מוות בתאונת דרכים - בן 46

1. התובעים, עזבון המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") אלמנתו וילדיו, הגישו נגד הנתבעים תביעה לפיצויים עקב נזקים שנגרמו לו בעקבות מות המנוח בתאונת דרכים מיום 4.12.01. הנתבעים אינם כופרים בחבותם לפצות את התובעים והמחלוקת בין בעלי הדין נסובה בשאלת גובה הנזקים . להלן אדון בשאלה זו , על פי סדר הפרקים בסיכומי ב"כ התובעים: 2. עיסוקו של המנוח והשתכרותו - המנוח, יליד שנת 1955, הוסמך כעו"ד ברוסיה בשנת 1978. בשנת 1990 עלה המנוח לישראל ובאוגוסט 1993 הוסמך כעורך דין בישראל. התובעים הגישו שומות מס הכנסה של המנוח , לפיהם הכנסותיו הסתכמו כדלקמן: בשנת 1997 - 110,818 ₪. בשנת 1998 - 103,633 ₪. בשנת 1999 - 124,967 ₪. בשנת 2000 - 124,688 ₪. בשנת 2001 - 106,946 ₪. אלמנת המנוח העידה כי המנוח סיפק לבני המשפחה חיי רווחה ושפע שכללו נסיעות לחו"ל, רכב פרטי, דירת מגורים וכיו"ב ומכאן הוא מבקש להסיק כי למנוח היו הכנסות נוספות צדדיות שלא דווחו, ויש לקבוע את השתכרותו על פי שילוש השכר הממוצע במשק לפחות. ב"כ הנתבעת בסיכומיו הפנה לראיות לפיהן המנוח לא העסיק במשרדו אפילו מזכירה, לאחר פטירתו נמצאו במשרדו מספר קטן של תיקים ולא הובאה כל ראיה על היקף העבודה הנרחב עליו סיפרה האלמנה. לטענתו, בשנת 2001 חלה ירידה בהיקף השתכרותו של המנוח ויש לחשב השתכרותו הקובעת על בסיס ממוצע השכר כמפורט בדוחות, בניכוי מס הכנסה - ובסה"כ 6,804 ₪. ב"כ התובע טען בסיכומי התגובה שהגיש כי הנתבעים לא הביאו הסבר מתקבל על הדעת לרמת החיים הגבוהה של המנוח ובני משפחתו - ולא יעלה על הדעת כי רכש דירה ורכב והיו לו חסכונות מהכנסה דלה, כפי שטוענים לה הנתבעים. הבסיס הרעיוני בהסתמכות על האמור בדוחות למס הכנסה, הינו כי הנישום מוחזק כנותן הצהרת אמת בדבר הכנסותיו, ואינו מוליך שולל את רשויות המס בזדון ובמרמה (ראו: ע"א 5149/94 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אלברט לוי (9.2.1995): "ראוי לבסס את החישוב על השתכרות שהתובע עצמו הצהיר עליה לשלטונות המס". כשמדובר בתביעת תלויים, ייסוג רעיון זה בפני צרכי אלמנה ויתומים אם יוצגו ראיות כדבעי (ע"א 913/81 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' בוסקילה, פ"ד לח(4), 785; ע"א 4792/92 ריעני נ' מכלוף (לא פורסם) (1994)). בע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מרדכי קרדוניס, תק-על 98(3), 216 (18.8.98), נאמר: "עם זאת, כדי לסתור הצהרה שנתן התובע לשלטונות המס וכדי להוכיח שהכנסתו היתה גדולה מזו שעליה הצהיר, עליו להביא ראיות משכנעות. נוכח המשקל הרב שיש ליתן להצהרה של התובע לשלטונות המס, המהווה גם הודאת בעל דין, מחד, ונוכח האינטרס שיש לו בתביעת פיצויים שהוא מגיש "להגדיל" את גובה הכנסתו לולא התאונה - לא די, בדרך כלל, באמירה כללית של התובע בעדותו בדבר שיעור הכנסתו בעבר, כשזו אינה מעוגנת לא במסמכים ולא בראיות משכנעות אחרות". בנסיבות שבפניי, לא מצאתי כל בסיס לסטות מהשתכרות המנוח , כפי שבאה לידי ביטוי בשומות שהגיש המנוח למס הכנסה. כל שנטען על ידי האלמנה הוא כי המנוח איפשר למשפחה לנהל רמת חיים גבוהה, כי צברו רכוש וחסכונות ואולם על התובעים נטל הראיה כי כל הנ"ל באו מהשתכרות המנוח דוקא. הראיות שהובאו בדבר אופי עבודתו של המנוח, העובדה כי החזיק משרד קטן ללא צוות כלשהו, שעות עבודתו והתיקים שנמצאו במשרדו לאחר מותו - תומכים בגרסת הנתבעים ולא עליהם נטל הראיה כי רמת החיים שניהלו המנוח ובני משפחתו התאפשרה שלא עקב הכנסתו של המנוח. גם העובדה שלמנוח היו "תוכניות ארוכות טווח" לקשר בעסקאות נפט או שהיה לו קול רדיופוני - אין בה כדי להשליך על השתכרותו של המנוח ולבטח שאיני מוצאת מקום להשוואה בין השתכרותו של המנוח לזו של עו"ד ליפא ליאור או לזו של עובדים שכירים במשרדו או של עורכי דין אחרים להם טען ב"כ התובעים בסיכומיו, כאשר התובעים לא הניחו בפני כל קנה מידה להשוואה פרט לעובדה שהמדובר באותו מקצוע - עו"ד. המנוח היה במותו בן 46 ואין זאת כי כל תוכניות שהיו לו לעתיד או האפשרות שהיה מממש אותן - הן בגדר ספקולציה בלבד, כפי שבגדר ספקולציה טענות הנתבעים כי חלה ירידה בהכנסות המנוח וכי יש לחשב השתכרותו כנופלת אפילו מהשכר הממוצע במשק. אשר על כן אני קובעת כי השתכרותו הקובעת של המנוח היתה על פי ממוצע שלוש השנים לפני מותו - 10,188 ₪. בצירוף הפרשי הצמדה עומד סכום זה על 10,886 ₪ ובניכוי מס הכנסה - 8,165 ₪ לחודש. 3. גיל הפרישה - ב"כ התובע מבקש ללמוד מהעובדה שיש עורכי דין פעילים עד גיל 80 ואף מעבר לכך , כי זה גיל תוחלת חיי השתכרותו של התובע. ב"כ הנתבעים טען כי מאופי עבודתו של המנוח והשתכרותו ניתן להסיק כי היה מפסיק עבודתו בגין צעיר הרבה יותר, במיוחד כאשר הוא התגורר בתל אביב והחזיק משרד בנתניה, אליו הגיע באוטובוס כיון שלא נהג ברכב. עוד טען כי לא ניתן ללמוד מהעובדה כי יש עורכי דין פעילים לאחר גיל 70 - כי זה היה גם דינו של המנוח. בע"א 9418/04 צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ נגד ויקטור דמארי (טרם פורסם), ניתן ביום 9.4.06. "סוגיית גיל הפרישה היא סוגיה שבעובדה, בעיקרה השאלה מתי התובע הספציפי, בהתחשב במקצועו ונסיבותיו, היה מפסיק להשתכר. אכן, נקבע "כי התפיסה האינדיווידואלית אינה גורעת מן ההיתר לסמוך, במקרים המתאימים, על 'הנחות עבודה', שאינן אלא חזקות עובדתיות שנתגבשו מכוח ניסיון החיים, והן מתבססות, בין השאר, על נתונים הסתברותיים-סטטיסטיים... בין החזקות האלה ניתן למנות... את חזקת גיל הכניסה לשוק העבודה ואת חזקת גיל הפרישה מעבודה" (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (לא פורסם) - השופט ריבלין; ראו גם ע"א 5/84 רחל יחזקאל נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374), אך המדובר בחזקה הבאה להקל את ההכרעה בשאלה עובדתית." אכן - גם כאן איני מוצאת לסטות מההלכה על פיה יש לחשב את גיל הפרישה לעצמאי במקצוע חופשי כגיל 70. ברי כי יש עורכי דין פעילים למעלה מגיל זה, כפי שיש כאלה שהפסיקו עבודתם קודם לגיל זה, בין מסיבות בריאות ובין מסיבות אחרות. גם רישום החברים בלשכת עורכי הדין - אין בו כדי להצביע כי מדובר בעורכי דין פעילים ו/או על השתכרותם בפועל ואופי עבודתו של המנוח , כפי שנטען על ידי ב"כ הנתבעים - אכן אינו מצדיק סטיה מההלכה. אשר על כן - אני קובעת כי גיל הפרישה הצפוי של המנוח הינו 70 שנה. 4. שכרה של האלמנה - התובעת מס' 2, אלמנת המנוח, ילידת שנת 1956, הינה מהנדסת , בעלת תואר שני בהנדסה, ומועסקת בעירית תל אביב. ב"כ התובע טען בסיכומיו כי שכרה של האלמנה הסתכם ב- 6,000 ₪ נטו וכי זה הסכום אותו יש לקחת בחשבון עד הגיע האלמנה לגיל 65. בהנחה כי תחיה לאחר גיל זה היא צפויה לפנסיה בגובה של 54% מהשכר החודשי הקובע. ב"כ הנתבעים הפנה בסיכומיו לשומות מס הכנסה לפיהם הסתכמה הכנסתה של האלמנה כדלקמן: שנת 1998 - 100,980 ₪. שנת 1999 - 112,915 ₪ שנת 2000 - 112,915 ₪ שנת 2001 - 123,599 ₪ לטענתו, האלמנה היתה צפויה לקידום בשכרה . כשם שלקחתי בחשבון את השתכרותו הקובעת של המנוח בהתאם לשומות, כך יש לנקוט גם באשר לאלמנה, כאשר בשים לב להיותה בעלת מקצוע חופשי (וההנחה כי תחיה לאחר גיל 65 תקפה בדיוק כפי שהיא תקפה לגבי המנוח עצמו - אלמלא התאונה) יש לחשב את השתכרותה עד גיל 67 לפחות. ממוצע השכר על פי השומות מסתכם ב- 9,706 ₪. בצירוף הפרשי הצמדה מסתכם סכום זה ב- 10,371 ₪ ובניכוי מס הכנסה - 7,778 ₪. 5. תביעת התלויים - ב"כ התובעים טוען כי יש לפסוק לתלויים בגין אבדן שירותי בעל ואב סכום של 400,000 ₪ וכי על בסיס שכר נטו של 22,600 ₪ של המנוח והפחתת חסכון התלויים - מסתכם הפיצוי לתלויים בסכום של 4,332,326 ₪, כאשר לסכום זה יש להוסיף עוד פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין הוצאות שבעה, לוויה וקבורה וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ב"כ הנתבעים טען כי הסכום הנתבע בגין שירותי בעל ואב מוגזם ומופרך, במיוחד כאשר התובעים טוענים כי המנוח עבד ללא לאות 6 ימים בשבוע ללא הפסקה והיה עסוק ביותר גם בחיים הציבוריים. ב"כ הנתבעים מציע להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על 30,000 ₪ לכל התובעים. באשר לאופן חישוב הפיצוי לתלויים מבסס ב"כ הנתבעים חישוביו על שכר של 7,557 ₪ למנוח ו- 8,799 ₪ לאלמנה ומגיע בסופו של יום לסכום של 589,349 ₪. דרך החישוב כפי שפורטה בחו"ד האקטוארית מטעם הנתבעים מקובלת עלי , בכפוף להשתכרות הקובעת של המנוח והאלמנה, כאמור לעיל. 6. הוצאות קבורה ולוויה - ההוצאות אשר בגינן ניתן פיצוי בראש נזק זה (מכוח הוראת ס' 19 לפקודת הנזיקין) הינן הוצאות הקבורה בלבד. זו לשון החוק (ראו: ע"א 813/81 ציון חברה לבטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד בוסקילה, פ"ד לח(4), 785; ת"א (תל-אביב-יפו) 2672/00 עזבון המנוח שחר עגבי ז"ל נ' איילון בע"מ - חברה לבטוח, תק-מח 2005(1), 8850; ת"א (באר-שבע) 3334/04 לוי רחל נ' לוי ליאת, תק-מח 2006(4), 498). מנגד, כבר נקבע כי כאשר עסקינן בפיצוי בגין הוצאות הקבורה והלוויה, יכול בית המשפט לפסקו על דרך האומדנה (ראו: ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, דקל, הוצאה לאור, מהדורה חמישית, חיפה, התשס"ג - 2003; ת"א (ירושלים) 6456/04 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2005(4), 2670; ת"א (מחוזי, תל-אביב-יפו) 1924/99 צרור אורנית ואח' נ' המגן חברה לביטוח בע"מ ואח'. תק-מח 2005(1), 7205). התובעים הציגו קבלות בסך של 9,370 ₪ אך יחד עם זאת, בעניין זה אני סבורה כי הסכום אשר הוצא בפועל גבוה במקצת ועל כן אני פוסקת על דרך האומדנא פיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 15,000 ₪. 7. אובדן שירותי אבל ובעל - פיצוי בגין שירותי אב, בהקבלה למושג אובדן שירותי אישה, משמעו ערכם הכספי של אותם שירותים אשר האב היה מבצע, תורם ועושה במשק הבית, ואשר בגין האירוע נשוא התביעה נאלצו התלויים להחליף על ידי אמצעי כלכלי. פיצוי בגין הפסד שירותי אב משמעו, אפוא, אותו טיפול או סיוע או עזרה חלופיים, הניתנים לשומה כספית, שהוצאו בפועל או הוצאות שייעשו, אף אם לא הוצאו בפועל (ע"א 3907/02 עזבון המנוחה איריס וייס ז"ל נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(2), 721; ע"א 482/89 עזבון המנוחה אביר שרה ז"ל נ' יהושע, פ"ד מז(3) 107, 110; ע"א 8216/99 עזבון המנוח סמיון פרידמן ז"ל נ' רפפורט, תק-על 2001(2) 15, 18; ע"א 1503/94 הפניקס הישראלי נ' עזבון המנוח ברוך ברמן, פ"ד נא(3) 502, 511; ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח (4) 673 ). המנוח עבד שעות רבות במשרדו ועיקר הנטל היה על האלמנה. על כן, אני קובעת בגין ראש נזק זה סכום של 100,000 ₪. לפיכך מסתכם הפיצוי לו זכאים התלויים ב- 908,646 ₪. לסכום זה יש להוסיף פיצוי בגין אבדן שירותי בעל ואב בסכום של 100,000 ₪, והוצאות שבעה, לוויה קבורה ומצבה בסכום של 15,000 ₪. 8. תביעת העזבון - על פי הקריטריונים שנמנו לעיל בתביעת העזבון, טוען ב"כ התובעים כי תביעת העזבון מסתכמת ב- 4,669,856 ₪, כאשר לסכום זה יש להוסיף את הפיצוי בגין אובדן שירותי בעל ואב , הוצאו הקבורה ופיצוי בגין כאב וסבל. ב"כ הנתבעים חזר גם הוא על טענותיו, כפי שנטענו לענין תביעת התלויים, כאשר הוא מסכים לפיצוי לו זכאי העזבון על פי החוק בגין כאב וסבל. על בסיס הנתונים לעיל מסתכם הפיצוי לעזבון בסכום של 1,049,117 ₪. לסכום זה יש להוסיף פיצוי בגין כאב וסבל בסך 37,465 ₪ (25% מהסכום המקסימלי) וכן פיצוי בגין הוצאות קבורה בסך 15,000 ₪ ובגין אובדן שירותי בעל ואב 100,000 ₪. 9. האם המנוח נפגע ב"תאונת עבודה" - לכל אורך הדרך טענו הנתבעים כי התאונה בה נפגע המנוח היתה "תאונת דרכים" וכי הגירסה שהעלו התובעים, לפיה הנסיבות מצביעות כי המנוח הלך ברחוב "שלא במסגרת עבודתו" אלא לצרכים פרטיים (לרכישת מתנות) הינה כוזבת. ב"כ הנתבעים מפנה במיוחד לעבודה כי במועד התאונה נשא המנוח בידו את תיקו שהכיל את החותמות ומסמכים משפטיים וכי במידה והיה הולך לצרכים פרטיים - לא היה נושא עימו את תיקו. טענות הנתבעים בענין זה אף הן בגדר ספקולציה ובהעדר ראיה ממשית כי המנוח היה בדרכו לבצע עבודה, במסגרת עבודתו הרגילה והמקובלת, לא ניתן לקבוע כי עסקינן בתאונת עבודה. עצם נשיאת תיק משרדי - אין בה כדי להעיד על מטרת ההליכה ברחוב ועול ההוכחה המוטל בענין זה על הנתבעים - לא הורם. בהערת אגב אציין כי במידה ובסופו של יום יחזרו בהם התובעים מגרסתם , יפנו בתביעה למוסד לביטוח לאומי בטענה כי המנוח נהרג עקב תאונת דרכים שהינה תאונת עבודה והמוסד לביטוח לאומי יכיר בתביעה ויחזור בתביעה אל הנתבעים - תהיה שמורה להם הזכות לחזור על התובעים ולתבוע שיפוי בגין כל סכום שישלמו למוסד לביטוח לאומי. 10. ניכוי קצבת השאירים - שני הצדדים מסכימים כי יש לנכות מסך הפיצויים את גימלת השאירים המשולמת לתובעים בסך של 371,418 ₪. 11. סיכום - כבר נקבע בע"א 4431/05 "המגן" - חברה לביטוח בע"מ נ' צרור ( ניתן ביום 10.8.2006): "כאשר יש זהות בין היורשים לבין התלויים, ותביעת התלויים גבוהה יותר, מורה הלכת הניכוי לנכות מתביעת התלויים את תביעת העיזבון בגין אובדן ההשתכרות "בשנים האבודות". כאשר תביעת העיזבון גבוהה יותר יש להפחית את תביעת התלויים (בגין הפסדי התמיכה) מתביעת העיזבון". בענייננו - תביעת התלויים מסתכמת ב - 1,023,646 ₪ ותביעת העזבון ב - 1,201,582 ₪. 12. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים את הסכום של 830,164 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מהסכום הנ"ל ומע"מ. התשלום יתבצע תוך 30 יום לידי ב"כ התובעים. יתרת האגרה תחול על הצדדים בהתאם לקבוע בתקנות. מאחר והתובעת מס' 3 הינה קטינה, יגיש ב"כ התובעים לאישור תוכנית השקעות באשר לחלקה של תובעת זו וזאת תוך 30 יום מהיום. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות