מוות בתאונת דרכים - בן 47

האם יש לקבוע את גובה הכנסתו של המנוח על פי הצהרתו לשלטונות מס הכנסה וביטוח לאומי? האם ניתן לקובעה על פי רמת החיים של המשפחה? האם היו למנוח הכנסות ממקורות אחרים? האם יש להתחשב ביכולת הכנסות האלמנה בעת עריכת חישוב הפיצוי בגין אבדן תמיכת המנוח?
בתוך כך, בהינתן גובה הכנסתו של המנוח, מהו הפיצוי המגיע לתובעים בגין "השנים האבודות"?

אלה השאלות המצריכות דיון בתיק זה.




התאונה, המעורבים והחבות
1.     בתאונת דרכים קטלנית שארעה ביום 24.3.01, נהרג אבי המשפחה ז"ל (להלן: "המנוח"), והותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים. תביעה זו הינה תביעתם של התובעים כתלויים וכיורשי המנוח, על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

תחילה חלקו הנתבעות אף בשאלת האחריות, אולם ביום 30.1.2005 הוגשה הודעה מוסכמת על ידי הצדדים בה הודו הנתבעות בנושא החבות, וניתן פסק דין חלקי בהתאם. בתוך כך, נמחקה קרנית מההליך וכך גם הודעות הצד השלישי אשר הוצאו על ידה. מכאן פסק הדין נדרש אך בשאלת הנזק.

המנוח היה יליד 20.11.1954, האלמנה הינה ילידת 12.10.1957, התובע 2 הינו יליד 30.7.1978, התובע 3 הינו יליד 18.8.1982, התובע 4 הינו יליד 1.6.1987.

דיון
נדון בראשי הנזק מן הקל אל הכבד.

הוצאות קבורה ולוויה
2.     בראש נזק זה, מבקשים התובעים כי ייפסק לזכותם סכום של 40,000 ₪ נומינלי, אולם סכום זה כולל הוצאות אשר לא גובו בקבלות והוצאות בגין סכומים אשר הוצאו בתקופת האבל, השבעה, השלושים והאזכרות השנתיות.

אכן, כטענת הנתבעות, ההוצאות אשר בגינן ניתן פיצוי בראש נזק זה (מכוח הוראת ס' 19 לפקודת הנזיקין) הינן הוצאות הקבורה בלבד. זו לשון החוק (ראו: ת"א (תל-אביב-יפו) 2672/00 עזבון המנוח שחר עגבי ז"ל נ' איילון בע"מ - חברה לבטוח, תק-מח 2005(1), 8850; ת"א (באר-שבע) 3334/04 לוי רחל נ' לוי ליאת, תק-מח 2006(4), 498).
מנגד, כבר נקבע כי כאשר עסקינן בפיצוי בגין הוצאות הקבורה והלוויה, יכול בית המשפט לפסוק על דרך האומדנה (ראו: ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, דקל, הוצאה לאור, מהדורה חמישית, חיפה, התשס"ג - 2003; ת"א (ירושלים) 6456/04 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2005(4), 2670; ת"א (מחוזי, תל-אביב-יפו) 1924/99 צרור אורנית נ' המגן חברה לביטוח בע"מ ואח'. תק-מח 2005(1), 7205).
התובעים הציגו קבלה על סך 9,000 ₪ עבור המצבה. כן הגישו קבלה בסך 1,500 ₪ עבור הסעתו של התובע 4 ללוויה. בנוסף, אני מקבל את הטענה כי התובעים הוציאו הוצאות נוספות לצורכי הלוויה, כדוגמת תשלום על מודעות האבל וכדו'.

לפיכך, אני פוסק לתובעים סך של 15,000 ₪ בגין הוצאות קבורה ולוויה. הסכום (באשר לכל הרכיבים) יהיה צמוד ויישא ריבית כדין מיום גילוי המצבה.

כאב וסבל
3.     על פי סעיף 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, כאשר עסקינן בניזוק מת יהיה סכום הפיצויים לעזבונו עשרים וחמישה אחוזים מן הסכום המקסימלי.

לפיכך אני פוסק לעיזבון בראש נזק זה סך של 46,710 ₪, בצירוף ריבית כדין מיום התאונה.

אובדן שירותי אב ובעל
4.     פיצוי בגין שירותי אב, בהקבלה למושג אובדן שירותי אישה, משמעו ערכם הכספי של אותם שירותים אשר האב היה מבצע, תורם ועושה במשק הבית, ואשר בגין האירוע נשוא התביעה נאלצו התלויים להחליף על ידי אמצעי כלכלי. פיצוי בגין הפסד שירותי אב משמעו, אפוא, אותו טיפול או סיוע או עזרה חלופיים, הניתנים לשומה כספית, שהוצאו בפועל או הוצאות שייעשו, אף אם לא הוצאו בפועל (ראו: ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח (4) 673, 682).

התובעים העידו שהמנוח היה עסוק מאוד, איש רב פעלים, מנהל ושותף מרכזי במוסך, עוסק ביצירת אומנות מעת לעת בשעות הערב, וכן בעל תחביבים שונים. לפיכך הזמן אשר נותר לו עבור בני משפחתו ולביתו היה, מטבע הדברים, מצומצם. הבן הבכור העיד כי על מנת להיפגש עמו, היה הוא מגיע למוסך (פרו' 14.4.05 ע' 26). משנשאל האם נהג לבלות עם אמו ועם חברים - השיב, בכנות: "יחסית" (שם, 27).

במקרה נשוא דיוננו, התובעים לא טענו כי הוצאו או יוצאו הוצאות כספיות עבור עזרה חלופית לטיפולו של המנוח כאב ובעל, ועל כן בהתחשב בנתונים שפורטו והעובדות שתובאנה בהרחבה בהמשך, אני פוסק בראש נזק זה סך של 100,000 ₪ לאלמנה, סך של 15,000 ₪ לתובעים 2,3 לכל אחד, וסך של 20,000 ₪ לתובע 4, נכון להיום.

הכנסתו של המנוח
הדיווחים לרשויות המס
5.     המנוח ניהל עסק עצמאי, לפיכך הראיות המרכזיות להכנסותיו הינן הדוחות שהוגשו לרשויות המס וביטוח לאומי.

התובעים מצביעים על הדוחות שהוגשו החל משנת 1998, לגביה דווח על הכנסה בסך 70,787 ₪ (ברוטו), לשנת המס 1999 - סך 100,728 ₪ (ברוטו), לשנת 2000 - 119,873 ₪ (ברוטו), דהיינו: כ-10,000 ₪ ברוטו לחודש בשנת 2000, וממוצע רב שנתי בסך כ 8,100 ₪ לחודש ברוטו.
לפיכך סבורים התובעים כי ישנה מגמת עליה של 30% לשנה, ומכאן ההכנסה הצפויה לשנת 2005 היתה יכולה לעמוד על סך 416,000 ₪ לשנה, דהיינו כ- 35,000 ₪ לחודש.

לעומת זאת הנתבעות מציגות ומנתחות את הדוחות, החל משנת המס 1995, כדלקמן:
על פי הדו"ח לשנת המס 1995 - הכנסותיו של המנוח בשנת 1995 היו 39,678 ₪, ובהפחתת מס הכנסה בסך 5,477 ₪ הגיעה השתכרותו השנתית נטו לסך 34,201 ₪. יוצא, אפוא, כי השתכרותו הממוצעת של המנוח היתה בסך 2,850 ₪ בחודש ובהצמדה להיום - 4,350 ₪.

לשנת המס 1996 - הכנסותיו של המנוח בשנת 1996 היו 64,368 ₪ ובהפחתת מס הכנסה בסך 11,979 ₪ הגיעה השתכרותו השנתית נטו בשנת 1996 לסך 52,389 ₪. יוצא, אפוא, כי השתכרותו הממוצעת בשנת 1996 היתה בסך 4,365 ₪ בחודש ובהצמדה להיום 5,968 ₪.

בשנת המס 1997 - הכנסותיו של המנוח היו 66,313 ₪ ובהפחתת מס הכנסה בסך 12,276 ₪ השתכרות שנתית של 54,036 ₪. סך של 4,503 ₪ בחודש בהצמדה להיום - 5,628 ₪.

בשנת המס 1998 - הכנסותיו היו 70,787 ₪ ובהפחתת מס הכנסה בסך 12,524 ₪ דהיינו 5,779 ₪ בחודש.

בשנת המס 1999 - הכנסותיו של המנוח היו 100,728 ₪ ובניכוי מס הכנסה בסך 21,486 ₪, השתכרותו השנתית הגיע לסך 79,242 ₪, דהיינו בהצמדה להיום 7,423 ₪ בחודש.

בשנת המס 2000 (דוח שנערך לאחר פטירתו של המנוח). הכנסותיו של המנוח עמדו על סך 119,873 ₪ ובהפחתת מס הכנסה 26,369 ₪ נותרו 93,504 ₪ נטו. בהצמדה להיום 8,611 ₪.

לגבי הדוח שהוגש לשנת המס 2001. בעקבות פטירתו של המנוח - מגישת הדוח העיקרי הינה אשת המנוח ואילו הכנסותיו של המנוח, בשלושת החודשים הראשונים של השנה (עד לחודש אפריל) נרשמו תחת המשבצת "בן הזוג". בדו"ח נרשם במפורש כי הכנסותיו של המנוח היו 22,271 ₪ ובהפחתת מס הכנסה בסך 2,227 ₪. יוצא, אפוא, כי השתכרותו הממוצעת של המנוח לשנת 2001 היתה בסך 6,681 ₪ ובהצמדה להיום 7,298 ₪.

לאור נתונים אלה, מסקנת ב"כ הנתבעות הינה כי הכנסותיו של המנוח - כפי שדווחו לרשויות המס - מס הכנסה וביטוח לאומי - היו בממוצע, נכון להיום, בסך של 6,436 ₪ לחודש. מכאן שכל טענה בדבר הכנסה גבוהה יותר, אשר לא דווחה למס הכנסה ולביטוח הלאומי, אין בה ממש, והיא באה בדיעבד, לצרכי המשפט, על מנת להגדיל ולהאדיר את סכומי הפיצוי שייפסקו לתובעים.

נתונים דומים אודות הכנסותיו של המנוח (הסכומים שפורטו שם היו בטרם הפחתת מס הכנסה), עולים מתעודת עובד ציבור שערכה גב' הלה לביא, סגן מנהל תחום ביטוח וגבייה, במחלקת גבייה מלא-שכירים במוסד לביטוח לאומי - סניף ראשון לציון, מיום 7.3.2006.

באיזו דרך נבחר לקביעת הכנסתו של המנוח, האם כשיטת התובעים, דהיינו ממוצע של שלוש השנים האחרונות לעבודת המנוח, או שמא כשיטת הנתבעות, דהיינו ממוצע של השנים לגביהן יש פרטים בדוחות שהוגשו?
בעיקרון, אין הוראה בחוק או בתקנות כיצד יש לשום את הכנסתו של העצמאי, ויש לשקול כל מקרה לגופו. השיקולים המנחים יהיו בהתאם לוותק העסק או למאורעות מיוחדים שהיו משפיעים על ההכנסות, כגון ביצוע שיפוצים במבנה השייך לעסק, הצטיידות, החלפת רכבים וכיוצא באלה. מכל מקום, ככל שיש נתונים לגבי שנים רבות יותר, כך מתחם הטעות קטן יותר, ובדרך זו נלך.

נקודת המוצא בקביעת הכנסתו של עצמאי
6.     מגישי הדוחות למס הכנסה חותמים על הצהרה בזו לשון:

"הצהרת מגיש/ת הדו"ח

הריני מצהיר/ה בזה כי בשנת המס לא היו לי ולבן/בת זוגי הכנסות נוסף על אלו הכלולות בדין וחשבון זה, וכן כי הפרטים שבדין וחשבון זה ונספחיו הם נכונים ומלאים"
(נספח א' לתיק המוצגים מטעם הנתבעות)

בעניין תוקפה של הצהרה זו בתביעה נזיקית, מתבססים שני הצדדים על הפסיקה, וכל צד מאבחן אותה מנקודת מבטו הוא.

הבסיס הרעיוני בהסתמכות על האמור בדוחות למס הכנסה, הינו כי הנישום מוחזק כנותן הצהרת אמת בדבר הכנסותיו, ואינו מוליך שולל את רשויות המס בזדון ובמרמה (ראו: ע"א 5149/94 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אלברט לוי, (אתר נבו) (9.2.1995) (להלן: 'פרשת הסנה')).

מסקנת בית המשפט ב'פרשת הסנה' היתה כי:

"ראוי לבסס את החישוב על השתכרות שהתובע עצמו הצהיר עליה לשלטונות המס". (שם, פסקה 7)

ומוסיף כב' השופט ד' לוין:

"אכן, מטרת הפיצוי בתביעת נזיקין היא להעמיד את התובע במצב כלכלי, שהיה, לפי ההערכה, מצוי בו אלמלא התאונה, אולם חישוב הנזק הזה אינו יכול להעשות על פי הערכות והשערות, או על פי תחושות, אלא חישוב זה צריך להתבסס על ראיות בדוקות המאפשרות, ככל שניתן, מיצוי האמת. ולענין זה הודאת בעל דין שבהצהרתו לשלטונות המס משקל רב לה, אם לא מכריע. עמדנו על כך לא אחת בפסיקתנו וראה לענין זה, בין היתר, ע"א 200/63 צוף נ' אושפיז פ"ד יז 2400; ע"א 813/89 "ציון" חב' לביטוח נ' עזבון בוסקילה, פ"ד לח(4) 785, ועוד.
ההלכה היא כי הצהרתו של התובע לשלטונות המס בדבר הכנסתו, בדיווח המחייב, היא שתהווה בסיס לחישוב הכנסותיו, אלא אם כן הצליח התובע להוכיח בראיות משכנעות שהוא רימה את פקיד השומה, ושלמעשה היתה הכנסתו גדולה מזו שעליה הצהיר לשלטונות המס." (שם, שם).

הקושי שמתעורר הינו ברור. מקום שיש צורך לבחון האם אדם שנפטר דיווח דיווחי אמת, או שמא דיווח כזב, יש להיזהר בכבודו, ככתוב: "אחרי מות - קדושים - אמור". אולם כשמדובר בתביעת תלויים, ייסוג רעיון זה בפני צרכי אלמנה ויתומים אם יוצגו ראיות כדבעי (ראו והשוו: ע"א 913/81 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' בוסקילה, פ"ד לח(4), 785; ע"א 4792/92 ריעני נ' מכלוף (לא פורסם) (1994)).

כן יש להתחשב, בהתאם לפסיקה, לעניין אופן החישוב, בנתונים נוספים אם נקבע בסופו של יום שיש להוסיף רכיב של הכנסה לא מדווחת, או אז יש להפחית את בסיס השכר, בהתאם.
לכך ניתן ביטוי בת.א. (חיפה) 514/00 אורפלי עצמון נ' ג'ורבאן, תק-מח 2005(2), 357 בציינו:

"למעלה מן הצורך אוסיף ואומר, כי גם אם הייתי סבור שהתובע השתכר יותר מהכנסתו המדווחת (נניח, לשם הדוגמה, כ- 10,000 ₪ נטו), ראוי לקחת בחשבון כי מדובר בהכנסה לא מדווחת. לדידי, מדיניות משפטית, מחייבת, לצורך חישוב בסיס השכר להשתכרות, להפחית ולו במעט, את ההכנסה הלא מדווחת. זאת, לא כעונש המוטל על הניזוק בשל אי דיווח למס הכנסה אלא כשקלול של הסיכוי, או שמא הסיכון, כי היה נתפס בסופו של דבר בקשתם של רשויות המס. שאז היה התובע-הנפגע, לוקה ב"עשר מידות בית דין", החל מפסילת ספרים ושומה לפי מיטב השפיטה, דרך קנסות למיניהם וכלה בהליכים פליליים." (שם, 360).

7.     עקרון העל בתורת הנזיקין של החזרת המצב לקדמותו, בהיבט זה, גרם וגורם לאי נוחות בקביעת הכנסות גבוהות יותר מן המוצהר. כך בדברי כב' השופט (כתוארו אז) ת' אור בע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' רחל בן שבת, פ"ד נא(3), 489(1995), בציינו:

"שותף אני לאותה אי נחת המובעת בפסקי הדין הנ"ל. אף שותף אני לגישה על פיה יש לבחון בחון היטב את ראיותיו של מי שמבקש להסתמך, לצורך חישוב סכום הפיצויים המגיעים לו, על הכנסה בשיעור גבוה מאשר עליו הצהיר לשלטונות המס".
(שם, 498).

חזר על כך, לא אחת, כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין, ולאחרונה בע"א 1152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(4), 312 (16.10.06), (להלן: "פרשת פלוני") בציינו:

"אציין, כי שאלת "השבת המצב לקדמותו" בהקשר האמור היא סוגיה מורכבת, ולא באנו לקבוע בה מסמרות. אדגיש, עם זאת, כי לטעמי יש להיזהר מפני החלת כללים משפטיים שיפגעו, בסופו של יום, בקורבן - ישללו ממנו זכויות והטבות ויוסיפו על סבלו. והדוגמא: מקרה שבו הנפגעת עבדה כנערת-ליווי בטרם נפגעה בתאונה. בהקשר זה ראוי לציין כי בתי משפט בישראל מצאו, בנסיבות שונות, כי אין לשלול מאישה שעבדה בזנות את הזכות לפיצויים, בראותם בה קורבן ובציינם כי היא עצמה לא חטאה בפלילים ולא ביצעה עוולה שממנה - לפי העיקרון הידוע - לא תצמח זכות תביעה (ראו למשל ת"א (תל-אביב-יפו) 2191/02 ק' א' נ' ז'ק איגור, תק-מח 2006(1) 7885; עב' (באר-שבע) 4634/03 ו' מ' נ' יורי סלסרבסקי, תק-עב 2005(3) 97; דב"ע נו/3-180 אלי בן עמי - מכון קלאסה נ' רחל גליצנסקי, תק-אר 96(3) 245). ובדין עשו כך בתי המשפט.
23. דוגמא למקרה אחר שבו מתעמת עקרון השבת המצב לקדמותו עם אינטרסים כלל-חברתיים הנוגעים במשפט הפלילי, מצאנו בשאלת זכאותו של ניזוק שהונה את שלטונות המס לפיצוי לפי הכנסתו האמיתית, הגבוהה מהכנסתו המדווחת (ראו ע"א 200/63 צוף נ' אושפיז, פ"ד יז' 2400). בתי המשפט אמנם הביעו אי-נוחות ורתיעה מקום בו הם התבקשו לשום את הפיצוי לפי נתונים גבוהים יותר מההכנסה המדווחת, והציבו בהקשר זה דרישות ראייתיות מחמירות; ואולם בסופו של יום, כך פסקו, על הפיצוי להיגזר לפי ההכנסה האמיתית שהוכחה (ע"א 5794/94 אררט נ' רחל בן שבח, פ"ד נא(3) 489)". (שם, 325).

התוצאה הינה כי בתי המשפט מקפידים על ביסוס הקביעה בראיות מהימנות ומשכנעות. בע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מרדכי קרדוניס, תק-על 98(3), 216 (18.8.98), נאמר:

"עם זאת, כדי לסתור הצהרה שנתן התובע לשלטונות המס וכדי להוכיח שהכנסתו היתה גדולה מזו שעליה הצהיר, עליו להביא ראיות משכנעות. נוכח המשקל הרב שיש ליתן להצהרה של התובע לשלטונות המס, המהווה גם הודאת בעל דין, מחד, ונוכח האינטרס שיש לו בתביעת פיצויים שהוא מגיש "להגדיל" את גובה הכנסתו לולא התאונה - לא די, בדרך כלל, באמירה כללית של התובע בעדותו בדבר שיעור הכנסתו בעבר, כשזו אינה מעוגנת לא במסמכים ולא בראיות משכנעות אחרות". (שם, 217).

(כן ראו ת.א. (חיפה) 249/99 אסבן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2005(1), 7412).

פועל יוצא מן האמור, כי הקושי הנ"ל אינו בא לפתור את השאלה האם קופת המדינה יוצאת נשכרת או שמא חברת הביטוח. לפיכך, נפסוק אנו על פי הראיות שהובאו לפנינו.

8.     בעניין זה אציין שהקביעה לפיה יש להעמיד את שכרו של המנוח אף על פי השכר אשר לא דווח לרשויות המס, באם מוכח הדבר בראיות מהימנות ומשכנעות, אינה חפה מספק. כאמור בדברי המשנה לנשיאה, עקרון היסוד בדיני הנזיקין הינו השבת מצבו של הניזוק לקדמותו, משמע למצב שבו היה עומד לולא אירע הנזק. על כן ראויה להישאל השאלה מה היה מצבו האמיתי של הניזוק טרם קרות הנזק.
דעתי היא כי אדם אשר אינו מדווח על הכנסותיו האמיתיות אינו יכול לטעון כי מצבו טרם קרות הנזק כלל אף את ההכנסות הלא מדווחות, מאחר והכנסות אלו יש לראותן כהכנסות זמניות בלבד, עד המועד בו יתגלה הדבר לרשויות המס. סיכון זה אינו כולל אך את סכומי המס אותם היה נדרש האדם לשלם מראש, אלא סיכון זה כולל אף חיוב בקנסות, ריבית והצמדה וייתכן שאף את העליות המשפטיות הכרוכות בכך. כמו כן, מאחר ועסקינן בהליך פלילי, האדם מסכן עצמו אף בקטיעת מקור ההכנסה, בעת שירצה את עונשו, אם וכאשר יושת עליו מאסר בפועל או בעבודות שירות.
לאור האמור, דווקא בהתחשב בעקרונות היסוד של דיני הנזיקין, לא ניתן לבחון את הכנסותיו הלא מדווחות של הניזוק, ללא גילום כלכלי של הסיכון בו הוא מצוי.

הראיות לעניין הכנסת המנוח
9.     התובעים טוענים כי המנוח היה מכונאי רכב מעולה, ובנוסף לניהול המוסך, הוא טיפל בעצמו בחלק ניכר מכלי הרכב. המוסך היה גדול וכלל מחלקות רכב, פחחות, צבע, חשמל, מיזוג אוויר ואגזוזים, והיו לו אלפי לקוחות.
התובעת העידה כי המנוח ניהל מו"מ עם יבואני רכב על מנת להיכלל ולהיות "מוסך הסדר". כן העידה כי היא עצמה סייעה לו במוסך, וראתה פעמים רבות שאנשים משלמים במזומן ובפועל נרשם רק חלק מן הסכום.
ב"כ התובעים טוען כי מטבע הדברים לא ניתן להעיד עדים אחרים על ההכנסות הבלתי מדווחות.
לעומת זאת, לדבריו, הנתבעות יכלו לעשות כן, ולהזמין את שותפו של המנוח מר י' ד', את מר מ' א' מנהל מחלקת הפחחות במוסך, ואת הפקידה במוסך שהוזכרה בתצהיר התובעת, ולחקור אותם על ההכנסות האמיתיות.

עמדת הנתבעות הפוכה בתכלית. לא זו בלבד שעל התובעים הנטל להוכיח את תביעתם, ובתוך כך הכנסות הגבוהות מן המוצהר בדו"חות מס הכנסה, אלא שהעדים המוצעים הם בשליטת התובעים שיכלו להביאם למתן עדות (על משמעות אי העדת עדים - ראו להלן). יותר מכך, לטענתן, התובעת אינה דוברת אמת, ישנן סתירות בתצהיריה, וכי היא עצמה הודתה כי נתנה עדות שקר. נפרט.

10.     התובעת הודתה, מספר פעמים ובהזדמנויות שונות, כי עבדה כפקידה עובר לאירוע התאונה. כך, למשל, בתצהיר עדותה הראשית מיום 19.4.04, במסגרת נושא החבות (מוצג נ/3), ציינה שם מיוזמתה, לאמור:

"אני עבדתי כפקידה במשרד של המוסך במחלקה של פחחות הרכב (מ'.א') והכרתי חלק מהעניינים במוסך. באותו משרד ישבה גם פקידה נוספת של המוסך." (סעיף 4).

בתצהיר תשובותיה לשאלון (מוצג נ/4) נשאלה התובעת אודות מקצועה, השכלתה, עיסוקיה ועבודותיה בשנים האחרונות, במסגרת שאלות 34 ו- 35 לשאלון.

התובעת השיבה בתצהיר מיום 27.10.03 (בתשובה 34 לשאלון), כי סיימה לימודים בבית ספר פיטמן במגמת פקידות; עבדה כפקידה כ- 6 שנים במוסך (בתשובה לשאלה 35), וכי עבדה במוסך במחלקה נפרדת של פחחות בניהולו של מ' א', כן ציינה כי שכרה היה כמפורט בתלושי השכר.

במסגרת חקירה של המוסד לביטוח לאומי (נספח טז' לתיק המוצגים מטעם הנתבעות), (להלן: "תיק המוצגים") נגבתה מהתובעת הודעה ביום 5.3.2002 בה נאמר:

"שמי נ' עבדתי במוסך רכב שבו בעלי עבד. אני עבדתי אצל הפחח מ.א. שהוא בעל הפחחיה במוסך כ- 4-3 שנים. לא זוכרת בדיוק יש לי בעיה בזיכרון".

התובעת בתצהירה מיום 3.2.05, אומרת:

"בשנים האחרונות (כ- 6-5 שנים), סידר המנוח שאחשב כעובדת, של מ.א. המנהל את מחלקת הפחחות והצבע במוסך. היה בין המנוח למ.א. סידור כלשהו או התחשבנות כלשהי שאינני יודעת מהי, ועל פיה, כך הבנתי, דיווח עלי מ' כעובדת, אם כי לא עבדתי עבורו, באופן מיוחד, כלל ...

בכל מקרה, נוכחותי במוסך, היתה כדי לעזור למנוח בפיקוח וכמפורט לעיל ולא כעובדת בעלת תפקיד מוגדר במוסך". (שם, 5).

כך גם בעדותה בבית המשפט טענה כי לא עבדה אצל מ' א' אפילו לא יום אחד (פרוטוקול 13.11.05, בעמ' 6).

משנשאלה אם מישהו היה מצהיר בשבועה שהיא עבדה אצל מ' א' כפקידה - השיבה: "לא אמת - גם לא קיבלתי מא' שקל אחד בחיים." (שם, עמ' 6).

כן העידה: "זה נכון שלא היה אגף נפרד במוסך. היתה לו מחלקה של פחחות עם שולחן קטן ולא ישבה שם פקידה" (פרוטוקול, 13.11.05, עמ' 7).

משנשאלה אם מישהו אמר בתצהיר בשבועה שהיתה לו פקידה - השיבה: "שם לא היתה לו פקידה". (שם, עמ' 7).

משהוצג בפניה תצהיר עדותה הראשית מיום 19.4.04, טענה כי האמור אינו אמת וכלשונה:

"כן. זה מה שהצהרתי. אבל זה לא נכון. בגלל שקיבלתי תלוש משכורת כפקידה אצל מ' ובגלל שהייתי במוסך הייתי באה לשם הרבה, אמרתי לעורך דין שלי הייתי מוצהרת כפקידה של מ', הייתי מגיעה למוסך מבחינת הרשויות הייתי הפקידה של מ', ..." (פרו', ע' 7).

וכך גם לגבי תצהיר תשובה לשאלון:

"ש. כלומר מה שכתבת גם בתצהיר הזה לא היה אמת.
ת. לא היה אמת. לא עבדתי שם אפילו פעם אחת. אתם יכולים להביא את מ' לכאן". (פרו' 13.11.05, ע' 8).

הדברים מדברים בעד עצמם. אין לי אלא לקבוע כי אכן התובעת אינה דוברת אמת, ואינני יכול לסמוך על הנתונים שהיא מוסרת. יש אף רגליים לטענות הנתבעת כי התובעת ידעה שהתיק במס הכנסה הינו תיק משותף (עדותה בפרו' 13.11.05 ע' 81), ומתצהיר עדות ראשית שלה ניתן ללמד שהיתה מעורה במצגים שהוצגו לרשויות המס. היא אף מציינת כי התלוותה לבעלה, לבקשתו, לבירור במס הכנסה. מצב שאשת נישום עצמאי, שאינה עובדת עימו, מתלווה אליו לדיון אצל פקיד השומה, אינו שכיח.

את העובדה שעבדה אצל מר מ' א' הסבירה בעדותה בכך שהמנוח פעל כך על מנת להראות רמת חיים גבוהה (פרו' ע', 6). לכך אדרש עוד בהמשך.

יתרה מזו, בהמשך היא מעידה (ע' 9), שהיא ידעה ממה שסופר לה, ובפועל לא ניהלה לו את הכספים. דברים אלה סותרים את האמור על ידה, לפיהם, ראתה כיצד אנשים משלמים במזומן ובספרים נרשם פחות.

כך גם לעניין הפקדת מזומנים שנמצאו בבית, בסך 115,000 ₪ שהופקדו בבנק בחשבון הפרטי של המנוח והאלמנה לאחר התאונה. התובעת העידה כי מצאה בבית סכומי כסף גבוהים במזומן, רובם במטבע זר, וצירפה את מסמך מס' 50 ודפי הבנק בנדון. עדות זו מוזרה בעיני, באשר ההפקדות התפרסו על פני כשישה חודשים, ואין הסבר מתי נמצא הכסף, ומדוע הופקד בחמש הפקדות שונות. כלום מצאה את הכספים במקומות מחבוא שונים? על כך לא קיבלתי הסבר מניח את הדעת.

הכנסות מסחר ברכב
11.     התובעת טענה בתצהירה (בסעיף 17 ואילך), כי המנוח עסק בסחר במכוניות משומשות, אותן רכש במחיר נמוך בהיותן אחר תאונה או בשל בעיות אחרות, אחר כך משפצן ומוכר אותן וגורף רווח גדול. לחיזוק טענתה הציגה דוגמאות של מסמכים, זכרון דברים לגבי רכישה ומכירה. כך אף העיד מר עמי מידלש מטעם התובעים (תצהירו סעיף 15 ואילך; עדותו ע' 4 ואילך). לאור דברים אלה טוענים התובעים כי הרווח החודשי מתחום עיסוק זה עמד בממוצע על 10,000 ₪.
הנתבעות מפנות תשומת הלב למסמכים הנוגעים לגי'פ, למכונית הביואיק סברה או לגבי הטרקטורון שכלל לא נמכר, ומבקשות ללמוד על כך שנעשה על ידי התובעת ניסיון להטעות.

בקובץ המסמכים שצירפו התובעים ניתן למצוא גם מסמכים לגבי רכבים של המנוח ובני המשפחה, או מסמכים לגבי עסקות ברכבים שבוצעו באמצעות המוסך, לפיכך לא ניתן לקבל את ההערכה של התובעים, או להסיק מסקנה כי היו רווחים משמעותיים, בלתי מדווחים, מעסקי סחר ברכב.

רווחים ממכירת תמונות
12.     המנוח תואר על ידי התובעים כאמן וצייר תמונות אותן מכר, לטענת התובעת בסביבות 600 ₪ לתמונה.
בפתק שמצאה התובעת במטלטלי המנוח אחרי מותו (מסמך 17 לתיק המוצגים מטעמה) היה רשום: 90 ₪ לתמונה קטנה; 130 ₪ לתמונה בינונית ו-230 ₪ לתמונה גדולה.
י' ח' שהעיד מטעם התובעים, אישר תחילה שהמחירים נעו בין 90 ש"ח ל-280 ש"ח, אולם לאחר מכן נקב בסכום של 400 ₪ (פרו' ע' 14 - 14.4.05).
לא הוכח האם וכמה תמונות נמכרו, ומהו הרווח נטו ממכירת כל תמונה לאחר ניכוי הוצאות, ולפיכך גם בפרק זה לא ניתן לקבוע סכום.

ניתוח ראיות שהביאו התובעים לעניין השתכרותו, וראיות שנמנעו מלהביאן
13.     התובעת העידה שחומר הגלם לצורך הכנת הדו"חות לרשויות המס הוחזר על ידי יגאל נבו שהינו רו"ח של המוסך, לביתה או למוסך. את חלקו היא איתרה בבית וחלק מצאה במגירות של המנוח במוסך. וכך העידה:

" ... הקלסרים היו לפעמים במוסך ולפעמים בבית תלוי.
ש. אחרי שעזבת את העבודה בטח העביר לך
ת. לא. יש שם גלריה וקלסרים שלא הוחזרו. צריך לשמור. מה שהצגתי זה דברים שחלק מצאתי במגירות של המנוח במוסך, חלק בבית שהיו מפוזרים." (פרו' 13.11.05, ע' 13).

בהמשך, סתרה דברים אלה כשהעידה כי חומר שצורף לתיק המוצגים (העתק המחאות - חומר מובהק מהנהלת חשבונות) אותר על ידה בקלסרים שי' ד' הביא לה מן המוסך, וכלשונה:

"ש. את במסגרת סע' 45 לתיק המוצגים צרפת את העתק ההמחאות שהמנוח קיבל מהמוסך, נכון?
ת. כן.
ש. איפה החומר הזה היה?
ת. זה היה בקלסרים במוסך. התקשרתי לי' כי כבר לא עבדתי שם. הוצאתי את זה מהקלסרים שהוא שלח לי.
ש. לא היו מסמכים נוספים שגילית אח"כ.
ת. מה שי' הביא לי. לא היתה לי גישה למקום. מה שהוא הביא לי לקחתי וחיפשתי והבאתי." (פרוטוקול 13.11.05, עמ' 25)

הדברים תמוהים, באשר למוסך היתה הנהלת חשבונות מסודרת וכן רו"ח והוגשו דוחות מס כדין (ראו תיק המוצגים מטעם התובעים, שכלל אף עשרות חשבוניות, רשימת לקוחות וכיו"ב). קשה לקבל את עדות התובעת שהחומר היה מפוזר ונמצא רק בחלקו. הראיה שהיה בידי רואה חשבון חומר הנהלת החשבונות וחזקה עליו ששמר או ישמור, מקום שיש לשמור אותו עד חלוף המועד שבדין. האם כיום הנהלת חשבונות המטופלת על ידי רואה חשבון אינה ממוחשבת ואגורה בתכנה? מסופקני. יחד עם זאת, בהעדר עדות ישירה, לא ניתן לקבוע ממצא בנדון.

14.     עדות התובעת אינה קוהרנטית ורבת תמיהות. כך גם בנושא מכירת חלקו של המנוח לשותף מר י' ד' בסכום של 30,000$ בלבד. האמנם חלקו של המנוח במוסך, בו מספר מחלקות רב כפי שתואר לעיל, בשטח נרחב, עם אלפי לקוחות כנטען, עם מוניטין רב שנים, שווה סכום זה בלבד?

שוב, אין אלא לשער, לעניין שווי המוסך, כי הכנסות המוסך היו אכן נמוכות בפועל לאור השפל בשוק, ובמיוחד לאור "הסדר המוסכים" שהמנוח, כאמור לעיל, ניסה להצטרף עליו, או שמא בעניין זה לא דיווחה התובעת על הסכום האמיתי, במטרה לחמוק מתשלום מס. אולם לא אוכל לקבוע זאת כממצא עובדתי.
מכל מקום, הנתבעות מבקשות להסיק מהעובדות שהוכחו כי המוסך היה בקשיים כלכליים, כך למשל בחודש אוקטובר 2000 לא היו הפקדות לחשבון.
התובעת ניסתה להסביר את מכירת חלקה במוסך לשותף, ביחסים הגרועים ששררו ביניהם כפי שהעידה:

"י' הפסיק לדבר אתי. גרש לקוחות. הגדיל את המינוס בחשבון. אמר או אני או את. ירדתי במשקל למעלה מעשר ק"ג. לא מספיק שהוא נהרג הוא המשיך למרר לי את החיים. אמא שלי קבלה אירוע מוחי. ויתרתי.
...
ש. כתבת בתצהיר שלך שבגלל המצב הנפשי הקשה מכרת לי'?
ת. בטח. הוא הרס לי את החיים." (פרו', 13.11.05, ע' 29)

דברים אלו תמוהים הואיל ולטענת הנתבעות בסיכומיהן, אותו שותף, מר ד', הגיש תצהיר מטעם התובעים בשלב בירור נושא החבות ובכך נלמד על שיתוף פעולה עם התובעת. עובדה זו לא הוכחשה על ידי התובעים בסיכומי התשובה. בין אם אכן מר ד' שיתף פעולה, אם לאו, אין זה ראוי לקבוע ממצאים באשר למידת מעורבותו, הואיל והוא אינו צד להליך דנן לאחר מחיקת הודעת צד ג', כנגדו, כאמור לעיל.

15.     על מצב הרווחים טרם התאונה, ניתן אף ללמד מן העובדה שחשבון הבנק הראה בחודש ינואר 2000 יתרת חובה בסכום של 28,481 ₪, ובחודש מרץ 2001, היתרה היתה29,629 ₪ בחובה. להקטנת החובה פדה המנוח קופת גמל על סך 36,021 ₪. התובעת העידה בעניין זה, כדלקמן:

"ש. אני מסתכלת על העמ' הראשון. סעיף 48. מתאר את החשבון שלכם בינואר פברואר 2000, בסוף פברואר אתם במינוס של 24 אלף ₪. אני עוברת חודשיים מינוס של 29 אלף ₪. ביוני יולי 35 אלף ₪. עוד חודש 34 אלף. בספטמבר 2000 נאלצתם לפדות קופת גמל כדי לכסות מינוס של 36 אלף ₪. אין הפקדות במזומן?
ת. נכון." (פרו' , עמ' 26)

ובהמשך העידה אף לגבי פדיון הכספים בקופת מבטחים:

"אני חושבת שהוא פרע את מבטחים לפני שהוא נהרג".
(שם, בעמ' 28).

עובדה נוספת הפועלת כנגד גירסת התובעים, הינה העובדה שהקניות בכל התחומים - מוצרי מזון, דלק, פירות וירקות, בתי מרקחת, נעלים מסעדות וכיוצא באלה, נעשו באמצעות כרטיס אשראי, ולא במזומן (עדות התובעת ע' 25), שעה שמצופה, שמי שבידיו הכנסות לא מדווחות ("כסף שחור") ישלם הוצאות ובמיוחד מותרות, או חלקן לפחות, במזומן.

האם הוצגו ראיות ממשיות ומשכנעות על הכוונה להערים על שלטונות המס?
16.     פרט לעדות התובעת לפיה היתה רשומה כעובדת של מר א', שעה שלא קיבלה כסף בפועל, וכי היה הסדר כלשהו בין המנוח למר א', שטיבו אינו ברור, לא הובאה כל ראיה ממשית שניתן להסיק ממנה כי דוחות המס היו כוזבים.
נהפוך הוא, המנוח היה בדיון במס הכנסה לגבי דוחותיו (דיון שהתובעת השתתפה בו, כאמור לעיל), ולא הובאה כל ראיה כי בעקבות דיון זה תוקנו השומות, מכאן המסקנה הינה כי דוחותיו התקבלו, מה גם שאין אדם משים עצמו רשע, ומן הסתם שכנע את פקיד השומה כי מדובר בדיווח אמת.

אף אם אין הדבר כך, התובעים לא מצאו לנכון להזמין את פקיד השומה למתן עדות בדבר הדיון לגבי הדוחות, ותוצאותיו.

בע"א 701/87 שלמה ביהם נ' חיים בן יוסף, פ"ד מד(1), 1 נקבע כי:

"לשם הוכחת הכוונה להערים על שלטונות המס, מן הנכון שתהיה ראיה נוספת אשר תצביע על כוונה כזו, וחובת ההוכחה בעניין זה היא על הטוען לאי החוקיות (ע"א 874/75 הנ"ל, בעמ' 335; ע"א 311/78 הנ"ל, בעמ' 523, 512; ע"א 533/80 הנ"ל, בעמ' 295).
במקרה דנן, לא רק שלא הוכחה הכוונה להונות את שלטונות המס, כגון על ידי הצבעה על דבר קיומה של הצהרה כוזבת לשלטונות המס (ראה, למשל, ע"א 105/69, רידר נ. מורגנשטרן, פד"י כ"ג(2) 95; ע"א 533/80 הנ"ל; ע"א 759/81 הנ"ל, בעמ' 270-269), אלא שמעדויות הצדדים עולה כי מסרו לעורך הדין על מלוא התמורה, וכי היה בדעתם לדווח לשלטונות המס על המחיר המלא." (שם, עמ' 12).

הימנעות מהבאת ראיות
17.     לאי הבאת ראיות, על ידי בעל דין שיכול היה להביאן, השלכה לנטל הרובץ עליו. המנעות זו מהעדת עדים והצגת ראיות מקימה נגד התובעים חזקה כי אילו הביאון, היו פועלות נגדם (ראו ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר בע"מ, פ"ד מ"ד (595); ע"א 465/88 הבנק למימון נ' מתיתיהו, פ"ד מ"ה (4) 651).

בתי המשפט ייחסו חשיבות רבה ומשמעות ניכרת לעובדה שבעל דין אינו מזמן עד אשר יכול להעיד וצריך להעיד מטעמו. בע"א 620/74 יוסף מור נ' פלונית, פ"ד ל (1) 218, קבע בית המשפט, לאמור:

"הימנעות זו על פי כללי ההיגיון יכול שתשמש יסוד למסקנה, כי הראיה לא תועיל לאותו בעל דין אלה תזיק לו, שאילו הייתה מוציאה צדקתו לאור, על שום מה להביאה?

לשון אחרת: הימנעותו של בעל דין מהביא ראיה שכזאת מוסיפה תוספת משקל לראיותיו של בעל דין יריב...". (שם, בעמ' 228)

לבד מהעדים שבשליטת התובעים, והראיות שיכולים היו בנקל להציג (כמפורט לעיל), הרי שהתובעים יכלו להזמין עדים באמצעות בית המשפט, לרבות את פקיד השומה.
עדותה של התובעת בנוגע להכנסות נוספות של המנוח הינה עדות יחידה כמובנה בסעיף 54 (2)+(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, וזקוקה לסיוע. הואיל והתובעת עצמה העידה כי מסרה פרטי כזב, הרי שלא אוכל להסתפק בעדותה ללא סיוע, גם אם אעשה שימוש בכלל 'פלגינן דיבורא' (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קלד ע"ב) ואקבל חלק מעדותה.

מצבו הרפואי של המנוח
18.     טענה נוספת בפי הנתבעות הינה כי המנוח סבל מבעיות רפואיות בתחום האורטופדיה מתחילת שנות השמונים. לפיכך פוטנציאל הכנסותיו לא גדל, וכן כי כושר עבודתו ירד עם הזמן. מראיות הנתבעות עולה כי המנוח עבר תאונת עבודה ביום 3.12.89 במהלכה השתמש בסכין יפנית לחיתוך וסבל מפגיעה ביד שמאל, על פי הצהרתו בהודעה על פגיעה בעבודה שהגיש למוסד לביטוח לאומי, לפיה המנוח סבל מ"פצע בלתי רגיל" (נספח ז' לתיק המוצגים).

כן עבר המנוח תאונת עבודה, ביום 15.11.90, במהלכה החליק ונקע את הרגל.

המנוח עבר תאונת עבודה, ביום 20.6.91, במהלכה נפל ממדרגות עליית הגג, והגיש תביעה לדמי פגיעה וקיבל תעודה ראשונית לנפגע בעבודה, לפיה "נחבל בקרסול" וכן נרשם שם כי קיימת "חבלה ביד ימין" (נספח ט' לתיק המוצגים).

המנוח עבר תאונת עבודה, ביום 13.11.91, במהלכה פתח מכסה רדיאטור במכונית שהיתה במוסך, מים פרצו והמנוח ניכווה בכף היד הימנית כולל האצבעות. הוגשה תביעה לדמי פגיעה וקבלת תעודה ראשונית לנפגע בעבודה (נספח י' לתיק המוצגים).

המנוח עבר תאונת עבודה, ביום 20.8.92 במהלכה נפגע במרפק ימין בעת בדיקת רכב. הוגשה תביעה לדמי פגיעה וקבלת תעודה ראשונית לנפגע בעבודה, לפיה המנוח סבל מכאבים במרפק ימין (נספח יא' לתיק המוצגים).

המנוח עבר תאונת עבודה, ביום 29.6.93, במהלכה תוך כדי עבדוה בזמן הרמת משא כבד חש כאבים בעמוד שדרה תחתון מאז כאבים והגבלה בכיפוף, על פי הודעה על פגיעה בעבודה שהגיש למוסד לביטוח לאומי, עם תעודה ראשונית לנפגע בעבודה (נספח יב' לתיק המוצגים מטעם הנתבעות).

המנוח עבר תאונת עבודה, ביום 10.5.95, במהלכה תוך כדי הכנסת גיר לרכב שעמד על הליפט, החליק הגיר ונמתחה לו הכתף הימנית. על פי הצהרתו בהודעה על פגיעה בעבודה שהגיש למוסד לביטוח לאומי נפגעה בתאונה כתף ימין. הוגשה תביעה לדמי פגיעה ותעודה ראשונית לנפגע בעבודה, לפיה המנוח סבל מ"כאבים והגבלה באבדוקציה" (נספח יג' לתיק המוצגים).

המנוח עבר תאונת עבודה, ביום 4.6.97, במהלכה נפל במוסך וסבל מפגיעה ביד ימין, על פי הצהרתו בהודעה על פגיעה בעבודה שהגיש למוסד לביטוח לאומי "חשש לשבר". תביעה לדמי פגיעה ותעודה ראשונית לנפגע בעבודה לפיה המנוח סבל מ"כאב עצום במרפק ימין, והגבלה בכיפוף" (נספח יד' לתיק המוצגים).

המנוח עבר תאונת עבודה, ביום 11.10.98, במהלך הזזת דלתות בעסק, נתפסה יד שמאל של התובע וחלק מאצבעו השמאלית נכרתה. הוגשה תביעה לדמי פגיעה וטופס לקביעת נכות מעבודה. על פי הצהרתו של המנוח, סבל מרגישות בקצה האגודל. מאחר ולטענתו סבל מרגישות לחומרים שונים איתם עבד, לא יכול הוא לבצע את אותן עבודות שביצע קודם לתאונה (נספח טו' לתיק המוצגים).

כן עבר המנוח מספר תאונות דרכים, במהלכן נפגע בגופו. כעולה מהתיק הרפואי ובכלל זאת תיק רפואי פיזיותרפיה מקופת חולים, בהם מתוארים טיפולים משנת 1993 ועד לשנת 1999, בגין כאבים ומגבלות בגב התחתון, בברכיים, בשורש כף יד ימין (נספח טז' לתיק המוצגים).

שלושה תיקים מארכיון מקופת חולים הכללית, הכוללים תיעוד מעברו של המנוח ומתאונות קודמות שהיו לו, צורפו כנספח יח' לתיק המוצגים), מהם עולה כדלקמן:
א.     בבדיקת CT שביצעו למנוח ביום 23.8.93 יש עדות לבלט דיסק באיזור L5-C1.
ב.     בחודש אוקטובר 93 התלונן המנוח על כאבי גב מותניים עם הקרנה לרגל הימנית.
ג.     מאז שנת 1983 התלונן המנוח, מעת לעת, על כאבים בגב תחתון.
ד.     המנוח נפגע בתאונת דרכים ביום 4.12.00 במהלכה נפגע בצוואר ובאצבע רביעית ביד ימין ובגב התחתון.
ה.     בשנת 1994 עבר המנוח תאונת אופנוע בעבודה וכתוצאה ממנה סבל מכאבים ברגל שמאל ושורש כף יד ימין.
ו.     המנוח סבל מהשמנת יתר.

הנתבעות טוענות כי לאור פגיעותיו ובעיותיו הרפואיות צפוי היה המנוח במהלך השנים להשתכר באופן מופחת, בהשוואה לשנים עברו.

סיכום ביניים
19.     גישות הצדדים שונות הן. התובעים, בניגוד לעמדת הנתבעות, כפי שפורטה לעיל, טוענים כי לאור הכנסתו הגבוהה של המנוח שהיתה גבוהה משילוש השכר הממוצע במשק, יש לקבוע את אובדן הכנסתו על פי שילוש השכר הממוצע במשק שעומד נכון ליום הגשת סיכומיו על סך 7,868 ₪ וסך הכל 23,604 ₪ לחודש.
דחיתי את טענות התובעים באשר לא זו בלבד שלא הוכחו, אלא שהתובעים נמנעו מלהביא ראיות שיכולים היו להביאן.
כך ייתכנו מקרים שבהם ברור שהמנוח או המנוחה לא דיווחו כלל על הכנסותיהם לאור אופי הפעילות, כגון בפרשת פלוני דלעיל, המצדיקים סטייה מן הכלל שהדיווח משקף את ההכנסות, וייתכנו אף מקרי ביניים.
דעתי הינה שמקרים כגון זה שבפנינו, כאשר בעל העסק מדווח לרשויות המס, ואף דן עימם בקשר עם הכנסותיו, ואלה לא נוקטים בעקבות כך בהליכים נגדו, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי כגון פסילת ספרים, שומה לפי מיטב השפיטה וכיוצא באלה, אין לקבוע כי הכנסותיו היו גבוהות בשיעור ניכר, כפי שמבוקש במקרה דנן.
לפיכך אני קובע כי הכנסותיו של המנוח מהמוסך הינן כפי שדווחו לפקיד השומה.

ממוצע ההכנסות החודשי העולה מדוחות מס ההכנסה אשר הוצגו בפני (1995 - 2000) עומד על כ- 5,500 ₪ לחודש, ברוטו. עוד עולה מדוחות אלו שהכנסתו של המנוח עלתה באופן עקבי לאורך השנים, אולם בניגוד לדברי התובעים, עליה זו אינה עולה לכדי 30%. לדוגמא: הכנסות המנוח המדווחות בשנת 1997 עלו רק ב 3% לעומת אלו של שנת 1996. יצויין שבשנה זו עלה מדד המחירים לצרכן בלמעלה מ 10%. כמו כן, הכנסות המנוח בשנת 1998 עלו אך ב 6% לעומת אלו של שנת 1997. בשנה זו עלה מדד המחירים לצרכן ב 7%.
לאור האמור, בדבר מכירות רכבים וכן הכנסה ממכירת תמונות, אני קובע את שכרו של המנוח, הן לעבר והן לעתיד, על סך 11,000 ₪,דהיינו 10% יותר משכרו החודשי הגבוה ביותר, שכרו בשנת 2000. בקביעה זו לקחתי בחשבון גם את האפשרות כי למנוח היו רווחים כלשהם מהמקורות הנוספים האמורים לעיל.

בעניין זה אוסיף, כי בת"א (מחוזי יר') 4158/02 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' משטרת ישראל, תק-מח 2006(4), 9544, קבעתי את שכרו של המנוח שם בהתחשב בפוטנציאל הקידום הגלום בעבודה בסקטור הציבורי, פוטנציאל אשר באותו המקרה הוכח קיומו. שונה הדבר כאשר עסקינן בעסק עצמאי אשר כשם שיכול הוא לצמוח כך יכול הוא להגיע למצב של חדלות פירעון. יצויין כי בעניין זה הושם הדגש אף על הערך הנמוך במיוחד בו נמכר חציו של המוסך.
כמובן שלא תמיד הדוחות הכספיים יעמדו בדד במערכה. ייתכנו מקרים בהם העסק המדובר הינו עסק חדש בשלבי הקמה, אולם מוכח שערכו גבוה באופן ניכר מהעולה מדוחותיו הכספיים. במקרה כגון זה ייטה בית המשפט להעריך את פוטנציאל ההכנסות של העסק אף בנפרד מהדוחות הכספיים. אין הדבר כך במקרה דנן מאחר שענייננו בעסק ותיק אשר לדברי התובעים הינו עסק משגשג בעל מספר מחלקות ומספר רב של לקוחות, מכאן שהדוחות הכספיים הם אלו המשקפים נאמנה את הכנסותיו של העסק.

השתכרות האלמנה
20.     התובעים טוענים כי התובעת לא עבדה ולא השתכרה עובר לתאונה, וכי היתה רק רשומה אצל מר א', זאת לצורך חישוב הפסד התלויים, ולפיכך יש להתחשב בהכנסה בשיעור שילוש השכר הממוצע במשק.
אינני יכול לקבל את גירסת התובעת באשר היא אינה עקבית ואינה הגיונית, בלשון המעטה.
מצד אחד טוענת התובעת כי היתה רשומה אצל מ' א', וכי הוצא לה תלוש משכורת, ומצד שני, המנוח רצה שהיא תהיה במוסך כי:

"היה חשוב לע' שאעזור לו בפיקוח על הפעילות במוסך שכן ע' סמך עלי... הייתי עבורו מעין נציגה לבדוק שהכל עובד כמו שצריך..." (סעיף 50 ואיך לתצהירה).

סביר יותר להניח לאור עדותה כי בפועל עבדה, והסידור של רישומה היה לצורך רווח משני בחישוב מס.
אינני נותן אמון בעדותה של התובעת, המשתנה בהתאם לראשי נזק השונים, כשהיא מבקשת "לרקוד בשתי חתונות", בו זמנית.
כמו כן אינני נותן אמון בעדותה לגבי מכירת העסק לשותף בנזיד עדשים מפאת מצבה הנפשי, במקום להגיע עימו לעימות, כדבריה:

"לא נקטתי בהליכים משפטיים. ויתרתי. רציתי לשמור על הילדים". (ע' 29).

הנה כי כן, התובעת מנהלת תיק זה שלפני במשך כשלוש שנים, תוך הגשת בקשות שכללו תיקון כתב תביעה, הוספת מסמכים וכיו"ב, ואינה מוותרת על אף טענה אפשרית.

בכתב התביעה המתוקן לא חזרה התובעת על הטענה לפיה "מאז התאונה לא חזרה התובעת לעבודה" (סעיף 12). התובעת מבקשת להסתמך הן על עדותה והן על חוות הדעת פסיכיאטרית שהוכנה ע"י ד"ר לוי וצורפה לתיק, על מנת להכריע בדבר מעמדה.

במהלך המשפט לא מיניתי מומחה בתחום הפסיכיאטריה לעניין מצבה הנפשי של התובעת, באשר תביעה זו שלפני הינה תביעת העזבון והתלויים, במסגרת חוק הפיצויים, ואינה תביעה עצמאית במסגרת 'הלכת אלסוחה' (רע"א 444/87 אבו סרחאן אלסוחה נ' עז' דהאן ז"ל, פ"ד מד(3), 397).
על פי הלכת אלסוחה ניתן לתבוע בגין פגיעה נפשית בקרוב משפחה, כדברי הנשיא מ' שמגר:

"אשר על כן דעתי היא כי עניין הפגיעה הנפשית בקרוב המשפחה נכנס אף הוא לגדר חוק הפיצויים. המבחנים יהיו זהים לאלו שהובאו בפרוטרוט בדוננו לעיל באחריות לפי דיני הנזיקין.

"יש להוסיף בהקשר זה, כי על פי עיקרון ייחוד העילה, מי ש"תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק הפיצויים, מקנה לו עילת תביעה על פי החוק האמור, לא יוכל לתבוע פיצויים בגין נזק גוף על פי פקודת הנזיקין (סעיף 8(א) לחוק הפיצויים); אולם, הוראותיה של פקודת הנזיקין יחולו בכל המקרים בהם יתרחש הנזק שלא ב"תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק הפיצויים (למשל, נזק בעקבות טביעת ילד בבריכה או אסונות דומים)." (שם, פסקה 22(ב)).

עוד לעניין זה יפים דברי המחבר א' ריבלין במאמרו: 'פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני' - מגמות הרחבה, ספר שמגר, חלק ג', תשס"ג- 21, בסיימו את המאמר במילים אלה (בהתייחס לחוק הפיצויים):

"השיקולים המערכתיים, לאמור, החשש מפני ריבוי תביעות, הם שיקולים מיוחדים שאינם תואמים, בהכרח, את שיקולי הצדק המתקן ואת תכלית ההרתעה האופטימלית. לצורך השגת תכלית הצדק המתקן - ראוי, ככלל, לפצות בגין כל הנזקים המהותיים ובכללם נזק לא מוחשי ונזק עילתי וכך גם מבחינת השגת תכלית ההרתעה האופטימלית. את השיקולים המערכתיים אין לכרוך ולתלות איפוא בבסיס העיוני של דיני הנזיקין, כשם שאין לתלות את מגבלות הפיצוי הקיימות במסגרת חוק הפיצויים (הן בגין הנזק הממוני והן בגין הנזק הלא ממוני) בתכליות המאפיינות את דיני הנזיקין. המגבלות האמורות נועדו למטרה אחת - להקטין את עלות החוק; מחירה של הרחבת האחריות יצא בהצרת שיעור הפיצוי. כללו של דבר: השגת תכליות מערכתיות, בדרך של הצרת הזכאות לפיצויים על פי טיב הנזק, עשויה להביא לשימוש לא קוהרנטי בכללי המשפט". (ספר שמגר, 67).

(כן ראו: רע"א 5823/95 ציון נ' צח, פ"ד נ"א(2), 267; ע"א 6696/00 ביה"ח המרכזי עפולה נ' יעל פינטו, תק-על 2002(3), 2648).

21.     יחד עם זאת התובעת טוענת בתצהיר עדותה הראשית כמו גם בסיכומיה כי: "מאז התאונה לא עובדת התובעת והיא גם לא יכולה לעבוד, בשל הטראומה הנפשית הקשה שפקדה אותה, כתוצאה מן התאונה בה נהרג בעלה ונפצע בנה, אשר אירעה לנגד עיניה ממש".
טענותיה של התובעת לעניין חוסר יכולת לעבוד בגין נזק נפשי שנגרם כתוצאה מתאונות דרכים - אשר התרחשה לנגד עיניה - בה נהרג בעלה ובה נפצע בנה, הינן טענות מובהקות העשויות ליפול בגדר הלכת "הקרוב הנעדר" הנוכח, ובגינן עשויה היא להיות זכאית לפיצוי בתביעה עצמאית על פי הלכת אלסוחה בתנאי שתעמוד בתנאים שנקבעו בהלכה זו. לפיכך אין לטענות אלה כל מקום בתביעה הנדונה במסגרת תיק זה בתביעת תלויים או בתביעת עיזבון.
התובעת אינה טוענת לנזק נפשי או לחוסר יכולת לעבוד כתוצאה מפטירתו של בעלה, כשלעצמה. כמו כן, התובעת לא טוענת ומעולם לא טענה, לדעת הנתבעות, כי חוסר יכולתה לעבוד נובע מן הצורך למלא בכל שעות היום את נוכחותו של בעלה בבית. בתצהירה ובסיכומים מתמקד ב"כ התובעת - פעם אחר פעם - בטענה בדבר טראומה הנפשית שנגרמה לה, לטענתה, כתוצאה מן העובדה כי התאונה המחרידה - אשר גרמה לפטירתו של בעלה ולפציעתו, כך נטען, של בנה - התרחשה ממש לנגד עיניה.

אפשרות זו נבחנה בפועל על ידי התובעת במסגרת הליך זה. לפיכך הוריתי על דחיית דיון שהיה קבוע להמשך שמיעתה ראיות, אולם בסופו של דבר החליטה התובעת שלא להגיש את התביעה, בשלב זה.

22.     מכל מקום, בין אם לתובעת עילת תביעה עצמאית על פי 'הלכת אלסוחה' בגין הפסדי ההשתכרות שנגרמו לה כתוצאה מן התאונה נשוא התביעה ובין אם לאו, הפסיקה לא הכירה בתביעה של תלויים או עיזבון בטענה כי על הנתבע לפצות את האלמנה בגין הפסדי השתכרות שנגרמו לה כתוצאה מפטירת בן הזוג, שכן האלמנה לא נכנסת בגדר המונח "נפגע" ובגדר תביעה התלויים או העיזבון לא ניתן לפסוק להם עצמם פיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם עצמם.

בע"א 64/89 חיים גבאי נ' מלכה לוזון, פ"ד מח(4) 673, חזר בית המשפט והדגיש כי במסגרת תביעות תלויים ועיזבון, אין מקום לפיצוי על הפסד השתכרות של האלמנה, שכן היא אינה "נפגעת" כלשונו של כב' השופט א' מצא:

"עילה לפיצוי על הפסד השתכרות עשויה להיות רק למי שנפגע בתאונה ("נפגע" כהגדרתו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975) וסבל הפסד השתכרות עקב כך, והמשיבה אינה בגדר נפגעת הזכאית לתבוע פיצוי ישיר על ההפסד שנגרם לה."
(שם, 681).

יכולת השתכרותה של התובעת, והעובדה כי עבדה והשתכרה לפני התאונה נשוא התביעה, נלקחת בחשבון אך במסגרת חישוב אובדן התמיכה לתלויים. בעניין זה ציינו כי מצד אחד התובעת מעידה שלא עבדה כלל, ומצד שני העד מטעמה, מר עמי מייידליש העיד כי ראה אותה פעמים רבות במוסך, במשרד, במקום שהיה מיועד לכמה פקידות (פרו' 23.5.05, עמ' 9).
לאור האמור, יש לערוך את חישוב אובדן התמיכה בהסתמך על הכנסותיו של המנוח והכנסותיה של האלמנה, אשר אין חולק כי ניהלו קופה משותפת.

עניין זה נדון בע"א 3457/04 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' סי יונה, קטין, תק-על 2006(3), 504 , 507 (2006), וכך נקבע שם:

"שנית, יש לשקול האם יש לבצע, את חישוב הפיצוי בגין "השנים האבודות", לפי שיטת הידות, בהתאם לעקרונות שנקבעו בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם), או שמא, לאור הממצאים שנקבעו לגבי המקרה המסוים, מן הראוי לסטות משיטה זו; הכל, באספקלריה של מטרת הפיצוי, כפי שהותוותה בהלכת אטינגר. ככל שיבחר בית המשפט לנקוט בשיטת הידות, נראה, על פני הדברים, כי אין להתחשב, במקרה זה, בהכנסת האישה (בהיעדר "קופה משותפת"), וכי מספר הידות שיש לבסס עליו את הפיצוי עבור השנים האבודות הוא חמש: ידת המנוח, ידת משק הבית, ידת החסכון וכן שתי הידות המיוחסות לבנות. אכן, בעניין פינץ הנ"ל נקבע כי יש תמיד לבחון את מצבו המשפחתי הקיים, הידוע, של הניזוק - ולא את המצב המשפחתי "הרעיוני". (שם, 507).

באותו העניין, הוכח שפני בני הזוג היה לגירושין, על כן קובע כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין כי אין להתחשב בהכנסות האישה, אולם כאשר עסקינן בבני זוג החיים יחדיו, אזי, כאמור, יש להוסיף את הכנסת האלמנה לקופה המשותפת ואת ידתה למספר ידות המשפחה.

לפיכך, חישוב אובדן התמיכה ייעשה בהתחשב בהשתכרותה של התובעת לפני התאונה. כמו כן, יש לערוך את החישוב בהנחה כי גם אחרי התאונה עבדה התובעת והשתכרה שכר דומה, שכן בחירתה שלא לחזור לעבוד ולהשתכר אחרי התאונה הינה בניגוד לחובתה להקטנת הנזק ויש להתעלם ממנה (ראו: ע"א 3907/02 עז' המנוחה וייס ז"ל נ' סלע חברה לביטוח בע"מ. פד"י נח(2), 721; א' ריבלין, תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית בהוצאת גדין, ע' 923).

שכרה של התובעת
23.     התובעת עבדה כפקידה במשרד המוסך במחלקת פחחות רכב.

מדו"ח השומה לשנת 1998 (נספח ג' לתיק המוצגים) עולה בבירור כי היא השתכרה סך שנתי של 42,797 ₪. מסכום זה יש להפחית סך של 6,467 ₪ מס הכנסה. יוצא, אפוא, כי היא השתכרה 3,027 ₪ בממוצע בחודש.

על פי דו"ח מס הכנסה לשנת 1999 (נספח ד' לתיק המוצגים) התובעת השתכרה סך שנתי של 51,590 ₪ בניכוי מס הכנסה 8,577 ₪. דהינו, 3,584 ₪ לחודש.

על פי דו"ח שומה משנת 2000, השתכרה סך של 54,117 ₪. מסכום זה יש להפחית סך של 9,239 ₪ מס הכנסה, דהיינו, סך 3,739 ₪ לחוד שבשנת 2000.

מטופס 106 ע"ש אלמנת המנוח (נספח ו' לתיק המוצגים) עולה כי בשנת 2001 עבדה האלמנה משך שלושה חודשים רק בחודשים ינואר, מרץ והשתכרה סך של 13,178 ₪. מסכום זה יש לנכות 1,890 ₪ מס הכנסה. בסך הכל 11,287 ₪ האלמנה השתכרה 3,762 ₪ לחודש בשנת 2001 מעבודה.

בהשוואה להכנסות של המנוח היא השתכרה כ-60% משכרו.

לפיכך מציעות הנתבעות להעריך את הכנסתה של האלמנה, לצורך חישוב התמיכה, בסך 3,900 ₪.

עולה מן האמור, כי לא מדובר בעבודה מזדמנת או חד פעמית אלא עבודה רצופה במשך שנים עד ליום התאונה. כמו כן, מדו"חות השומה, עולה כי הכנסת האלמנה בשנים המפורטות היו בממוצע כ- 4,000 ₪ לחודש (ברוטו).

רמת החיים
24.     לאור האמור לעיל, נשאלת השאלה, כאשר ישנה מחלוקת באשר להכנסות בפועל שהיו למנוח, האם יש לקבוע את הכנסותיו בחייו על פי רמת החיים של המשפחה בטרם פטירת המנוח, ובין היתר על פי קביעת שיעור הוצאות המשפחה (ראו ת.א. (ת"א) 2761/99 עזבון אילן צוקרניק נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (כב' השופט ע' בנימיני (לא פורסם) (אתר נבו) (2005); ת.א. (י-ם) 1054/98 שרביט נ' הפניקס הישראלי בע"מ (אתר נבו); (להלן: 'פרשת שרביט'), פרשת קרדוניס, דלעיל).

על פי הפרקטיקה בערכאות המבררות, מקום שישנם נתונים המאפשרים הגדלת בסיס השכר, כך נעשה.
בת.א. (י-ם) 1054/98 שרביט נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, (כב' השופט י' צבן) (לא פורסם) (אתר נבו) (2002), נאמר:

"מאידך, בדיקת שאר הנתונים, לרבות רמת החיים, אינה מלמדת על הכנסות גבוהות: אם ההכנסה היתה כפי שטוענת האלמנה, לא היתה הצדקה לקשיים הרבים בבנקים, ולחשבונות הנדחים והלא נפרעים. בבדיקת כושר ההשתכרות של המנוח יש להביא בחשבון כי שלושה חודשים טרם מותו נפגע קשה באצבעות יד ימין, וכושר השתכרותו פחת עקב כך בשעור 10% לפחות.
אינני מתעלם מהעובדה שבני הזוג רכשו דירה והיו צריכים לשלם גם החזרי משכנתא, וכי העסק פעל רק כשנתיים. אולם בקביעת הכנסות שלא דווחו אמת, יש להקפיד מאוד שכן מדובר בראיות בעל-פה הנוגדות מסמכים כתובים והצהרות של המנוח מזמן ההתרחשות. הראיות הללו הן ברובן רק בידיעת התובעים, ומטבע הדברים הם יביאו ראיות חד צדדיות הנוטות לשפר תמונת ההכנסות."

לפיכך הוסיף בית המשפט סכום לפי שיקול דעתו בהתחשב בנתונים הנ"ל. קביעה זו נבחנה בערעור שבנדון (ע"א 2291/02 שרביט אורטל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2004(3), 2475, וכב' השופט (כתוארו אז), א' ריבלין קבע כדלקמן:

"בית המשפט המחוזי העמיד את שכרו של המנוח, נגר במקצועו, על סך של 7,500 ש"ח (נטו). בקביעתו זו קיבל בית המשפט את עמדתם של המערערים כי שכרו עלה על השכר שדווח לרשויות המס. עם זאת, דחה בית המשפט את הטענה כי יש להעמיד את שכרו של המנוח על למעלה משילוש השכר הממוצע במשק. בית המשפט הביא בחשבון הדברים את העובדה ששלושה חודשים לפני מותו נפגע המנוח בתאונת עבודה ושתיים מאצבעותיו נקטעו חלקית." (שם, 2476).

ובהמשך:

"לאחר שעיינו בטענותיהם של הצדדים באנו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. שכרו של המנוח, כפי שנקבע על ידי בית המשפט מגלם הן את הכנסותיו הבלתי מדווחות, והן את עובדת נכותו הקודמת של המנוח, ואין מקום להפחית ממנו או להוסיף עליו." (שם, שם)

התובעים העידו על רמת החיים שחיו בה, והביאו ראיות על ערך דירתם. אולם, כאמור לעיל, התובעת עצמה הסבירה את הוצאת התלוש שלה בגין עבודה לכאורה אצל מר מ' א' בכך שהמנוח פעל כך על מנת להראות רמת חיים גבוהה (פרו', ע' 6). מדברים אלו עולה כי אף לשיטת המנוח, ההפרש בין הכנסתו ובין "רמת החיים" הנטענת על ידם היתה בשיעור שכרה של האלמנה. משמע, רמת חייהם תאמה את הכנסות המדווחות של שני בני הזוג, ומכאן שאף על פי מבחן זה אין לקבוע בסיס השכר משותף גבוה מהאמור.

בנוסף, הוצג מסמך מבנק משכן בע"מ לפיו לקחו הלוואה שנכון ליום 31.12.99 עמדה על סך 71,031 ₪, משמע הם נזקקו להלוואה לצורך בניית הבית, ואין ראיה כי הוא נבנה מכספים "שחורים".

ב"כ הנתבעות טוענת כי החשבונות שהוצגו, בגין ארנונה ומים, חשמל וטלפון לא ברור מתוכם אם שולמו באשר לא צורפו הקבלות. כך גם לא הוצגו קבלות או מסמכים אחרים בנוגע לרכישת המגרש עליו נבנה הבית, ולא הוצג מסמך בקשר לבעלות בנכס, דבר שהוא בשליטת התובעים. כך גם לגבי פוליסת ביטוח החיים שהיתה למנוח בחברת מגדל.

זאת ועוד, כאשר נטענת רמת חיים גבוהה אשר אינה עולה בקנה אחד עם ההכנסות המדווחות, אזי מצופה כי הוצאות רבות יוצאו במזומן ולא באמצעות כרטיס אשראי. כאמור לעיל, המקרה דנן אינו כזה.

לזאת יש להוסיף, כי ישנם לא מעטים אשר רמת חייהם גבוהה לאין שיעור מיכולתם הכלכלית, הנחזית מחשבון העו"ש. לעיל הוצגו נתוני העו"ש של בני הזוג, כפי שהעידה האלמנה. כאמור שם, על מנת לכסות את יתרות החובה בחשבון העו"ש נדרשו בני הזוג לפרוע את קופת הגמל אשר היתה בבעלות המנוח. לו היו בידיהם הכנסות נוספות, סביר כי לא היה נדרש צעד שכזה. לאור האמור, אין לפסול כי אף התובעים דנן משתייכים לקבוצה זו.

הפועל היוצא מן האמור, כי לא ניתן על סמך נתונים חלקיים, נתונים חסרים ומסמכים בלתי ברורים, לקבוע את רמת החיים וממנה לגזור את ההכנסה הנוספת, כנטען על ידי התובעים, אף לא בקירוב או על דרך האומדן.

השכר הקובע
25.     לפיכך ובשקלול כל הנתונים שהועלו על ידי הצדדים, אני קובע את בסיס השכר של המנוח לצורך חישוב הנזק על סך 11,000 ₪ ברוטו (לפני מס) נכון להיום, ואת בסיס שכרה של האלמנה על 4,000 ₪ ברוטו, נכון להיום.

בניכוי מס הכנסה (עד 25%) בסך 1,608 ₪ עומד בסיס השכר של המנוח על 9,392 ₪. שכרה של האלמנה אינו חייב במס.

לאור קביעתי זו אין אני נדרש לטענת התובעים, לפיה, מפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין ברע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' בלומה מן, תק-על 2006(3), 1861, עולה שיש לקבוע כי ניכוי מס ההכנסה קודם להגבלת השכר עד לשילוש השכר הממוצע במשק. משמעות טענה זו הינה כי כאשר מדובר בניזוק ששכרו, אף לאחר ניכוי מס הכנסה עד מגבלת 25 האחוזים, היה גבוה משילוש השכר במשק, יש לקבוע את שכרו נטו על פי שילוש השכר ולא להפחית את מס הכנסה משילוש השכר.

הפיצוי לתלויים/ לעיזבון
גיל הפרישה
26.     בעניין גיל הפרישה אציין כי בת"א (ירושלים) 2173/00 א' ע' מ' נ' אישי-ישיר חב' לביטוח בע"מ, תק-מח 2005(3), 9382, בעמ' 9394, נקבע שלאחר חקיקתו של חוק גיל הפרישה, התשס"ד- 2004 יש לקבוע את גיל הפרישה על פי הוראותיו של החוק. על פי סעיף 3 לחוק גיל הפרישה של גבר הינו גיל 67 ושל אישה גיל 62. חרף האמור, בפרק ב' לתוספת השניה נקבע כי גיל הפרישה של אישה, אשר נולדה לאחר שנת 1953, יהיה 64 "על אף האמור בסעיף 3", כלשון הסעיף.
בענייננו, על אף שעצמאיים רבים ממשיכים לעבוד אף לאחר גיל הפרישה שנקבע על פי חוק, הוכח כי מצבו הרפואי של המנוח לא היה טוב במיוחד, ובהתחשב בך כי עבודתו הינה עבודה פיזית (ויעידו על כך הרישומים הרפואיים) סביר שמצבו לא היה מאפשר את המשך עבודתו עד לגיל 75, כטענת התובעים. מנגד כיוון שהמנוח היה עצמאי אין לכבול את שיקול דעת בית המשפט לקביעת המחוקק ועל כן אני קובע כי המנוח היה ממשיך בעבודתו לכל הפחות עד הגיעו לגיל 70.

נתונים מנחים לחישוב הפיצויים
27.     לאור האמור לעיל, הכנסת משק הבית במשך תקופת עבודתם של שני בני הזוג, עומדת על סך של 13,392 ₪ לאחר ניכוי מס ההכנסה.

בחישוב תביעת התלויים, מספר הידות נקבע על פי ידת המנוח בצירוף ידות התלויים (ידת האלמנה וידות הילדים עד לגיל 18). בתקופת השירות הצבאי, דהיינו עד לגיל 21, תופחת ידת התלוי לשליש ידה.
לאור קביעתי הנ"ל, בעניין גובה השכר, אין צורך להידרש לטענה כי ילדי המנוח היו נתמכים על ידו עד גיל 25. טענה זו נטענה לאור האמור בפסקי דינה של כב' הנשיאה ב' גילאור בת"א (מחוזי חי') 447/02 עזבון המנוח משה גולובי ז"ל נ' מכבי שירותי בריאות - קופת חולים מכבי, תק-מח 2006(4), 7253 ובת"א (מחוזי חי') 394/02 עזבון המנוח אטיאס ז"ל נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2006(3), 9195 , 9196.

הזכות לפיצוי בגין אובדן השכר בשנים האבודות נקבע בהלכת אטינגר (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4), 486). באשר לחישוב תביעת העזבון בגין אובדן השכר בשנים האבודות, נקבע בהלכת פינץ (ע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2), 199), כי חישוב אובדנו של העזבון בגין השנים האבודות, לניזוק אשר כבר הקים משפחה, יהיה אף הוא על פי שיטת הידות. שם נקבע כי מספר הידות יקבע על פי צירוף ידת המנוח, מספר ידות על פי מספר הנפשות הנתמכות, בתוספת ידת משק הבית וידת החיסכון. לאחר חלוקת הכנסות משק הבית במספר הידות, יש להפחית את ידת החיסכון מהכנסתו של המנוח, ועל פי יתרת הכנסתו יש לחשב את הפיצוי לראש נזק זה.

חישוב הפיצוי לתלויים ייערך על פי 6 תקופות:
תקופה א': מיום התאונה ועד הגיעו של התובע 3 לגיל 21 - 4 ידות ושליש הידה.
תקופה ב': מיום הגיעו של התובע 3 לגיל 21 ועד הגיע התובע 4 לגיל 18 - 4 ידות.
תקופה ג': מיום הגיע התובע 4 לגיל 18 ועד יום מתן פסק הדין - 3 ידות ושליש הידה.
תקופה ד': מיום מתן פסק הדין ועד הגיע התובע 4 לגיל 21 - 3 ידות ושליש הידה.
תקופה ה': מיום הגיע התובע 4 לגיל 21 ועד פרישת האלמנה לגילמאות - 3 ידות.
תקופה ו': מיום פרישת האלמנה לגימלאות ועד המועד בו עתיד היה המנוח לפרוש לגימלאות - הקטנת הקופה המשותפת לשיעור שכרו של המנוח, חישוב לפי 3 ידות.

חישוב אובדן השכר בשנים האבודות ייערך בהתאם לתקופות הנ"ל, אולם בתוספת ידת החיסכון.

פיצוי הניתן עבור תקופה הקודמת למתן פסק הדין, יישא ריבית כדין מאמצע התקופה, ופיצוי הניתן עבור התקופה שלאחר מתן פסק הדין יהוון כמקובל.

הלכת "הגבוה מבין השניים"
28.     בע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אורנית צרור, תק-על 2006(3), 2260 (להלן: "הלכת צרור"), נקבעה הדרך בה יש להחיל את הכלל בדבר פסיקת "הגבוה מבין השניים". במקרה דנן, בו יורשי המנוח הינם אף תלוייו, ואין אחר, עומדים זה מול זה תביעת העזבון ותביעת התלויים.

תביעת העיזבון: פיצוי בגין הפסד השתכרות בשנים האבודות. פיצוי בגין נזק שאינו ממוני. הוצאות קבורה ולוויה.     תביעת התלויים: הפסדי התמיכה בתלויים. אובדן שירותי אב ובעל. הוצאות קבורה ולוויה.     

על פי הלכת צרור, כאשר תביעת העיזבון גבוהה מזו של התלויים, יש לפסוק לתובעים פיצוי בגובה הפסד ההשתכרות בשנים האבודות (הגבוה מהפיצוי בגין אובדן התמיכה של התלויים), בתוספת הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני, הוצאות הקבורה והלוויה ואובדן שירותי האב והבעל.

ניכויים
29.     מהסכומים אשר נפסקים לטובת התובעים יש לנכות את הקצבאות אשר הם מקבלים מהמל"ל.
הואיל והתאונה נשוא התביעה נכנסת בגדרה של פוליסת ביטוח סחר שהוציאו הנתבעות, וזאת מאחר והתאונה אירעה במסגרת בדיקה שערך המנוח בג'יפ לצורך מכירתו, במסגרת עיסוקו בסחר רכב, כפי שנטען בכתב התביעה, אזי אם תוכר התאונה כתאונת עבודה יהיו זכאים התלויים לגמלה במסגרת ענף התלויים. על כן, הניכוי של גמלאות המל"ל שיהא לבצע הינו ניכוי קצבת התלויים ולא קיצבת השארים המשולמת כיום.

בפניית התובעים למל"ל נדחתה תביעתם זו, אולם אלו הגישו ערעור על ההחלטה לבית הדין האזורי לעבודה ונכון להיום טרם ניתן פס"ד חלוט. בעניין זה טוענים התובעים כי הלכה היא שלא ניתן לנכות גמלאות רעיוניות. אכן נכון הדבר, גמלאות אשר לא עתידות להתקבל בגלל רשלנותו של הניזוק או מטעמים אחרים, לא ניתנות לניכוי, אולם במקרה דנן עסקינן בגמלה אשר עתידה להיות משולמת באם יזכו התובעים בהליך המתנהל בבית הדין, על כן ראויה היא לניכוי. התובעים אינם יכולים לאחוז את מקל משני קצותיו, מן הצד האחד לטעון כי החלטת המל"ל הינה סופית לעניין פסיקת הפיצויים, ומן הצד השני לערער על החלטת המל"ל ולטעון כי בטעות יסודה.

על אף האמור, מאחר שטרם התקבלה הכרעת בית הדין לעבודה, יש לנכות מסכום הפיצויים את ערך גמלת השארים משוערכת ליום מתן פסק הדין. הסכום אשר ייתכן ויידרש לניכוי (הפער שבין ערכה של גמלת השארים ובין ערכה של גמלת התלויים), באם יתקבל ערעורם של התובעים על החלטת המל"ל, יעוכב. באם יידחה ערעורם הנ"ל, ישולם סכום זה, בהתאם לקביעות בית הדין, כשהוא נושא ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין.
חוות דעתו של האקטואר שי ספיר, באשר לקצבת השארים, נערכה לפני זמן רב, ועל כן אני סבור שלא ניתן לבסס עליה את הסכום הראוי לניכוי נכון למועד מתן פסק הדין (ראו: קציר, עמ' 1532; ע"א 6129/04 אסתרינה טרטמן נ' "הכשרת הישוב" חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2005(4), 3640; ת"א (מחוזי יר') 4270/02 עזבון המנוח ציון בן ישי ז"ל נ' ישראלייזר - רעים שותפות, תק-מח 2007(1), 11715 (21.3.2007)). כמו כן, יש לעדכן את חוות דעתו של האקטואר שי ספיר לעניין ערכה של גמלת התלויים (אשר הוגשה עם סיכומי הנתבעות) על פי שיעור שכרו של המנוח, כאמור לעיל, ונכון למועד מתן פסק הדין, זאת לצורך ניכויה באם יתקבל ערעור התובעים בבית הדין לעבודה על החלטת המל"ל.
לאור כך, אני מורה לב"כ הנתבעות לערוך חוות דעת עדכניות, הן לעניין ערכה של גמלת השארים והן לעניין ערכה של גמלת התלויים. חוות הדעת ייערכו בהתאם למדדים אשר נקבעו בפסק הדין, ובהתאם לע"א 6129/04, הנ"ל, יש לנכות את תגמולי המל"ל ששולמו לתובעים עד למועד מתן פסק הדין בתוספת ריבית מאמצע התקופה.

סיכום
30.     לעיל פורטו המדדים על פיהם יש לקבוע את הפיצוי בראשי הנזק השונים ואת הניכויים. הצדדים ימציאו תוך 30 יום פסיקתא מוסכמת לחתימתי, בעניין גובה הפיצויים, בהתאם לנתונים המנחים הנ"ל.

הוצאות
הנתבעות תישאנה בהוצאות המשפט של התובעים, ובשכ"ט עו"ד בשיעור 13%, בתוספת מע"מ.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מוות בתאונת דרכים

  2. תביעת תלויים תאונת דרכים

  3. ההבדל בין תביעת תלויים תביעת עזבון

  4. אובדן תמיכת אב / אם בזמן שירותו הצבאי

  5. חישוב פיצוי לא לפי שיטת הידות

  6. שיטת הידות - ידת החסכון / ידת משק הבית

  7. ההבדל בין תביעת תלויים לתביעת שנים אבודות

  8. מוות בתאונת דרכים - בת 50

  9. מוות בתאונת דרכים - בת 68

  10. מוות בתאונת דרכים - בן 15

  11. מוות בתאונת דרכים - בן 16

  12. מוות בתאונת דרכים - בן 17

  13. מוות בתאונת דרכים - בן 18 ללא תלויים

  14. מוות בתאונת דרכים - בן 20 ללא תלויים

  15. מוות בתאונת דרכים - בן 21 ללא תלויים

  16. מוות בתאונת דרכים - בן 21

  17. מוות בתאונת דרכים - בן 23 - תאונת עבודה

  18. מוות בתאונת דרכים - בן 23 ללא תלויים

  19. מוות בתאונת דרכים - בן 26

  20. מוות בתאונת דרכים - בן 28 ללא תלויים

  21. מוות בתאונת דרכים - בן 28

  22. מוות בתאונת דרכים - בן 29

  23. מוות בתאונת דרכים - בן 30

  24. מוות בתאונת דרכים - בן 31 ללא תלויים

  25. מוות בתאונת דרכים - בן 32

  26. מוות בתאונת דרכים - בן 33 תאונת עבודה

  27. מוות בתאונת דרכים - בן 33

  28. מוות בתאונת דרכים - בן 34

  29. מוות בתאונת דרכים - בן 35 תאונת עבודה

  30. מוות בתאונת דרכים - בן 35

  31. מוות בתאונת דרכים - בן 36 בלי משפחה

  32. מוות בתאונת דרכים - בן 36

  33. מוות בתאונת דרכים - בן 37

  34. מוות בתאונת דרכים - בן 38 תאונת עבודה

  35. מוות בתאונת דרכים - בן 39

  36. מוות בתאונת דרכים - בן 40

  37. מוות בתאונת דרכים - בן 41

  38. מוות בתאונת דרכים - בן 42

  39. מוות בתאונת דרכים - בן 43

  40. מוות בתאונת דרכים - בן 44

  41. מוות בתאונת דרכים - בן 46

  42. מוות בתאונת דרכים - בן 47

  43. מוות בתאונת דרכים - בן 49 ללא תלויים

  44. מוות בתאונת דרכים - בן 49

  45. מוות בתאונת דרכים - בן 50 ובת 46

  46. מוות בתאונת דרכים - בן 50

  47. מוות בתאונת דרכים - בן 51

  48. מוות בתאונת דרכים - בן 52 תאונת עבודה

  49. מוות בתאונת דרכים - בן 54 תאונת עבודה

  50. מוות בתאונת דרכים - בן 57

  51. מוות בתאונת דרכים - בן 58 בת 48

  52. מוות בתאונת דרכים - בן 58

  53. מוות בתאונת דרכים - בן 6

  54. מוות בתאונת דרכים - בן 61

  55. מוות בתאונת דרכים - בן 65 תאונת עבודה

  56. מוות בתאונת דרכים - בן 66

  57. מוות בתאונת דרכים - בן 7

  58. מוות בתאונת דרכים - בן 72

  59. מוות בתאונת דרכים - בן 75 בת 64

  60. מוות בתאונת דרכים - בן 75

  61. מוות בתאונת דרכים - בן 83

  62. מוות בתאונת דרכים - בן 9

  63. מוות בתאונת דרכים - בת 18 ללא תלויים

  64. מוות בתאונת דרכים - בת 22 ללא תלויים

  65. מוות בתאונת דרכים - בת 39

  66. מוות בתאונת דרכים - בת 43 ללא תלויים

  67. מוות בתאונת דרכים - בת 43

  68. מוות בתאונת דרכים - בת 45

  69. מוות בתאונת דרכים - חרדי תלמיד ישיבה

  70. מוות בתאונת דרכים אשה ממוצא אתיופי

  71. פיצוי על תאונת דרכים קשה וקטלנית

  72. השנים האבודות - 7 עובדות שחשוב לדעת

  73. תביעת תלויים שהם גם יורשים - מוות בתאונת דרכים

  74. תביעת תלויים של אדם שנהרג בתאונת דרכים

  75. פיצוי לילדים שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים

  76. חישוב פיצויים - רווק שנהרג בתאונת דרכים

  77. האם התאונה בה קיפח המנוח את חייו מהווה תאונת דרכים, כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד ?

  78. תביעה לפיצויים בגין נזקי עיזבון ותלויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

  79. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון