מוות בתאונת דרכים - בן 58 בת 48

1. זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי) בת.א. 9275/04 מיום 18.7.06, שניתן בתביעת המערערים לפיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המערערים הנם ילדיהם ויורשיהם של בני הזוג ז"ל (להלן - המנוחים). המנוחים נספו בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 30.5.04, עת נסעו במכוניתם בה נהגה בת הזוג, ז"ל (להלן - המנוחה). המנוחה הייתה בעת התאונה כבת 48 שנים וחצי. בן זוגה, ז"ל (להלן - המנוח), היה אז כבן 58 שנים. בית משפט השלום פסק למערערים פיצוי בסך של 79,000 ₪ עבור נזק לא-ממוני, ופיצוי נוסף בסך של 12,000 עבור הוצאות קבורה ומצבות. הרכיב השלישי של התביעה, שעניינו נזקי עזבון המנוחים בגין אובדן יכולת השתכרותם ב"שנים האבודות" בהן קוצרה תוחלת חייהם כתוצאה מהתאונה, נדחה. הודעת הערעור כוונה הן כלפי דחיית התביעה לפיצוי בגין אותן "שנים אבודות" והן כלפי מיעוט הפיצוי שנפסק בגין הוצאות הקבורה. בעיקרי הטיעון מטעם המערערים נזנח ענין הוצאות הקבורה ונותרה לבדה סוגית "השנים האבודות". 2. המנוחים נישאו בשנת 1971. במחצית הראשונה של שנות ה-90 הם התגרשו, אך כעבור מספר חודשים חזרו לחיות יחד, והמשיכו בכך ברציפות במשך כ-10 שנים עד לתאונה. עובר לתאונה עבדו המנוחים באילת, והתגוררו בה בדירה בת 2 חדרים שבבעלותם. המנוח עבד כאיש אחזקה במלון הנסיכה, והמנוחה עבדה בעיריית אילת כעוזרת לגננת. תשתית הראיות שהונחה בפני בית משפט השלום באשר למצב הכלכלי של המנוחים כללה תצהיר מאת בתם הצעירה, המערערת 4, חוות-דעת מטעם המשיבים מאת הכלכלן משה קצין (להלן - קצין), ומסמכים שונים שכל צד הגיש. הוסכם כי לא יתקיימו חקירות על התצהיר ועל חוות-הדעת, וכך פסק הדין ניתן על יסוד החומר הכתוב. 3. בית משפט השלום ראה לנכון להסתמך על חוות-הדעת של קצין, אותה תיאר כ"מבוססת על מסמכים רבים, ועל ניתוח שקול ומאוזן שלהם", ולפיכך כ"משכנעת בהרבה" בהשוואה לתמונה אותה ניסתה המערערת 4 להציג בתצהירה. על יסוד זאת נקבע כי החיסכון הממוצע של המנוחים עמד על כ-700 ₪ לחודש. לצד זאת, היה נכון בית המשפט להשקיף על הנתונים בכמה עניינים באופן נוח יותר למערערים בהשוואה להסתכלותו של קצין. בסופו של דבר הגיע בית המשפט לכלל מסקנה לפיה עד לתום תוחלת החיים הצפויה של המנוחים אלמלא התאונה לא היה עולה בידם לצבור סכום כלשהו כחיסכון, אלא דווקא להיפך: הוצאותיהם הצפויות לאחר הפרישה מהעבודה היו אמורות לעלות בהרבה על ההכנסות הזעומות ביותר שהיו צפויות להם באותה תקופה. הטעם לשיעור הנמוך של ההכנסות הוא בצבירה הנמוכה של זכויות פנסיוניות בשל העדר הפרשות מספיקות לצורך זה במהלך השנים. בהקשר זה נאמר בחוות-הדעת של קצין, כי הנתונים שהתקבלו מקרנות הפנסיה מצביעים על הסתכמות מנת הפנסיה הכוללת של שני המנוחים בסך של כ-439 ₪ לחודש; כי סכום זה אינו מאפשר הוצאות קיום סבירות לבני זוג מבוגרים; וכי ממילא יש מקום לסברה לפיה המנוחים היו נאלצים לממן את מחייתם לאחר גיל הפרישה באמצעות החיסכון שהיו צוברים במהלך שנות העבודה. בהעדר חיסכון צפוי עד לתום תוחלת החיים הצפויה של המנוחים, לא ראה בית משפט קמא מקום לפצות את עיזבונם בגין שנות ההשתכרות האבודות. טענות המערערים 4. טענות המערערים מתחלקות לרובד עובדתי ולרובד משפטי. ברובד העובדתי תוקפים הם את ממצאיו של קצין, עליהם נסמך בית משפט קמא, בשתי סוגיות עיקריות: האחת, גובה החיסכון הכספי שהיה צפוי למנוחים עד לפרישתם מהעבודה. השניה, היקף המקורות הכספיים שהיו צפויים לעמוד לרשות המנוחים לאחר פרישתם מהעבודה. בנוגע לסוגיה הראשונה מסקנתו של קצין היא, כאמור, שעד לפטירתם הצליחו המנוחים לחסוך סכום חודשי ממוצע של כ-700 ₪. מסקנה זו מבוססת על כך שהנכס המשמעותי היחיד אותו הם הותירו אחריהם היה הדירה באילת. לשם רכישתה ניטלה על ידי המנוחה בשנת 1993 הלוואה מבנק לאומי למשכנתאות. ממסמכי הבנק למד קצין כי ערך הדירה לצרכי ביטוח הועמד על 326,213 ₪ וכי יתרת חוב המשכנתא עמדה בעת התאונה על 115,000 ₪. על ההפרש, בסך של 211,213 ₪, הוסיף קצין סך של 65,000 ₪ (20% משווי הדירה) המבטא לדעתו את שווי מיטלטלי הדירה. הסיכום, בסך של 276,213 ₪, חולק על ידו ב-396 החודשים מאז נישואי המנוחים ועד למותם. התוצאה, בסך של 698 ₪, היא המבטאת לדעת קצין את החיסכון הממוצע החודשי. המערערים תוקפים קביעה זו בטענה שבהעדר נתונים באשר לחלוקת הרכוש של המנוחים בעת גירושיהם 10 שנים לפני התאונה, כמו גם לגבי מועד רכישת הדירה ומקור הכסף ששימש לכך, אין יסוד להנחה לפיה הדירה ומיטלטליה הנם הנכסים היחידים אותם המנוחים הצליחו לצבור במהלך חייהם. ההסתמכות על הערכת הביטוח של הבנק לצורך קביעת שווי הדירה מוטעית אף היא, לדעת המערערים, שכן אותה הערכה אינה מתייחסת אלא לשווי המבנה ולא לשווי הקרקע שהנו בדרך כלל כפול משווי המבנה. בנוסף, אין כל ראיה לכך שהערכת הבנק נעשתה בצורה מקצועית, וייתכן כי היא ביטאה את הסכום המינימלי שסיפק את הבנק כביטחון בשים לב ליתרת ההלוואה. מעל הכול: במהלך מרבית שנות חייהם המשותפות גידלו המנוחים וכלכלו את ארבעת ילדיהם, שבינתיים בגרו ועזבו את הבית. הסרתה של מעמסה כספית זו הגדילה, מטבע הדברים, את ההכנסה הפנויה שלהם, ולפיכך טעות היא לערוך ממוצע של שיעור החיסכון בכל שנות החיים המשותפים ולהניח כי מה שהיה נכון לתקופת גידול הילדים נכון לתקופה שלאחר עזיבתם את הבית, שרק היא התקופה הרלוונטית לתביעה. טענתם של המערערים בנוגע למקורות הקיום הצפויים של המנוחים לאחר הפרישה מהעבודה, הנה שקצין שגה כאשר הגביל מקורות אלה לקרנות הפנסיה, והתעלם ממקורות נוספים שהיו צפויים לעמוד אז לרשות המנוחים: קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי, תוספת ותק לקצבת זקנה בשל פרישה מאוחרת של המנוחה (בגיל 67 במקום 60), וחיסכון מצטבר בקרנות השתלמות ופיצויים, אליהן המעבידים של שני המנוחים העבירו כספים מידי חודש. 5. עד כאן טענותיהם העובדתיות של המערערים. ברובד המשפטי סבורים הם כי בית משפט השלום טעה ביישום ההלכה הנוגעת לפיצוי בעד אבדן יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות". הלכה זו נתחדשה בפסק הדין בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486. יישומה בפסיקת הערכאות המבררות לא היה אחיד, והוליד התלבטויות וגישות שונות. אלה באו לידי ביטוי גם בסיכומי הצדדים דנן בפני בית משפט השלום. ביום הגשת סיכומי התובעים (המערערים), 11.4.06, ניתן בבית המשפט העליון פסק דין נוסף בו פותחה ההלכה בסוגית "השנים האבודות": ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 199. באותה פרשה נדונה בין היתר שאלת דרך חישוב הפיצויים בגין "השנים האבודות" של ניזוק חסר-תלויים. לגבי ניזוק כזה הועדפה שיטת ניכוי ההוצאות המוגברות על פני שיטת הידות, היא השיטה הנקוטה לגבי קיצור תוחלת חייו של ניזוק שאחרים תלויים בו. בבארו את משמעות שיטת ניכוי ההוצאות המוגברות אמר שם בית המשפט (בפסקה 10): "הבחירה לנכות הוצאות מוגברות מניחה כי אדם שאין מי שסמוך על שולחנו מוציא למחייתו-שלו סכום גדול יותר מאשר אדם שיש לו תלויים; זאת ועוד, כאשר יש לו לאדם משפחה, הוצאות-מחייה שונות משרתות את בני הבית כולם. השאלה שנותרה היא לפיכך מהו שיעור הניכוי. בתי משפט שונים, בישראל ובמדינות אחרות, בחרו לא אחת באומדן גלובאלי... בישראל מסתמנת מגמה בערכאות המבררות להעמיד את הפיצוי על שעור של 30% מבסיס השכר, שהוא בדרך-כלל השכר הממוצע במשק... לאומדן דומה ניתן להגיע גם על-פי שיטת הידות וזאת בנתון להנחתנו כי אין להקים לניזוק משפחה רעיונית. חישוב הפסדיו של ניזוק בנתונים אלה מבוסס על חלוקת הכנסתו לשלוש ידות - ידת קיום, ידת חסכון וידת משק הבית. זו האחרונה מצטרפת בהעדר תלויים לידת הקיום ואלה השתיים נגרעות מן הפיצוי, כך שנותרת הידה האחת ששליש שיעורה. הערכאות המבררות בחרו כאמור בדרך האומדן והגיעו לנתון שאמנם אינו זהה אך דומה מאד (30%), ובפרקטיקה זו המשקפת ניסיון שיפוטי רחב אין להתערב. כמובן, שיעור זה עשוי להשתנות בהתקיים, במקרה מסויים, נסיבות ספציפיות המצדיקות זאת". המערערים טוענים כי לא הייתה כל הצדקה להימנעות בית משפט השלום מלהחיל גם על המנוחים פרקטיקה שיפוטית זו, שאושרה על ידי בית המשפט העליון כמבטאת נכונה את שיעור החיסכון של ניזוק חסר-תלויים. לפי החשבון של המערערים, אם מחילים שיעור חיסכון זה (30%) על בסיס השכר של המנוחים כפי שהוא עולה מתלושי השכר שלהם בחודשים הסמוכים למותם - ובכלל זה תוספות בגין הפרשות המעביד לקרן פנסיה, קרן פיצויים וקרן השתלמות - יוצא כי אובדן החיסכון מיום התאונה ועד גיל 67 עומד על 240,500 ₪ למנוח ועל 256,600 ₪ למנוחה. סכומים אלה מגיעים, כך נטען, לעיזבון המנוחים, שהמערערים באים בנעליו. טענות המשיבים 6. המשיבים חלוקים על ההנחות העובדתיות והמשפטיות של המערערים. המשיבים דבקים בחוות-דעתו של קצין, הנסמכת לדעתם על נתונים מוכחים באמצעות מסמכים מזמן אמת, להבדיל מהשערות וסברות המועלות על ידי המערערים, שבהעדר תמיכה במסמכים אין בכוחן לסתור את האמור בחוות-הדעת. זאת ועוד. ויתורם של המערערים על חקירתו של קצין אינו מאפשר להם להטיח כעת ביקורת בחוות-דעתו, שהרי מקומן של השאלות והתהיות בחקירה נגדית ולא בסיכומים. כיוון שכך, יש לצאת מן ההנחה לפיה שיעור החיסכון החודשי של המנוחים עד לפרישתם מהעבודה היה ממשיך לעמוד על כ-700 ₪ לשניהם יחד. החיסכון שנצבר עד לפטירה, המתבטא בדירת המנוחים, עבר במלואו למערערים שירשו את הדירה. לעומת זאת, החיסכון שהיה אמור להצטבר ממועד הפטירה ועד למועד פרישת המנוחים מהעבודה, לא היה צפוי להישאר בידיהם עד תום תוחלת חייהם ולעבור לעיזבונם, שכן המנוחים היו נאלצים לעשות בו שימוש למימון קיומם השוטף לאחר הפרישה. בתקופה זו לא היו צפויים לעמוד לרשותם אלא תגמולי פנסיה זעומים, דבר הנלמד מכך שהמנוח צבר עד למועד פטירתו מנת פנסיה חודשית מקרן מבטחים בסך של 223 ₪, ואילו המנוחה הגיעה למנת פנסיה צפויה הן מקרן מבטחים והן מקרן מקפת החדשה בסך של כ-950 ₪ לחודש. סכומים אלה בצירוף קצבת הזקנה מאת המוסד לביטוח לאומי אינם מאפשרים קיום סביר של משפחה המונה שתי נפשות, שכן על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ההוצאה הממוצעת למשק בית של משפחה כזו עומדת על 9,375 ₪ לחודש. לא זו אף זו, אלא שהמנוחים הותירו אחריהם במותם חובות לבנקים מלבד חוב המשכנתא לבנק לאומי למשכנתאות (שנפרע באמצעות פוליסת ביטוח החיים של המנוחה). החוב העיקרי הוא לבנק דיסקונט, בגין הלוואה שיתרתה בעת הפטירה עמדה על 217,822 ₪, וכנגדה לא עמד כל נכס לביטחון. בנוסף נותר חשבון העו"ש של המנוחים ביתרת חובה בסך של 12,783 ₪. חובות אלה, טוענים המשיבים, בולעים כל חיסכון אפשרי של המנוחים לאורך תוחלת חייהם, ומצטרפים לקיום השוטף שלהם לאחר הפרישה מהעבודה, שחייב גם הוא שימוש בכספי החיסכון. המשיבים אינם מקבלים גם את חישוב השכר שבוצע על ידי המערערים. חישוב זה כולל בתוכו את הפרשות המעבידים לקרן פנסיה, קרן פיצויים וקרן השתלמות, ומסקנתו הנה כי השכר החודשי נטו עובר לתאונה של המנוח היה 7,095 ₪ ושל המנוחה 5,518 ₪. המשיבים טוענים כי השכר הממוצע השנתי של המנוח עמד על 4,599 ₪ לחודש ושל המנוחה על 4,529 ₪ לחודש, וכי לא ניתן לצרף אליהם את ההפרשות לקרנות השונות. קרן הפיצויים לא הייתה אמורה להיות ממומשת במקרה שהמנוחים היו ממשיכים בעבודה, ובכל מקרה תמורתה נכללה בתלוש השכר של המנוח לחודש מאי 2004 ועברה לעיזבון. הכספים שהצטברו בקרן ההשתלמות עברו ככל הנראה גם הם אל היורשים. ההפרשות לקרנות הפנסיה אינן ראויות להיחשב במסגרת השכר הקובע את היקף החיסכון מהעבודה, בהיותן מיועדות לפרנס את המנוחים לעת פרישתם מהעבודה, והכללתן בתור חיסכון תיצור כפילות. מצבם הכלכלי האמור של המנוחים הנו המענה הניתן על ידי המשיבים לטענתם המשפטית של המערערים המבקשת להחיל על המקרה דנן את שיעור החיסכון של 30% שאומץ בפרשת פינץ בגדרי שיטת ניכוי ההוצאות המוגברות. המשיבים מפנים לכך ששיעור חיסכון זה נקבע כחזקה המהווה ברירת מחדל למצבים של חסר בנתונים אודות היקף ההכנסה והחיסכון של הניזוק הספציפי. לעומת זאת, בהימצא נתונים כאלה יש לשום על פיהם את החיסכון האמיתי שנשלל בעקבות המוות, ולא להסתמך על חזקה שנתבררה כלא נכונה בנסיבות המקרה המסוים. כך הוא במקרה שלפנינו, בו השכר החודשי הממוצע של המנוחים עמד על כ-72% משיעור השכר הממוצע במשק. בהיות החיסכון נגזר תמיד משולי ההכנסה (שכן ההוצאות הינן קבועות) לא ייתכן שאדם ששכרו עומד על רמה כזאת יצליח לחסוך 30% מהכנסתו. זאת בנוסף לראיות הקונקרטיות שהובאו על ידי המשיבים להוכחת שיעור החיסכון בפועל של המנוחים מעבודתם ולהוכחת הייעוד המתכלה של אותו חיסכון. דיון 7. הלכת פינץ סילקה את חוסר הוודאות ששרר באשר לשיטה הנכונה לחישוב החיסכון שנמנע ב"שנים האבודות", והבהירה כי כאשר מדובר בניזוק חסר-תלויים אין תחולה לשיטת הידות אלא לשיטת ניכוי ההוצאות המוגברות. וכן נאמר בענין זה בפסקה 10 לפסק הדין: "מהי איפוא המשמעות המעשית של ההסתמכות, מבחינת דרך החישוב, על הקיים והידוע? יש להבחין כאן בין ניזוק חסר-תלויים לבין ניזוק שאחרים תלויים בו. לגבי הראשון - הניזוק חסר-התלויים - סבורני כי יש להמשיך ולהתייחס אליו, לעניין פיצויי העתיד, כאל ניזוק חסר - תלויים, ולנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות. עמדנו על שיטת החישוב הזו בעניין אטינגר הנ"ל, בהתייחס לקטין: 'כך, למשל, ניתן להציע, בתביעת הקטין, לנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות בהיעדר תלויים, ולהעדיף שיטה זו על ההנחה הספקולטיבית יותר בדבר קיומם (העתידי) של התלויים ובדבר מספרם, תוך ניכוי ידת הנפגע'. והדברים אינם מתייחדים לקטין; יפים הם לגבי כל ניזוק חסר-תלויים, בין שקוצרה תוחלת חייו כליל ביום התאונה ובין שקוצרה אך בחלקה והוא נותר בחיים ותבע הוא עצמו את נזקיו". כך נקבע לגבי ניזוק קטין או צעיר, שחרף הסיכוי הטוב שיעלה בידו להקים משפחה ולהעמיד צאצאים נדחתה החלת שיטת הידות עליו בשל הצורך ששיטה זו מעוררת להיזקק להנחה הספקולטיבית בדבר "משפחה רעיונית" (שם, פסקאות 6-9). על אחת כמה וכמה שכך ראוי לנהוג לגבי המנוחים, שגילם המתקדם ומצבם המשפחתי יצרו רמה גבוהה של הסתברות לכך שלא יידרש מהם לתמוך בעתיד בבני משפחה תלויים, לאחר שכל ילדיהם גדלו, עזבו את הבית וניהלו חיים עצמאיים. התלוי היחיד של כל אחד מהמנוחים היה בן זוגו; ומשעה ששניהם מתו כאחד לא נותר כל תלוי. שיטת ניכוי ההוצאות המוגברות יוצאת מתוך הנחה שהוצאות המחיה של המנוחים גדלו כתוצאה מעזיבת ילדיהם את הבית, שהרי "אדם שאין מי שסמוך על שולחנו מוציא למחייתו-שלו סכום גדול יותר מאשר אדם שיש לו תלויים" (פרשת פינץ, פסקה 10). כאמור, טענת המערערים הנה ששיעור הוצאותיו המוגברות של אדם כזה עומד לעולם על 70% והיתר מופנה לחיסכון. טענה זו לא ניתן לקבל. הלכת פינץ נותנת ביטוי מובהק לצורך בהימנעות מ"ספקולטיביות-יתר" ול"חשש מפני שומת פיצויים המנותקת מדי מן המציאות" (פסקה 7). בשל כך נדחתה בה, לגבי ניזוק חסר-תלויים, שיטת החישוב הנשענת על יצירת "משפחה רעיונית". אמנם, גם שיטת ניכוי ההוצאות המוגברות שאומצה באותה הלכה לגבי ניזוק חסר-תלויים אינה חפה מספקולציה, שהרי מתירה היא שימוש בחזקה המעמידה באופן כללי את שיעור החיסכון על 30% מבסיס השכר, חרף העדר הוכחה פרטנית לגבי שיעור החיסכון של הניזוק הספציפי. אולם מספקולציה זו אין מנוס, בשים לב לכך שחלק גדול מן הניזוקים חסרי-התלויים הנם אנשים צעירים שעדיין לא הגיעו לגיל העבודה או לפחות להתייצבות בשוק העבודה. כפי שהוסבר בפרשת אטינגר (עמ' 543): "הספקולציה, אכן, עשויה למצוא ביטוי בשאלת גובה 'החיסכון' שהיה אוצר בידו הקטין, כמו גם בשאלת זהות התלויים בו במועדים הרלבנטיים. אלא שהספקולציה היא אילוץ, שתביעת הנזיקין חייבת להתמודד עמו - ולא בדרך של זניחת העיקרון, כי אם בבחירה מתאימה של דרכי יישומו". נאמנה להשקפה זו בדבר הפחתת הרכיב הספקולטיבי של שיטת חישוב החיסכון ככל שניתן, לא הייתה להלכת פינץ כוונה להשתמש בחזקת ניכוי 30 האחוזים אלא בעניינם של ניזוקים שאין לגביהם נתונים מן השטח באשר לגובה ההכנסה והחיסכון. במצבים כאלה, הובהר שם (בפסקה 11), חזקה זו משקפת "שאיפה להאחדת הפיצוי בתנאים של אי-ודאות. שאיפה זו ראויה היא והולמת. היא מתרחקת משימוש-יתר בנתונים ספקולטיביים, ונמנעת מהבחנות בלתי ראויות בין ניזוק לניזוק שאין להן ביסוס אינדיבידואלי במציאות. היא מתווה רף פיצוי עקבי, שיחול ברוב המקרים בהם קוצרה תוחלת החיים של קטין - הכל בהיעדר ראיות ממשיות לסתור... שומה זו יאה היא גם לגבי מי שאינו קטין אך בשל גילו או בשל סיבות אחרות, טרם נוצרה לו 'היסטוריה' אישית ותעסוקתית המאפשרת שומה אינדיבידואלית" (ההדגשות הוספו). הנה כי כן, המקרים המובהקים שעמדו בפני בית המשפט עת הכיר בתקפות החזקה בדבר שיעור ניכוי של 30%, הנם ניזוקים צעירים שתוחלת חייהם קוצרה בטרם הגיעם לשלב המאפשר שומה אינדיבידואלית של ההכנסה וההפרשה ממנה לחיסכון. חוסר הוודאות הצדיק את האחדת הפיצוי. לא כן כאשר מדובר בניזוק בגיר שתוחלת חייו קוצרה לאחר התבססות בשוק העבודה. במקרה כזה אין צורך ואין מקום להעמיד את גובה החיסכון על שיעור קשיח וקבוע מראש. היכולת לאתר את גובה החיסכון בעברו של הניזוק, מסלקת את חוסר הוודאות וממילא את ההצדקה להאחדת הפיצוי. יתירה מכך, השאיפה להתרחק ככל הניתן מספקולציות דורשת לזנוח במקרה כזה את השימוש בנוסחאות קבועות מראש, ולהעדיף את נתוניו הספציפיים של הניזוק. על כך נאמר בפרשת פינץ: "כמובן, שיעור זה עשוי להשתנות בהתקיים, במקרה מסויים, נסיבות ספציפיות המצדיקות זאת" (פסקה 10); ועוד נאמר, כי הנתון של שיעור הניכוי הקבוע "ניתן לסתירה באמצעות ראיות מיוחדות, ממשיות, הנוגעות למקרה הספציפי. אולם בהיעדר ראיות כאלה, תקומנה שלוש חזקות עובדתיות שתקבענה את שומת הפיצוי בעניינו של קטין: השכר הממוצע במשק, שיעור הפסד של 30% ותקופת השתכרות של 46 שנים" (פסקה 11). 8. המשיבים הציגו בפני בית המשפט ראיות ממשיות ומיוחדות לענין שיעור החיסכון שנצבר על ידי המנוחים במהלך חייהם. ראיות אלה כללו את פירוט הנכסים שהמנוחים הותירו אחריהם, גובה שכרם והיקף חובותיהם שהוסיפו להתקיים לאחר המוות. כל אלה גובו במסמכים שהונחו בפני בית משפט קמא, ועל יסודם הגיע הכלכלן מטעם המשיבים למסקנה לפיה החיסכון הגיע לסך חודשי של כ-700 ₪. סכום זה נופל בהרבה מ-30% מבסיס השכר של המנוחים. המערערים, לעומת זאת, לא הציגו ראיה כלשהי הנוקבת בסכום חיסכון מוגדר של המנוחים (ראו תצהיר העדות של המערערת 4), גם לא ראיה המצביעה על נכס נוסף שהיה ברשותם בעת התאונה פרט לאותם נכסים הנזכרים בחוות-דעתו של קצין ובפסק הדין, או המוכיחה כי שוויים של אותם נכסים היה שונה מהערכתו של קצין על יסוד המסמכים שהיו בפניו. כל שהעלו המערערים הנן השגות וקושיות כלפי חוות-הדעת בהסתמך על סברות והנחות שאינן מגובות בראיות. מקומן של אלה בחקירה נגדית של המומחה; אך משוויתרו המערערים על חקירה כזו רשאי היה בית משפט קמא לסמוך את ידו על קביעותיו של המומחה, שכאמור נותרו בלא גרסה נגדית קונקרטית. בכל מקרה, מדובר בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת, בהן אין ערכאת הערעור אמורה להתערב אלא במצבים חריגים שלא מתקיימים במקרה דנן. מאחר שהוכח שיעור חיסכון ספציפי של המנוחים - הוא הקובע, ולא חזקת הניכוי של 30% שנועדה למצבי חוסר ודאות. מבחינה זו אין הבדל בין שיעור החיסכון לבין גובה השכר של המנוחים. הלוא אין חולק כי המערערים אינם רשאים לדרוש להחיל על המנוחים את אותה "חזקה עובדתית קיימת - זו הקובעת כי מקום בו העתיד המקצועי של הניזוק לוט בערפל, יש ברגיל לעשות שימוש בנתון של השכר הממוצע במשק", חזקה ששימשה את בית המשפט בפרשת פינץ (פסקה 10) להערכת בסיס השכר של הניזוק הקטין. זאת מאחר שהעתיד המקצועי של המנוחים - להבדיל מזה של הניזוק הקטין בפרשת פינץ - לא היה לוט בערפל אלא ידוע ומוכח מתלושי השכר. באותו אופן אין המערערים רשאים לדרוש להחיל על המנוחים את החזקה הנוספת המעמידה את שיעור החיסכון על 30%, משהומצאו ראיות קונקרטיות לשיעור חיסכון נמוך יותר. 9. אלמלא הנתון הנוסף בדבר היקף העתודות הפנסיוניות של המנוחים, היה באמור עד כה להצדיק פסיקת פיצוי לעיזבון בגין "השנים האבודות" בסכום של 700 ₪ כפול מספר חודשי העבודה שנותרו למנוחים מאז התאונה ועד לגיל הפרישה. סכום זה נמוך בשיעור ניכר מהפיצוי אותו תובעים המערערים, המבוסס על הנחה בדבר חיסכון חודשי בסך של 3,784 ₪. הלכה למעשה, גם לפיצוי המבוסס על חיסכון חודשי מופחת של 700 ₪ אין מקום, וזאת לנוכח היקף העתודות הפנסיוניות של המנוחים, המצדיק שלילה מוחלטת של הפיצוי בראש נזק זה, כקביעת בית משפט קמא. הסכומים הנקובים בחוות-דעתו של קצין באשר לעתודות אלה לקוחים מתוך אישורים שנתקבלו מקרנות הפנסיה הרלוונטיות (מכתב קרן מקפת החדשה מיום 12.12.05 ומכתב קרן מבטחים מיום 25.12.05). מול אותם אישורים לא העמידו המערערים כל ראיה לסתור. נכון הוא כי סכומים אלה טעונים תיקונים מסוימים, בראש ובראשונה בשל הצורך לבחון את מנת הפנסיה החודשית הצפויה למנוחים בהנחה שהיו ממשיכים לעבוד עד גיל הפרישה, ולא את הפנסיה בה נקב קצין, שהצטברה לזכותם עד התאונה בלבד (439 ₪ לחודש). אולם גם לאחר עדכון זה, הפנסיה החודשית הייתה רחוקה מלהגיע לסכום שנדרש למחייתם השוטפת של המנוחים, העומד על לפחות 6,800 ₪, כהפרש שבין הכנסתם החודשית הממוצעת המשותפת על פי קביעתו של קצין בהתאם לתלושי השכר שהוגשו (7,508 ₪) לבין הסכום החודשי הממוצע שנותר מאותה הכנסה כחיסכון (698 ₪). אכן, במכתב קרן מקפת החדשה מיום 12.12.05, נאמר כי אילו המנוחה הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 60 (כלומר 12 שנה נוספות לאחר התאונה בה נצברו לזכותה 125 ₪ לחודש) כי אז הפנסיה שלה הייתה מסתכמת ב-853 ₪ לחודש. גם אם נוסיף לכך 7 שנות עבודה נוספות עד גיל 67, הרי התוספת היחסית לפנסיה, הנלמדת ממספר שנות העבודה אשר במהלכן נצבר הסכום הנ"ל, מגיעה כדי מאות בודדות של שקלים-חדשים. אשר למנוח, עד התאונה נצברה לזכותו בקרן מבטחים מנה חודשית של 223 ₪; ומאחר שנותרו לו 9 שנות עבודה בלבד עד לגיל 67, גם לגביו מדובר בתוספת בסדר גודל נמוך כזה. חיבור הסכומים המעודכנים עם קצבאות הזקנה החודשיות הצפויות להתקבל מהמוסד לביטוח לאומי, לרבות תוספת ותק בגין פרישה מאוחרת, נותנים תוצאה הרחוקה מלהגיע להוצאה החודשית הממוצעת הנ"ל, לא כל שכן להוצאה הממוצעת למשק בית של זוג לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (9,375 ₪ לחודש). זאת עוד בטרם נלקחו בחשבון ההוצאות המיוחדות הניכרות שהיו צפויות למנוחים לצורך החזרת ההלוואה לבנק דיסקונט בסך של 217,822 ₪ וסילוק יתרת החובה בחשבון העו"ש בסך של 12,783 ₪. החישוב הרגיל של החיסכון שנמנע ב"שנים האבודות", בין על פי שיטת הידות ובין על פי שיטת ניכוי ההוצאות המוגברות, מניח כי חיסכון זה היה נותר ברשות הניזוק, שלא היה נאלץ להפנותו למימון מחייתו מאז פרישתו מהעבודה ועד תום תוחלת חייו. הטעם לכך הנו ששיטות חישוב אלו נועדו בעיקר למקרים של ניזוקים קטינים או צעירים, שעתידם בפניהם, ומאחר שההיסטוריה התעסוקתית שלהם טרם החלה ההנחה היא כי ידאגו להפריש במהלך שנות עבודתם סכומים מספיקים להבטחת עתידם הסוציאלי לאחר גיל הפרישה. הדבר הובהר בפרשת פינץ (פסקה 11): "חישוב זה, המתמשך לאורך שנים רבות, משקלל את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, כמו-גם את הנתונים המשתנים בין אדם לאדם: תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חסכון לקראת יצירת קרן פנסיה, ועוד כיוצא באלה. התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי ההשתכרות של קטין לרבות הפסדי הפנסיה. שומה זו יאה היא גם לגבי מי שאינו קטין אך בשל גילו או בשל סיבות אחרות, טרם נוצרה לו 'היסטוריה' אישית ותעסוקתית המאפשרת שומה אינדיבידואלית". הנחה זו, בדבר יכולתו של הניזוק לקיים את עצמו לאחר יציאתו לגמלאות באמצעות הכנסותיו מפנסיה, קצבאות וכיוצא באלו עתודות השמורות למועד הפרישה מהעבודה, היא הגורמת לכך שמצד אחד אין מנכים מהחיסכון ב"שנים האבודות" את ההוצאות לאחר היציאה לגמלאות, ומצד שני אין מוסיפים לפיצוי בגין אותן שנים את ההכנסות לאחר היציאה לגמלאות (ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' צרור, פס"ד מיום 10.8.06, בפסקה 6). נסיבותיו של המקרה שלפנינו אינן מאפשרות לדבוק בהנחה זאת. סכום החיסכון הפנסיוני הנמוך אותו עלה בידי המנוחים לצבור חרף גילם המתקדם, מלמד כי הם לא דאגו במהלך שנות הכושר לעבודה להפריש כספים מספיקים להבטחת קיומם בתקופת הגמלאות. אין צורך, ואין גם אפשרות במסגרת הראיות שהוגשו, לנתח את ההפרשות הפנסיוניות של המנוחים לאורך כל השנים. עם זאת ניתן לקבל מושג באשר לרקע בו נמנעו הפרשות אלה, למשל מהמסמכים המראים כי המנוח נמצא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה בשנים 1993-1994, והמנוחה נמצאה זכאית לגמלה דומה בשנים 1999-2002 (במלואן או בחלקן). העדר הפרשות מספיקות לפנסיה מצדיק שלא להחיל על המנוחים את החזקה המקופלת בשיטת החישוב שנקבעה בפרשת פינץ, לפיה החיסכון מהעבודה היה נשמר עד לתום תוחלת החיים ונכלל בעיזבון. נהפוך הוא: הנתונים הספציפיים של המנוחים דורשים לומר כי החיסכון - לרבות הגידול שבו בשנים שלאחר עזיבת הילדים את הבית והעלאת היקף ההכנסה הפנויה של בני הזוג בשל כך - היה מתכלה עד לתום תוחלת חייהם ולא מגיע לעיזבון. מסקנה זו נותרת על כנה חרף ההפרשות לקרנות פיצויים וקרנות השתלמות על שם המנוחים. הכספים שנמצאו בקרנות אלה במועד התאונה אמורים להיות מועברים למערערים כיורשי המנוחים. הכספים שהיו אמורים להצטבר לאחר מכן בקרן הפיצויים אלמלא הפטירה, אינם מגיעים בהכרח לעובד הממשיך לעבוד עד גיל הפרישה, ואילו המערערים לא המציאו כל ראיה לכך שהמנוחים היו זכאים לכספי הפיצויים במקרה של המשך עבודה עד גיל הפרישה. מכל מקום, העמדת הסכומים בהם מדובר מול הגירעון הכספי בו המנוחים היו צפויים להימצא לאחר גיל הפרישה בשל מיעוט מקורותיהם הפנסיוניים ובשל גודל חובותיהם לבנקים, מובילה למסקנה כי גם בקרנות הפיצויים וההשתלמות לא היה די לאפשר את קיום המנוחים לאחר הפרישה בלא "אכילת" החיסכון שהיה אמור להצטבר באותן שנות עבודה אבודות. נמצא כי המערערים אינם זכאים לכל פיצוי בגין החיסכון שנמנע מהמנוחים ב"שנים האבודות". התוצאה 10. משכך החלטנו לדחות את הערעור ולחייב את המערערים, יחד ולחוד, בשכר טרחת ב"כ המשיבים בסך של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות