מוות בתאונת דרכים - בן 50 ובת 46

מבוא עובדתי
1.     ביום 20.4.98 ארעה תאונה קטלנית בה קיפחו את חייהם בני הזוג (להלן - "דורון" או "ענת" או "המנוחים" - בהתאמה). התאונה קרתה עת רכב - הנהוג בידי נהג צעיר, חסר נסיון, שאיבד את השליטה עליו - עבר למסלול הנגדי, התנגש חזיתית ברכבם של בני הזוג וגרם למותם. דורון היה הנהג ברכב, וענת ישבה לידו בעת שהתרחשה התאונה.
הנתבעת 2 (להלן - "הנתבעת") היתה המבטחת של הנסיעה ברכב.
אוסיף, מעל לנדרש, כי הצדדים לא חלקו על כך ששני המנוחים מצאו את מותם ביחד באותו הזמן, ולפיכך, ואף משום שהתובעים כאן הם יורשיהם היחידים של שני בני הזוג והתלויים היחידים בהם, אין להפריד את החישוב, כך שייקבע תחילה מהו עזבונו של הנפטר ראשון ומי הם יורשיו והנתמכים על ידו.

2.     ארבעת התובעים בתיק זה הם, כאמור, ילדיהם ויורשיהם היחידים של בני הזוג המנוחים. עקב התאונה קמה להם הזכות, בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - "חוק פלת"ד"), לפיצויי נזיקין נגד העיזבון של הוריהם ונגד הנתבעת, המבטחת את השימוש ברכב בו נהג אביהם, וזאת בהיותם תלויים בהוריהם.
אין בין הצדדים מחלוקת בשאלת החבות של הנתבעת, אך עומדות ביניהן מחלוקות לגבי גובה הנזק. בהן יש לקבוע בפסק-דין זה.

בסיס השכר של המנוח דורון ז"ל
3.     המנוח דורון, יליד 14.6.48, היה כבן 50 שנים בעת מותו. הוא עבד למחייתו כארכיטקט עצמאי, היה בעל ותק מקצועי בתחום זה של כ-24 שנים ויחד עם שותף נוסף העסיק במשרדו 6 עובדים.
הנתבעת לא טענה נגד נכונות השומות במס ההכנסה של המנוח, שהומצאו על-ידי התובעים. עיקר המחלוקת היא, אם יש להתעלם מנתוני השכר של המנוח לשנת 1997, בה פחתה הכנסתו לעומת אלו בשנתיים קודם לכן. כך בשנת המס 1995 עמדה הכנסתו על סכום של 37,639 ₪ ברוטו לחודש, בשנת המס 1996 - על 38,514 ₪ ברוטו לחודש, ובשנת המס 1997 - על 18,113 ₪ לחודש.

4.     התובעים טוענים שאין להביא בחשבון, לצורכי הערכת הכנסתו של המנוח, הפחתה זו: ראשית, לעמדתם, כשם שאין להביא בחשבון ירידה זמנית מקרית בהכנסת שכיר, כך יש לנהוג גם לגבי עצמאי. מטבע הדברים הכנסתו של עצמאי אינה קבועה, ועל כן יש לאמוד את כושרו להשתכר לטווח ארוך. לא מדובר בהפחתה מתמשכת ומדורגת, אלא בכזו שארעה בשנה מסוימת ושאיננה יכולה להוות מדגם לגבי הצפי העתידי. שנית, יש להתחשב בקביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן -"המל"ל"), אשר לצורך תשלום גמלאות חישב את הכנסת המנוח לפי הכנסותיו בשנים 1995 ו-1996; שלישית, המנוח לא הגיש לאורך שנת 1997 ועד לפטירתו, בקשה כלשהי להקטנת המקדמות המשולמות למל"ל, ואשר חושבו על פי הכנסתו בשנים קודמות.
זאת ועוד: לעמדת התובעים, קיים סיכוי סביר שעצמאי שנפטר בגיל 50, והוא בעל ותק מקצועי של 24 שנים, היה משביח את הכנסתו למשך 20 השנים הבאות.
בהתחשב בנתונים אלה, ביקשו התובעים להעמיד את הכנסתו הצפויה של המנוח, נכון ליום פטירתו, בסכום של 45,000 ₪ ברוטו.
הנתבעת טענה, כי הירידה בהכנסותיו של המנוח, מראה על נטייה כלפי מטה בהכנסותיו של המנוח, ולגירסתה, יש לקבל את הכנסתו הממוצעת בשנת 1997, בסך 18,113 ₪ לחודש, כמשכורת בסיס לחישוב נזקיו ונזקי התלויים.

5.     רק אם היו התובעים מוכיחים כי ההפחתה בהכנסות המנוח לשנת 1997, נובעת מאירוע אקראי ובר חלוף, ניתן היה להתעלם ממנה (ראו בספרו של דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית 1997) עמ' 47 וההפניות לפסקי-דין שם). התובעים לא עמדו בנטל זה. גם אופן חישוב הגמלאות על ידי המל"ל או התנהגות המנוח בקשר למקדמות, אינם מלמדים בהכרח, כזה ראה וקדש, על ההשתכרות הפוטנציאלית העתידית. ניתן להניח כי המנוח לא פנה לבקש הקטנת המקדמות למס הכנסה או למוסד לביטוח לאומי עבור שנת 1997 משום שרק בסוף השנה יכול היה לדעת, שהכנסותיו פחתו. זאת ועוד: נתון הוא, והוא בידיעתו הכללית של בית המשפט, כי בשנים האחרונות, והכוונה גם לתקופה שבאה לאחר 1997, חלה ירידה בבניה. באשר לטענת התובעים, כי המנוח היה מגדיל את הכנסותיו בשל הנסיון והגיל, הרי היא נדחית על ידי. המנוח היה בעת מותו, כאמור, כבן 50, ולא ניתן לקבוע בלא ראיות נוספות, כי תוספת שנים ונסיון היו מגדילים את הכנסותיו. נראה כי הכנסותיו היו תלות של המצב במשק. לכן, ובהתחשב בכל הנתונים שלפני, סבורה אני, כי ממוצע של שתי השנים האחרונות לחייו, אשר מאפיינות הן סיומה של תקופה טובה, של "שבע השנים הטובות" והן תחילתה של תקופה רעה של "שבע השנים הרזות", היא קריטריון סביר לקביעת הכנסותיו העתידיות של המנוח, אלמלא מותו. בסיס השכר של המנוח ערב התאונה, לצורך פסיקת הפיצוי לתלויים, יעמוד על סכום של 28,314 ₪ ליום התאונה.

בסיס השכר של המנוחה ענת ז"ל
6.     המנוחה, ילידת 29.4.52, היתה כבת 46 שנים בעת קרות התאונה. היה לה תואר שני בחינוך, במדעי המדינה ובתנ"ך והיא עבדה כשכירה במשרד החינוך שנים רבות בתפקיד של מנהלת אולפן לעולים, וכן בנעמ"ת - בפעילויות שונות שקויימו באולפן על ידי הארגון. בסך הכל הועסקה ענת במשרד החינוך במשך כ-21 שנים, ובנעמ"ת - במשך כ-22 שנים.

7.     למרות שממוצע שכרה של המנוחה ברבע השנה טרם פטירתה עמד על 11,641.33 ₪ לחודש, מבקשים התובעים להעריך את גובה הכנסתה הצפויה בסכום של 13,500 ₪ לחודש. לעמדתם, יש להביא בחשבון כי למנוחה היו צפויות עוד שנות עבודה רבות אלמלא פטירתה, והיא היתה זוכה בתוספת ותק. כן יש להביא בחשבון, לעמדתם, את ערך הזכויות הסוציאליות להן היא היתה זכאית, לרבות גמלאות.
     הנתבעת טענה, שעל פי ההלכה הפסוקה, בסיס השכר עליו מבוססים הפסדי התלות הוא השכר של המנוח ערב התאונה, ואין להתחשב בעליות שכר צפויות שלא הוכחו ואין כל וודאות שיינתנו. לגבי ערך הזכויות הסוציאליות, לא ניתן לטעון להפסדי הזכויות בהתעלם מן השווי שנחסך בגין הפרשות העובד לצורך הצבירה.

8.     ניתן להביא בחשבון גם עליות שכר עתידיות שהוכחו, וזאת מיום הפגיעה ועד ליום מתן פסק הדין. אלא, שעליות השכר האפשריות בתקופה זו באות בגדרו של ה"נזק המיוחד", אותו היה על התובעים להוכיח, והם לא עמדו בו. התובעים נקבו בסכום כללי, אשר על פיו, לעמדתם, יש לחשב את בסיס השכר של אמם המנוחה ערב התאונה. הם לא פירטו כיצד הגיעו לסכום זה, ומתלושי השכר של המנוחה לבדם, לא ניתן ללמוד את שהם מבקשים. במשכורתה של המנוחה לא קיים רכיב המכונה "תוספת ותק", ורכיב השכר המשולב אינו מראה גידול בהתאמה לצבירת הוותק. כך גם בקשר לזכויות הסוציאליות להן היתה המנוחה זכאית - התובעים לא פירטו את ערכן של הזכויות הנטענות, ויש טעם בהערת הנתבעת, לפיה אין להתעלם משווי ההפרשות שהיו חלות על שכרה של המנוחה כדי לזכות באותן הטבות.
כן מצאתי לנכון לבסס את שכר הבסיס שלה על הכנסותיה של המנוחה לאורך כל שנת 1997. אני קובעת, לכן, כי בסיס השכר של המנוחה ערב התאונה, לצורך פסיקת הפיצוי לתלויים, יהיה 12,131 ₪.

תקרת שילוש השכר הממוצע במשק
9.     סעיף 4(א)(1) לחוק פלת"ד קובע, כי "בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ...לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק...".
התובעים מפרשים הוראה זו כמחילה את התקרה על ההכנסה האבודה הראויה לפיצוי, כך שיש לחשב תחילה את הפסדי התלות של התלויים, ורק אם אלה עולים על שילוש השכר הממוצע, אז יש להגביל את הפסד התלויים לתקרת השילוש.
הם עיגנו טיעונם זה בדעתו של פרופ' אנגלרד, כפי שבאה לביטוי במהדורה השנייה של ספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים", לפיה:

     "יש להחיל את התקרה על ההכנסה האבודה הראויה לפיצוי. לכן, יש לחשב תחילה את ההפסד הממשי של התלויים ממלוא ההכנסה של מפרנסם, ורק לאחר מכן להגביל את הפיצויים בשיעור התקרה. אין מקום להתייחס לשיעורה של התמיכה ביחס למשכורת המקורית" [אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהלום מהדורה שנייה, תש"ן) 186].

     לאחר הגשת הסיכומים יצאה לאור המהדורה השלישית של ספר זה, ובה שינה פרופ' אנגלרד דעתו לאור הלכת אטינגר (ע"א 140/00, 550/01 אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פ"ד נח(4) 486) בדבר "השנים האבודות" (להלן - "הלכת אטינגר"), וכתב כדלקמן:

"נמצא, כי אין עוד אפשרות להתעלם במסגרת חישוב הפיצוי של התלויים מאבדן ההכנסה העתידי של הנפגע שנהרג בתאונה. התוצאה היא כי יש לערוך את החישוב של התלויים על יסוד חלקם היחסי בתוך המשכורת הכפופה לתקרה של שילוש המשכורת הממוצעת; אחרת עשויים הפיצויים בגין אבדן השנים האבודות לעיזבון ובגין אבדן התמיכה לתלויים לעלות על התקרה הקבועה בס' 4(א)(1) לחוק" [אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהלום מהדורה שלישית, תשס"ה), 341-342].
     
10.     התובעים טוענים, כי פרופ' אנגלרד, בעמדתו החדשה, קושר מין בשאינו מינו: מאחר שהלכת "השנים האבודות" מתייחסת ליורשי המנוח להבדיל מהתלויים בו. לכן, אין מניעה לחשב את תביעת התלויים לפי השיטה המוצעת במהדורה השנייה של הספר (החלת התקרה על התלות), ואת תביעת היורשים - לפי השיטה המתחייבת מדרך חישוב הפיצוי המגיע ליורשים.
הנתבעת גרסה, שאין לפרש את סעיף 4(א)(1) לחוק פלת"ד כמאפשר הבחנה בין תלויים ליורשים. אבחנה כזו, מעבר להיותה מלאכותית וחסרת הצדקה עניינית, תביא, לגישתה, לתוצאה של חוסר קוהרנטיות וחוסר אחידות בין תביעת היורשים לתביעת התלויים.

11.     אינני מקבלת את טענתם של התובעים בשאלה נשוא פרק זה. על פי לשונו של הסעיף 4(א)(1) לחוק פלת"ד, שצוטט לעיל, אין בסיס לעמדתם. פרשנותם אינה מתיישבת עם לשון הסעיף, המדבר על "הכנסה" להבדיל מתמיכה או פיצוי, והיא אף אינה מתיישבת עם האופן בו יישמו בתי המשפט את ההוראה (וראו, בין היתר, את דבריו של השופט אור ב-ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' רחל בן שבח, פ"ד נא(3) 489, 494-495).

12.     עובר לפסק הדין בפרשת אטינגר, לא הכירה הפסיקה בישראל בתביעת "נזק ממון" לטובת עיזבונו של נפטר בגין הפסדי שכר שייגרמו לאחר מותו. במצב זה, הסוגיות הנוגעות לאובדן ההשתכרות של המנוח, נדונו במסגרת תביעת התלויים בו, בגין אובדן התמיכה, וזאת על יסוד סעיף 78 לפקודת הנזיקין. בתביעות בגין מוות שהוגשו על יסוד חוק פלת"ד, הוחלה ההגבלה הסטטוטורית ביחס לשילוש השכר הממוצע במשק, על תביעת התלויים בשל אבדן ההשתכרות של מי שבו היו תלויים (ע"א 5/84 רחל יחזקאל ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374, 378). תקרה זו היוותה בסיס לחישוב תביעת התלויים, כשמסכום זה הופחת מס עד לשיעור המירבי (25%) המותר על-פי סעיף 4(א)(2) לחוק פלת"ד (ע"א 480/87 צור חברה לביטוח בע"מ נ' כפכפי, פ"ד מג(1) 302; ע"א 813/81 ציון נ' עיזבון בוסקילה, פ"ד לח(4) 785; ע"א 5794/94 אררט חברה לבטוח בע"מ נ' בן שבח ואח', פ"ד נ"א (3) 489, בעמ' 502). רק לאחר שנקבע הבסיס ונוכה המס, חושב הפסד ההכנסה של התלויים, בדרך כלל על פי שיטת הידות.
לאחר ששונתה ההלכה הנוגעת ל"שנים האבודות", ואובדן ההשתכרות של המנוחים נדון במסגרת תביעת העיזבון, מעלה בא-כוחם של התובעים שאלה, אם אין לשנות את אופן חישוב הפיצוי לתלויים-היורשים, כך שהחלת התקרה שבסעיף 4(א)(1) תהיה על תביעת העיזבון בלבד, ותביעת התלויים, לעומת זאת, תתבסס על הוכחת התמיכה בפועל. וכפי שמורה סעיף 80 לפקנ"ז:

"...והפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה...".

שאלה זו עניינה במדיניות המשפטית הרצויה, לאורם של דיני הנזיקין הכלליים ולאורם של חוקי האחריות המוחלטת, שחוק פלת"ד נמנה ביניהם.
דיני הנזיקין מבקשים להעמיד את הניזוק במצב בו היה אלמלא מעשה העוולה (ע"א 557/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 772). עמדה זו מבוססת על גישת הצדק המתקן, לפיה הפיצוי נקבע על פי הנזק אותו סובל הניזוק כתוצאה ממעשה העוולה. גישה זו רואה את המטרה העומדת ביסוד הפיצוי כתכלית "תרופתית", להבדיל מתכלית עונשית. בתביעות של תלויים, אימוצה של עמדה זו, מצדיקה, לכאורה, את המסקנה, שיש לפצות את התובעים בשווי התמיכה אותה איבדו בפועל. ההוראה המתייחסת לתקרת שילוש השכר הממוצע בחוק פלת"ד מהווה חריג לגישה האינדיווידואליסטית העומדת ביסוד הערכת הנזק ופסיקת הפיצויים, ולכן סוטה מגישת הצדק המתקן. הנימוק לחקיקתו של חריג זה קשור לתכליתו העיקרית והמרכזית של חוק פלת"ד, שהיא תכלית סוציאלית - חלוקת המשאבים הכספיים המתבטאת במתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים ללא קשר למידת אשמתו לקרות התאונה (דנ"א 10017/02 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5) 639, 651) תוך איזון בין הרחבת בסיס האחריות ובין המעמסה הכספית שמוטלת על הציבור כתוצאה מכך.
אין, לדעתי, בשינוי ההלכה בקשר ל"שנים האבודות" כדי להשפיע על תביעת התלויים, באופן שלא תוחל עוד התקרה שבחוק פלת"ד. התכליות העומדות ביסוד סעיף 4(א)(1) הנ"ל אינן מצדיקות עמדה זו. שינוי ההלכה לעניין השנים האבודות, אינו בא לפגוע בתכלית הסוציאלית הטמונה בהוראה זו על האיזון שנקבע לגביה.

אורכה של תקופת התלות
13.     סעיף 78 לפקודת הנזיקין מגדיר "תלוי" במנוח, כ"בן זוגו, הורו וילדו". הפסיקה פירשה את התלות המזכה בפיצויים, כתלות הנובעת מקשרי המשפחה שהיו קיימים בין התובע למנוח, והיא לא הוגבלה בגיל, מקום בו הוכחה תלות בפועל (ע"א 580/72 אלחמורי נ' דהרי, פ"ד כז(2) 186; ע"א 20/80 פליישר נ' לקטוש, פ"ד לו(3) 617, 627). התובעים טוענים לתלות ארוכה יותר מזו הנהוגה, עד סיום השירות הצבאי. אפרט לגבי לכל אחד מהילדים.

14.     אלעד
הבן הבכור, אלעד, היה בן 23 ביום התאונה (וליתר דיוק - בן 22 שנים ו-10 חודשים). באותו מועד, הוא התגורר בבית ההורים, כשלטענתו הם דאגו לכל צרכיו - החל בהוצאות כלכלה ומגורים וכלה במימון חופשה שנתית בחו"ל. בשנת 1998, לאחר מות הוריו, החל אלעד ללמוד באוניברסיטת חיפה לקראת תואר ראשון במדעי המחשב. לטענתו, הוריו, לו נשארו בחיים, היו מממנים את לימודיו, וכן את כלכלתו ומגוריו במשך כל תקופת הלימודים.
כשנה וחצי לאחר התאונה, ב-11.10.1999, נישא אלעד לליאת. הוא טען, כי ההורים היו מממנים, אלמלא מותם, לפחות חלק מן ההוצאות הכרוכות בחתונה, ברכישת הדירה, אותה קנה בסמוך לחתונה, וכן בכלכלתו ובכלכלת אשתו בתקופה בה שהו בבית ההורים. אלעד מעריך את תקופת התלות ב-5 שנים מאז אירוע התאונה, דהיינו - עד הגיעו לגיל 28.

15.     אלעד השתחרר משירות סדיר בנובמבר 1995, ומיד לאחר מכן החל לעבוד בחברת מדיה-טק, בשכר חודשי בסך 8,000 ₪. לדבריו, הוא לא עשה שימוש בכסף שהרוויח, ורוב שכרו יועד לחסכון (עמ' 11 לפ'). הנתבעת טוענת כי כל הכספים אותם הרוויח אלעד שימשו אותו לצרכי מחייה, ובפועל הוא לא חסך מאומה. לטענתה, לאור גובה שכרו היום, העולה על שילוש השכר הממוצע במשק, אין ספק כי הוא לא היה נתמך על ידי הוריו כפי שטען, אלא היה עצמאי לפרנסתו. הנתבעת מסכימה לטענה לפיה סביר הוא שאלמלא התאונה היו ההורים מממנים את שכר הלימוד באוניברסיטה, אך היא טוענת כי בפועל מומן שכר הלימוד באמצעות מלגות ומענקים שהתקבלו מגופים פרטיים ולא מכיסו של אלעד. הטבה זו אינה בבחינת תשלומי חסד לתלויים, ולכן יש לנכותה מהפסדי התלות של אלעד. התלות של אלעד, לטענתה, מסתכמת במתנה שנתית בדמות נסיעה משפחתית לחו"ל, ועזרה מסוימת בשכר לימוד ובמימון חתונתו. לגבי הדירה, טוענת הנתבעת כי אין ספק שמימונה לא היה מתוכנן להיעשות מהשתכרותם החודשית של המנוחים, והרי רק מיגיעת כפיהם של המנוחים ניתן לגזור תלות.

16.     מקבלת אני שאלעד היה תלוי בהוריו בזמן התאונה ואף תקופת מה לאחריה, אך לא תלות כה נרחבת וארוכה כפי שביקש אלעד להציג. אלעד השתכר משכורת נאה, ומאז התאונה שכרו אף עלה. במועד התאונה הוא התגורר בבית הוריו, וסביר להניח, שהוריו מימנו חלק ניכר ממחייתו. אולם לא הוצגה ראיה לכך שאלעד חסך את משכורתו כפי שטען, ולכן ראוי להגביל את התלות רק לעלות של שירותי כלכלה בסיסיים להם זכה בשל היותו דייר בבית הוריו, כמו שירותי כביסה, הזנה וכיו"ב. ניתן אף להניח כי אלעד היה ממשיך להתגורר בבית הוריו עד לנישואיו.
איני מקבלת את הטענה לפיה יש להכיר גם בתמיכה שהעניקו המנוחים לחברתו של אלעד, אשר התגוררה בביתם עובר לתאונה, כחלק מהתמיכה באלעד. לא הובאו מצד התובעים נתונים לגבי חברתו, שאינה נמנית על רשימת התובעים בהליך זה, לא באשר למידת השתכרותה ולא לגבי התמיכה שהוענקה לה, לטענתם. לפיכך, לא ניתן לקבוע כי החברה היתה תלויה במנוחים באופן המצדיק לפצותה או לראות את הפסדיה כהפסדיו של אלעד, הראויים לפיצוי.

17.     לאחר שבחנתי את כל הנתונים שלפני, סביר הוא בעיני כי בתקופה עד לנישואיו, כאשר על אף השתכרותו, היה ממשיך להתגורר בדירת הוריו ומקבל מהם שירותים ותמיכה, יש להעמיד את שיעור התמיכה על מחצית הידה על פי שיטת הידות.

18.     סביר הוא בעיני, כי ההורים המנוחים היו מממנים את לימודיו של אלעד באוניברסיטה. הנחה זו אף מקובלת על הנתבעת, אך היא טוענת כי יש לנכות מהפסד זה את המלגות והמענקים שאלעד קיבל לשם מימון שכר הלימוד. אלעד העיד שבשנתיים הראשונות ללימודיו הוא קיבל פטור משכר לימוד, ונאלץ לשלם רק את דמי הרישום של השנה השנייה, בשווי 1500 ₪. בשנה הרביעית עזר לו במימון שכר הלימוד אדם בשם יונה נאור, ואת השנה השלישית שילם בעצמו (עמ' 13 לפ').
לאחר שלקחתי בחשבון את כל הנתונים לעניין שכר הלימוד, החלטתי להעמידו על הסכום של 35,000 ₪ להיום.

19.     אלעד מוסיף וטוען, כי יש להביא בחשבון תמיכה נוספת שהייתה ניתנת לו ברבות הימים על ידי הוריו, וזאת עקב מצבו הבריאותי: בעת שירותו הצבאי, כשהיה בן 20, התגלה מום בליבו. על כן, למרות שלקות זו אינה פוגעת בכושר השתכרותו כעת, יש להביא בחשבון שמדובר במחלה, שעלולה להימשך כל חייו. לטענתו, קיימת סבירות גבוהה כי יבוצע בו בעתיד ניתוח לב, כשאין בשלב זה אפשרות לחזות את התפתחות המחלה או את תוצאות הניתוח.
הנתבעת טוענת, כי המום התגלה רק בגיל 20 כשעד אז לא היה לו כל ביטוי וכי אלעד רכש השכלה גבוהה ומקצוע שלכל הדעות אינו כרוך במאמץ פיזי מיוחד, ובמסגרתו הוא משתכר כיום קרוב לשילוש השכר הממוצע במשק. מכאן המסקנה כי המום לא הגביל את התובע ואין כל סיבה להניח כי יגבילו בעתיד באופן שיהיה תלוי לפרנסתו בזולת.

20.     פרופ' יעקב דרורי מונה כמומחה רפואי בתחום הקרדיולוגיה כדי לחוות דעתו על מצבו הרפואי של אלעד. בחוות דעתו כתב, כדלקמן:

"מדובר בגבר צעיר שאובחנה אצלו לקות מיבנית-תיפקודית מולדת במסתם הוותיני ... כתוצאה מכך נגרמת אי ספיקה של המסתם הוותיני, אשר החמירה והלכה מאז גילוי הלקות ב-1992 ועד שנת 1998 ... ההחמרה באה לכלל ביטוי במימצאים האובייקטיביים ... כמעט ללא ביטוי סוביקטיבי בפעילות היום-יומית, כולל פעילות גופנית.
...מר רווה זקוק למעקב קרדיולוגי סדיר, כולל ביצוע אקו לב לפחות פעם אחת בשנה ובדיקות נוספות לפי הצורך; לטיפול תרופתי סדיר...; לנטילת טיפול אנטיביוטי מונע לפני טיפול שיניים או פעולה פולשנית אחרת הכרוכה בסיכון לזיהום. ההגבלות על תפקודו היום-יומי אינן חמורות, וכוללות בעיקר הימנעות מביצוע מאמצים קשים בעבודה ובשעות הפנאי והימנעות מפעילות ספורטיבית ותחרותית. תקופת היציבות הנוכחית עשויה להימשך שנים רבות; יחד עם זאת - עלול להתעורר בעתיד הצורך בהתערבות ניתוחית.
...דרגת נכותו מתאימה, לדעתי, להגדרה "מסוגל לעבודה שאינה דורשת מאמץ גופני מיוחד (דרגת תפקודית ראשונה)"...".

כשנה לאחר שהוגשה חוות דעת זו, ביקשו התובעים שפרופ' דרורי יערוך בדיקה נוספת לאלעד, ויקבע אם חלה החמרה במצבו הרפואי ומהן השלכותיה. בקשה זו הוגשה לאחר שבמהלך טיסה חש אלעד בליבו והוחש לבית-חולים. בתשובתו מיום 25.12.03 קבע פרופ' דרורי, כי:

"אין כל עדות קלינית לקיום החמרה במצבו של התובע. ...אינני רואה מקום לשינוי מסקנותי בחוות הדעת מיום 21.11.01".

21.     אינני מקבלת את טענותיו של אלעד לתמיכה עתידית שהיתה ניתנת לו, עקב מצבו הבריאותי. מדובר בטענה ספקולטיבית, כשהנתונים הקיימים אינם מצביעים על סיכוי גבוה להתרחשותה בעתיד. אלעד אמנם הוכיח את הלקות ממנה הוא סובל, אך הוא לא הראה סיכוי סביר לקושי בהשתכרות, באופן שיצריכו לתמיכה כספית מן הזולת, אם וכאשר יזדקק לניתוח בעתיד, מה גם שסביר להניח, כי מירב העזרה, תינתן לו על ידי בת-זוגו. יתכן, שההורים היו מעניקים תמיכה כלשהי, אך ספק בעיניי אם תמיכתם היתה כספית או אם ניתן לכמת אותה בכסף. בתביעה של תלוי לתמיכה עתידית יש להוכיח "סבירות גבוהה" לתמיכה, הסיכוי צריך להיות ממשי ולא ספקולטיבי, ומן הדין שיהא ריאלי וניתן להערכה בכסף (ראו ע"א 1503/94 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח ברוך ברמן ז"ל ואח', פ"ד נא(3) 502). בנסיבות אלה, דעתי היא שיש להוסיף לתמיכה שהיה מקבל אלעד סכום גלובאלי של 20,000 ₪ להיום עקב מצבו הבריאותי המיוחד וכן עבור תמיכת מה של ההורים בשנים הסמוכות לנישואיו.
     
22.     נעמי
נעמי היתה בת 21 ביום התאונה, לאחר שירות צבאי, וכמו אלעד גם היא התגוררה בבית ההורים. לטענתה הם דאגו לכל צרכיה באותה תקופה, כולל אחזקת רכבה. ההורים מימנו את שנת הלימודים הראשונה שלה במכללה למדעי הראייה (בריאות העין וטיפול בה), והיא נהנתה מחופשה שנתית בחו"ל על חשבונם. נעמי עבדה במשרדו של אביה החל משנת 1997, ולטענתה כל משכורתה יועדה לחיסכון. לאחר מות ההורים היא המשיכה להתגורר בביתם, ושנה לאחר מכן עברה להתגורר עם בן-זוגה בדירתו. נעמי נישאה ביוני 2002.
גם נעמי טוענת כי קיימת סבירות גבוהה שההורים, לו נותרו בחיים, היו ממשיכים לתמוך בה, לרבות הוצאות המחיה, הלימוד והנסיעות לחו"ל, לפחות במשך חמש שנים נוספות.

23.     כמו לגבי אלעד, נראה לי כי נעמי לא הצליחה בנסיונה להוכיח מידת תלות מוגברת שלה בהוריה עובר לתאונה. נעמי אמנם לא השתכרה במידה ששווה לאלעד, אך בכך לבד אין כדי לשלול את האפשרות שהיתה עצמאית במידה מסוימת.
ניתן לאמוד את מידת התמיכה לה זכתה נעמי בבית ההורים באותה מידה בה נתמך אלעד, וזאת ממועד התאונה ועד למועד בו עברה להתגורר יחד עם בן זוגה, כשנה לאחר מכן. בשל כך שתקופה זו דומה לתקופה שלגביה פסקתי הפסד תמיכה בשיעור של מחצית הידה לאלעד, אפסוק גם לה לאותה תקופה.
כמו כן אפסוק גם לנעמי סכום גלובאלי על הפסד תמיכה של ההורים בשנים הסמוכות לנישואין בסכום גלובאלי של 20,000 ₪.
אני אף מקבלת את הטענה לפיה ניתן לקבוע, בסבירות גבוהה, שההורים היו ממשיכים לממן את לימודיה של נעמי במכללה, אילו נותרו בחיים, והסכום המוערך הוא 35,000 ₪ להיום.
     
24.     רועי ושירה
רועי ושירה הם תאומים, והיו בני 15 במועד התאונה. הם היו נתמכים (בשיעור של מלוא הידה המיוחסת להם) על ידי ההורים עד תחילת שירותם הצבאי, כאשר לגבי תקופת השירות הסדיר הסכימו התובעים להפחית מן הפיצוי סכום גלובלי של 150,000 ₪ בגין ההטבות שהם קיבלו מצה"ל. דעתי היא, שיש לחשב את הפיצויים המגיעים להם בתקופת שירותם הצבאי לפי ההלכה הנוהגת, שיש להעמיד את הפיצוי על שליש התמיכה בתקופת הצבא (וראו בין היתר בע"א 7644/02 יגאל עמר נ' חב' מקור הירדן בע"מ, פיסקה 2 לפסק הדין, שניתן ביום 26/9/06. פורסם, בין היתר, בנבו).

25.     רועי ושירה טענו שעם סיום השירות הצבאי הם מתכוונים לרכוש השכלה אקדמית, וכי יש להניח, בסבירות גבוהה, שההורים היו ממנים את שכר הלימוד ואת צרכי המחיה שלהם במשך הלימודים. עוד טוענים רועי ושירה, כי ההורים היו ממשיכים לתמוך בהם תמיכה מלאה במשך כל תקופת הלימודים. הוצע על ידם להעריך את תקופת התלות עד הגיעם לגיל 29.

26.     דעתי היא, שיש להעמיד את תקופת התלות של התאומים עד לסיום מסתבר של לימודיהם לתואר ראשון, כארבע שנים לאחר תום השירות הצבאי. ניתן לקבוע, בהתחשב בפרופיל המשפחתי ובנתונים האישיים של התאומים, שהם ירכשו תואר אקדמי בעתיד. בהקשר זה אני דוחה את הטענה לתמיכה של ההורים גם בתקופת לימודי תואר שני, מן הטעם שהסבירות לכך אינה גבוהה כמו הסבירות לרכישת תואר ראשון, וכן, כיוון שבדרך כלל, לא צפויה תמיכה של ההורים בשלב כה מתקדם בבגרותם של ילדיהם.
אני קובעת, אם כן, כי רועי ושירה היו נתמכים באופן מלא על ידי הוריהם עד לגיוסם. לאחר מכן, מגיל 21 ולמשך תקופה של 2 שנים, אני קובעת כי הם היו צפויים להיתמך על ידי הוריהם, אם כי במידה פחותה, דהיינו בשיעור של מחצית הידה לגבי כל אחד מהם. עוד אני קובעת, כי ההורים היו צפויים לממן את שכר הלימוד של התואר הראשון בסכום של 40,000 ₪ להיום.
     
כספים למימון חתונות ולרכישת דירות
27.     התובעים טוענים שאלמלא מותם של הוריהם, המנוחים היו משתתפים במתן כספים בחתונותיהם וברכישת דירות. טענה זו נראית סבירה בנתוני המשפחה שלפני, אולם איני סבורה שיש לראות כאן יחסי תלות או הפסד שנגרם לתובעים עקב מות ההורים: ראשית, לעניין הדירות לא שוכנעתי שההורים היו מסוגלים לממן רכישת דירה לכל אחד מילדיהם. שנית, יש לזכור כי הפיצוי לתלויים נועד "לפצות את אלה מקרובי המנוח המנויים בסעיף (הכוונה היא לסעיף 78 לפקודת הנזיקין, ש.ש.), אשר מטה לחמם נשבר עם פטירתו" (ע"א 148/53 פנץ נ' פלדמן, פ"ד ט(1) 1711, 1717). סביר להניח, שהמנוחים היו עוזרים לארבעת ילדיהם במימון החתונות והדירות, אך לא מדובר בתלות הקשורה להשתכרותם החודשית, וניתן להניח שהם היו נאלצים לממש נכסים (חסכונות) לשם כך.
מסקנתי היא, כי התובעים לא הצליחו לבסס "תלות", שיש לפצות בגינה, במימון חתונותיהם ודירותיהם.

הפסד שירותי הורים
28.     התובעים מבקשים פיצוי בגין הפסד שירותי האם, והם מעריכים את כלל שירותי האם בסכום של 7,000 ₪ לחודש עבור ארבעתם (הפסד של 1,750 ₪ לכל אחד מהם). לעמדתם, יש לפצות את אלעד בגין תקופה של 3.5 שנים, את נעמי לתקופה של שנה ואת רועי ושירה לתקופה של 14 שנים, עד הגיעם לגיל 29.
הנתבעת טוענת כי אין לקבל טענה זו בהיותה מוגזמת וללא כל ביסוס עובדתי: ההורים ממילא העסיקו עוזרת בשכר לניהול משק הבית, לרבות ניקיון ובישול, וניתן לומר כי שירותי האם "נבלעים" בידת הבית. מעבר לכך, טענה התובעת, שדרישת הפיצוי בראש נזק זה עבור אלעד ונעמי מבוססת על ההנחה כי בעקבות התאונה נאלצו, כביכול, להקדים את יציאתם מבית ההורים, ולא כך הוא. באשר לרועי ושירה, טוענת התובעת להפרזה, הן באומדן תקופת ההפסד והן באומדן שווי ההפסד. הנתבעת הציעה להגביל את תקופת ההפסד של רועי ושירה עד תום השירות הצבאי, ולכמת את ההפסד בסכום של 300 ₪ לחודש לכל אחד מהם עד גיוסם לצה"ל, ולאחר מכן, ועד לתום השירות, בסכום של 200 ₪ לחודש עבור כל אחד מהם.

29.     העיקרון אשר נקבע בפסיקה בקשר ל"אובדן השירותים" של הנפטר, הוא שגם שירות שהתלויים לא שילמו עבורו ראוי לפיצוי. תקופת הפיצוי הנהוגה היא עד הגיעם של התלויים לגיל 18, הוא גיל הבגירות לפי החוק, כשסטייה מכך מתאפשרת מקום בו קיימות נסיבות המצדיקות זאת.
אני סבורה כי התובעים לא הראו נסיבות המצדיקות לפסוק להם פיצוי בראש נזק זה, עבור התקופה שלאחר הגיעם לגיל 18, אלא בסכום גלובאלי, נמוך. ודוק - במונח "אובדן שירותי אם" איני מתכוונת לשירותים אותם מסוגלים התובעים לספק בעצמם, כמו טיפול בניקיון הבית ואחזקתו. הפסד זה נלקח על ידי בחשבון במסגרת הפסדי התלות הכלליים. למרות שהתובעים השתמשו במונח "אובדן שירותי אם", נראה לי כי נכון יהיה לתאר את נזקם כ"אובדן טיפול ההורים", כשהכוונה היא לכל אותן שעות ולכל האירועים בהם היתה דרושה התערבות הורית, וזו נמנעה מן התובעים או שהוחלפה בהתערבות מצד בני משפחה אחרים. יד דואגת ומטפלת נחוצה, לטעמי, גם כשמדובר בנער ונערה בני 15, ולמרות שקשה לאמוד את ההפסד במונחים ממוניים, אין בקושי זה כדי לשלול את זכאותם של התובעים לפיצוי.
רועי ושירה זכאים לפיצוי בגין אובדן הטיפול של ההורים, מעת התאונה ועד הגיעם לגיל 18. בשל הקושי לאמוד בכסף את ההפסד, אני קובעת לפצותם בסכום גלובאלי של 100,000 ₪ להיום, לכל אחד מהם. לנעמי ואלעד ששניהם היו בגירים בעת התאונה, אינני סבורה שיש להוסיף להם על הפיצויי הנוסף שפסקתי להם, לעיל, בסכום של 20,000 ₪ בשל תמיכה מסויימת נוספת של ההורים.

ניכוי גמלאות
30.     אלעד ונעמי טענו כי אינם מקבלים גמלאות, לא מן המל"ל ולא לפי חוק שירות המדינה (גמלאות), ולכן אין לנכות מן הפיצוי המגיע להם כתלויים מאומה. הנתבעת אינה חולקת על כך.
לגבי שירה ורועי, הטענה של הנתבעת היא, שסכומי הנזיקין עולים במידה ניכרת על סכומי הפיצויים המגיעים להם. בדיעבד, טענה זו נכונה היא. כן טוענת הנתבעת כי אין התובעים זכאים ל-25% מהפיצויים לפני ניכוי המל"ל.
התובעים טוענים, כי בכל מקרה הם זכאים להסתמך, בקשר לגמלאות המשתלמות עקב מות האם, על הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי, לפיו:

"הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה".

לטענת התובעים, אין הנתבעת זכאית לנכות מן הפיצוי את סכומי המל"ל שהם מקבלים עקב מות האב, וזאת משום היותו עצמאי, להבדיל משכיר. הטעם לכך הוא, שלהבדיל מהשכיר, העובד העצמאי מממן את מלוא דמי הביטוח בגין זכותו לתבוע גמלאות, ולכן יש להחיל את הוראת סעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי, לפיו:

"לענין סעיף 86 לפקודת הנזיקין רואים גמלה כזכות הנובעת מחוזה".

טענת התובעים היא, שאין הבדל, לענין סעיף 86 הנ"ל, בין חוזה ביטוח לבין חובת ביטוח הקבועה בחוק, ככל שמדובר בעצמאי המשלם את מלוא דמי הביטוח, וכראיה הם מצביעים על כך שלמל"ל אין זכות לשיפוי מן המזיק בגמלאות של עצמאי.
הנתבעת מבקשת לדחות טענה זו, והיא מנמקת עמדתה בכך שאין להעניק לתובעים פיצוי העולה על הנזק שנגרם להם ושאין נפקות בענין זה לשאלה אם קיימת למל"ל זכות לשיפוי מן המזיק.
בנוסף, מבקשת הנתבעת לנכות מהפיצוי שייפסק לשירה ורועי את קצבת הפנסיה המשתלמת להם, ושעתידה להשתלם להם עד תום שירותם הצבאי, בהיותם תלויים של האם המנוחה, שהייתה עובדת משרד החינוך.
הנתבעת מסכימה, כי על-פי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי זכאים רועי ושירה לפיצוי בגין 25% מנזקיהם כתלויים באם המנוחה. ברם, פיצוי זה יש לגזור מגובה הנזק ולא מגובה הגמלה המשתלמת להם כתלויים של המנוחה.

31.     ממשיכים התובעים וטוענים, כי אם לא תתקבל עמדתם שאין לנכות מן הפיצוי את הגמלה המשתלמת להם עקב מות האב, הרי שיש להפחית מגובה הפיצוי רק את החלק היחסי מן הגמלאות, ולא את מלוא הגמלאות, בהתחשב ביחס שבין תקרת שילוש השכר הממוצע במשק לתקרת גובה הגמלאות ששירה ורועי קיבלו ויקבלו מן המל"ל, כתלויי המנוח. לטענתם הטעם לכך הוא כפול. ראשית, מידת הצדק דורשת להחיל את אותה תקרה הן לגבי ה"חיובים" והן לגבי ה"זיכויים". שנית, סעיף 4(א)(1) לחוק פלת"ד משתמש במילים "בחישוב הפיצויים", ומכאן ברור שהמחוקק מתייחס הן לזיכויים והן לחיובים ככפופים לתקרה הקבועה בסעיף.
הנתבעת השיבה, כי הפרשנות שמציעים התובעים סותרת את הוראות סעיף 4(א)(1) לחוק
פלת"ד ושיישומה יגרום לחוסר אחידות ולאי שוויון בחישוב אובדן התמיכה בין תלויים
שונים. המונח "בחישוב הפיצויים" מתייחס אך ורק לראש הנזק של הפסדי השתכרות, בעוד שניכוי גמלאות המל"ל, או כל הטבה אחרת לה זכאי הניזוק, מופחת מן הסכום הכולל המתקבל מחיבור הפיצוי בכל ראשי הנזק.

32.      אין מחלוקת בין הצדדים באשר לניכוי הגמלה המשתלמת מן המל"ל עקב מות האם.
התובעים אף לא חלקו על טענת הנתבעת, לפיה יש לנכות מן הפיצוי את קצבת הפנסיה המשתלמת להם, ושעתידה להשתלם להם עד תום שירותם הצבאי בהיותם תלויים של האם המנוחה, שהייתה עובדת משרד החינוך, וכולם מסכימים לתחולת התנאי שבסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, לפיו יהיו זכאים רועי ושירה, בכל מקרה, לפיצוי בגין 25% מנזקיהם כתלויים באם המנוחה.
נותר לדון בשאלה, אם יש לנכות את התגמולים המשולמים להם מהמל"ל עקב מות האב.

33.      הלכה היא, שאם קיבל נפגע גמלאות מן המל"ל, אין תביעת המל"ל לשיפוי מהווה תנאי
לניכוי הגמלאות מן הפיצויים (ע"א 650/78 משה כליף נ' מ"י, פ"ד לה(2) 242, 252). על כן, שיקול זה לבדו אינו יכול להוביל לתוצאה של אי ניכוי הגמלאות, והשיקול של מניעת כפל פיצוי גובר. הפטור מתביעת השיפוי ניתן למעביד כמי שנושא בנטל תשלום דמי הביטוח. במקרה של עובד עצמאי גורם הפטור לשלילת תחולתו של סעיף 330, כך שאין לנפגע או לתלויים זכות לקבל 25% מן הפיצויים. מנגד, אין הפטור מן השיפוי מוביל לאי ניכוי הגמלאות, ולכן ייתכן מצב שהגמלאות "יבלעו" את הפיצוי, כך שלא ניתן יהיה לחייב את המבטחת כלפי הנפגע או תלוייו. מצב זה מקורו בהוראה הקבועה בסעיף 82 לפקודת הנזיקין (החל גם במקרה של חבות על-פי חוק פלת"ד, על-פי הוראת סעיף 4(א) לחוק, וראה גם: ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8), בסיווגו של העובד העצמאי כ"מעביד" ובסיווגה של המבטחת כמי שבאה בנעליו של המעביד (וראה עוד בענין זה: ע"א 686/97 מנורה - חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(5) 145; דנ"א 7012/99 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)). הלכה זו, עודנה שרירה וקיימת, והתובעים לפניי לא הראו טעם מדוע אין להחיל אותה בעניינם. לכן, יש לדחות את טענות התובעים בקשר לאי ניכוי גמלאות האב.

34.     באשר לטענה שיש להפחית מגובה הפיצוי רק את החלק היחסי מן הגמלאות, בהתחשב ביחס שבין תקרת שילוש השכר הממוצע במשק לתקרת גובה הגמלאות, מסקנתי היא שאין לקבלה. התכלית העומדת מאחורי סעיף 4 לחוק פלת"ד זהה במהותה לתכלית הסוציאלית העומדת ביסודו של חוק הביטוח הלאומי, ובכלל זה גם ביסוד ההוראה אשר קובעת את תקרת הגמלאות המשתלמות מכוחו. תכלית זו עניינה בהטבת נזקיהם של כלל הנפגעים בתאונות, אשר קיפחו את מקור הכנסתם או שיעור ממנו, באמצעות יצירת קרן המשותפת לכלל האוכלוסייה המבוטחת. סעיף 82 לפקודת הנזיקין קושר בין החוקים, בכך שקובע עיקרון של מניעת כפל פיצוי, ואין בו לשנות את גובה הפיצוי שחוקים אלה מאפשרים. בכל מקרה, העיקרון של ניכוי הגמלה מותיר בידי הניזוק פיצוי לפי התקרה הגבוהה, ופסיקת פיצוי מעבר לתקרה זו אינה מתיישבת עם התכלית הסוציאלית עליה עמדתי לעיל, ואף לא עם העיקרון של מניעת כפל פיצוי.
הנתבעת, אם כן, זכאית לנכות מן הפיצוי שייפסק את סכום גמלאות המל"ל המתייחסים גם למלוא לחלקה של האם (וראו גם ע"א 7644/02 יגאל עמר נ' חברת מקור הירדן בע"מ, פסק-דין מיום 26/9/06, טרם פורסם), ומנגד הם זכאים ל-25% בלבד מהפיצויים המגיעים להם עקב מותה של האם.

ניכוי בגין האצת ירושה
35.      התובעים טוענים שאין להביא בחשבון כל טובת הנאה שהגיעה להם בירושה עקב פטירת הוריהם, לרבות דירת המגורים ולרבות כל נכס שזכו בו, בין אם מדובר בנכסי מיטלטלין ובין אם מדובר בנדל"ן. עמדה זו הם מבססים על פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו, פ"ד מה(3) 374. לטענתם, אין לקחת בחשבון נכסים שנרכשו מכספי ההורים או ממכירת דירת המגורים שלהם, כמו גם נכסים שלא נמכרו; הכנסות או כספים שקיבלו ויקבלו התובעים כמלגות או מתנות עקב התאונה; ואת הכנסותיהם ממשכורות שהוקדמו עקב פטירת ההורים.
הנתבעת טוענת, כי אם חלה הלכת אטינגר על המקרה, הרי שיש לנכות מכל סכום שייפסק לעיזבון את האצת הירושה שהתקבלה בעקבות הפטירה. הלכת יחזקאל, לפיה אין מקום לניכוי האצת הירושה, מנומקת בחוסר הסימטריה שניכוי ההאצה גורם, שכן אל מול ניכוי ההאצה לא הובא בחשבון ההפסד שנגרם לעיזבון עקב "השנים האבודות". לאחר ששונתה ההלכה בקשר ל"שנים האבודות", לא קיים עוד הרציונל עליו התבססה הלכת יחזקאל, ולכן יש לשנותה. במקרה דנן, טוענת הנתבעת, זכו התובעים בירושה נכבדה שכללה, בין היתר, את בית ההורים ואת רכביהם, ושבגינה יש לנכות סכום של 100,000$ מן הפיצוי שייפסק לעיזבון.

36.     אינני מקבלת את טענת הנתבעת בהקשר זה. נכון הוא, כי אחד הנימוקים לקביעה בעניין אי תחולת ההאצה של העזבון בהלכת יחזקאל, מעוגן בחוסר הסימטריה שגרם ניכוי ההאצה בשעה שלעיזבון לא נפסק פיצוי בגין גידול אפשרי בנכסיו של המוריש, ונהיר כי לאחר פסק-הדין בענין אטינגר פחת משקלו של נימוק זה. אולם, יש לשים לב ליתר הנימוקים המובילים, גם היום, למסקנה בדבר אי ניכוי הערך המיוחד של האצת הירושה, וכפי שהביאם הש' ברק (כתוארו אז):

"במשך השנים התעוררו שאלות באשר לעצם נכונותו של ניכוי שווי ההאצה. שאלות אלה קשורות בשני גורמים עיקריים: הגורם האחד עניינו הספקולטיביות הגבוהה שבעצם ההתחשבות בהאצה. מי לידנו כף יתקע שהמנוח לא היה עושה צוואה ומעביר רכושו - כולו או חלקו - לאחר? מדוע אין להתחשב בסיכוי כי הירושה היתה קטנה ונעלמת? היש הגיון להבחין בין דירת המגורים והמכונית מזה לבין נכסים אחרים, שהרי גם אלה האחרונים היו בוודאי משמשים את היורשים-התלויים? הגורם השני עניינו חוסר הסימטריה שניכוי ההאצה גרם".

37.     העיקרון הוא, כי מתביעת התלויים יש לנכות את טובת ההנאה שהם מקבלים כיורשים, ובכלל זה גם את הערך הנובע מהאצת הירושה. יחד עם זאת, כך נקבע בענין יחזקאל, כי:

"ההנחה צריכה להיות, כי ההפסד הנגרם לתלויים בגין אבדן גידול אפשרי בנכסיו של התומך בעתיד מקזז את טובת ההנאה הנובעת מההאצה. כן יש להניח כי כספי העיזבון היו משמשים בין כה וכה את המשפחה כולה. בנסיבות אלה, אין להתחשב בהאצה כלל" (ענין יחזקאל הנ"ל, בעמ' 384).

עוד נקבע בפס"ד יחזקאל, כי "עשויים להיות סוגי מקרים (כגון הורים זקנים) בהן ברי או ניתן לשכנע כי טובת ההנאה הבאה מההאצה עולה על הנזק הנגרם על ידה. במצב זה ובו בלבד יש להתחשב בהאצה".
במקרה שלפניי הצביעה הנתבעת על ירושת בית המגורים וכלי הרכב של המנוחים, כירושה "מואצת" שניכויה מן הפיצוי מוצדק. אלא שאך עובר להלכת יחזקאל התייחסו בתי-המשפט לנכסים אלה, כנכסים שאינם באים בחשבון נכסי העיזבון לענין ניכוי האצת הירושה (תא (ת"א) 334/52 פוקס נ' אגד, פ"מ (ת"א) יא 166; תא (חי') 40/55 רוטמן נ' אורשן, פ"מ (ת) יח 133). מעבר לכך, הספקולטיביות הגבוהה הכרוכה בהתחשבות בגורם ההאצה קיימת גם היום, לאחר ההכרעה בענין אטינגר, ולכן איני רואה מקום לשינוי הלכתי בענין זה בעקבות השינוי שחל בקשר לראש הנזק של "השנים האבודות" כל עוד לא באה הנחיה אחרת בעניין זה על ידי המחוקק או על ידי בית המשפט העליון.

38.     אוסיף כי, הנתבעת אף לא הוכיחה את "הערך המיוחד" שישנו בהאצת הירושה של התובעים. גם אם היתה מתקבלת עמדת הנתבעת, הרי שהניכוי המותר אינו יכול להתבסס על מלוא ערכם של נכסי העיזבון, אלא רק על אותו "ערך מיוחד" שיש בקבלת הנכסים לפני הזמן הצפוי. הנתבעת ביקשה לקזז את שווי האצת הירושה עם "אובדן החיסכון" בשנים האבודות. לא מצאתי בסיס חשבונאי לאומדן זה של "הערך המיוחד", ונראה כי בטעם זה בלבד די היה כדי לדחות את הטענה לניכוי בגין האצת ירושה.

הפיצוי לתלויים

39.     התובעים הציעו לערוך את חישוב הפיצוי המגיע להם כתלויים על פי שיטת הידות. הנתבעת אמנם סברה, כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן מחייבות סטייה מחישוב על פי שיטת הידות, אולם היא הסכימה, בסופו של דבר, לפעול על פי שיטה זו על מנת לפשט את החישוב.
מקובל עלי כי במקרה זה יש לערוך את החישוב על פי שיטת הידות.

40.     כאמור, קבעתי כי הכנסתו של האב ליום התאונה היתה 28,314 ₪. סכום זה כאשר הוא משוערך להיום, יהיה 34,764.33₪. משכורתו של האב עלתה על שילוש השכר הממוצע, ולפיכך תחושב לפי השכר הממוצע במשק, העומד היום על 7,868 ₪ ובסה"כ על 23,604 ₪.
הכנסתה של האם הועמדה על 12,131 ₪ ליום התאונה, ובהצמדה להיום - 14,895 ₪.
סה"כ הכנסתם החודשית של בני הזוג המנוחים היתה, אם כן, 38,499 ₪ (במעוגל). מסכום זה יש להפחית מס הכנסה המגיע לגבי משכורות שני המנוחים לתקרת המקסימום - 25%. הבסיס לחישוב יהיה אם כן, 28,874 ₪.
מספר הידות לתקופה הראשונה, שבה יקבלו כל אחד מהבגירים מחצית הידה יהיה שש (שתיים להורים המנוחים, אחת לבית, אחת משותפת לאלעד ולנעמי ואחת לכל אחד מהתאומים).
     כל ידה, אם כן, תעמוד על 4,812 ₪.
     
41.     הפסדי התלות של אלעד
מיום התאונה, 20.4.98 ועד לנישואיו, ב-11.10.99, יש לפצות את אלעד בשיעור של ½ ידה לכל חודש ובסך הכל 43,308 ש"ח (2406 ₪ * 18חודשים = 43,308).
בתוספת ריבית חוקית ממחצית התקופה על הסכום יהיה הפיצוי בסכום של 51,886 ₪.
מידת הבית, יקבל אלעד את חלקו 21,654 ₪ (4,812 /4*18=21,654 ₪).
לסכום זה תתוסף ריבית חוקית על מחצית התקופה, ובסה"כ יעמוד הסכום על 22,295 ₪.
עוד יש להוסיף לסכום זה תמיכה בשל מצבו הבריאותי ואובדן שירותים בסכום כולל של 20,000 ש"ח להיום.
כן יש להוסיף פיצוי בעבור שכר לימוד אוניברסיטאי לתקופה של 4 שנים, המוערך על ידי, כאשר לקחתי בחשבון גם כי חלק משכר הלימוד שולם באמצעות מלגה ומתנות, בסכום של 35,000 ש"ח להיום.
סך כל הפיצוי לאלעד, כמי שהיה תלוי במנוחים, יהיה 129,181 ₪ ובמעוגל 130,000 ₪ להיום.

42.     הפסדי התלות של נעמי
מיום התאונה ועד אוקטובר 1999, יש לפצות את נעמי בשיעור של ½ ידה לכל חודש, ובסך הכל 43,308 ₪. בתוספת ריבית חוקית ממחצית התקופה, יעמוד הסכום על 51,886 ₪.
לסכום זה יש להוסיף את חלקה בידת הבית בצירוף ריבית חוקית מאמצע התקופה ובסה"כ 22,295 ₪.
יש להדגיש כי תקופת התלות החלקית חושבה לפי המועדים בהם יצאו אלעד ונעמי מהבית, והמועדים הם כמעט זהים.
לסכום זה יש להוסיף פיצוי בעבור שכר לימוד אוניברסיטאי לתקופה של 3 שנים, המוערך על ידי בסכום של 35,000 להיום. לסכומים אלה יש להוסיף בשל תוספת תמיכה של ההורים בשנים הסמוכות ובשל אובדן שירותים בסכום של 20,000 ₪.
סכום הפיצוי לנעמי תחת ראש נזק זה יהיה 129,181 ₪ ובמעוגל 130,000 ₪.

43.      הפסדי התלות של רועי ושל שירה
בתקופה     הראשונה, מיום התאונה ועד לאוקטובר 1999, יש לפצות כל אחד מהם בשיעור של ידה אחת שלמה (4812*18=86,616 ₪). בתוספת ריבית ממחצית התקופה, יעמוד סכום זה על 103,773 ₪.
חלקם בידת הבית (כאשר החלוקה היא לשש ידות, ורועי ושירה יקבלו, כל אחד, רבע מידת הבית), היא 21,654 ₪. בתוספת ריבית חוקית ממחצית התקופה, הפיצוי הוא 22,295 ₪.

44.     בתקופה השניה, מאוקטובר 1999 ועד הגיעם ינואר 2001, מועד בו הגיעו התאומים לגיל 18 (סה"כ 15 חודשים), החישוב ייעשה לפי 5 ידות, כיוון שאלעד ונעמי, הפסיקו להיתמך על ידי המנוחים (שתי ידות למנוחים, שתי ידות לכל אחד מהתאומים וידה אחת לבית). ידה אחת תהיה בסכום של 5,774 ₪. בסה"כ 86,625 שח. בתוספת ריבית יעמוד הסכום על 88,761 ₪.
לסכום זה יש להוסיף את חלקם בידת הבית (כל אחד מהם מחצית) ובסה"כ 43,320 ₪. בתוספת ריבית חוקית ממחצית התקופה יעמוד הסכום על 44,388 ₪.

45.     בתקופה השלישית, מינואר 2001 ועד ינואר 2004, עד הגיע התאומים לגיל 21, לפי שלוש ידות ושני שליש, בשל ההפחתה עקב היותם בשירות הצבאי, יעמוד הפיצוי על 94,500 ₪. בתוספת ריבית - 101,496 ₪.

46.     בתקופה הרביעית מינואר 2004 ועד ינואר 2006, סה"כ 4 ידות, כאשר כל אחד מהתאומים יקבל מחצית הידה ללא ידת הבית ובצירוף ריבית - 89,546 ₪.

47.     לסכום זה יש להוסיף באופן גלובאלי 100,000 ₪ להיום בגין הפסד תמיכה נוספת ושירותי הורים וכן תשלומים ללימודים גבוהים בסכום של 40,000 ₪ להיום.

48.     סה"כ הפיצוי שיש לזקוף לזכותם של רועי ושל שירה, לפני הניכויים, יעמוד על 589,618 ₪.

49.     סה"כ הסכום המגיע לתלויים, ללא ניכויי מל"ל, הוא 1,439,236 ₪.

תביעת העיזבון

50.     התובעים, כיורשי המנוחים, תובעים את סכום הפיצויים המגיע לעיזבונם של כל אחד משני ההורים, והם מבקשים להחיל את הלכת "השנים האבודות", כפי שנקבעה בפס"ד אטינגר.
הנתבעת העלתה, בסיכומיה, שתי שאלות, אשר בינתיים קיבלו תשובה במספר פסקי-דין, האם חלה הלכת אטינגר גם על תביעות מכוח חוק פלת"ד, וכלום יש לה תחולה רטרואקטיבית.
השאלה אם חלה הלכת אטינגר גם על תביעות מכוח חוק פלת"ד נדונה ונפסקה (ראו ע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2), 199). כן יצאה בינתיים, מאז הגשת סיכומי התביעה, ההלכה המבהירה כי את הלכת אטינגר יש להחיל גם למפרע וראו רע"א 8925/05 סולל בונה ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל ואח' תק-על 2006(1), 2609).

                                   
חישוב הפסדי העזבון בשנים האבודות

51.     אופן חישוב הפיצוי בתביעת העזבון בעניין אובדן ההשתכרות בשנים האבודות, הובהר בע"א 4431/05, 4512/05 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' אורנית צרור ( להלן - "פס"ד צרור"):

"הנה כי כן, מקום בו מדובר בתביעת עיזבון של ניזוק שיש לו תלויים - וכך הוא בענייננו - יש לשום את הפיצוי - בהיעדר נסיבות מיוחדות המצביעות אחרת - לפי שיטת הידות, כאשר מספר הידות נקבע בהתאם למצבו הידוע של הניזוק (להבדיל ממצבו ההיפותטי על-פי משפחה "רעיונית"). ואולם, ביישום שיטת הידות יש להביא בחשבון גם ידת חסכון, המתווספת לידות בני המשפחה ולידת משק הבית. לענייננו, מספר הידות הוא, אפוא, חמש, והפיצוי הוא בגובה הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום של המנוח"

משמע בעניננו שיש להוסיף לידות שתי ידות חסכון, האחת עבור המנוח והשניה עבור המנוחה ולהפחית מההשתכרות את שתי ידות הקיום.

52.     עקרון בסיסי אחר, המושרש בפסיקתנו, והעולה אף הוא מפסק הדין צרור, הוא שליורשים, שהם התלויים, מגיע אחד מהשניים: או פיצויי תמיכה או פיצויים כיורשי העזבון של המנוח:

"מקום בו תביעת התלויים חוברת לתביעת העיזבון, ואלה השתיים נדונות בצוותא חדא, פסיקת הפיצוי וניכויו הם בגדר "משחק סכום-אפס". בענייננו, הורה בית המשפט המחוזי, שדן בשתי התביעות גם יחד, כי יש לפסוק את "הגבוה מבין השניים", וככל שמדובר בראש הנזק של "השנים האבודות", התקבלה התוצאה המבוקשת "בשורה התחתונה", שהיא, כאמור, פסיקת "תמיכה + חסכון". הכלל בדבר פסיקת "הגבוה מבין השניים" הוא כלל של פרקטיקה." (שם בסעיף 7 לפסק-הדין).

     וההסבר שניתן להלכה זו בהמשך פסק-דין צרור היה:

"כלל מושרש הוא, כי בחישוב נזקם של התלויים עקב מות המנוח, יש להביא בחשבון גם את ה"הטבה הכספית" שבאה לידיהם - אם באה - בעקבות פטירתו. זוהי "הלכת הניכוי", המורה כי יש לזקוף לחובת התלויים את היתרונות החומריים הנובעים ממות המנוח לעומת הנזק שנגרם להם. ביסוד ההלכה עומד עקרון היסוד של דיני הפיצויים, לפיו מטרת הפיצוי הוא להחזיר את המצב לקדמותו, קרי, להעמיד את הנפגע-התלוי, ככל האפשר, במונחים כספיים, במצב בו היה נתון ללא העוולה (ראה ד"נ 24/81 חנוביץ נ' כהן, פ"ד לח(1) 413, 421; ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מה(3),374). הכלל בדבר הניכוי מוצא ביטוי נפוץ בהפחתת "ידת הקיום" של המנוח בחישוב נזקיהם של התלויים, אך הוא משתרע מעבר לכך, לאמור: ניכוי טובות הנאה נוספות, ובכלל זה פיצויים שהגיעו לידי התלויים בכובעם כיורשים (ע"א 2376/93 עזבון המנוחה מיכל קידר ז"ל נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מט(1) 594).
     
ובהמשך בסעיף 16 לפסק הדין, כותב השופט ריבלין בסכמו את ההלכה בעניין הניכוי:
          
"יחד עם זאת - וכאן באים אנו אל לב-ליבה של הסוגיה ככל שהיא נוגעת לעובדות התיק שבפנינו - בכל הנוגע ליחס שבין הפיצוי עבור הפסדי תמיכה (בתביעת התלויים) לבין הפיצוי בגין הפסדי השתכרות (בתביעת העיזבון), כבר נפסק כי יש לקבוע מנגנון של ניכוי או קיזוז, המתחייב ממהותו המיוחדת של העניין. הפיצוי בגין הפסד השתכרות "בשנים האבודות" מקפל בתוכו פיצויי-תמיכה. זהו פיצוי לעיזבון, קרי: לניזוק, אך יש בו מרכיב של תמיכה. הוא כולל תמיכה + חיסכון. מכאן הצורך להבטיח, שמרכיב התמיכה לא ייפסק פעמיים - פעם בתביעת העיזבון ופעם בתביעת התלויים. לעניין זה, אין נפקא מינה איזו תביעה מוגשת קודם, וככל שהן מוגשות יחד - איזו תביעה גבוהה יותר. לעניין זה גם אין נפקא מינה האם ישנה זהות בין היורשים לבין התלויים, אם לאו. כך או כך, ככל שמדובר בפיצוי לעיזבון בגין הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות", יש להישמר מפני פיצוי כפול בעקבות תביעתם הנפרדת של התלויים בגין הפסדי התמיכה בהם" (ההדגש בקו אינו במקור).
          
53.     לפיכך, ביישמי עקרונות אלה, אחשב כדלקמן: בסיס השכר על-פיו ייקבע הפיצוי לעיזבון בגין "השנים האבודות" הוא זה שעל-פיו קבעתי את הפיצוי לתלויים - 28,874 ש"ח לחודש.
החישוב יהיה לפי שיטת הידות, כאשר בתקופה, בה היה על המנוחים לתמוך בתובעים, יחושב הפיצוי ככולל תמיכה + חסכון, ואלו יקוזזו על ידי הפחתת תביעת התלויים. לאחר תקופה זו, יזוכה העזבון בהשתכרות, לאחר שהופחתו ממנה ידות הקיום, כאשר בידות הקיום, יש, לעמדתי, לראות גם את ידת הבית, אשר, לו היו המנוחים נותרים בחיים, הם היו משתמשים בה. לפיכך, על פי העקרון שיש להעמיד "להשיב את המצב לקדמותו", אין להעניק להם יותר מאשר היו מקבלים, לו נותרו בחיים. במצב זה, מה שהיה נותר בידיהם לעזבונם, הוא חסכונותיהם, דהיינו ידות החסכון.

54.     עוד אקדים ואקבע, כי בנידוננו אין לנכות את הפיצויים בגין אובדן השירותים מקצבת התלויים ויש להוסיפה לפיצויי העזבון, על פי ההסבר, שניתן גם הוא בפס"ד צרור, כדלקמן:

על כן, למשל, אם תביעת העיזבון גבוהה יותר, אך בתביעת התלויים נפסק פיצוי עבור אבדן שירותים - עמדתי היא כי אין לנכות פיצוי זה מתביעת העיזבון. "מרכיב זה של אובדן שירותים אינו יכול להיות מובא בחשבון בתביעת הניזוק, שכן זו מקנה זכאות לניזוק על נזקיו שלו ולא זכאות לתלויים על נזקיהם" (גלעד, במאמרו הנ"ל, בעמ' 90-89). במלים אחרות: העובדה שהתלויים קיבלו לידיהם פיצוי עבור אובדן שירותים אינה משפיעה על ההפסד של העיזבון (קרי: של המנוח). אין, לפיכך, לנכותה, וממילא, בנסיבות אלה, אמת המידה של "הגבוה מבין השניים" אינה הולמת. אין לכחד: הבחירה ליישם את הלכת הניכוי באורח חד-צדדי - קרי: ניכוי תביעת היורשים מתביעת התלויים אך הימנעות מניכוי כזה בכיוון ההפוך - ניתנת לביקורת. הגיונה הוא, כאמור, בסברה כי התלויים (שהם גם יורשים) זוכים בטובת הנאה בשל תביעת העיזבון, ואילו העיזבון אינו זוכה בטובת הנאה דומה בשל תביעת התלויים. ניתן להקשות על סברה זו. ואולם, כאמור, לא באנו היום לשמוט את הקרקע מתחת ליישומה של הלכת הניכוי, ככל שהיא מיושמת בדרך של הפחתת הפיצויים לעיזבון מתביעת התלויים (מקום בו ישנה זהות בין היורשים לתלויים). הצגנו את ההשגות - ובכך סגי. ואולם, עומדים אנו על הקביעה כי מתביעת העיזבון - כעניין שבעיקרון - אין לנכות פיצויים הנפסקים לתלויים בגין ראשי נזק שאינם הפסדי תמיכה, כגון אובדן שירותים".
     
55.     עבור התקופה מיום התאונה, 20/4/98 ועד 11/10/99, מועד בו הופסקה התמיכה בנעמי ואלעד - יש לקחת בחשבון שמונה ידות (שתי ידות הקיום של המנוחים, ידת הבית, ידה אחת משותפת לאלעד ולנעמי, שתי ידות של התאומים ושתי ידות החסכון של המנוחים). העזבון יקבל את הפסד ההשתכרות של המנוחים בהפחתה של ידות הקיום. כאמור ידות התמיכה יקוזזו בסופו של חשבון על ידי קיזוז תביעת התלויים.
ערכה של ידה אחת יהיה 3,609 ₪. אובדן ההשתכרות לתקופה זו, בניכוי ידות הקיום והבית, יעמוד על 18,045 ₪. הסכום בצירוף ריבית מאמצע התקופה יעמוד על 334,421 ₪.

56.     עבור התקופה החל מיום 11/10/99 ועד 3/1/01, לפי שבע ידות ובהפחתה של שתי ידות הקיום ובהפחתת ידת הבית, בצירוף ריבית - 253,603 ש"ח .

58.     עבור התקופה מ-3/1/01 ועד 3/1/04 לפי חמש ידות ושני שליש ובהפחתת ידות הקיום והפחתת הבית ובצירוף ריבית - 505,537 ₪.

59.     עבור התקופה מ-3/1/04 עד 1/06 לפי שש ידות ובניכוי ידות הקיום והבית, ובצירוף ריבית חוקית, יעמוד על 358,084 ₪.

60.      מינואר 2006 ועד אוקטובר 2006, יש לקחת בחשבון חמש ידות, ולאחר ניכוי ידות הקיום והבית ובצירוף ריבית חוקית מאמצע התקופה - 105,741 ₪.
61.     מ-1/10/06 ועד לתום התקופה, שבה יש צפי כי שני המנוחים היו עובדים אלמלא מותם, דהיינו עד היותו של המנוח בן 70 שנים (וראו לעניין גיל הפרישה לעצמאי בין היתר ע"א 86 / 248 עיזבון לילי חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ מה (2) 529, עמוד 531) , והמנוחה בת 66 שנים, יש לקחת בחשבון חמש ידות, כאשר המנוחים יקבלו רק את שתי ידות החסכון, ויופחתו ידות הקיום, הכוללות את ידת הבית - (5775*2*12* 14.87747486) - 2,062,017 ₪.
     אעיר, כי באשר להשתכרותה של המנוחה, החל מהמועד בו היו מלאות למנוח 70 שנה, הרי בהתחשב בכך שהיו מלאות 66 שנים, לא ראיתי לנכון להוסיף לה עבור 10 חודשים, בהנחה שהיא תצמצם את פעילותה בהוראה ואף תפסיק אותה בתקופה זו או בסמוך לה.

62.     הוצאות קבורה ולוויה
אני מקבלת אני את טענתם של התובעים שיש להעמיד פיצוי זה על 20,000 ₪.

63.     נזק שאינו ממוני
העזבון זכאי לקבל 25% מהפיצוי המקסימאלי עבור נזק שאינו ממוני. הנזק הלא ממוני לעזבונם של שני המנוחים, בצירוף ריבית חוקית יהיה 98,538 ₪.

64.     ניכויים מחלקם של היורשים.
     סה"כ ההפסד לעזבון, לפני הניכויים ולפני הוספת הפיצוי בגין אובדן השירותים, הוא 3,737,941 סכום זה יש לחלק, בשלב זה, בין הנתבעים, כך שחלקו של כל אחד מהם יעמוד על הרבע, ומחלקם של רועי ושל שירה, ינוכו תגמולי המל"ל. סה"כ לכל אחד מהיורשים, יעמוד הסכום בשלב זה על 934,485 ₪.

65.     מחלקם של אלעד ונעמי יש להפחית את פיצויי התמיכה בסכום של 130,000 ₪, ובסה"כ יקבל כל אחד מהם סכום של 804,485 ₪.

66.     כאמור, מחלקם של רועי ושירה, יש להפחית את פיצויי התמיכה בסכום של 489,618 ₪, כאשר סכום זה אינו כולל את אובדן השירותים בסכום של 100,000 ₪.
הסכום שיתקבל הוא 444,864כום זה יש לנכות את תגמולי מל"ל בסכום כולל של 1,009,497 ₪. עולה מכאן כי תגמולי המל"ל עולים על המגיע לרועי ולשירה.
לפיכך יש ליתן להם את הפיצויים בשיעור של 25% מהמחצית של הגבוה מבין שני הסכומים, זה המגיע להם כפיצויי תמיכה, דהיינו 589,618 ₪ או זה המגיעלהם מהעזבון. הסכום הגבוה יותר הוא פיצויי התמיכה. לפיכך יעמוד הפיצוי הסופי שלהם על 147,404 ₪.

לסיכום
67.     אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים פיצויים כדלקמן:
     לרועי סכום של 804,485 ₪ להיום.
     לשירה סכום של 804,485 ₪ להיום.
לרועי סכום של על 147,404 ₪ להיום (כאשר סכום זה הוא, כאמור לאחר ניכוי תגמולי המל"ל.
לשירה סכום של 147,404 ₪ להיום (כאשר סכום זה הוא, כאמור לאחר ניכוי תגמולי המל"ל.
לסכומים אלה יתווספו הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 13%, ובתוספת מע"מ.

הסכומים דלעיל, יישאו ריבית חוקית והפרשי הצמדה החל מהיום (למעט ההוצאות אשר יישאו ריבית חוקית והפרשי הצמדה החל מיום הוצאתן).



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מוות בתאונת דרכים

  2. תביעת תלויים תאונת דרכים

  3. ההבדל בין תביעת תלויים תביעת עזבון

  4. אובדן תמיכת אב / אם בזמן שירותו הצבאי

  5. חישוב פיצוי לא לפי שיטת הידות

  6. שיטת הידות - ידת החסכון / ידת משק הבית

  7. ההבדל בין תביעת תלויים לתביעת שנים אבודות

  8. מוות בתאונת דרכים - בת 50

  9. מוות בתאונת דרכים - בת 68

  10. מוות בתאונת דרכים - בן 15

  11. מוות בתאונת דרכים - בן 16

  12. מוות בתאונת דרכים - בן 17

  13. מוות בתאונת דרכים - בן 18 ללא תלויים

  14. מוות בתאונת דרכים - בן 20 ללא תלויים

  15. מוות בתאונת דרכים - בן 21 ללא תלויים

  16. מוות בתאונת דרכים - בן 21

  17. מוות בתאונת דרכים - בן 23 - תאונת עבודה

  18. מוות בתאונת דרכים - בן 23 ללא תלויים

  19. מוות בתאונת דרכים - בן 26

  20. מוות בתאונת דרכים - בן 28 ללא תלויים

  21. מוות בתאונת דרכים - בן 28

  22. מוות בתאונת דרכים - בן 29

  23. מוות בתאונת דרכים - בן 30

  24. מוות בתאונת דרכים - בן 31 ללא תלויים

  25. מוות בתאונת דרכים - בן 32

  26. מוות בתאונת דרכים - בן 33 תאונת עבודה

  27. מוות בתאונת דרכים - בן 33

  28. מוות בתאונת דרכים - בן 34

  29. מוות בתאונת דרכים - בן 35 תאונת עבודה

  30. מוות בתאונת דרכים - בן 35

  31. מוות בתאונת דרכים - בן 36 בלי משפחה

  32. מוות בתאונת דרכים - בן 36

  33. מוות בתאונת דרכים - בן 37

  34. מוות בתאונת דרכים - בן 38 תאונת עבודה

  35. מוות בתאונת דרכים - בן 39

  36. מוות בתאונת דרכים - בן 40

  37. מוות בתאונת דרכים - בן 41

  38. מוות בתאונת דרכים - בן 42

  39. מוות בתאונת דרכים - בן 43

  40. מוות בתאונת דרכים - בן 44

  41. מוות בתאונת דרכים - בן 46

  42. מוות בתאונת דרכים - בן 47

  43. מוות בתאונת דרכים - בן 49 ללא תלויים

  44. מוות בתאונת דרכים - בן 49

  45. מוות בתאונת דרכים - בן 50 ובת 46

  46. מוות בתאונת דרכים - בן 50

  47. מוות בתאונת דרכים - בן 51

  48. מוות בתאונת דרכים - בן 52 תאונת עבודה

  49. מוות בתאונת דרכים - בן 54 תאונת עבודה

  50. מוות בתאונת דרכים - בן 57

  51. מוות בתאונת דרכים - בן 58 בת 48

  52. מוות בתאונת דרכים - בן 58

  53. מוות בתאונת דרכים - בן 6

  54. מוות בתאונת דרכים - בן 61

  55. מוות בתאונת דרכים - בן 65 תאונת עבודה

  56. מוות בתאונת דרכים - בן 66

  57. מוות בתאונת דרכים - בן 7

  58. מוות בתאונת דרכים - בן 72

  59. מוות בתאונת דרכים - בן 75 בת 64

  60. מוות בתאונת דרכים - בן 75

  61. מוות בתאונת דרכים - בן 83

  62. מוות בתאונת דרכים - בן 9

  63. מוות בתאונת דרכים - בת 18 ללא תלויים

  64. מוות בתאונת דרכים - בת 22 ללא תלויים

  65. מוות בתאונת דרכים - בת 39

  66. מוות בתאונת דרכים - בת 43 ללא תלויים

  67. מוות בתאונת דרכים - בת 43

  68. מוות בתאונת דרכים - בת 45

  69. מוות בתאונת דרכים - חרדי תלמיד ישיבה

  70. מוות בתאונת דרכים אשה ממוצא אתיופי

  71. פיצוי על תאונת דרכים קשה וקטלנית

  72. השנים האבודות - 7 עובדות שחשוב לדעת

  73. תביעת תלויים שהם גם יורשים - מוות בתאונת דרכים

  74. תביעת תלויים של אדם שנהרג בתאונת דרכים

  75. פיצוי לילדים שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים

  76. חישוב פיצויים - רווק שנהרג בתאונת דרכים

  77. האם התאונה בה קיפח המנוח את חייו מהווה תאונת דרכים, כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד ?

  78. תביעה לפיצויים בגין נזקי עיזבון ותלויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

  79. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון