מוות בתאונת דרכים - בן 49 ללא תלויים

השופט רון סוקול: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה, כב' השופט ח' שרעבי, שניתן ביום 20.9.2005 בת"א 1943/03. 2. ביום 20.9.2000 נפגע המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") יליד 7.3.1951, בתאונת דרכים, מאוטובוס שהיה נהוג על-ידי המשיב 1. המשיבה 2 הייתה מבטחת האוטובוס במועד התאונה. המנוח פונה לבית החולים איכילוב בתל-אביב. לאחר מכן הועבר להמשך אשפוז בבתי חולים אחרים עד שבסופו של דבר, ביום 11.2.2004, בעת שהיה מאושפז בבית החולים "רעות" בתל-אביב, הלך לעולמו. 3. לבית משפט קמא הוגשה תביעתם של המערערים - עיזבון המנוח ויורשיו - לקבלת פיצויים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). 4. בית משפט קמא קבע כי מותו של המנוח נגרם עקב התאונה, ועל כן המערערים זכאים לפיצויים, הנובעים ממותו של המנוח, על-פי הוראות החוק. 5. בהתאם פסק בית המשפט לתובעים פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני שנגרם למנוח בתאונה בשיעור של 25% מהסכום המקסימלי (כאמור בתקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו-1976 (להלן: "תקנות הפיצויים")). בית משפט קמא קבע כי יש לחשב את פוטנציאל השתכרותו של המנוח לפי שכר חודשי של 4,000 ₪. הואיל ובעת פטירתו לא היה המנוח נשוי ולא הותיר אחריו ילדים, ובהיעדר כל ראיה על תלויים אחרים במנוח, פסק בית המשפט לעיזבון פיצוי בגין אבדן ההשתכרות בשנים האבודות לפי שיעור של 33% מהשכר החודשי. כן נפסקו לעיזבון פיצויים בגין הפסד שכר בתקופת אשפוזו של המנוח, הוצאות ועזרת צד ג' בתקופה זו. סופו של דבר, בית משפט קמא פסק לתובעים פיצוי בגין כאב וסבל כאמור - מבלי שחישב את סכומו; הפסדי השתכרות בעבר סך של 29,015 ₪; פיצוי בגין אבדן השתכרות בשנים האבודות בסך של 207,866 ₪; ופיצוי בגין הוצאות ועזרה בעבר בסך של 24,000 ₪. לסכום הפיצויים הוסף שכר טרחת עו"ד ומע"מ. 6. בערעורם העלו המערערים מספר טענות נגד פסק הדין. הטענה הראשונה שהועלתה הייתה כי טעה בית המשפט משקבע כי לצורך חישוב הנזק הלא-ממוני יש לקבוע שהמנוח נפטר בעקבות התאונה. המערערים טענו כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין מותו של המנוח לתאונה, ולפיכך ביקשו כי הנזק הלא-ממוני יחושב בהתאם לשיעור נכותו של המנוח עובר לפטירתו (100%). לחלופין טענו כי יש לחשב את הנזק הלא-ממוני על-פי תקנה 2 (א)(1) לתקנות הפיצויים, ובהתאם לפסוק לו פיצוי בגין 800 ימי אשפוז. המערערים טוענים גם כי טעה בית המשפט כשקבע את בסיס השכר של המנוח על סך של 4,000 ₪ לחודש. לעניין חישוב הפיצוי בגין אבדן השתכרות בשנים האבודות, טענו כי יש לחשב את ההפסד לפי שיטת הידות תוך התייחסות למשפחה רעיונית. לבסוף טענו כי טעה בית המשפט משנמנע לפסוק שכר אפוטרופוס למנוח והוצאות קבורה ולוויה לעיזבון. 7. במהלך הדיון בפנינו הודיעה באת כוח המערערים כי את עיקר הערעור היא מבקשת למקד בשאלת חישוב הפיצוי בגין הנזק הלא-ממוני המגיע לעיזבון על-פי תקנות הפיצויים. לטענתה, תקנה 4 לתקנות הפיצויים איננה שוללת את האפשרות לפסוק פיצוי על-פי תקנה 2(א)(1) על-פי מספר ימי האשפוז של המנוח. הקשר הסיבתי בין התאונה לפטירה 8. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתאונה. את מסקנתו זו השתית על מספר נימוקים, ודומה שאין מקום להתערב במסקנותיו. אזכיר כי בחוות הדעת של פרופ' היס מהמכון לרפואה משפטית, נאמר מפורשות כי "לפיכך סביר להניח שקיים קשר סיבתי בין הנזקים מהתאונה מתאריך 20 בספטמבר 2000 לבין מותו בתאריך 11 בפברואר 2003". עוד אזכיר כי גם אם התגלו מחדלים בטיפול במנוח, כפי שנטען על-ידי באת כוח המערערים, הרי אין בכך כדי לשנות את התוצאה. כבר נפסק כי עקרון ייחוד העילה מקים מחסום מפני תביעת הנפגע כלפי מזיקים נוספים, לרבות כלפי רופא שהתרשל בטיפול (ראה סקירה בספרו של א' ריבלין תאונות הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים מהדורה חדשה, עמ' 417-418). מכל מקום, לא הובאה כל ראיה על רשלנות כלשהי של המטפלים, וגם מטעם זה דין הטענה להידחות. על כן צדק בית משפט קמא משקבע כי את הנזק הלא-ממוני יש לחשב בהתאם להוראות הנוגעות לתביעת עיזבון של מי שנפגע בתאונות דרכים. בהערת אגב אעיר גם כי קבלת הטענה הייתה משמיטה את הבסיס לחלק נכבד מראשי הנזק שנפסקו למערערים, ובמיוחד את הבסיס לפסיקת פיצויים בגין אבדן ההשתכרות ב"שנים האבודות", שכן נזק זה, אם היתה עומדת להם תביעה נפרדת לגביו, היה עליהם לתבוע מהמעוול הנוסף (ראה ע"א 248/86 עזבון חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 529). חישוב הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני 9. תקנה 2(א)(1) לתקנות קובעת: 2. חישוב הפיצויים (א) בכפוף לאמור בתקנה 3, סכום הפיצויים יהיה סך הכל של אלה: (1) שני פרומיל מן הסכום המקסימלי כפול מספר הימים שבו היה הניזוק מאושפז בבית חולים, במוסד לטיפול בחולים או בנכים בשל התאונה; [...] תקנה 4 לתקנות הפיצויים קובעת: 4. הפיצויים במות הניזוק נגרם מותו של הניזוק כתוצאה מן התאונה, יהיה סכום הפיצויים לעזבונו עשרים וחמישה אחוזים מן הסכום המקסימלי. המערערים טוענים כי מקום שבו חלף זמן בין הפגיעה בתאונה לבין מותו של הנפגע, תקנה 4 אינה מוציאה מתחולתה את תקנה 2(א)(1), ועל כן זכאי עיזבונו של המנוח לתבוע פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני לפי אחת משתי החלופות. אין טענה כי ניתן לתבוע פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני בשתי החלופות כאחד. עוד טוענים המערערים כי המנוח אושפז למשך 800 ימים, ולכן יש לפצותו בגין כל תקופת האשפוז. 10. טענה זו, אף כי לרגע יש בה כדי לשבות את העין, דינה להידחות. בע"א 116/81 עיזבון המנוח אהרון קנאפו נ' ארנון תוסיה כהן, פ"ד לו(4) 580, אומר השופט ברק: המסקנה המתבקשת היא, כי משנפטר הניזוק כתוצאה מן התאונה, וטרם קיבל פיצוי בגין הנזק הלא ממוני, זכאי העיזבון לפיצויים במסגרת תקנה 4 לתקנות הפיצויים, ובמסגרת זו בלבד. אכן, פירוש שונה עשוי להביא לסיכול מטרת המחוקק. אם אמנם זכאי העיזבון לתבוע את הפיצויים, שעובר למותו זכאי היה הניזוק לתבוע, הרי במקרים רבים פיצויים אלה עולים על 25% מהסכום המאקסימאלי, אם בשל ימי האשפוז בבית החולים ואם בשל אחוזי הנכות. לא זו הייתה כוונת החקיקה. 11. הכרה בזכות תביעה חלופית לעיזבון, בין על-פי תקנה 2 ובין על-פי תקנה 4, עשויה לפתוח פתח גם להוכחת הנכות ממנה סבל הנפגע עובר למותו ולתביעת פיצוי המחושב על-פי נכות זו. פתיחת פתח שכזה תביא לכך כי כמעט בכל מקרה שבו נגרם מותו של אדם, ניתן יהיה להוכיח כי עובר למותו מצבו הרפואי היה כזה שהיה מזכה אותו בנכות בשיעור נכבד, ונמצא כי בפועל לא יהיה כל קיום להוראת תקנה 4. 12. ההוראה בעניין הגבלת הפיצוי בגין הנזק הלא-ממוני שנגרם לנפגע בתאונת דרכים, כמו גם לעיזבון הבא בנעליו, נועדה לאזן בין אינטרסים שונים. המחוקק החליט במודע להגביל את סכומי הפיצוי ולקבוע מצבים סטנדרטיים לחישוב הפיצויים אשר אינם מתחשבים בנסיבותיו האינדיבידואליות של כל מקרה (ריבלין הנ"ל, עמ' 748-749). זוהי מגמת המחוקק שיש לכבד, גם אם ברור כי במקרה מסוים התחשבות בנסיבות המיוחדות הייתה מביאה לתוצאה אחרת. 13. בכל מקרה, אציין כי לא ניתן לפצות נפגע בגין נזק לא-ממוני על-פי תקנה 2(א)(1) לתקופה העולה על 500 ימי אשפוז, שכן הפיצוי מוגבל לסכום המקסימלי הקבוע בסעיף 4(א)(3) לחוק. אבדן השתכרות בשנים האבודות 14. המנוח עלה לישראל בשנת 1999. לאחר עלייתו לישראל למד כחמישה חודשים באולפן, ולאחר מכן החל לחפש עבודה. לבית משפט קמא הובאו ראיות רק על עבודה זמנית בשכר שאפילו אינו מגיע לשכר מינימום. בית המשפט חישב את אבדן ההשתכרות על בסיס שכר מינימום, ואת בסיס השכר לאבדן ההשתכרות בשנים האבודות לפי שכר של 4,000 ₪ (נטו) לחודש. 15. הערכת אבדן השתכרות של מי שטרם החל לעבוד מבוססת על הערכת והסקת מסקנות של בית המשפט. הערכות אלו מתבססות על גילו של הנפגע, על עיסוקו בעבר, על הערכת סיכויי ההשתלבות בשוק העבודה וכדומה. לגבי קטינים מקובל לחשב את הפסדי שכרם לפי שכר ממוצע במשק (ראה ע"א 612/84 מרגלית נ' מרגלית, פ"ד מא(3) 514, 518; ע"א 1433/98 סועד חמד נ' גנאיים אחלם, דינים עליון, נז 131; ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, דינים עליון עד 759). כך גם לגבי צעירים שנפגעו בטרם גיבשו מסלול מקצועי מוגדר ובטרם בחרו בנתיב השתכרות קבוע (ראה ע"א 1134/98 אופירה מוגרבי נ' מימון, פ"ד נה(1) 729, 736; ע"א 5052/92 שיק נ' מטלון, דינים עליון לט 237). 16. כאשר עוסקים בהערכת השתכרותו הפוטנציאלית של עולה חדש שהגיע לישראל בגיל מבוגר יותר, אין מקום להפעלת החזקה בִדבר שכר ממוצע במשק. אדם בגיל זה מגיע כבר עם מטען אישי, וניתן להעריך ולשער את מסלול השתלבותו הצפוי בשוק העבודה בישראל (ראה, למשל, את התייחסות בית המשפט בע"א 8216/99 עזבון המנוח סמיון פרידמן ז"ל נ' רפפורט, דינים עליון נט 372, שם נקבע כי פוטנציאל ההשתכרות של נפגע שהיה עולה חדש, עולה על השכר הממוצע, וזאת על-פי כישוריו עובר לעלייתו). 17. בית משפט קמא העריך, על-פי הראיות ששמע, כי פוטנציאל השתכרותו של המנוח בעבר היה בשיעור שכר המינימום, ולעתיד כ-4,000 ₪ (נטו). בית המשפט ציין בסעיף 47(א)(1) לפסק דינו: אני מעריך כי המנוח היה מוצא עבודה תוך זמן קצר אלמלא פטירתו, ובוודאי שהיה משתכר (מכח הדין) את שכר המינימום במשק. אני גם מעריך כי המנוח, כפי שעולה מעדויות עדי התביעה, היה ברוך כשרונות ואדם חרוץ, באופן שעם השנים היה משתכר מעבר לשכר המינימום (לא נעלם מעיניי טענת הנתבעים כי עדויותיהם של עדי התביעה רלבנטיות רק לתקופה שעד מועד עלייתם לארץ, כ-10 שנים לפני עליית המנוח לישראל. אולם בעדותם יש בכדי ללמד על היותו של המנוח ברוך כשרונות טכניים ואדם חרוץ שהתמיד במקום עבודה בתשלובת ק.ב.או שנים ארוכות). 18. דומני כי בהערכת פוטנציאל השתכרות של המנוח יש מקום להתערב. שכר חודשי של 4,000 ₪ הוא רק מעט מעל שכר המינימום. גם אם המנוח היה עולה חדש, ולמרות גילו בעת התאונה - כבן 51 שנים - ניתן להניח שאדם "ברוך כשרונות" כמוהו, כפי שציין בית משפט קמא, היה משתכר שכר גבוה יותר. לבית משפט קמא הובאו ראיות על השתכרותם של שני עדים עולים חדשים. ברי כי אין הכרח לערוך השוואה לשני אלו, שהרי פסיקת הפיצויים היא אינדיבידואלית על-פי נתוניו של כל נפגע, והמנוח לא עבד עם מי מהם בישראל. לכן אין בסיס להשוואה דווקא עם שני עדים אלו. 19. דומני כי אף על פי שהמנוח טרם השתלב בשוק העבודה, ראוי להעריך את השתכרותו הצפויה בעתיד, אלמלא התאונה, בסך של 5,000 ₪ (נטו). ייתכן שהיה מקום להתערב גם בהערכת ההפסד בעבר, אך דומה כי במכלול הנסיבות די בתיקון זה של ההשתכרות לעתיד המבוססת על ההנחה כי השתלבותו הצפויה של המנוח בעבודה מכניסה הייתה הדרגתית. 20. בית משפט קמא חישב את אבדן ההשתכרות בתקופת השנים האבודות לפי שיטת הידות, והעריך את האבדן בשליש. חישוב זה עולה בקנה אחד עם ההלכה לגבי מי שמצא את מותו בלא שהותיר אחריו תלויים כלשהם (ראה ע"א 1990/05 דוד פינץ' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון עז 236). לפיכך יש רק לתקן את החישוב ולהעמידו על-פי בסיס שכר של 5,000 ₪ לחודש. על-פי האמור, ההפסד החודשי (1/3 מהשכר) הינו 1,666 ₪, ולאחר היוון למשך 174 חודשים (עד לגיל 67) יש להעמיד את אבדן ההשתכרות בשנים האבודות על סך של 234,922 ₪ (ליום פסק הדין). 21. המערערים קובלים גם על כך שבית משפט קמא לא פסק לעיזבון החזר הוצאות אֵבֶל, לוויה ומצבה. בית משפט קמא דחה את התביעה בפריט זה, מאחר שהתובעים לא תבעו זאת בכתב התביעה. לתצהירו של המערער מס' 2 צורפו קבלות על הוצאות לוויה וקבורה (נספחים י ו-יא). המשיבה לא ביקשה להוציא מסמכים אלו או למחוק את חלקי התצהיר המתייחסים אליהם, אולם באת כוח המשיבים התנגדה לכל הרחבת חזית, ולא חקרה את העד על הוצאות אלו. באת כוח המערערים לא ביקשה לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את הטענה. דומני כי בנסיבות אלו אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. 22. לא מצאתי גם מקום להתערב בקביעת בית המשפט כי לא הוכחו הוצאות כלשהן של האפוטרופוס, ועל כן בדין נדחתה התביעה להשבת שכר אפוטרופוס. 23. בשים לב לכל האמור אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי בלבד, כך שפסק הדין של בית משפט קמא יתוקן רק בנוגע לאבדן ההשתכרות, ובמקום הסך של 207,866 ₪ בפריט זה, ייפסק למערערים סך של 234,922 ₪. יתר חלקי פסק הדין יישארו בתוקפם. שכר הטרחה שנפסק בבית משפט קמא (13% מהפיצויי) יחושב על-פי הסכום המעודכן. הפיקדון שהופקד על-ידי המערערים להבטחת הוצאות המשיב בערעור יוחזר. ר' סוקול, שופט ס. הנשיא השופט שמואל ברלינר [אב"ד]: אני מסכים. ש' ברלינר, ס. נשיא אב"ד השופט יצחק עמית: אני מסכים. י' עמית, שופט הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ר. סוקול. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות