידת הקיום' של המנוח (הסכום שהיה דרוש לו למחייתו), אך יש להותיר בגדר הפיצוי הן את סכום התמיכה והן את סכום החיסכון... במילים אחרות, מתוך סכום ההשתכרות יש להפחית לא את ידתו כולה, אלא חלק ממנה, המשקף את הוצאות המחייה אך לא את החיסכון. חלק זה עשוי להיקבע בשתי דרכים: האחת, חלוקת ידתו של הנפגע לשתיים, כשמחציתה תבטא את שיעור החיסכון (מחצית - כשיעור ממוצע מתאים), והאחרת - הוספת ידה 'רעיונית' נוספת על מספר הידות המקובל, וניכויה". מן האמור לעיל עולה כי השיטה אותה הציעו התובעים לחישוב הפיצוי בגין השנים האבודות עבור העיזבון, אינה מתאימה להלכה שנקבעה בעניין אטינגר. הדרך הנכונה לחישוב היא לחלק את ידת המנוח לשתיים: ידת הקיום של המנוח וידת החיסכון שלו. לכך יש להוסיף את ידת האלמנה וידת הבית. לפיכך, הכנסתו הפוטנציאלית של המנוח מתחלקת ל- 4 ידות. יש לנכות מההכנסה הפוטנציאלית אך ורק את ידת הקיום של המנוח. בדרך זו מובטח פיצוי מלא בעבור העיזבון, הכולל גם את ידת החיסכון של המנוח, שהייתה מתקבלת באם היה בחיים ותובע בעצמו את הנזק. 44. הפיצוי בעבור העיזבון בגין השנים האבודות יחושב לפי שכר המנוח כפי שנקבע בתביעת התלויים (לעיל). דהיינו, הפסדי השכר לעבר עומדים על סך 542,787 ₪, ובניכוי ידת הקיום של המנוח מתוך 4 הידות יש לפצות את העיזבון בסך של: 542,787 ₪ X 3/4 = 407,090 ₪. הפסדי השכר לעתיד עומדים על סך של 1,406,758 ₪ ובניכוי ידת הקיום של המנוח מתוך 4 ידות, יש לפצות את העיזבון בסך של: 1,406,758 ₪ X 3/4 = 1,055,069 ₪. סה"כ פיצוי לעיזבון בגין אובדן פוטנציאל השתכרות המנוח עומד על סך של: 407,090 ₪ (פיצוי לעבר) + 1,055,069 ₪ (פיצוי לעתיד) = 1,462,159 ₪. ניכויים תשלומים תכופים 45. בחודש 12/99 קיבלה התובעת תשלום תכוף בסך 5,440 ₪ ובשערוך להיום 7,679 ₪. כן קיבלה התובעת בחודש 3/02 תשלום תכוף בסך 21,600 ₪ ובשערוך להיום 27,288 ₪. מסכום הפיצוי יש לנכות סך של 34,967 ₪ בגין תשלומים תכופים. קצבת שארים 46. התובעים טענו כי אין לנכות מסכום הפיצוי את גמלת השארים וזאת בהסתמך על ת.א. 16859/97 דולברג נ' אידלסון (פורסם באתר נבו), שם לא נוכתה קצבת שארים אולם נשללה מידי התובעים הזכות לתבוע בגין קצבת זקנה. ברם, אין המדובר בהלכה שיצאה תחת ידו של בית המשפט העליון, ועל כן אינה מחייבת בית משפט זה. ההלכה היא כי יש לנכות את קצבת השארים מסכום הפיצויים, ד' קציר בספרו פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית בעמ' 1107: "כך, משלא הכיר המוסד לביטוח לאומי, בענין אחד, בהיות פגיעת המנוח פגיעה בעבודה, והוא שילם לתלויים קיצבת שאירים, נקבע כי גמלה זו תנוכה מסכום הפיצויים, אלא שהניכוי יהיה לטובת המוסד ולא לטובת המעביד". 47. בין הצדדים התגלעה מחלוקת גם בעניין שוויה של קצבת השארים. התובעים סבורים כי יש להסתמך על חוות דעת האקטואר שי ספיר מיום 9.10.03 לשם ניכוי קצבת השארים. הנתבעים, לעומת זאת, מסתמכים על חוות דעתו מיום 16.8.04. לטענת התובעים, חוות הדעת מיום 9.10.03 הוגשה להם ע"י ב"כ הנתבעים ביום 29.10.03, ולאחר שנבחנה ע"י ב"כ התובעים, הוחלט לקבלה ולא לחקור את עורכה. ואולם, כנספח לסיכומיהם הגישו הנתבעים חוות דעת מיום 16.8.04. חוות דעת אחרונה זו, ככל העולה מטענות התובעים (אשר אינן מוכחשות ע"י הנתבעים), לא הועברה כלל לידי ב"כ התובעים טרם הגשת הסיכומים. כך, לא ניתנה לתובעים שהות לעיין בחוות הדעת לפני שהסתיים שלב ההוכחות או ההזדמנות לחקור אודותיה את האקטואר. 48. הנתבעים, טוענים כי חוות הדעת שצורפה לסיכומים ב- 16.8.04 מבוססת על אותן הנחות שחוות הדעת הראשונה התבססה עליהן. ההבדל היחיד הוא עדכון הסכומים נכון להגשת הסיכומים. לאחר שעיינתי בשתי חוות הדעת האקטואריות, ולמרות שטענת התובעים מוצדקת באופן פורמאלי, שוכנעתי כי בנסיבות העניין יש לקבל את חוות הדעת השנייה, דהיינו מיום 16.8.04 לצורך ניכויה מסכום הפיצויים. הנחות הבסיס עליהן הסתמך האקטואר בשתי חוות הדעת הן זהות וההבדלים ביניהן מקורם בזמן שחלף מיום עריכת חוות הדעת הראשונה ועד יום עריכת חוות הדעת השנייה. הסכום לניכוי, נכון ל- 16.8.04 הנו 253,929 ₪, ובשערוך להיום 274,119 ₪. פיצוי בגין תביעת התלויה לעומת פיצוי בגין תביעת העיזבון 49. תביעת התלויה הפסדי תמיכה בתובעת 1,291,808 ₪ אובדן עזרה במשק בית ואובדן שירותי הסעות 50,000 ₪ סה"כ 1,341,808 ₪ ניכוי חסכון ידת המנוח בהכנסת התובעת 267,175- ₪ ניכוי תשלומים תכופים 34,967 - ₪ ניכוי קצבת שארים 274,119- ₪ סה"כ 765,547 ₪ 50. תביעת העיזבון: הפסד השתכרות ב"שנים האבודות" 1,462,159 ₪ ניכוי תשלומים תכופים 34,967 - ₪ ניכוי קצבת שארים 274,119- ₪ סה"כ 1,153,073 ₪ 51. לתובעים מגיע הפיצוי הגבוה מבין השניים, לפיכך יש לפצותם בגין תביעת העיזבון. סוף דבר 52. הנתבעים ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים סכום של 1,153,073 ₪ להיום. כן ישלמו הנתבעים כאמור לתובעים את הוצאות המשפט (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט ועד לפרעון המלא בפועל) ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכום הפסוק ובתוספת מע"מ כדין בגינו. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות