מוות בתאונת דרכים - בן 50

אימתי יסטה בית המשפט מחישוב הפיצויים על פי שיטת הידות בעניין חישוב אובדן התמיכה בתלויים או אובדן כושר ההשתכרות בשנים האבודות מה בין טענת זיוף לטענת מרמה מבחינת נטל ההוכחה בעניין דוחות ההכנסה של המנוח האם לאור הלכת בלומה מן יש לנכות את מס ההכנסה טרם הגבלת השכר לתקרת ההכנסה המרבית אלו עיקר השאלות המתעוררות בתביעה שלפני. 1. לפני תביעת תלוייו ויורשיו של המנוח ז"ל, על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), אשר מצא את מותו בתאונת דרכים שאירעה ביום 7.12.05, בהיותו כבן חמישים. הנתבעת אינה חולקת על אחריותה לפיצוי התובעים על נזקיהם, אולם מחלוקת רבתי ניטשה בין הצדדים באשר לפרמטרים על פיהם ייקבע הפיצוי. טענות תובעים 2. התובעים טוענים כי המנוח השתכר בפועל כ- 40,000 ₪ ברוטו בחודש, הן בעיסוקו כשמאי עצמאי והן בעיסוקו הנוסף - טייס פרטי. התובעים אינם חולקים על העובדה כי המנוח הפך לעצמאי 7 חודשים בלבד טרם מותו, אולם טוענים הם כי היה מדובר אך בשינוי אופן ביצוע העבודה. בתחילת חייו המקצועיים (משנת 1978) היה המנוח שכיר אצל שמאים אחרים, אולם כבר בשנת 1985 החל לעבוד כשמאי עצמאי במסגרת חברה לשמאות. השינוי אשר עשה במחצית חודש מאי 2005 היה סגירת המשרד, או אז החל לעבוד מהבית. לדברי עד התובעים, מדובר בתהליך אשר עובר על שמאים רבים, וזאת במטרה לחסוך בהוצאות משרד מיותרות. לצורך אימות נתונים אלו הוגשו דוחות של רואה החשבון, אשר הוגשו למס הכנסה. לדברי התובעים, אין מדובר בהכנסות לא מדווחות אשר בית המשפט מתבקש להכיר בהן, אלא בהכנסות אשר דווחו ועל כן ראוי לבסס את חישוב נתוני השתכרות המנוח על פיהם. כמו כן, לדבריהם, מדובר בדוחות אשר נתוניהם הוזנו במחשב טרם מותו של המנוח. התובעים טוענים כי הנתבעת לא הביאה כל ראיה לסתור ראיותיהם בעניין שכרו של המנוח ועל כן יש לקבלן. בקשר למצבו הרפואי של המנוח, טוענים התובעים כי על הנתבעת היה להביא חוות דעת רפואית על מנת להסתמך על מצבו הרפואי. בנוסף, ראיה למצבו הינה חידוש רישיון הטייס שלו, על אף הבדיקות הרפואיות אותן חייב לעבור כל טייס לשם חידוש הרישיון. באשר לגיל בו עתיד היה המנוח לפרוש מעבודתו, טוענים התובעים כי יש להעמידו על גיל 75, הן לאור היות המנוח עצמאי והן לאור אופיה של העבודה. מבחינה משפטית, טוענים התובעים כי על פי הלכת בלומה מן (רע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בלומה מן, תק-על 2006(3), 1861), יש להפחית את שיעור המס על פי מגבלות החוק מהשכר המוכח, ורק לאחר מכן להפחיתו לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק. באשר לשכר האלמנה, לצורך קביעת ערכה של הקופה המשותפת, טוענים התובעים כי לא ניתן לנכות ניכוי תיאורטי של שכר האלמנה, וכי הם הוכיחו שהאלמנה לא עבדה טרם התאונה, אולם הנתבעת לא הוכיחה כי האלמנה היתה שבה לעבוד. לחלופין, אף לו היתה שבה לעבוד, הרי שלאור העדר כישוריה, יכולת ההשתכרות שלה זעומה, שכר מינימום לכל היותר. לאור הפרמטרים הנ"ל, עותרים התובעים כי ייפסק להם סך של 5,169,935 ₪ בגין אובדן כושר השתכרותו של המנוח בשנים האבודות, נכון למועד הגשת הסיכומים. 3. בנוסף לאמור, עותרים התובעים לפיצוי בגין אובדן פנסיה בסך 2,776,559 ₪, פיצוי בגין אובדן שירותי אב ובעל בסך 743,924 ₪, פיצוי בגין הוצאות קבורה ולוויה בסך 20,000 ₪ ופיצוי בגין כאב וסבל - על פי התקנות - בסך 37,479 ₪. ביחס לטענת הנתבעת כי מדובר בעדות יחידה, טוענים התובעים כי טענותיהם נסמכות על עדות האלמנה, על עדויות נוספות והן על ראיות חיצוניות. מלבד זאת, אף לו היתה זו עדות יחידה, הרי שבהליך אזרחי רשאי בית המשפט ליתן פסק דין תוך שהוא מנמק את ההסתמכות על עדות זו. התובעים מתייחסים אף לטענת הנתבעת בדבר חובות המנוח, וטוענים כי עיקר החובות לכאורה היו משכנתאות אשר נלקחו לרכישת המשרד ולרכישת ביתם הפרטי, ואלו נפדו. כל אשר נותר הינו חוב מינורי בסך של כ- 175,000 ₪. אין מחלוקת כי מסכום הפיצויים יש לנכות את התשלום התכוף, סכום של 30,000 ₪ לטענת התובעים. טענות הנתבעת 4. הנתבעת טוענת כי התובעים לא הוכיחו את שיעור ההשתכרות הנטען על ידם, ואף לא הוכיחו שיעור השתכרות כלשהו. לחלופין, טוענת הנתבעת כי יש לקבוע את שיעור שכרו של המנוח על פי שיעור שכר המינימום במשק, לכל היותר. הנתבעת טוענת כי נתוני ההשתכרות עליהן הסתמך רואה החשבון הוזנו על ידי האלמנה, ואין בהם בדל של אמת אלא הינם נתונים פיקטיביים אשר "יוצרו" לצורך המשפט. הנתבעת עותרת כי בית המשפט יקבע כי הדוח אשר הוגש (מוצג ת/3) אינו קביל או לחלופין חסר משקל לחלוטין. עוד טוענת הנתבעת, כי במקרה דנן אין לפסוק פיצוי בגין הפסדי תמיכה במסגרת תביעת התלויים, לאור היות המקרה דנן, מקרה בו יש לסטות מחישוב על פי שיטת הידות בין היתר לאור חובותיו הגדולים של המנוח. לחלופין, לקבוע סכום גלובלי הנמוך בהרבה מהסכום המתקבל מחישוב על פי שיטת הידות. כך גם באשר לתביעת העיזבון בגין אובדן כושר השתכרות בשנים האבודות, לגביה טוענת הנתבעת כי לאור חובותיו של המנוח, ברי כי לא היתה נותרת בידו ידת חיסכון כלשהי, ועל כן יש לדחות את התביעה לפיצוי בראש נזק זה. מבחינה דיונית, טוענת הנתבעת כי כל אשר הובא על ידי התובעים הינה עדות יחידה של בעל דין, ועל כן יש צורך בסיוע או הנמקה. זאת ועוד, יש לזקוף לחובת התובעים אי הבאת ראיות רלוונטיות, אשר בנקל היו יכולים להביאן. בנוסף לאמור, טוענת הנתבעת כי הסתרת מידע רלוונטי, כהליכי הפירוק אשר ננקטו כנגד חברת השמאות ומינוי כונס נכסים לחברה, מעידים על חוסר האמינות של התובעים. בין היתר, עומדת הנתבעת על הדברים האמורים בהודעת המנוח לבית המשפט לתעבורה, חודשיים לפני מותו, בו הוצג מצג הפוך לגמרי על מצבו הכלכלי. לדברי הנתבעת, מדובר בהודאת בעל דין. בנוסף, אי העדת מאן דהוא באשר להכנסות המנוח מעיסוקו המשני - הטייס, בצירוף ויתור על עדות הטייס מר אושרוביץ, לאחר שכבר הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו, מביאים למסקנה כי המנוח כלל לא עסק במקצוע זה. בנוסף לכך, על פי התשובות לשאלון עולה כי על פי התוספת הראשונה לתקנות הטיס (רשיונות לעובדי טיס), תשמ"א- 1981, מצבו הרפואי של המנוח אינו מאפשר קבלת רישיון טייס. לעניין שיעור שכרה של האלמנה, טוענת הנתבעת כי יש להעמידו על שיעור השכר הממוצע במשק או לכל הפחות על שיעור שכר המינימום, זאת לאור סתירת גירסתה הן על ידי טופס 106 שלה והן מבחינה עובדתית. בנוסף העידה כי היה מדובר בהפוגה קצרה ולא הפסקת עבודה. בהתייחסות הנתבעת לסיכומי התובעים, דוחה היא מכל וכל את הטענה כי הלכת בלומה מן שינתה את המצב הקיים, וכי בעקבות הלכה זו יש להקדים את ניכוי המס להגבלת סכום הפיצויים לתקרת השילוש. עוד מוסיפה הנתבעת כי התובעים לא הוכיחו את זכאות המנוח לפנסיה וכל טענתם בדבר זכאות זו נטענה בלשון רפה עד מאוד ב- 5 שורות בלבד בשלהי הסיכומים. 5. באשר לפיצוי הנטען בראש הנזק אובדן שירותי אב, טוענת הנתבעת כי ילדי המנוח נמנעו מלעלות על דוכן העדים ודי בכך כדי לדחות את תביעתם בראש נזק זה. עוד טוענת הנתבעת כי יש לדחות את תביעה זו אף לגופה: את תביעת התובע 3, הבן דוד, יש לדחות מאחר שבעת התאונה היה כבר כבן 19.5 שנים. באשר לתובעת 4, הבת ליהי, אשר בעת התאונה היתה כבת 16.5, הרי שעל פי עדותה של האם היא זו אשר טיפלה בה. הנתבעת חוזרת על עמדת הפסיקה כי נזק זה הינו נזק ממוני, ערכם הכספי של השירותים שאבדו, וחובת התובעים להוכיח נזק זה. לדברי הנתבעת, התובעים כשלו בהוכחת ראש נזק זה, ועל כן אין לפצות בגינו. לחלופין, טוענת הנתבעת כי יש לפצות את התובעים בסך 25,000 ₪ לכל היותר, כך שהתובעת 4 תפוצה בסך 5,000 ₪ והאלמנה תפוצה בסך 20,000 ₪ לעבר ולעתיד. אף אליבא דברי הנתבעת, יש לפצות את התובעים בגין ראש הנזק כאב וסבל על פי התקנות, אולם באשר לפיצוי בגין הוצאות קבורה ולוויה טוענת הנתבעת כי טענות התובעים לא גובו בקבלות כלשהן ועל כן מציעה היא לפצותם בסך 8,000 ₪ לכל היותר. לסיום טוענת הנתבעת כי התשלום התכוף משוערך ליום הגשת הסיכומים עומד על סך כ- 36,026 ₪, בניגוד לטענת התובעים, ובנוסף לכך יש לנכות את תגמולי המל"ל, על פי חוות דעתו של שי ספיר (אשר הוגשה כראיה בהסכמה). לטענת הנתבעת, אף לאור טענותיה החלופיות, יוצא שלאחר הניכויים אין לפסוק לתובעים כל פיצוי, ועל כן עותרת היא כי בית המשפט ידחה את התביעה. דיון אובדן כושר השתכרות בשנים האבודות שיטת החישוב 6. תחילה נדון בדעות החלוקות על האופן בו יש לערוך את החישוב בראש נזק זה. התובעים מחזיקים בדעה כי יש לערוך חישוב זה על פי שיטת הידות המסורתית. מנגד, עמדת הנתבעת הינה, כי המקרה דנן הינו המקרה בו יש לחרוג מחישוב על פי שיטת הידות ויש לדחות את התביעה בראש נזק זה או לחלופין לקבוע פיצוי גלובלי. לטענתה, היקף החובות בהם נתון היה המנוח, מביא למסקנה כי היה עליו לעבוד כל ימיו על מנת להחזירם, ועל כן אין מדובר במקרה של אורח חיים של משפחה ממוצעת, על פי הגדרת בית המשפט העליון בהלכת אטינגר (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4), 486), וזוהי סיבה מספקת על מנת לסטות מהחזקה העובדתית המקובלת. על חשיבות חישוב הפיצוי על פי שיטת הידות עמד בית המשפט בע"א 482/89 עזבון המנוחה אביר שרה ז"ל נ' פרבר יהושע, פ"ד מז(3), 107 (1993), כדלקמן: "ככלל, על המזיק לפצות את תלוייו של מנוח, כלפיהם הוא אחראי הוא בנזיקין, על "נזק הממון" שנגרם להם, כקבוע בסעיף 80 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). הפסד תמיכה כלכלית לה היו צפויים התלויים, לו היה נותר המנוח בחיים, דהיינו את חלקם בעוגת הכנסת המנוח לו זה היה נותר בחיים, הוא נזק ממון במובן זה, והפסיקה קבעה את שיטת הידות כדרך מקובלת לחישובו. שיטה זו הובהרה על ידי השופט ברנזון בפסק הדין המנחה בע"א 32/60, פלקסברג נ' המנהל הכללי של הרכבת (פ"ד יד 1929). בעקבות פסק דין זה הלכו בתי המשפט בפסקי דין רבים (ראו לעניין זה בספרו של ד' קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה שלישית בעמוד 594). כך נהגו בתי המשפט בעקבות המלצתו של השופט ברנזון, שבאין נתונים שיצדיקו סטיה משיטת הידות: "חושבני שניטיב לעשות אם ננהג לפי הקווים שהותוו לעיל ולו רק כדי לשמור על אחידות הסכומים הנפסקים בנסיבות דומות, ולא יהא תובע אחד זוכה בהרבה ותובע שני זוכה במעט רק בגלל גישות שונות של שופטים שונים" (שם, בעמוד 1637 מול האות ז'). וראו בעניין זה גם את דבריו של השופט ש' לוין בע"א 610/75, רותם נ' נוף פ"ד לב(1) 799, 805." (שם, ע' 109). הנסיבות המיוחדות תוארו בע"א 1503/94 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח ברוך ברמן ז"ל, תק-על 96(2), 796 (1996), באופן הבא: "בעקבות הלכה זו הלכו פסקי דין רבים של בית משפט זה, עד כי השתרשה הלכה על פיה תופעל שיטת הידות כאמור לחישוב הפסד התלויים, כל אימת שאין מוכחות נסיבות המצדיקות סטיה מהשיטה האמורה. נסיבות כאלה יכולות להיות, לדוגמה, אם מתברר שאשה חיה בנפרד מבעלה ולא היתה זכאית לתמיכתו ובפועל לא נהנתה ולא היה צפוי שתהנה ממנה; או כשאחד מילדי המנוח לא היה תלוי בו כבר מגיל צעיר ולא צפוי היה שיזקק לתמיכתו. בכל אחד ממקרים אלה לא תחושב ידה לאשה או לילד אשר לא היו צפויים להנות מתמיכת המנוח. מאידך גיסא, יתכנו מקרים בהם יוכח שלתמיכה באשה או באחד הילדים הוקצב, וצפוי היה שיוקצב, מהכנסתו של אב המשפחה סכום גבוה מאשר ידה אחת. במקרה כזה יזכו אלה בעת חישוב הפיצויים לפיצוי בסכום גבוה יותר." (שם, ע' 798). בעניין זה דן בית המשפט גם בת"א (שלום, ירו') 8206/98 מן בלומה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2004(4), 8503 (2004), וכך קבע: "לא פעם הודגש כי שיטת הידות מתאימה במיוחד למשפחות בעלות הכנסה נמוכה באופן יחסי וכי לעומת זאת, במשפחות בעלת הכנסה גבוהה מן הממוצע יש מקום לסטות ממנה (ר' בנוסף לפסקי הדין שלעיל גם: ע"א 32/60 פלקסברג נ' המנהל הכללי של רכבת ישראל פ"ד י"ד 1629, עמ' 1637; ע"א 512/72 ניקולאי זונדר נ' נאדר חסן עבדל ג'ני אבו פ"ד כז(2), 281 ,עמ' 286; ת.א. (ת"א) 103/63 נחמיאס נ. אלשיך פ"מ תשכ"ט (סו'), 388, עמ' 391; ת.א. (חי') 913/73 פרקש נ. מספנות ישראל פ"מ תשל"ה (1) 140, עמ' 167-168)." (שם, ע' 8516). אופן החישוב אושר בבית המשפט המחוזי (ע"א (מחוזי, ירו') 6019/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בלומה מן, תק-מח 2005(2), 1762). בהמשך, מצא תיק זה את דרכו אף לבית המשפט העליון, כאשר בין יתר טענות המערערים בבקשת רשות הערעור, הועלתה גם טענה כנגד הבחירה לחשב את נזקי התובעת באמצעות שיטת הידות, אולם בית המשפט העליון לא מצא מקום ליתן רשות ערעור בסוגיה זו (רע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בלומה מן, תק-על 2006(3), 1861, עמ' 1864 (להלן: "הלכת בלומה מן")). תוך כך אומר, כי הפסיקה דחתה מספר פעמים ניסיונות לטעון שהפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בשנים האבודות הינו אובדן מימד החיסכון - "שיטת החסכונות" (הלכת אטינגר, פסקה 44; ע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח תאבת חוסאם ז"ל, תק-על 2007(2), 1218 (להלן: "פרשת חוסאם")). השאלה האם התא המשפחתי חסך כספים מידי חודש בחודשו אינה מעלה ואינה מורידה. "ידת "חסכון" זו אין משמעה סכומים אשר הנפגע הפקיד בהכרח בחשבון חסכון, אלא המדובר בהוצאות שונות לרווחתו. כך או כך, כל תכליתה של ידה זו היא פונקציונאלית - לסייע בחילוץ מרכיב הקיום אשר יש לנכות מההכנסות לשם חישוב הפיצוי. לכן גם אין כל חשיבות לסוג השימוש שנעשה בכספים אלו." (פרשת חוסאם, שם, ע' 1221). מן המקובץ עולה כי הפסיקה נהגה לסטות מחישוב על פי שיטת הידות בעיקר כאשר עסקינן במשפחות בעלות הכנסות גבוהות מן הרגיל, זאת מהטעם שהוצאות הרווחה במשפחות אלו גדולות מהוצאות הצריכה הרגילה (ראו: ע"א 610/75 רותם נ' אברהם, פ"ד לב(1), 799; ת"א 450/90 (ב"ש) עזבון המנוח אבנר ארזי ז"ל ואח' נ' חיים זיו, דינים מחוזי כרך כו(3), 19). 7. במקרה דנן יש לערוך את החישוב על פי שיטת הידות המסורתית זאת מאחר שלא מתקיימות הנסיבות החריגות. כאמור בסיכומי הנתבעת, הנסיבות החריגות עליהן היא מצביעה הינן גובה החובות של המנוח בעת מותו. אפרט. ראשית, כפי שעולה מהאמור בפרשת חוסאם, אין אנו בוחנים כמה חסך המנוח, שכן שיטת הידות הינה אך כלי עזר שנועד לסייע "בחילוץ מרכיב הקיום אשר יש לנכות מההכנסות לשם חישוב הפיצוי" (פרשת חוסאם, שם, ע' 1221). שנית, יש לדחות את הטענה אף לגופה. הנתבעת טוענת כי המנוח היה נתון בחובות כבדים, והיא אומדת אותם בכ- 900,000 ₪. אלא, כפי שהוכח על ידי התובעים, מרביתו של סכום זה הינן המשכנתאות אשר נלקחו לצורך רכישת ביתם הפרטי של בני הזוג ולצורך רכישת המשרד, אשר שימש את חברת השמאות טרם ההחלטה לעבור ולעבוד מהבית. לדברי התובעים משכנתאות אלו נפרעו, בעת מכירת המשרד ומכירת ביתם הפרטי. יצויין שבקשר למשכנתא שנלקחה לצורך רכישת המשרד, על סך כ- 450,000 ₪, הציגו התובעים מסמכים של הבנק המעידים על סילוקה. במאמר מוסגר יצוין, שבית המשפט בתוך עמו יושב, וברי כי אין לקבוע שמשכנתא משמעותית מעידה על צבר חובות אשר יכול להביא לסטיה משיטת הידות. להיפך, חזקה על המערכת הבנקאית בישראל, כי טרם העמדת משכנתא בסכומים גבוהים, בוחנת היא, לפני ולפנים, את יכולותיו הכלכליות של הלווה, ולו היה נותר ספק ביכולתו לעמוד בתשלומי המשכנתא הרי שבנק היה נמנע מליתן לו את ההלוואה. יוצא מכך, שסך החובות המוכח אשר צבר המנוח, לא עלה על 200,000 ₪. לאור האמור, אני קובע כי אין לסטות במקרה דנן משיטת הידות, וכך ייעשה החישוב. גיל פרישה 8. ככלל יש לקבוע את גיל הפרישה בהתאם להוראות חוק גיל פרישה, התשס"ד- 2004, אולם, כפי שהיה נהוג טרם חקיקת החוק, כאשר מוכח כי המנוח היה עתיד לפרוש מוקדם יותר או מאוחר יותר מגיל הפרישה הקבוע בחוק, אזי יש לקבוע את גיל הפרישה בהתאם (ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2008(1), 5855; ע"א 7157/07 אי.איי.גי. ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מוריס אברהם ז"ל, תק-על 2008(1), 4797; ע"א 10398/05 נועם אושרי נ' סקאי קלאב בע"מ, תק-על 2008(1), 4530; ע"א 450/05 אברהם לחמיש נ' מרים חזק, תק-על 2007(3), 1791). בתי המשפט נהגו לסטות מגיל הפרישה על פי חוק, בין היתר, במקרים בהם הנפגעים היו עצמאיים או עסקו במקצועות בהם לא נדרשת עבודה פיזית (ראו: ע"א 7942/99 עזבון המנוח אבני ציון ז"ל נ' ביטוח ישיר, פ"ד נה(2), 511; ת"א (חיפה) 10264/97 עז' דוד ששון ז"ל נ' אבנר, תק-מח 2001(4), 1876, 1880 (פסק הדין בערכאה המבררת אושר ברובו בע"א 841/02 מזל ששון נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, פ"ד נח(4), 865); ת"א (ירושלים) 7073/05 עזבון המנוח גבריאל אשכר ז"ל נ' ביטוח ישיר איי.די.איי, תק-מח 2007(2), 652 (להלן: "פסק דין אשכר"); ת"א (ירושלים) 2173/00 א' ע' מ' נ' אישי-ישיר חב' לביטוח בע"מ, תק-מח 2005(3), 9382, 9394). במקרה דנן, עיסוקו של המנוח בעיקרו לא מצריך עבודה פיזית, ולכך יש להוסיף את עדותו של מר עמוס ז'ורבסקי, יו"ר איגוד השמאים בשנים 2002-2006 (להלן: "מר ז'ורבסקי"), אשר כתב בתצהירו כך: "...אני עצמי כבן 70, מתכוון ומתכנן להמשיך ולעסוק במקצועי עוד שנים ארוכות, וכך גם אני מכיר משאים עמיתים למקצוע אשר עברו את גיל השבעים וממשיכים לעסוק באופן פעיל במקצוע השמאות..." (ס' 3 לתצהיר עדות ראשית). העד לא נשאל על כך בחקירה הנגדית, ומכאן שיש לקבל את דבריו, מה עוד שהם עולים בקנה אחד עם מגמת הפסיקה. לאור האמור, אני קובע כי המנוח היה עתיד לעבוד עד גיל 70, כפי הנטיה בערכאות המבררות. שיעור שכרו של המנוח 9. עיקרה של המחלוקת בתיק זה נסובה סביב נתון זה. תחילה אבחן את הראיות אשר הובאו לפני, ואדון במשקלן. מטעם התובעים הוגש דוח רווח והפסד לשנת 2005 אשר נערך על ידי רו"ח פרקש ביום 20.11.2006 ונמסר לרשויות המס בחודש אוקטובר 2007. עוד הוגש מסמך הנחזה כדוח ריכוז הכנסות של המנוח כעוסק מורשה, בשנים 2005-2006. בנוסף, הוגשו שוברי מע"מ, אשר בשוברים הנושאים כותרת "דו"ח תקופתי", שהוצאו בגין ספטמבר עד דצמבר 2005, מופיע סך של 0 ₪ לתשלום. שוברים אלו נושאים חותמת של בנק הדואר מיום 21.2.06. בשוברים הנושאים את הכותרת "דו"ח מתקן", שהוצאו בגין חודשים מאי עד אוגוסט 2005, נקובים הסכומים אשר שולמו. שוברים אלו נושאים חותמת של רשויות המס מיום 7.3.06. בסעיף 8 לתצהירה של האלמנה נכתב כי ההכנסות בדוח ההכנסות הינן משני עיסוקיו של המנוח, כשמאי וכטייס. בסעיף 9 נטען כי למנוח היתה הכנסה נוספת, מטיסות פרטיות לקפריסין. באשר לדוחות אלו, הוגש תצהירו של רו"ח דוד פרקש, אשר ערך אותם. על פי תצהירו, הכנסת המנוח כעצמאי נכון ליום 31.12.05 עמדה 193,000 ₪ ולאחר ניכוי הוצאות נותרה הכנסה חייבת במס בשיעור של 183,000 ₪. בנוסף, בתחילת שנת 2006 נגבה סך של 41,084 ₪ מה שמעמיד את הכנסת המנוח מעבודתו כעצמאי על סך כ- 224,000 ₪ שהם כ- 33,000 ₪ ברוטו לחודש. על פי עדותו של רואה החשבון, הדיווחים ביחס להכנסות המנוח אשר הוגשו למס הכנסה נסמכו על דוח ההכנסות אשר הובא לו על ידי אלמנה. מטופס 106 שצורף אף הוא לתצהירו של רו"ח פרקש עולה כי המנוח השתכר מחברת השמאות סך של 21,983 ₪ בשנת 2005, משמע במשך 4.5 חודשים, סך השווה ל 4,885 ₪ ברוטו לחודש. התובעים טענו כי המעבר מעבודה באמצעות חברה לעבודה כעצמאי, לא השפיעה על רמת ההכנסה אלא רק על סך ההוצאות, אולם לא הוצגו לבית המשפט מאזנים של החברה. הנתבעת לא הביאה ראיות לעניין השתכרותו של המנוח, אלא תולה יהבה על פרשנות לראיות אשר הובאו על ידי התובעים, וביתר שאת על פרשנות ומשמעות ראיות אשר לא הובאו. דוח ההכנסות (מוצג ת/3) 11. הנתבעת טוענת כי אין להסתמך על הדוח אשר הוגש על ידי רו"ח פרקש, וזאת לא עקב פגם בביצוע תפקידו של רואה החשבון, אלא מאחר שדוח זה נערך על פי נתונים אשר הובאו על ידי האלמנה ולא הוגשו אסמכתאות להכנסות אלו. בנוסף, מועד הגשת הדוח מביא למסקנה כי הינו דוח שנועד לצורך ההליך דנן ואין בו שמץ של אמת. יתרה מכך, הנתבעת אף טענה במפורש כי מדובר בדוח שמקורו בנתונים שזויפו על ידי האלמנה, וכדבריה: "מתבקש בית המשפט לקבוע כי הנתונים לפי הדו"ח (ת/3) הינם נתונים פיקטיביים וחסרי כל אמת, אשר נועדו אך ורק לצרכי משפט" [ההדגשות במקור - י.ש] (סיכומי הנתבעת, פסקה 41). לפני בירור משקלן של הראיות, יש לקבוע על מי נטל השכנוע באשר לטענה כי המסמכים בדבר הכנסות המנוח הינם פיקטיביים ונועדו לצרכי משפט בלבד. לצורך כך יש לבחון האם טענה זו הינה בגדר טענת זיוף או בגדר טענת המרמה. אם מדובר בטענת זיוף, אזי נטל השכנוע באמיתות המסמך מוטל על מביאו (נטל הבאת הראיות התקיים בכך שהובא המסמך). על כך שב בית המשפט ופסק בע"א 1533/00 עזבון המנוח אדיב בשארה נ' עזבון המנוח עווד, תק-על 2001(3), 1611, בקובעו: "אנו סבורים שהשופט המלומד שגה כאשר סבר שבמקרה של טענת זיוף, נטל השכנוע חל על הטוען זיוף (ע"א 236/84 עזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' אסיה שוורץ, פ"ד מה(5), 13)". (שם, עמ' 1612). על מנת להרים נטל שכנוע זה, די בהבאת ראיות לכאורה אשר לא נסתרו על ידי הצד השני. הלכה זו נשנתה בע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2003(1), 2124, עת קבע בית המשפט (כב' השופט (כתוארו אז) א' מצא בהסכמת כב' השופט א' גרוניס, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין), כדלקמן: "אני סבור כי הערעור בדין יסודו. אמת נכון הדבר, כי נטל השכנוע ביחס לטענתו, כי הוא לא חתם על ייפוי הכוח הנוטריוני, רבץ על המערער. כך מתחייב מן הכלל שלפיו נושא תובע בנטל השכנוע לגבי כל הטענות העובדתיות המרכיבות את עילתו, לרבות עובדות הנושאות אופי שלילי (ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו איזוטופוס אינק. פ"ד מ(3) 281, 301). וכך מתחייב - אף ביתר שאת - מסעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, הקובע חזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור של נוטריון אשר ניתן לפי החוק האמור (השוו: ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5) 410, 418). משמעות הדבר היא, כי על המערער הוטל לשכנע את בית המשפט - ברמה הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות - כי החתימה המופיעה על ייפוי הכוח והנחזית כחתימתו, לא נכתבה על-ידו אלא זויפה בידי אחר. כלום עמד המערער בנטל השכנוע שרבץ עליו לשאלה זו יש, לדעתי, להשיב בחיוב. יש לזכור כי ענייננו בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלגבי הוכחתה כדי הרמת נטל הבאת הראיות, לשם העברתו אל הצד שכנגד, ניתן, ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות (ע"א 414/66 פישביין נ' פול על-ידי מזרח שירות לביטוח, פ"ד כא(2) 453, 462-461; ופרשת נבנצאל, ע"א 296/82 הנ"ל, שם). בתצהירו, שהיווה עדות ראשית מטעמו, העיד המערער, כי מעולם לא חתם על ההסכם או על ייפוי הכוח וכי מעולם לא קיבל כל תמורה עבור זכויותיו במקרקעין. בהגשת תצהירו יצא המערער ידי חובת נטל הבאת הראיות שרבץ עליו, ומשבחרה המשיבה שלא לחקרו על האמור בתצהירו, התחייבה המסקנה כי האמור בתצהירו מהווה - לפחות לכאורה - ראיה בעלת משקל לביסוס גרסתו. בכך הועבר נטל הבאת הראיות אל שכמה של המשיבה, אלא שהמשיבה לא הביאה כל ראיה שמטרתה לסתור את גרסת המערער." (שם, עמ' 2126). כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין (דעת המיעוט), אינו חולק על עקרון זה, אלא לדבריו "תחולתה של הלכה זו על ענייננו תחולה מוגבלת היא ביותר" [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, ע' 2131), זאת לאור הצגת עמדה נגדית על ידי הצד השני, יחד עם הזמן הרב אשר עבר מעת החתימה על המסמך ועד קיומו של ההליך המשפטי, כ- 30 שנים. לעומת זאת, אם תסווג טענת הנתבעת כטענת מרמה, הרי שנטל ההוכחה כולו (נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע) מוטל על כתפי טוען הטענה. הלכה זו נוהגת מימים ימימה, ויפים לכך דברי כב' השופט ג' בך בע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ' צאלח אסעד אסעד אבו חמדה, פ"ד מו(1), 491, בציינו: "מן הראוי גם להזכיר, כי עול ההוכחה לענין טענת המירמה רובץ על הטוען זאת, ועול זה הינו כבד למדי. המערערים בוודאי לא עמדו במשימה זו". (שם, עמ' 500). לא זו אף זו, נטל הוכחת טענת המרמה הינו נטל מוגבר, אף כאשר עסקינן בהליך אזרחי. על כך הרחיב בית המשפט בע"א 400/86 עזבון המנוח בן ציון קריגר נ' דר' סבינה שטנה, פ"ד מב(4), 500, באלו המילים: "ואפילו נכונה היתה קביעתו של בית המשפט קמא בדבר טענותיו החוזרות ונשנות של המנוח למשיבה כי "אין לו אמצעים", עדיין לא יצאה המשיבה ידי חובת ההוכחה של עילת התרמית כלפי המנוח. שכן לא נתברר אימתי נטענו טענות אלה על ידי המנוח, ואם אמנם היו בגדר הצג כוזב בזמן אמירתם. וכבר נאמר בע"א 292/64 (פד"י י"ט (1) 414, 416) כי: "טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל ענין וענין ולגבי כל סכום וסכום". עוד נאמר בע"א 260/82 (פד"י ל"ח(4) 253, 256) כי "אך טבעי הוא, שבית-משפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל דין מירמה" (וכן ע"א 365 ,359/79 פד"י ל"ה(1) 701, 711). על אחת כמה וכמה כשעניין לנו בטענת תרמית המופנית כלפי אדם שהלך לבית עולמו, ולא ניתן לשמוע את גירסתו והגנתו (ראה ע"א 475/81 פד"י מ'(1) 589, 598). ועוד יש לזכור, כי היסוד הנפשי של כוונה להטעות אף הוא צריך להתקיים בעילת תרמית, והוכחתו של יסוד זה גם הוא על התובע." (שם, ע' 504). מה בין זיוף למרמה 12. כאמור לעיל, סיבת העברת נטל ההוכחה אל כתפי טוען טענת המרמה, הינה כי טענה זו היא בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת, בין היתר מאחר שהיא מייחסת לו עבירה פלילית. אם כך, מתוך עקרון ההרמוניה החקיקתית, נראה כי יש לבחון הגדרות אלו לאור הוראות חוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") (ראו: ע"א 3213/97 רמה נקר נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, פ"ד נג(4) 625 , 634; אהרון ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה, עמוד 328 (1993)). בסעיף 414 לחוק העונשין הוגדרו המונחים 'מרמה' ו'זיוף', באופן הבא: "'מרמה' - טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת; ו"לרמות" - להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל; 'מסמך' - תעודה שבכתב, וכל אמצעי אחר, בין בכתב ובין בצורה אחרת, העשוי לשמש ראיה; 'זיוף' - אחת מאלה: (1) עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות; (2) שינוי מסמך - לרבות הוספת פרט או השמטת פרט - בכוונה לרמות, או ללא סמכות כדין ובאופן הנחזה כאילו נעשה השינוי בסמכות כדין; (3) חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין, או בשם מדומה, באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני". מלשון החוק עולה, כי טענת המרמה נוגעת לטענה של עובדות בידיעה שאינן אמת, והאדם המרמה הינו זה הטוען טענת מרמה בכוונה להביא אדם למעשה או מחדל. בשונה מכך, טענת הזיוף עניינה ביצירה או שינוי של מסמך, העשוי לשמש כראיה, באופן שיראה כמסמך אחר. באשר להגדרת המרמה כותב יעקב קדמי בספרו על הדין בפלילים, חוק העונשין, חלק שני (2005) (להלן: "קדמי"), כך: "לעניין היסוד העובדתי - הריהו מבטא את ה'טענה הכוזבת' גופא. ואילו לעניין היסוד הנפשי - הריהו מבטא: את 'ידיעתו' של המרמה על דבר היות הטענה כוזבת; או את העדר האמון מצדו באמיתות הטענה. הכל כאמור בהגדרה שבסעיף 414." (שם, עמ' 864). ביחס להגדרת הזיוף עומד קדמי על תנאי יסודי, והוא "אומר שקר על עצמו". אלו דבריו: "סיכומו של דבר, יש להבחין בין עריכת מסמך 'כוזב', לבין עשיית מסמך 'מזוייף': עריכת מסמך שתוכנו כוזב, אך אינו מתיימר להיות מסמך 'אחר' ממה שהוא באמת - אינה מהווה 'זיוף'; ומסמך שתוכנו כוזב - אך אינו אומר שקר על עצמו - אינו מסמך 'מזויף'". (שם, עמ' 894). ובהמשך: "ויודגש: הדרישה שהמסמך יהיה דובר שקר על עצמו, הינה דרישת יסוד - לכל חלופותיה של עבירת הזיוף" (שם, עמ' 895). יוצא אם כן, כי לא ניתן לומר שטענת הנתבעת הינה בגדר טענת זיוף, ועל כן נטל השכנוע מוטל על כתפי התובעים, זאת מאחר שהמסמך אינו נחזה להיות מסמך אחר. לפיכך יש לקבוע כי הטענה כנגד מסמך זה, הינה טענת מרמה, והנטל להוכחת הטענה מוטל על כתפי הנתבעת. מן המקובץ עולה, שמאחר ובמקרה דנן הועלתה טענה בדבר מעשה מרמה, הרי שנטל ההוכחה להתקיימות רכיבי טענת המרמה (בין אם על פי חוק העונשין ובין על פי עוולת התרמית בפקודת הנזיקין), מוטלת על כתפי הנתבעת, וזו לא הביאה כל ראיה להוכחת טענתה. 15. הטענה בדבר המועד המאוחר בו הוגש הדוח לא נותרה ללא מענה. האלמנה העידה בעניין זה כך: "ש. למה רק לפני חודשים הגשת את הדו"ח של 2005 ת. מתי שרואה חשבון אמר לי לבוא אליו, הגעתי. אתה לא מפנים את מה שאני אומרת לך, אני עובדת נכון להיום רק על עצמי ועל הילדים. זהו." (שם, ע' 11). תשובה זו סבירה בעיני, הן לאור המועד בו התבקש רואה החשבון לסייע בידי האלמנה, הן לאור המועדים בו הוכנו דוחות הרווח וההפסד (כשנה לפני הגשת הדוח למס הכנסה) והן לאור כך שידוע ומפורסם שדוחות מס ההכנסה אינם מוגשים על אתר, וניתנות ארכות הן לרואי החשבון והן ליחידים, וכל שכן במקרה של פטירת ראש המשפחה. 16. הנתבעת סמכה את טענתה בדבר אי אמינות הדיווחים, אף על העובדה שהמנוח לא שילם במועד את תשלומי הביטוח הלאומי והתשלומים למע"מ. בעניין זה העידה האלמנה כך: "ש. איך את מסבירה את זה שבעלך לא שילם דמי ביטוח לאומי בתקופה שהוא היה עצמאי אם הטענה לגבי ההכנסות באותה תקופה נכונות ת. לא יודעת. ש. למה הוא לא שילם למע"מ. את מצהירה שהיית צריכה להגיע להסדר לעניין זה ת. אין לי מושג. החלטתי להתנתק, לא לעשות כלום." (שם, ע' 8). את אי ידיעתה של האלמנה, השלים רואה החשבון פרקש, כאשר העיד: "ש. אם נרשם בדו"ח התקופתי שהסכום לתשלום בשקלים חדשים הוא אפס אפס, מה זה אומר לך. רשם עורך הדו"ח אפס אפס לתשלום, מה זה אומר ת. זה אומר שהמספר אפס הוא לא נכון. זה נעשה בתיאום עם שלטון מע"מ והדו"חות האלה הוגשו במכוון בצורה כזו, ויהודית אחרי זה הלכה למס ערך מוסף ועשתה הסדר של כל החובות שנגזרו מהדו"חות האלה, וזה דבר...". (פרו', 19.11.07, ע' 3). וכן, "ש. האם זה נכון שהמנוח בעבודתו ככל שהיה כעצמאי לא שילם דמי ביטוח לאומי ת. הוא שילם, באיחור." (שם, ע' 7). בעניין זה נותן אני אמון בגרסתה של האלמנה ובהסבריו של רואה החשבון. מעיון בשוברי מע"מ ובהסדר החוב אשר נעשה בין האלמנה לרשויות מע"מ (צורף לבש"א 4280/07), עולה כי ההליכים בעניין תשלום המע"מ נעשו בתחילת שנת 2006, כך באשר לתשלומי השוברים וכך באשר להסדר החוב - 30 תשלומים מיום 13/5/06 ועד 8/10/08. 17. בנוסף להכנסות אשר דווחו למס הכנסה, טוענים התובעים כי המנוח הרוויח עוד כ- 6,750 ₪ בעיסוקו כמארגן טיסות רומנטיות. טענה זו נדרשת לרמת הוכחה מוגברת היות ומדובר בטענה לקיומה של הכנסה אשר לא דווחה לרשויות המס, כנגד הדיווחים למס הכנסה. על כך עמדתי בת"א (ירושלים) 5087/03 פלונית נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2007(1), 12353, כדלקמן: "הבסיס הרעיוני בהסתמכות על האמור בדוחות למס הכנסה, הינו כי הנישום מוחזק כנותן הצהרת אמת בדבר הכנסותיו, ואינו מוליך שולל את רשויות המס בזדון ובמרמה (ראו: ע"א 5149/94 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אלברט לוי, (אתר נבו) (9.2.1995) (להלן: 'פרשת הסנה')). מסקנת בית המשפט ב'פרשת הסנה' היתה כי: "ראוי לבסס את החישוב על השתכרות שהתובע עצמו הצהיר עליה לשלטונות המס". (שם, פסקה 7) ומוסיף כב' השופט ד' לוין: "אכן, מטרת הפיצוי בתביעת נזיקין היא להעמיד את התובע במצב כלכלי, שהיה, לפי ההערכה, מצוי בו אלמלא התאונה, אולם חישוב הנזק הזה אינו יכול להעשות על פי הערכות והשערות, או על פי תחושות, אלא חישוב זה צריך להתבסס על ראיות בדוקות המאפשרות, ככל שניתן, מיצוי האמת. ולענין זה הודאת בעל דין שבהצהרתו לשלטונות המס משקל רב לה, אם לא מכריע. עמדנו על כך לא אחת בפסיקתנו וראה לענין זה, בין היתר, ע"א 200/63 צוף נ' אושפיז פ"ד יז 2400; ע"א 813/89 "ציון" חב' לביטוח נ' עזבון בוסקילה, פ"ד לח(4) 785, ועוד. ההלכה היא כי הצהרתו של התובע לשלטונות המס בדבר הכנסתו, בדיווח המחייב, היא שתהווה בסיס לחישוב הכנסותיו, אלא אם כן הצליח התובע להוכיח בראיות משכנעות שהוא רימה את פקיד השומה, ושלמעשה היתה הכנסתו גדולה מזו שעליה הצהיר לשלטונות המס." (שם, שם). הקושי שמתעורר הינו ברור. מקום שיש צורך לבחון האם אדם שנפטר דיווח דיווחי אמת, או שמא דיווח כזב, יש להיזהר בכבודו, ככתוב: "אחרי מות - קדושים - אמור". אולם כשמדובר בתביעת תלויים, ייסוג רעיון זה בפני צרכי אלמנה ויתומים אם יוצגו ראיות כדבעי (ראו והשוו: ע"א 913/81 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' בוסקילה, פ"ד לח(4), 785; ע"א 4792/92 ריעני נ' מכלוף (לא פורסם) (1994)). כן יש להתחשב, בהתאם לפסיקה, לעניין אופן החישוב, בנתונים נוספים אם נקבע בסופו של יום שיש להוסיף רכיב של הכנסה לא מדווחת, או אז יש להפחית את בסיס השכר, בהתאם." (שם, פסקה 6). במקרה דנן טענה זו לא הוכחה כלל, ועל כך אין אני מקבלה. אי הבאת ראיות 18. הנתבעת תמכה את עיקר טענותיה על הימנעות התובעים מלהביא ראיות, וסמכה על החזקה כי מאי הבאת ראיה או עד רלוונטי לעדות, יש להסיק שעד זה או ראיה זו היו פועלים כנגד בעל הדין אשר נמנע מלהביאם (ראו: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר בע"מ, פ"ד מ"ד(4) 595; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מ"ה (4) 651; ת"א (ירושלים) 5087/03 פלונית נ' "סהר" - חברה לביטוח בע"מ; תק-מח 2007(1), 12353, 12364). לדברי הנתבעת, על התובעים 2-3 היה לעלות לדוכן העדים, אולם הם נמנעו מכך. כמו כן, היה על התובעים להביא לעדות את פקיד השומה, להביא את דוחות מס ההכנסה לשנים 2000-2004, להעיד מזמיני עבודות, לקוחות שקיבלו שירותי טיסה ואף שמאים שכירים אשר עבדו בחברת השמאות. בנוסף, טוענת הנתבעת כי אי העדת מר אושרוביץ (הטייס), על אף שהוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו, מביאה למסקנה כי עדותו, בחקירה נגדית, היתה פועלת לרעת התובעים. חזקה זו אינה מתקיימת מקום בו הובאו חלק מהעדים הרלוונטיים, לפי שיקול דעת בעל הדין. על עמדה כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בע"א 2115/95 בתיה אושרוב נ' עליזה פרחי, תק-על 97(1), 251, בקובעה כדלקמן: "אכן, בנסיבות מתאימות רשאי בית המשפט להסיק מסקנות נגד צד להליך שנמנע מלהעיד עד מרכזי, שלכאורה היה אמור לתרום תרומה משמעותית לחיזוק גירסתו של אותו צד. (ראו, למשל, ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח': "... אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד...". פ"ד מה(4) 651, 658. אולם בענין שבפנינו קיבל בית המשפט הסבר שהניח את דעתו להמנעות העד מלהתייצב לעדות, והוא סרב לדחות את הדיון לשם מתן הזדמנות נוספת להעדתו. גם לגוף הענין אין לומר כי היה זה עד יחיד שיכול היה לזרות אור על שאלה רלבנטית שנשארה עלומה. בפני בית המשפט היו מספר ניכר של עדויות מטעם שני הצדדים בשאלת מידת שליטתה של המנוחה בשפה העברית, והוא רשאי היה לקבוע התרשמותו על יסוד אותן ראיות שהיו בפניו: "אולם ככל הנחה, אף ההנחה, כי דברי העד הרלוואנטי אשר לא הוזמן היו פועלים כנגד הצד שאמור היה להזמינו, ניתנת לסתירה... אותה הנחה לא תחול כל אימת שלא הזמין צד את כל העדים הרלוואנטיים שהיה בידו להזמינם, אלא רק את מקצתם או מי מהם". (ההדגשה במקור - ד.ב.). שם, בעמ' 659. וכן ראו האסמכתאות המפורטות שם." (שם, עמ' 253). על המקרים בהם אין ליישם חזקה זו, עמד גם יעקב קדמי, בספרו על הראיות חלק שלישי (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003), בזו הלשון: "ויודגש הלכה זו אינה חלה: א. במקום שמוזמנים חלק מהעדים הרלוונטים. ב. במקום שלא הוזמנו עדים אשר הדעת נותנת שלא היו מסוגלים להעיד בשל החשש מהפללה עצמי. ג. במקום שיש הסבר להימנעות מהשמעת עד." (שם, ע' 1652). 19. ראשית, התובעים הזמינו עדים מטעמם על פי שיקול דעתם, ועל כן אין להחיל את החזקה במקרה דנן. מאחר שהתובעים הם אלו הנושאים בנטל הוכחת תביעתם, הרי שיכולים הם לבחור את עדיהם וראיותיהם, אשר לטענתם מוכחים את התקיימות יסודות עילת התביעה. לו בסופו של יום ייקבע כי אין בעדויות וראיות אלו כדי להרים את הנטל, הרי שהתובעים ישאו בתוצאות מחדלם. שנית, התובעים נימקו את אי הבאתם של חלק מהעדים, אשר נטען כי אי הבאתם צריכה לפעול לחובת התובעים, בכך שלאור שינוי דפוס העבודה של המנוח, אין רלוונטיות לנתוני הכנסתו של המנוח כאשר פעל באמצעות החברה. לטענתם, המנוח עבד תקופה מספקת בדפוס העבודה החדש, כאשר ברי ששינוי זה לא נועד לצרכי התביעה, וכן הם הרימו את נטל השכנוע בדבר הרציונל אשר עמד בבסיס שינוי זה. נימוק זה סביר בעיני, על כן יש בו כדי לשלול את ההסתמכות על החזקה הנדונה. באשר לטענה כי היה על התובעים להעיד אף חלק מלקוחותיו של המנוח, על מנת להוכיח את אמינות דוח ההכנסות, הרי שהבחירה כיצד להוכיח את הכנסות המנוח נתונה לשיקול דעתו של בעל הדין. במקרה דנן, יחד עם הצגת המסמך, העיד רואה החשבון בדבר סבירות נתונים אלו, ודי היה בכך כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפי התובעים. כנגד מסמך זה טענה הנתבעת כי הינו מסמך כוזב, אולם טענה זו לא הוכחה, על כן בבחינת מאזן ההסתברויות ידי התובעים על העליונה. לבסוף, נסיבות אי העדתו של מר אושרוביץ אינן תומכות בהשערת הנתבעת, לפיה הסיבה לאי העדתו הינו החשש שמא יוכח כי המנוח לא היה כשיר להיות טייס (סיכומי הנתבעת, סעיף 21 ואילך). חזקה על מינהל התעופה בישראל כי אדם אשר מצב בריאותו אינו עומד בתנאים הנדרשים, לא יקבל רישיון טיס, ועוד רישיון טיס מסחרי לקברניט בנתיבים בינלאומיים (ALTP), אשר לצורך קבלתו כבר נקבע למנוח מבחן מעשי. הלכה היא כי רשות ציבורית נהנית מחזקת התקינות המנהלית. על כך נאמר בבר"מ 1966/06 המשביר הישן בע"מ (בפירוק) נ' עירית כרמיאל, תק-על 2008(1), 2355, כי "מעשה מינהלי של הרשות נהנה מהחזקה כי הוא נעשה כדין - "חזקת החוקיות" או "חזקת התקינות", והטוען כי המעשה המינהלי נעשה שלא כדין - עליו הראייה" (שם, עמ' 2361) (עוד ראו: בג"צ 68/07 חיים רובינסון נ' מדינת ישראל -האוצר -הלשכה לשיקום נכים, תק-על 2007(3), 4862, ע' 4864). מהאמור בדיון מיום 2.12.07, ניכר כי לאור טיסתו הדחופה לחו"ל של מר אושרוביץ ויתרו התובעים על עדותו, על מנת לזרז את סיום ההליך, וזאת לאור ויתור הנתבעת על העדת עדיה. נימוק זה סביר בעיני, בוודאי לאור דחיית השערת הנתבעת, ועל כן החזקה הנדונה אינה מתקיימת אף בעניין עדותו של מר אושרוביץ. (בעניין אי העדת התובעים 2-3 באשר לתביעתם בראש הנזק של אובדן שירותי אב, ראו להלן). סיכום ביניים 20. מהאמור לעיל עולה כי האלמנה הרימה את הנטל להוכיח את הכנסות המנוח כפי שעולות מהדיווח למס הכנסה, אולם אין אני נותן אמון בגרסתה בעניין הוצאות המנוח מעיסוקו כטייס. לפיכך, לא ניתן להעמיד את שיעור שכרו של המנוח על פי הסכום הנטען, סך של 33,000 ₪ ברוטו לחודש, אלא יש לשער את שיעור שכרו בניכוי הוצאות. ראיות לשיעור ההוצאות לא הובאו, אולם מן המפורסמות כי הוצאות טייס הינן הוצאות ניכרות. לאור האמור, אני מעמיד את שיעור שכרו של המנוח ברוטו על סך שילוש השכר הממוצע במשק. ניכוי מס הכנסה לאור הלכת בלומה מן 21. התובעים טוענים כי מאחר שיש לקבוע ששיעור שכרו של המנוח היה גבוה משילוש השכר הממוצע במשק, אף לאחר ניכוי מס הכנסה על פי חוק הפיצויים, יש להקדים ולפחית את מס ההכנסה להגבלת תקרת שילוש השכר הממוצע במשק, ומשכך יש לקבוע את שכרו נטו לצורך קביעת הפיצויים על פי שיעור זה במלואו, ולא להפחית משיעור זה את מס ההכנסה. לטענת התובעים כך עולה מהלכת בלומה מן, ופסיקה בדרך זו עולה בקנה אחד עם עקרונות דיני הנזיקין. הנתבעת טוענת כי שכרו של המנוח כלל לא הגיע לשיעור שכר המינימום, ואף אם ייקבע שכרו על פי טענת התובעים, הרי שאין לפסוק כנגד הלכה פסוקה. 22. לאור קביעתי בדבר שיעור שכרו של המנוח, אין אני נדרש להכריע בטענה זו של התובעים, אולם מפאת חשיבות הסוגיה אדון בה בהרחבה. בפסק דין אשכר לא נטענה לפני טענה זו, אולם בהערת אגב אמרתי כי אני שותף לדעה שיש לראות בהלכת בלומה מעין שינוי כיוון אף לעניין ניכוי מס הכנסה על פי חוק הפיצויים. אפרט. תחילה אומר כי, מבחינה דיונית לא ניתן לקבוע כי הלכת בלומה מן משנה את הלכת יחזקאל (ע"א 5/84 רחל יחזקאל נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מה(3), 374) אשר הסדירה את סוגית ניכוי מס ההכנסה על פי חוק הפיצויים (כן ראו: ע"א 480/87 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' מיכל כפכפי, פ"ד מג(1), 302). המחלוקת אשר עמדה לפני בית המשפט בהלכת בלומה מן היתה מהו בסיס השכר של פנסיונר, זאת ביחס לתקרת שילוש השכר. בית המשפט נדרש לשאלה זו וקבע כי בסיס השכר הינו שיעור הפנסיה בפועל ולא שיעור שכרו טרם היציאה לפנסיה. שינוי הלכה צריך להיעשות במפורש ותוך דיון מעמיק בהשלכות השינוי. יובהר כי טרם קביעת ההלכה הנהוגה היום, ניתשה מחלוקת בדבר הדרך הראויה לפרש את הוראת סעיף 4 לחוק הפיצויים. יש אשר קבעו כי מגבלת תקרת ההכנסה הינה ביחס לשיעור ההכנסה, ויש אשר קבעו כי תקרה זו נועדה להגביל את תקרת הפיצוי. בעניין זה קבעה כב' השופטת ד' דורנר בת"א 243/78 דין מרגרט נ' יואל רצון, מג(2) 72, כדלקמן: "הפירוש היחיד הישים בכל המקרים, ההולם את שתי השיטות להערכת פיצויים ומקטין את אי הצדק - הוא הפירוש שעל-פיו קובעים בשלב ראשון את נזקו של הנפגע על בסיס מלוא שכרו - אף אם עולה הוא על המקרה הנ"ל - ורק בשלב השני, אם עולה סכום הפיצוי החודשי על שילוש השכר הממוצע במשק - מפחיתים אותו כדי תיקרה זו." (שם, ע' 81). בניגוד לעמדה זו פסק כב' השופט מ' בן-יאיר בת"א 574/82 יוסף יחזקאל נ' אליהו, חברה לביטוח בע"מ, מד(3) 63 (פסק הדין נשוא הלכת יחזקאל), כך: "ב-ת"א (ב"ש) 243/78 [8] בעמ' 80-81, הגיע בית-המשפט למסקנה כגירסתם של רחל וילדיה. בית-המשפט סבר שם, שטעמים של צדק מחייבים לסטות מנוסחו המילולי של החוק ומחייבים לפרשו על-פי כוונת המחוקק. את כוונת המחוקק ראה בית-המשפט בצמצום הפגיעה שנגרמה לנפגע כתוצאה מהגבלת שיעור הפיצויים. כמו-כן, סבר בית-המשפט, שהגירסה האחרת, גירסתה של הנתבעת, אינה מתאימה למקרה שהפיצויים נקבעים בסכום גלובלי ומביאה לתוצאות מעוותות במקרה שהפיצויים נקבעים בחשבון מפורט. דעתי שונה מדעתו של בית-המשפט בענין הנזכר. יש לבחון את כוונת החוק לפי הכוונה של ההוראה המתקנת, שבאה בסיפא לסעיף 4(א)(1) לחוק. מלכתחילה, הוחק החוק לפי העקרונות המסדרתיים המקובלים בדיני הנזיקין, לפיהם החישוב של אבדן ההכנסה נעשה על-יסוד ההכנסה ברטו. אולם, בשל ההנחה ש"ציבור בעלי הרכב צריך לשאת בעומס הפיצויים באמצעות דמי הביטוח שהוא משלם" ומאחר ש"גובה הפיצויים הוא המכתיב את גובה דמי הביטוח" ומאחר ש"החוק הביא לעומס ניכר על דמי הביטוח" התגבשה בממשלה דעה שיש להקטין את סכומי הפיצויים. הדרך שנמצאה היא בתיקון חוק הפיצויים על-ידי חישוב הפיצויים לאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור של 25 אחוזים. הצעת התיקון שהובאה על-ידי הממשלה (הצעות חוק תשל"ח, 1314, עמ' 42) נדונה בכנסת, ומן הדיון אין ספק, שהכוונה היתה להביא להפחתה בשיעור הפיצויים משיעורם כפי שהיה בטרם התיקון (דברי הכנסת התשיעית, מושב שני, עמ' 740-750, עמ' 918-921). כיון שזוהי כוונת החוק המתקן, אין הצדקה שכוונה זו תופעל, הלכה למעשה, על נפגע שהכנסתו נמוכה משילוש השכר הממוצע במשק ולא תופעל, בשל קיומה של תיקרת השילוש, על מי שהכנסתו גבוהה מן התיקרה למעלה משיעור הניכוי." (שם, ע' 70). 23. אני סבור כי הלכת בלומה מן הינה אבן דרך ראשונה לכיוון שינוי הלכת יחזקאל, וזאת לאור אופן הגדרת המתווה לפתרון השאלה אשר עמדה בפני בית המשפט. כאמור בהלכת בלומה מן, בבוא בית המשפט לשום את נזקו של התובע בוחן הוא את המציאות דרך שני חלונות - חלון המציאות והחלון הוירטואלי. מחלון המציאות ניבט לבית המשפט מצבו המוכח של התובע, שיעור ההשתכרות בפועל. לאחר שהובהרה המציאות, מעבירה בית המשפט דרך החלון הוירטואלי ובמידת הצורך מגביל את השתכרות התובע לשיעור שילוש השכר הממוצע במשק. וכך נאמר במקור: "ביישום סעיף זה נדרש בית המשפט להביט חליפות מבעד שני חלונות: חלון של מציאות וחלון וירטואלי. מבעד לחלון המציאות נגלה לבית המשפט המצב לאשורו: שיעור הגריעה מיכולת ההשתכרות של הניזוק, סכום הכנסתו החודשית קודם לתאונה וכל נתון קיים אחר, משתקפים מבעד לחלון זה במדויק, כפי שהם בעולמו של הניזוק. מבעד לחלון הוירטואלי, לעומת זאת, נגלה לבית המשפט עולמו המדומה של חוק הפיצויים. שם, נדמה גובהה של כל הכנסה שעולה על רף שילוש השכר הממוצע במשק כאילו הונמך אל אותו רף." (הלכת בלומה מן, ע' 1865). זאת ועוד, בית המשפט הטעים באשר למתח שיש בין עקרון העל בדיני הנזיקין, השבת המצב לקדמותו, לבין הוראות חוק הפיצויים. זו לשונו: "דיני הפיצויים בנזיקין, כפי שיושמו אצלנו, מבקשים להשיב, עד כמה שניתן, את מצבו של הניזוק לקדמותו (ראו: ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פ"ד נח(4) 486, 510-509). עקרון זה מתכרסם במעט בחוק הפיצויים לאור הוראת סעיף 4, אשר בשילוב עם עקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לחוק, מגביל, במרבית המקרים, את סך-כל הפיצוי שיכול לתבוע נפגע בתאונת דרכים הן בגין הנזק שאינו נזק ממון והן בגין נזקי הממון. הפיצוי בשל אבדן השתכרות מוגבל להכנסה בגובה שילוש השכר הממוצע במשק ומן השכר מנוכה מס. אולם, הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו מוציא את עקרונות היסוד של דיני הנזיקין. נהפוך הוא: יש לפרש את ההסדר, עד כמה שניתן ובכפוף להוראותיו המיוחדות, באופן שיעלה בקנה אחד עם העקרונות האלה, בהם מצוי עקרון השבת המצב לקדמותו. פרשנותו הראויה של החוק נותנת כי יש לשאוף להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו במסגרת תקרת הפיצוי הסטטוטורית הקבועה בחוק (ראו: ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' רים אבו-חנא (טרם פורסם), סעיף 9 לפסק הדין)." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, ע' 1866). 24. האם מבחינה לשונית ניתן לפרש את הוראת סעיף 4(א) לחוק הפיצויים כך שיוקדם ניכוי המס להגבלת תקרת הפיצויים לעניות דעתי התשובה לכך חיובית. זו לשון החוק: "(1) בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק (להלן -הכנסה מרבית); היה שיעור אבדן השתכרותו ואבדן כושר השתכרותו של הנפגע פחות ממאה אחוזים, תופחת גם ההכנסה המרבית שתובא בחשבון בחישוב הפיצויים, בשיעור שבו פחת ממאה אחוזים ; לענין פסקה זו "השכר הממוצע במשק" - השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או השכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, כפי שהם ערב קביעת הפיצוי, הכל לפי הגבוה יותר. (2) היו הפיצויים האמורים פטורים ממס הכנסה יחושבו הפסדי הנפגע לענין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם, ובלבד שההפחתה בשל ניכוי המס כאמור לא תעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה יחושבו פיצויים אלה." מבחינת לשון החוק, תיתכן פרשנות אשר תקבע כי סעיף קטן (1) עניינו קביעת שיעור ההשתכרות של הנפגע ובמידת הצורך הגבלתו לתקרת ההכנסה המרבית: לשון הסעיף קובעת במפורש שההכנסה המרבית נועדה לצורך חישוב הפיצויים וששיעור גריעת כושר ההשתכרות מופחת מתקרת ההכנסה ולא מתקרת ההכנסה בכפוף לניכוי מס הכנסה על פי סעיף קטן (2). ללא תלות בכך, לשונו של סעיף קטן (2) מדייקת וקובעת יש כי לנכות מס הכנסה בשיעור המס החל על הכנסת הנפגע ללא ציון מגבלת ההכנסה המרבית ובשונה מהפיצוי לו הוא זכאי. על מנת לקבוע את שיעור ההשתכרות נטו לצורך חישוב הפיצויים, יש לאחד את שתי התוצאות, מעין הנחת שקף אחד על משנהו. התוצאה המעשית של הנחת שקפים אלו האחד על גבי השני הינה הקדמת ניכוי המס להגבלת תקרת ההכנסה המרבית. אדגים זאת באמצעות שקפים מדומים: בשקף הראשון ייבחן היחס שבין הכנסת הנפגע בפועל לבין תקרת ההכנסה המרבית. לו מדובר בנפגע, אשר בהסתכלות דרך חלון המציאות נקבע שכרו בשיעור 30,000 ₪, אזי לאחר בחינת שיעור שכרו דרך החלון הוירטואלי יופחת שיעור שכרו לתקרת ההכנסה המרבית. בשקף השני ייבחן היחס שבין שיעור המס אשר יש להטיל על הכנסת הנפגע, כלשון סעיף קטן (2) (משמע - הכנסתו הניבטת דרך חלון המציאות, בשונה משיעור המס החל על תקרת ההכנסה המרבית), לבין שיעור המס אשר יש לנכות במגבלת תקרת הניכוי על פי חוק הפיצויים. שיעור המס נכון להיום על הכנסה בגובה 30,000 ₪ הינו בסך 8,473 ₪, אולם מאחר שסכום זה עולה על רבע ההכנסה יש לנכות מס הכנסה בשיעור 7,500 ₪. (הבהרה בעניין זה, ראו להלן). לו נניח שקפים מדומים אלו האחד על השני, ניווכח לדעת כי אף לאחר ניכוי המס נותר הצורך בהפחתת השכר הקובע לחישוב הפיצויים לתקרת ההכנסה המרבית. אכן, יהיה סקטור מצומצם אשר "ירוויח" מפרשנות זו, ואלו הם המרוויחים שכר העולה על תקרת ההכנסה המרבית, אולם כאשר מנוכה המס החל על ההכנסה, הכנסתם פחותה משיעור תקרת ההכנסה המרבית, וכאשר מנוכה המס על פי חוק הפיצויים שיעור ההכנסה ייקבע על פי תקרת ההכנסה המרבית. מחיר זה הינו שאלה של מדיניות משפטית. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם לשון החוק ומקטינה את המתח שבין עקרון העל בדיני הנזיקין לבין הוראות חוק הפיצויים. כמו כן, יודגש כי הלכת יחזקאל קדמה לחקיקת חוקי היסוד, המקנים ערך חוקתי לקניינו של הפרט. האם הגיעה העת לשנות את ההלכה ולהקטין את המתח שבין חלון המציאות לבין הוראות החוק הללו לטעמי כן, אולם שינוי ההלכה צריך שיעשה על ידי בית המשפט העליון. בנוסף לכך, אף אם נבחן שינוי זה דרך משקפי המדיניות המשפטית, הרי ששינוי זה ייטיב את מצבו של סקטור מצומצם בלבד, ועל כן "הצר שווה בנזק המלך" (מגילת אסתר, ז', ד'). על אף האמור, יש לנקוט בדרך הנהוגה על פי ההלכה הקיימת ויש לנכות את מס ההכנסה משיעור שילוש השכר הממוצע במשק. שיטת חישוב המס לניכוי 25. בעניין זה אקדים ואומר, כי לאור אי הבהירות בה נתקלתי, יש להדגיש שקביעת סכום המס אשר יש לנכות מן ההכנסה הקובעת נעשה בשני שלבים: בשלב הראשון נעשה חישוב המס על פי שיעורי המס החלים על ההכנסה הנדונה באותה העת, על פי דיני המיסים הנהוגים בישראל, שיטת מדרגות המס (להלן: "המס החל"). במקביל, יש לערוך חישוב חשבונאי סטנדרטי, ועל פיו לקבוע מהו הסכום שהינו רבע (25%) מההכנסה ברוטו (שיטת ה- Flat) (להלן: "תקרת הניכוי"). בשלב השני נבחנות שתי התוצאות הנ"ל האחת מול רעותה - לו סכום המס החל גבוה מתקרת הניכוי, אזי יוגבל סכום המס לשיעורו על פי תקרת הניכוי וזהו הסכום אשר ינוכה. מנגד, לו סכום המס החל נמוך מתקרת הניכוי, ינוכה סכום המס החל (להרחבה ראו: אליעזר ריבלין, תאונות דרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, 767 (מהדורה שלישית, 1999)). שיעור שילוש השכר הממוצע במשק, נכון למועד מתן פסק הדין, הינו 23,811 ₪ ובניכוי מס הכנסה בסך 5,953 ₪, אני מעמיד את שכרו של המנוח לצורך חישוב הפיצויים על סך 17,858 ₪. שיעור שכרה של האלמנה 26. לשם השלמת הקריטריונים לצורך חישוב הקופה המשותפת, יש לקבוע את שיעור שכרה של האלמנה. התובעים טוענים כי האלמנה לא עבדה כלל, ועל כן אין ליחס לה הכנסה לצורך חישוב הקופה המשותפת. לדבריהם, גם לא הוכח כי האלמנה היתה שבה לעבודתה אלמלא התאונה. מעבר לכך הוסיפו הנתבעים, כי האלמנה עבדה בחברה המשפחתית ועל כן, לאחר מותו של המנוח, ברי כי לאור השכלתה התיכונית (פרו', ע' 6) לא תוכל למצוא כלל עבודה, ואף אם תמצא, הרי שתרוויח לכל היותר שכר מינימום. הנתבעת טוענת כי על פי עדותה של האלמנה, היא עבדה בחברה והשתכרה בשיעור שכר המינימום, זאת על אף שנתון זה סותר את נתוני טופס 106 של שנת 2005, משמע מינואר ועד אמצע מאי. בנוסף, האלמנה הינה מזכירה מנוסה בעלת ותק של למעלה מ- 20 שנה בתחום זה וכיום היא אף מרחיבה את כושרה המקצועי בלומדה הדרכה ואומנות במכללת ורצבהנברג. לאור האמור, מבקשת הנתבעת לקבוע את שכרה של האלמנה על שיעור השכר הממוצע במשק, לחלופין - על ממוצע השכר הממוצע במשק ושכר המינימום, ולחלופי חלופין על שיעור שכר המינימום. לאחרונה ניתן פסק הדין בע"א 7157/07 אי.איי.גי. ביטוח זהב בע"מ נ' עיזבון המנוח מוריס אברהם ז"ל, תק-על 2008(1), 4797, בו קבע כב' השופט א' רובינשטיין כי הנורמה הינה ששני בני הזוג יוצאים לעבודה, וידיעה זו הינה כבר בגדר ידיעה שיפוטית. אלו דבריו: "לדידי בעולם דהאידנא, שבו ברובא דרובא של זוגות, במיוחד כאלה שלשניהם מקצוע, עובדים שני בני הזוג, ודבר זה ניתן לומר עליו שהוא בחינת ידיעה שיפוטית - יש מקום להנחה כי המשיבה 1, לאחר תקופה מסוימת שבעקבות ההלם הראשון ולאחר התאוששות מסוימת, תשתדל להגשים את עצמה ולצאת לעבודה. אמנם, בשכבר הימים, בע"א 286/55 וולפוביץ נ' פישר, פ"ד יא(1) 379, 396 (השופט ברנזון), בע"א 624/71 מדינת ישראל נ' פרידמן, פ"ד כו(1) 718) לא ניתנה הפחתה בשל השתכרות עתידית של האלמנה (בפרשת פרידמן היו דעות שונות של השופטים, שחלקם הצביעו - השופט (כתארו אז) לנדוי והשופט קיסטר - הצביעו על המגמות המודרניות ועל ההנחה כי האשה תצא לעבודה (עמ' 726)), ואולם, מאז ניתנו אותם פסקי דין ב-1957 וב-1972 חלפו למעלה מיובל שנים, בהתאמה, וכיום נתחזקה לדעתי ההנחה בדבר עבודת האלמנה בעתיד; ראו גם הניתוח באשר לקופה משותפת בע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח(4) 673, 681-680 (השופט - כתארו אז - מצא); עוד ראו ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים מהדורה שלישית, תש"ס-1999, סעיף 1000 בעמ' 922-921, והאסמכתאות דשם; אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מה' 3, תשס"ה, עמ' 342 (סעיף 401) הערה 210." (שם, פסקה ה'(2)). ואם כך נקבע כאשר מדובר באישה אשר לא עבדה כלל, כאשר האלמנה עצמה מעידה על שנות עבודה רבות ועל כך שמדובר היה בהפסקה זמנית, הרי שיש לקבוע כי האלמנה היתה שבה לעבודתה. כך העידה האלמנה: "ש. טענתך לפיה כביכול לא עבדת אחרי שהמנוח הפך להיות עצמאי לא הגיונית, משום שמצאנו שבשנת 2006 זמן קצר לאחר מות המנוח עדיין את צריכה להחזיר חובות במאות אלפי שקלים. זה לא מצב שפתאום יש רווחה כלכלית,איך את מסבירה את זה ת. הייתי צריכה לטפל בילדים שלי, חוץ מזה כלום לא עניין אותי. הייתי צריכה פסק זמן להיות עם עצמי. אחרי 22 שנות עבודה מותר לאדם חצי שנה שלא לעבוד. אני לא שכירה לכן לא יכולתי לקבל אבטלה" [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, ע' 6). 27. לגבי שעור שכרה, הוגש טופס 106 ממנו עולה כי במשך 4.5 חודשים הרויחה האלמנה 4,500 ₪. נתון זה עומד בסתירה לעדותה של האלמנה, לפיה הרויחה שכר מינימום, ואלו דבריה: "ש. איזה הכנסות מהחברות היו לך אישית עד שהמנוח נפטר ת. מה שעבדתי איתו. קיבלתי משכורת. מינימום, אלפיים ומשהו. ש. איזה תקבולים אחרים קיבלת כבעלת מניות מהחברות ת. לא שאני יודעת." (פרו', בש"א 6809/07, ע' 5). הסבר אפשרי לסתירה זו ניתן על ידי רואה החשבון, באומרו: "ש. התובעת אמרה לנו בתצהיר בעדות הראשית ובחקירתה הנגדית על אותו תצהיר, שהיא קיבלה בכל חודש שבו היתה קיימת החברה שכר מינימום 2000 ומשהו שקל. כשאני מסתכל על טופס 106 לשנת המס 2005, זה שמתייחס לגב' יהודית מידליש, אני רואה שסך הכל ההכנסה 4,500 ₪. וזה לא מתיישב לא עם תצהירה ולא עם עדותה תחת אזהרה בבית המשפט. מאיפה הסכום הזה של 4,500 ת. לא יכול להסביר למה היא אמרה בתצהירה משהו שהוא שונה מטופס 106. ש. מאיפה מה שיש בטופס 106 ת. בטופס 106 ישנם נתונים שנכללו על סמך מי שהכין את המשכורות, זה לא אני. זה מה שנקבע אז כשכר שלה. באופן תיאורטי, יכול להיות שזו משכורת רק של 4 חודשים, וגם אם נזקף שכר של 100 ₪ בגין החודש החמישי בטופס זה נראה כאילו שהיא עבדה חודש מלא. ש. איפה תלושי השכר שאתה מסתמך ת. אני לא מסתמך על תלושי שכר. אני לא הכנתי את השכר. אני לא הייתי רואה החשבון שלה." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (פרו', 19.11.007, ע' 1). מצופה היה שהאלמנה תציג את תלושי המשכורת שלה, על מנת לברר מחלוקת זו, אולם דבר לא נעשה. מאחר שחזקה על המעסיקים כי הם אינם עוברים על החוק ואינם משלמים שכר פחות משכר המינימום, אני קובע את שכרה של האלמנה בגובה שכר המינימום, סך של 3,710 ₪ ברוטו לחודש (ראו: ). הקופה המשותפת 28. לאור האמור, יש לקבוע כי הקופה המשותפת הינה בשיעור שילוש השכר הממוצע במשק בניכוי מס הכנסה, סך של 17,858 ₪, בתוספת שיעור שכר המינימום (אשר ממנו אין לנכות מס הכנסה), בסך של 3,710 ₪. סה"כ 21,568 ₪. כאשר היורשים הינם התלויים ולהיפך, הרי שמבחינה חשבונאית ברי כי הפיצוי אשר ייפסק לעיזבון גבוה מזה אשר יפסק לתלויים, וזאת לאור הוספת ידת החיסכון. חישוב הפיצוי נעשה על פי הכנסתו של המנוח בניכוי ידה, כך שכאשר מחולקת הקופה המשותפת למספר רב יותר של ידות, כבתביעת העיזבון, הרי ששיעורה של כל ידה פוחת ועל כן הסכום ממנו נגזר הפיצוי גבוה יותר. כך במקרה דנן. חישוב הפיצויים 29. כפי שהכרעתי לעיל, החישוב ייעשה על פי שיטת הידות. יודגש כי מאחר שבין מועד שחרורו של התובע 2 משירות סדיר לבין גיוסה של התובעת 3 לשירות צבאי מפרידים כשבועיים בלבד, לא ייערך חישוב נפרד של תקופה זו, אלא יקבע מועד ביניים - 4.6.07 - כיום שחרורו של התובע 2 ויום גיוסה של התובעת 3. החישוב יהא כדלקמן: בעת התאונה התובע 2 היה כבן 19.5 ועל כן מיום התאונה ועד ליום 4.6.07, יש לחשב את הפיצוי על פי 5 ידות ושליש הידה. בתקופה זו ערכה של כל ידה הינו 4,046 ₪, כך שיתרת הכנסתו של המנוח עומדת על סך 13,812 ₪. בגין תקופה זו יש לפסוק פיצוי בסך 261,195 ₪ (13,812 ₪ X 18 חודשים, בתוספת ריבית מאמצע התקופה). מיום 5.6.07 ועד ליום מתן פסק הדין, יש לחשב את הפיצוי על פי 4 ידות ושליש הידה. בתקופה זו ערכה של כל ידה הינו 4,981 ₪, כך שיתרת הכנסתו של המנוח עומדת על סך 12,877 ₪. בגין תקופה זו יש לפסוק פיצוי בסך 157,794 ₪ (12,877 ₪ X 12 חודשים, בתוספת ריבית מאמצע התקופה). מיום מתן פסק הדין ועד ליום שחרורה של התובעת 3 משירות סדיר, יש לחשב את הפיצוי על פי 4 ידות ושליש הידה. בתקופה זו ערכה של כל ידה הינו 4,981 ₪, כך שיתרת הכנסתו של המנוח עומדת על סך 12,877 ₪. בגין תקופה זו יש לפסוק פיצוי בסך 152,043 ₪ (12,877 ₪ X 11.8073 [מקדם היוון של 12 חודשים]). מיום שחרורה של התובעת 3 משירות סדיר ועד פרישתו של המנוח לגימלאות, יש לחשב את הפיצוי על פי 4 ידות. בתקופה זו ערכה של כל ידה הינו 5,392 ₪, כך שיתרת הכנסתו של המנוח עומדת על סך 12,466 ₪. בגין תקופה זו יש לפסוק פיצוי בסך 1,828,713 ₪ (12,466 ₪ X 151.0969 [מקדם היוון של 190 חודשים] X 0.970874 [מקדם היוון כפול של 12 חודשים]). סה"כ, אני פוסק לתובעים סך של 2,399,745 ₪ בגין אובדן כושר השתכרותו של המנוח בשנים האבודות. הנזק הלא-ממוני 30. המנוח נהרג בתאונת הדרכים, לפיכך, על פי תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אני פוסק לתובעים סך של 41,493 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין, בגין הנזק הלא ממוני. הוצאות קבורה ולוויה 31. ההוצאות אשר בגינן ניתן פיצוי בראש נזק זה (מכוח הוראת ס' 19 לפקודת הנזיקין) הינן הוצאות הקבורה בלבד. זו לשון החוק (ראו: ע"א 813/81 ציון חברה לבטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד בוסקילה, פ"ד לח(4), 785; ת"א (תל-אביב-יפו) 2672/00 עזבון המנוח שחר עגבי ז"ל נ' איילון בע"מ - חברה לבטוח, תק-מח 2005(1), 8850; ת"א (באר-שבע) 3334/04 לוי רחל נ' לוי ליאת, תק-מח 2006(4), 498). מאידך, נקבע לא אחת, כי כאשר עסקינן בפיצוי בגין הוצאות הקבורה והלוויה, יכול בית המשפט לפסקו על דרך האומדנה (ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, 2003) (להלן: קציר); ת"א (מחוזי, ירו') 6456/04 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2005(4), 2670; ת"א (מחוזי, ת"א) 1924/99 צרור אורנית נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2005(1), 7205). בסיכומיהם מפנים התובעים לנספח לתצהירה של האלמנה, על פיו הוצא סך של 7,000 ₪ עבור המצבה, אולם מעיון בתצהירה של האלמנה עולה כי אכן כך נכתב בתצהיר, אולם לא צורף נספח המעיד על הוצאה זו. על אף זאת, מאחר וב"כ הנתבעת לא חקר את האלמנה על כך, ומאחר שמדובר בסכום סביר בהחלט, הרי שיש לקבל את דבריה בנדון. בנוסף לאמור, העובדה כי ישנן הוצאות נוספות שנלוות להליך הקבורה מלבד ההוצאה עבור המצבה, הינה מן המפורסמות. יודגש כי הוצאות השבעה אינן ברות פיצוי בראש נזק זה, כאמור לעיל. לפיכך, אני פוסק לתובעים בראש נזק זה סך של 17,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין. פיצוי בגין אובדן שירותי אב ובעל 32. הפיצוי בגין אובדן שירותי המנוח, בין כאב ובין כבעל, אינו בגין האובדן הרגשי כי אם בגין האובדן הממוני (ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח(4), 673; ת"א (מחוזי, ירו') 1362/96 עזבון המנוחים נ' ליאוניד דון, תק-מח 99(4), 3129). התובעים טוענים כי המנוח היה אב מסור ובעל מסור, והוא תמך וסייע רבות בעבודות הבית. על פי תצהיר האלמנה, המנוח היה מבצע כל עבודה במשק הבית, ולדבריה היו לו ידי זהב. הנתבעת חולקת על האמור, וטוענת כי באשר לשירותי האב יש, לכל היותר, לפצות את הבת אשר היתה קטינה במועד התאונה, בסך 5,000 ₪. באשר לשירותי המנוח כבעל, טוענת הנתבעת, לאור עדותה של האלמנה, כי המנוח לא ביצע עבודות במשק הבית ולכן מציעה לפסוק לאלמנה, לכל היותר, 20,000 ₪ פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד. באשר לאובדן שירותי האב, מאחר שהתובעים 2-3 בחרו שלא להעיד הרי שאין בידי בית המשפט היכולת לקבוע האם מבחינה כלכלית יצאו ילדי המנוח נפסדים ממותו, והאם לאחר מותו נדרשו הם "לרכוש" שירותים אלו. יודגש כי אין חולק על כך שהמנוח יחסר לילדיו ולמשפחתו, אולם בראש נזק זה לא ניתן פיצוי עבור האובדן הרגשי. מאידך, כהבנת הנתבעת, פטור בלא כלום אי אפשר. אין ספק כי בחיי משפחה ישנה חלוקה של הנטל, לפחות בשיעור מסוים. בנוסף, אף בעדות האלמנה לא נסתרה כליל הטענה כי המנוח סייע במשק הבית, אלא רק קטן שיעורו של סיוע זה באופן משמעותי, אל מול השיעור אשר נטען בתצהירה. לאור האמור, אני פוסק לתובעים סך של 35,000 ₪, כפיצוי גלובאלי בגין אובדן שירותיו של המנוח. אובדן פנסיה 33. התובעים טענו לפיצוי בגין אובדן פנסיה למנוח, זאת בהתאם לשיעור שכרו בשנות עבודתו. הלכה פסוקה היא כי על התובע פיצוי בגין אובדן זכויות פנסיה, מוטל הנטל להוכיח את עצם הזכאות לתשלומי פנסיה ואת תנאיה של פנסיה זאת (ראו ע"א 16/85 עזרה נ' וקנין, פ"ד מא(1) 649, 658; ע"א 531/91 חנה חיון נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(2) 51, 61; ת"א (ירושלים) 5376/03 עיזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' יפרח נפתלי, תק-מח 2005(4), 3576, 3587), ונטל זה לא הורם על ידי התובעים. נטל זה היה יכול היות מורם בנקל, אף אם חלקית, לו היו התובעים מציגים לפני בית המשפט את תלושי השכר אשר קיבל המנוח מהחברה, וההפרשות שם. ראיה כזו היתה מביאה למסקנה כי למנוח זכויות פנסיוניות, ולו בגין השנים הרבות בהן היה שכיר בחברה שלו. זאת ועוד, אף אם היתה נטענת הטענה כי לאור צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957, אשר נכנס לתוקפו ביום 1.1.08, על פיו מחוייב כל מעסיק להפריש עבור פנסיה, יש לפסוק פיצוי בראש נזק זה, הרי שהסדר זה אינו חל על עובד עצמאי כשם שהיה המנוח. מעל לכל, לימין הנתבעת עומדת עדותו של רואה החשבון פרקש, אשר העיד כדלקמן: "ש. זה נכון שלא קיבלת שום נתון מהאלמנה לגבי קופות גמל או קרנות השתלמות אם וככל שהיו למנוח ת. לא קיבלתי. ש. נכון שאם היו כאלה, זה היה עוזר מבחינת הדו"ח לעניין אותם 52 אחוז ניכוי שדיברת עליהם קודם ת. אם היה משולם ביטוח לאומי... קרן השתלמות נותנת ניכוי של 4.5 אחוז מהכנסה החייבת, וקופת גמל נותנת ניכוי לשכיר של 5 אחוז, לעצמאי של 7 אחוז עד תקרה מסוימת, זה בשנים האלה מה שהיה. ונותנת גם זיכוי במס, כמו נקודות זיכוי שמקבל תושב וכו'. ש. אם אני מבין נכון יש אינטרס לנישום שמגיש את הדו"ח, בהנחה שיש לו קופות גמל וקרנות השתלמות, להביא לידי ביטוי בדו"ח כי יש לזה משמעות כספית לטובתו ת. כן." (פרו', 19.11.07, ע' 9). ועוד, עדות האלמנה כי התובעים קיבלו לידם סך של 820,000 ₪ בגין ביטוח החיים של המנוח, יכול להביא למסקנה כי אף אם המנוח היה מבוטח בביטוח פנסיוני, אזי היה זה במסלול הוני. לאור האמור, אני דוחה את תביעת התובעים בראש נזק זה. הלכת הגבוה מבין השניים 34. בהלכת צרור (ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' אורנית צרור, תק-על 2006(3), 2260), הוסדר היחס שבין תביעת היורשים ותביעת התלויים. על פי האמור שם, כאשר תביעת העיזבון גבוהה מזו של התלויים, יש לפסוק לתובעים פיצוי בגובה הפסד ההשתכרות בשנים האבודות (הגבוה מהפיצוי בגין אובדן התמיכה של התלויים), בתוספת הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני, הוצאות הקבורה והלוויה ואובדן שירותי האב והבעל. ניכויים 35. מסכום הפיצויים יש לנכות את הכספים אשר הגיעו לתובעים עקב מותו של המנוח, ולולא מותו לא היו מתקבלים. על פי סיכומי הנתבעת, התשלום התכוף עמד על סך 33,812 ש"ח וניתן בערך ביום 30.4.07. התובעים לא חלקו על האמור בסיכומי התשובה. לאור האמור, בתוספת ריבית והצמדה עד ליום מתן פסק הדין יש לנכות סך של 36,550 ש"ח, בגין התשלום התכוף. בנוסף, התובעים זכאים לקבל, ומקבלים, מהמוסד לביטוח לאומי קצבת שארים. לשם שערוך קצבה זו הוגשה חוות דעתו של האקטואר שי ספיר. על פי הסכמת הצדדים מיום 2.12.07, הוגשה חוות דעת זו כראיה. על פי חוות דעת זו, ערכה של קצבת השארים נכון ליום 30.5.07 הינה 392,208 ש"ח. בתוספת ריבית והצמדה עד ליום מתן פסק הדין, עומד ערכה של קצבת השארים על סך 420,445 ש"ח, וסכום זה יש לנכות מסך הפיצויים. סיכום הפיצויים 36. לאור כל האמור אני פוסק לתובעים סך של 2,036,243 ש"ח, על פי הפירוט הבא: פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בשנים האבודות - 2,399,745 ₪. פיצוי בגין הנזק הלא ממוני - 41,493 ₪. פיצוי בגין הוצאות קבורה ולוויה - 17,000 ש"ח. פיצוי בגין אובדן שירותי המנוח - 35,000 ש"ח. ניכוי התשלום התכוף בסך - 36,550 ש"ח. ניכוי תגמולי המל"ל (על פי חוו"ד שי ספיר) - 420,445 ש"ח. תוצאה 37. לאור האמור התביעה מתקבלת, כמפורט לעיל, ואני פוסק לתובעים סך של 2,036,243 ש"ח, נכון ליום מתן פסק הדין. סכום זה יישא ריבית והצמדה כדין עד ליום תשלומו בפועל. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובעים, ובשכ"ט עו"ד על פי התקנות, בצירוף מע"מ.מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות