מוות בתאונת דרכים - בן 49

1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע' חבש), מיום 4.2.2004 בת"א 1529/98. רקע 2. המנוח ז"ל (להלן - המנוח), נפטר ביום 8.8.1996, בעקבות פגיעתו בתאונת דרכים. התאונה אירעה בעת שהמנוח נסע ברכבו של המשיב 1, שהשימוש בו היה מבוטח על-ידי המשיבה 2 (להלן - המשיבה). המנוח היה בן 49 ושבעה חודשים במותו, והניח אחריו אישה ושישה ילדים. האלמנה והילדים הגישו לבית-המשפט המחוזי תביעה לפיצויים, על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים), כיורשים וכתלויים. עיזבון המנוח הגיש תביעה לתשלום הוצאות קבורה ומצבה בסך 50,000 ש"ח (כל התובעים יחד יכונו להלן - המערערים). המשיבה 2 אינה חולקת על חבותה, והמחלוקת בין הצדדים מתמצית בשאלות הנוגעות לשיעור הפיצויים. פסק-דינו של בית-משפט קמא 3. בית-משפט קמא קיבל את תביעת העיזבון, שעניינה בהוצאות עבור הקבורה והמצבה, וחייב את המשיבה בתשלומן, בצירוף הצמדה ומע"מ מיום הוצאתן ועד ליום הפירעון. באשר לתביעת התלויים, בית-המשפט דן בשלושה נושאים: חישוב הכנסת המנוח עובר לפטירתו; תקופת התלות (של הילדים) וגיל הפרישה של המנוח. בית-המשפט קבע כי עובר לתאונה, השתכר המנוח כגובה השכר הממוצע במשק. בנוגע לתקופת התלות, קבע בית-המשפט כי התלויים במנוח הם אלמנתו וילדיו, המערערים 3, 6 ו- 8, עד לסיום שירותם הצבאי. זאת, משלא הוכחו בפניו נתונים המחייבים את הארכת תקופת התלות של הילדים הבוגרים, מעבר למועד סיום שירותם הצבאי. בהתייחס לגיל הפרישה של המנוח, קבע בית-המשפט, כי יש סבירות גבוהה שהמנוח היה ממשיך בפעילות כלכלית עד גיל 70. בית-המשפט לא פסק כל פיצוי בגין אבדן התמיכה לתלויים, בקבעו כי לאחר פטירת המנוח הוכפלה הכנסת המשפחה. בגין אבדן שירותי בעל ואב, קבע בית-המשפט, על-פי הערכתו, פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 300,000 ש"ח, לפי ערכם ביום מתן פסק-הדין. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי מהסכום שפסק למערערים יש לנכות את התשלומים התכופים ששולמו להם, וכן את תשלומי המוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל), כשהחישוב ייערך על-פי חוות-דעת אקטוארית מעודכנת ליום מתן פסק-הדין. בסיכום פסק-דינו קבע בית-המשפט כדלקמן: "על פי חישוב תשלומי המל"ל, כפי שחישבם בא כוח הנתבעים, סביר להניח כי תביעת התובעים 'נבלעה' ודין התביעה להידחות. אי לכך, ישלמו התובעים לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. אם בכל זאת המסקנה הזו מוטעית, תשא הנתבעת בהוצאות התובעים ושכ"ט עו"ד בשיעור של 13%, בתוספת מע"מ". טענות הצדדים 4. המערערים טוענים, כי היה על בית-משפט קמא להיזקק להוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), לפיו זכאים הם, בכל מקרה, לתשלום של 25% מנזקם. עוד טוענים המערערים, כי היה על בית-המשפט לערוך חישוב נפרד לגבי נזקו של כל אחד מהם, כך שמנזקו של כל מערער - ינוכה חלקו בלבד בקצבאות המל"ל. בהתייחס לתביעת העיזבון, טוענים המערערים כי טעה בית-המשפט משלא פסק ריבית לתשלום עבור קבורה ומצבה. כן טוענים הם, כי טעה בית-המשפט משלא פסק פיצוי בגין הנזק הלא ממוני, ולו רק ליורשים שלגביהם נפסק שלא היו תלויים במנוח. עוד מעלים המערערים טענות בנוגע לשווי רכושו של המנוח והיקף הכנסותיו, ובכלל זה טוענים הם כי המנוח לא דיווח על מירב הכנסותיו לרשויות המס. בנסיבות המקרה, כך המערערים, היה על בית-המשפט להעמיד את הכנסתו החודשית הכוללת של המנוח על שילוש השכר הממוצע במשק נטו. בנוסף, טוענים המערערים, כי טעה בית-המשפט בקבעו כי התלויים במנוח הם רק אלמנתו ושלושת ילדיו הקטינים, בעוד שעל-פי הראיות, המנוח פירנס את רעייתו ואת כל ילדיו, כולל הבוגרים שבהם, וכולם היו סמוכים על שולחנו, חיים בביתו ותלויים בו ובעיסוקו לפרנסתם. המערערים ממשיכים וטוענים, כי טעה בית-המשפט בקביעתו כי לא נגרם לתלויים כולם כל אובדן של תלות כלכלית כתוצאה מפטירת המנוח. כן מלינים הם, על סכום הפיצוי הנמוך שנפסק בגין אבדן שירותי בעל ואב. לאחר שהגישו את הערעור, ביקשו המערערים להוסיף נימוק ערעור, בעקבות ההלכה שהתחדשה בעניין "השנים האבודות" (ע"א 140/00, 550/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, מפי השופט ריבלין (כתוארו אז) (להלן - הלכת אטינגר)). לטענתם, יש לפסוק לעיזבון פיצוי בגין הפסד השתכרותו או הכנסותיו של המנוח לכל שנות חייו שקוצרו עקב התאונה. לעומתם, טוענים המשיבים, כי יש להותיר על כנה את קביעת בית-משפט קמא לפיה אין לפסוק כל פיצוי למערערים בתביעתם כתלויים. לטענתם, הוכח שהמערער לא השתכר מאומה וכי בטרם התאונה היה חייב כספים לנושים רבים, וכן הוכח שהכנסת המשפחה גדלה לאחר פטירת המנוח בשיעור ניכר. עוד טוענים המשיבים, כי לא הוכחו בפני בית-המשפט נתונים המצדיקים הארכת תקופת התלות של שני ילדיו הבוגרים של המנוח, ועל כן, מבין ילדי המנוח, יש להכיר רק במערערים 3, 6 ו- 8 כתלויים, עד לסיום שירותם הצבאי. באשר לפסיקת נזק לא ממוני למערערים, טוענים המשיבים, כי הללו זנחו דרישתם לפיצוי בגין ראש נזק זה, ומכל מקום, בהתחשב בטענותיהם בתביעתם כתלויים, הרי שעל-פי הדין המהותי אין להיזקק לכל טענה בדבר פיצוי העיזבון בפריט הנזק הלא ממוני. המשיבים ממשיכים וטוענים, כי בית-המשפט היטיב עם המערערים בהעמידו את בסיס השכר של המנוח בגובה השכר הממוצע במשק. לטענתם, המערערים לא השכילו להוכיח הכנסה של ממש עובר לתאונה. ההכנסות שהוכחו היו זעומות ונבלעו בחובות הכבדים של המנוח לנושים שונים, לרבות לרשויות המס. בנוסף, טוענים המשיבים, כי אין לפסוק למערערים 25% מגובה הנזק, שכן נזק לא הוכח כלל. עוד דוחים המשיבים את טענת המערערים בדבר הצורך להתייחס לכל אחד מהם בנפרד, בהטעימם כי הפרדה במקרה זה היא מלאכותית ובלתי-הגיונית. המשיבים ממשיכים וטוענים, כי ההערכה של המערערים בדבר הפסד שירותי אב ובעל הנה מוגזמת מכל בחינה שהיא. כן טוענים הם, כי אין מקום להחיל בענייננו את הלכת אטינגר, שאינה מתאימה לעקרונותיו של חוק הפיצויים. לעניין זה, טוענים המשיבים, כי בהיעדר הכנסה בחיי המנוח, ממילא אין לקבוע אבדן הכנסה בשנים האבודות, וממילא תביעת התלויים חופפת את תביעת העיזבון. בנוסף, טוענים המשיבים, כי יש לדחות טענות המערערים בכל הנוגע לאי-פסיקת תוספת ריבית להוצאות הקבורה והמצבה. בגדר הערעור שכנגד, טוענים המשיבים (המערערים שכנגד), כי טעה בית-משפט קמא בפסקו לעיזבון פיצוי בגין הוצאות קבורה ומצבה, וזאת מבלי שהוכח בפניו סכום ההוצאות ומועדיהן. כן מלינים הם על הקביעה כי עובר לתאונה השתכר המנוח בגובה השכר הממוצע במשק. לטענתם, קביעה זו נעשתה ללא כל בסיס או תמיכה ראייתית ובסתירה לממצאים העובדתיים. עוד מבקשים הם כי בית-משפט זה יתערב בקביעת בית-המשפט בדבר גיל הפרישה של המנוח, שאינה סבירה לטעמם, וכן בגובה הפיצוי שנפסק בגין אבדן שירותי בעל ואב, שלטענתם הינו מוגזם בנסיבות המקרה. דיון 5. לאחר שעיינו בפסק-הדין, בערעור ובערעור שכנגד, ושמענו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, כפי שיבואר להלן. פסק-דינו של בית-משפט קמא חסר פרטים אחדים להערכת הנזקים ולחישוב הפיצויים, וחלק מן הקביעות אינן סופיות ואינן ברורות כל צרכן. כן מצאנו כי יש מקום להתערב בכמה מן הממצאים והקביעות שבפסק-הדין, ולהשלים את הדיון בסוגיות נוספות. בנסיבות אלה, החלטנו להחזיר את הדיון לבית-משפא קמא, כדי שידון ויכריע בכל אותם נושאים הטעונים בירור והשלמה. אבדן התמיכה של התלויים 6. בית-משפט קמא, לאחר שבחן את העדויות והראיות האחרות שהובאו בפניו, הגיע לכלל מסקנה כי עובר לתאונה, השתכר המנוח בגובה השכר הממוצע במשק. בקביעה זו, לא ראינו להתערב. עם זאת, בהינתן שעל-פי קביעתו של בית-משפט קמא, המקור להכנסת המנוח היה מהשכרת הבניין התעשייתי שבנה (סך של 4,819 ₪ לחודש, לפני מס), הרי שהכנסתו החודשית (בגובה השכר הממוצע במשק) מגלמת בתוכה שני מרכיבים: הון ועבודה. מרכיב ההון משקף את זכויות המנוח בבניין התעשייתי ששימש אותו בייצור הכנסתו בחייו. מרכיב העבודה מבטא את העבודה שהשקיע המנוח בניהול הבניין והשכרתו. אמנם, בית-המשפט מצא כי לאחר פטירת המנוח גדלה הכנסת המערערים מהשכרת הבניין באופן משמעותי, בזכות ניהולו המוצלח יותר על-ידי האלמנה, בקבעו כי: "עצם העובדה שלא חל שינוי בהרכב הנכסים, וכל מה שהשתנה הוא הפן האנושי וצורת הניהול, מצביעה על הפוטנציאל שהיה טמון בנכסים. המנוח לא הצליח להוציא את המיטב והמרב מהנכס, ואילו האלמנה הצליחה לעשות זאת" (עמוד 10 לפסק-הדין). ואולם, אין בממצא זה כדי לשלול את העובדה כי עובר לפטירתו, ההכנסה שהניב המערער מהשכרת הבניין וניהולו, היתה פרי עמלו, ועבודתו זו היא שהצמיחה - יחד עם זכויותיו בבניין - את ההכנסה החודשית, אף אם זו היתה נמוכה יחסית. המערערים, כתלויים, זכאים לפיצוי בשל אבדן מרכיב העבודה, להבדיל ממרכיב ההון, מה גם שהם ירשו את עזבונו של המנוח, לרבות הבניין התעשייתי. כדי לקבוע את מרכיב העבודה שאבד עקב מותו של המנוח, יש להפריד בין מרכיב העבודה לבין מרכיב ההון, שהצמיחו יחד את הכנסתו של המנוח. הפרדה זו בענייננו איננה משימה פשוטה. בהיעדר נתונים בדוקים ומוכחים, אנו מניחים כי חלקם של שני המרכיבים בהכנסת המנוח היה שווה (היינו, מחצית מן ההכנסה החודשית היתה פרי עמלו של המנוח). כך שהמערערים זכאים לפיצוי בגין הכנסה חודשית בגובה מחצית מן השכר הממוצע במשק. 7. אין בידינו לקבל את קביעתו של בית-משפט קמא, כי נוכח העובדה שהכנסתה של המשפחה לאחר פטירת המנוח גדלה בשיעור ניכר, אין התלויים זכאים לפיצוי בגין אבדן התמיכה. קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית-משפט זה, שביטלה ככלל את ההתחשבות בערך ההאצה שבו זוכים התלויים כיורשיו של המנוח, שמת בטרם עת עקב האירוע נשוא התביעה (ראו לעניין זה ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374, 384, מפי השופט ברק (כתוארו אז); ע"א 2660/90 "רותם" חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אבן צור סלומון, ניתן ביום 16.2.1995, מפי השופט ד' לוין; ע"א 5747/91 שבארו נ' צבאג, ניתן ביום 6.4.1995, מפי השופט אור; ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, 1997) 878)). כך, הכנסות ההון שמניב הבניין התעשייתי למערערים כיורשים, בעקבות מותו בטרם עת של המנוח בתאונה, הן בבחינת טובת הנאה הנובעת מההאצה, ואין לנכותן מסכום הפיצוי לו הם זכאים כתלויים. 8. באשר לתקופת התלות, קבע בית-משפט קמא כי לא הוכחו בפניו נתונים המחייבים את הארכת תקופת התלות של שני הילדים הבוגרים מעבר לסיום שירותם הצבאי. לפיכך קבע שהתלויים במנוח הם אלמנתו ושלושה מתוך ששת ילדיו, דהיינו המערערים 3, 6 ו- 8 בלבד, עד לסיום שירותם הצבאי. לא ראינו להתערב בקביעה זו של בית-המשפט. אולם נראה כי נפלה טעות בעניין זה, שכן אף המערער 7 (יליד 28.10.1977), שבעת פטירת המנוח היה כבן 19, זכאי היה לכאורה להיחשב כתלוי במנוח, וזאת עד לסיום שירותו הצבאי הסדיר, אם אכן שירת כאמור (לעניין שיעור התמיכה בתלויים במהלך שירותם הצבאי, ראו קציר, לעיל, בעמ' 855- 856, והאסמכתאות שם). 9. כן לא ראינו להתערב בקביעתו של בית-משפט קמא בדבר גיל הפרישה של המנוח. ברם, בשים לב לאמור לעיל, אין מנוס מהחזרת הדיון לבית-משפט קמא, כדי שיחשב ויקבע את סכום הפיצוי בראש הנזק של אבדן התמיכה לתלויים. בית-המשפט יערוך את החישוב על-פי שיטת הידות לכל אחד מהתלויים בנפרד, ובהתאם לאמור בסעיפים 7-6 לעיל, כאשר ידון גם בעניינו של המערער 7, כאמור בסעיף 8 לעיל. נזק לא ממוני 10. בית-משפט קמא לא פסק למערערים פיצוי בגין נזק לא ממוני. גם בעניין זה ראינו להחזיר את הדיון לבית-משפט קמא, כדי שידון ויכריע בטענות הצדדים. ניכוי תגמולי המל"ל 11. בית-משפט קמא לא ערך את החישובים המתאימים בנוגע לתשלומי המל"ל וניכויים, באומרו כי "סביר להניח" שתביעת המערערים "נבלעה" ודין התביעה להידחות. לא ניתן להסתפק בקביעה זו, ועל-כן אנו מחזירים את הדיון לבית-משפט קמא גם בעניין זה. חישוב תשלומי המל"ל וניכויים ייעשה לגבי כל אחד מהמערערים בנפרד. 12. המערערים טוענים כי בכל מקרה זכאים הם ל- 25% מסך כל הפיצויים שייפסקו לטובתם, אף אם הפיצויים כולם "נבלעים" בתקבולי המל"ל. בפסק-דינו, לא נדרש כלל בית-משפט קמא לטענה זו, למרות שעל-פני הדברים נראה כי יש בה ממש. אין מנוס, אם כן, מהחזרת הדיון לבית-משפט קמא כדי שידון ויכריע גם בטענה זו. כך, אם סכום הפיצוי שיפסוק בית-משפט קמא, כולו או רובו, "ייבלע" בקצבאות המל"ל, ידון בית-המשפט בשאלה האם חלה בנסיבות העניין הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי, לפיה זכאים המערערים לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שייפסקו לטובתם. השנים האבודות 13. מקובל עלינו כי לאור הלכת אטינגר, שיצאה מלפני בית-משפט זה לאחר מתן פסק-דינו של בית-משפט קמא, יש מקום לדון גם בראש הנזק של אובדן כושר השתכרות "בשנים האבודות". הדיון מוחזר אפוא אל בית-משפט קמא, אשר ידון גם בעניין זה (ולעניין דרך חישוב הפיצוי ראו ע"א 4431/05 המגן - חברה לביטוח בע"מ נ' צרור, שניתן ביום 10.8.2006, מפי השופט ריבלין (כתוארו אז)). נושאים אחרים 14. לא ראינו מקום להתערב בשאר קביעותיו של בית-משפט קמא. כך, בין השאר, לא ראינו להתערב בקביעה כי המשיבה תישא בתשלום עבור הוצאות קבורה ומצבה, וכן בסכום הפיצוי שנפסק בגין אבדן שירותי בעל ואב. 15. לסיכום, הערעור מתקבל בחלקו והדיון מוחזר לבית-משפט קמא, כדי שידון ויכריע בסוגיות האמורות לעיל. הצדדים רשאים להגיש לבית-משפט קמא חוות-דעת אקטוארית לצורך עריכת החישובים השונים, ועדיף כמובן כי יגישו חוות-דעת מוסכמת של אקטואר שיהיה מקובל על שני הצדדים. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. שופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין.מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות