מוות בתאונת דרכים - בן 58

1. התובעים עתרו נגד הנתבעת לפיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן - החוק), בעקבות פטירתו של המנוח ז"ל (להלן - המנוח) ביום 14/05/03 (האירוע במהלכו נפטר המנוח יקרא להלן - התאונה). תובע 1 הינו עזבון המנוח. תובעים 4 - 2 הינם היורשים של עזבון המנוח על פי צו ירושה שניתן ביום 06/10/04. תובעת 5 הינה אלמנתו של המנוח התובעת כתלויה (להלן - אשת המנוח). ויודגש, תביעת אשת המנוח כתלויה נפרדת מתביעת התובעים 4 - 1 כעזבונו ויורשיו של המנוח. הנתבעת הינה מבטחת הרכב בו נהג המנוח בעת קרות התאונה (רכב מסוג טרקטור; להלן - הטרקטור). 2. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדות הבאות - בבוקר יום התאונה, יצא המנוח לחרוש את מטעי הזיתים הסמוכים לביתו כשהוא רכוב על הטרקטור. המנוח נמצא ללא רוח חיים, כשהוא שרוע על קשת המגן של הטרקטור (הנמצאת בחלקו האחורי של הטרקטור), כאשר הטרקטור תקוע בתלולית עפר, גלגליו הקדמיים באוויר, הגלגל האחורי הימני מסתובב והמנוע פועל. על פי תיק חקירת המשטרה (להלן - תיק החקירה; תיק החקירה נסגר מחוסר עניין לציבור), מהסימנים במקום עולה כי הטרקטורון נסע בנסיעה חופשית כשהמחרשה מורמת, כ-14 מטר, עד שנתקע בתלולית העפר ונעצר. על הטרקטור או על האדמה לא נמצאו סימני דם. על פי התעודות הרפואיות (דו"חות נט"ן ומד"א), המנוח נמצא עם סימנים של "המטומה בעין ימין ושפשוף בבית החזה הקדמי בצד ימין". לתאונה לא היו עדים. על פי תעודת הפטירה שצורפה לתיק החקירה, סיבת מותו של המנוח אינה ידועה. המשפחה סירבה לבצע נתיחה שלאחר המוות. 3. התובעים טוענים כי נסיבות התאונה המוסכמות מובילות למסקנה כי מותו של המנוח נגרם בנסיבות המהוות תאונת דרכים על פי החוק. הנתבעת טוענת כי התובעים לא הצליחו להוכיח שמותו של המנוח נגרם בנסיבות המהוות תאונת דרכים, ובהתחשב בעובדות הידועות, עברו הרפואי של המנוח ובסירוב המשפחה לביצוע נתיחה שלאחר המוות, המסקנה המתבקשת היא כי מותו של המנוח נגרם ללא קשר לשימוש בטרקטור (כגון בהתקף לב תוך כדי נסיעה וללא קשר אליה), ועל כן אין היא נושאת באחריות לפיצוי התובעים על נזקיהם. בנוסף, הצדדים חלוקים לעניין גובה הנזק. 4. חבות: לאחר שמיעת עדויות, עיון בכל המסמכים הרלוונטיים (לרבות: התיעוד הרפואי הרלוונטי, דו"חות מד"א ונטן, תיק החקירה, חוות דעת בועז מוגלבקין, משחזר ובוחן תאונות דרכים, שהוגשה מטעם התובעים (להלן- מומחה התובעים)) ובסיכומי ב"כ הצדדים, שוכנעתי לקבוע כי התובעים הצליחו להוכיח במידה הנדרשת בהליך אזרחי, כי המנוח נפטר בנסיבות המהוות תאונת דרכים על פי החוק. נימוקיי: 4.1. סע' 1 לחוק קובע - " הגדרות - בחוק זה - "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". על פי תיאור העובדות המוסכמות לעיל, המחלוקת בין הצדדים מצומצמת לשאלה האם מות המנוח (נזק הגוף) אירע עקב השימוש בטרקטור, משמע, האם בנסיבות הנזק הוא תוצאה של התממשות סיכון הנובע משימוש ברכב. בהיעדר עדים לתאונה, ובשים לב למסקנות בתיק החקירה ולכך שלא בוצעה נתיחה שלאחר המוות, יש לקבוע המסקנות בעניין זה בהסתמך על הראיות הנסיבתיות בתיק ולמבחנים אשר נקבעו בפסיקה. 4.2. על פי האמור בחוות דעת מומחה התובעים ועדותו בפניי, ישנה סבירות גבוהה מבחינה תעבורתית שהמנוח נפגע מענף עץ זית נמוך במהלך הנסיעה. על פי התעודות הרפואיות (דו"חות נט"ן ומד"א), המנוח נמצא עם סימנים של "המטומה בעין ימין ושפשוף בבית החזה הקדמי בצד ימין". בנוסף, דו"ח בוחן תנועה של המשטרה (צורף לתיק החקירה), קובע כי עובר לתאונה נסע הטרקטור בין עצי זית ופגע בעץ (הכנף הימנית של הטרקטור), המנוח נהדף לאחורי הטרקטור (המקום בו נמצא על ידי עדי הראיה שהגיעו למקום לאחר התאונה ומצאו את המנוח ללא הכרה), ואחרי הפגיעה המשיך הטרקטור בנסיעה עד למקום בו נמצא (תלולית העפר), כשהמנוח כבר לא שולט בו. שוכנעתי לקבל את טענת התובעים כי סירוב המשפחה לביצוע ניתוח שלאחר המוות נעשה מסיבות מצפון ודת ואין לקבוע בנסיבות כי הסירוב לביצוע הנתיחה, צריך לשמש כראיה נגד התובעים (מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בשים לב לעובדה שהסירוב נעשה ביום הפטירה, סמוך לאחר קרות התאונה ועל פי עדויות בני המשפחה בתיק החקירה, הנימוק המרכזי לסירוב היה כי המשפחה אינה מאמינה שהמנוח נרצח). בנוסף, על פי תיקו הרפואי של המנוח, המנוח היה אדם בריא יחסית ללא היסטוריה רפואית בתחום הקרדיולוגי או הנוירולוגי (למעט תלונות על כאבי ראש, אשר הבדיקות לגביהן לא העלו ממצאים). יצוין, כי גם אם מותו של המנוח נגרם כתוצאה מאירוע גופני (לבבי או מוחי), עניין אשר כאמור לא הוכח, לא ניתן לשלול האפשרות כי הדבר אירע לאחר פגיעת התובע בעץ ואיבוד השליטה על הטרקטור. במצב זה, אין מחלוקת כי מוות כזה נגרם עקב השימוש ברכב. 4.3. גם על פי הפסיקה, עפ"י הנתונים האמורים (נסיעה על רכב, פגיעה בעץ, סימני פציעה על גוף המנוח) ובהיעדר ראיות לסתור, יש לקבוע כי הכף נוטה לכיוון גרסת התובעים, לפיה מות המנוח נגרם עקב השימוש בטרקטור, בנסיבות המהוות תאונת דרכים על פי החוק (ראה לעניין זה, בין היתר - ת"א (מח' חיפה) 10782/97 עזבון ויורשי המנוח דרויש מעמר נ' קרנית ואח', צלטנר עמ' 15502; ת"א 1406/90 אסתר רוזנבליט נ' טורנר ואח', צלטנר עמ' 184; ע"א 50/92 חב' פרידנזון מנופים והובלות בע"מ נ' עזבון המנוח ריסין, צלטנר עמ' 4770). 5. גובה הפיצוי 5.1. נתונים שאינם שנויים במחלוקת - תאריך התאונה - 17/12/03. גיל המנוח - יליד 25/05/45, בן 58 בעת קרות התאונה. תובע מס' 1 - העיזבון. אשת המנוח השתכרה כ 2,000 ₪ נטו לחודש עובר לתאונה. שכר זה משוערך להיום (הצמדה) - 2,120 ₪. כמו כן, אשת המנוח מקבלת קצבת שאירים בסך 1,716 ₪ לחודש מהמל"ל (בשנת 2005 גובה הקצבה היה 1,686 ₪ ועד סוף שנת 2004 - 1,671 ₪). 5.2. הצדדים חלוקים באשר לגובה השתכרות המנוח לפני התאונה. על פי גרסת התובעים, המנוח השתכר סך של 4,000 ₪ לחודש עובר לפטירתו (משוערך להיום - 4,433 ₪), בהתבסס על תלושי שכר מחודשים 5 - 4 - 3 לשנת 2003. על פי גרסת הנתבעת, המנוח הפסיק לעבוד מחודש מאי 2003 וקיבל קצבת נכות כללית מהמל"ל בסך 2,653 ₪. בנוסף טוענת הנתבעת, כי במשך 4 השנים לפני התאונה עבד המנוח במשך מס' חודשים בודדים בלבד. בעניין זה שוכנעתי לקבל את גרסת הנתבעת - על פי נ/2 ו נ/3 - נתוני המל"ל, המנוח לא עבד באופן סדיר לפני התאונה (חודשים בודדים במהלך 4 השנים שקדמו לתאונה). בטופס התביעה לנכות כללית שהגיש כתב המנוח כי לא עבד ב 4 השנים שלפני התאונה עקב אי כושר עבודה. אשר על כן, אני קובע כי שיעור השתכרותו של המנוח לפני התאונה הינו גובה קצבת הנכות הכללית מהמל"ל בסך 2,653 ₪. סכום זה משוערך להיום (הצמדה) - 2745 ₪ (גובה קצבת נכות כללית משולם עד גיל פרישה, משמע עד גיל 67 בענייננו; סע' 195 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995; חוק גיל פרישה, התשס"ד- 2004). 5.3. חישוב תביעת אשת המנוח (תלויה) - 5.3.1. אין מחלוקת כי את סכום ההשתכרות בתביעת התלויה יש לחלק ל 3 ידות - 2 לאשת המנוח (שלה ושל משק הבית) ו 1 לנפטר. לצורך קביעת הפיצוי בגין אובדן תמיכה לאשת המנוח כתלויה, יש להפחית את סכומי הוצאות המנוח אשר "נחסכו" עם פטירתו. כאשר שני בני זוג עבדו טרם התאונה, יש להניח כי הכנסותיהם נכנסו לקופה משותפת של המשפחה (סך הקופה המשותפת - 4865 ₪). על כן, יש לקבוע את הידה של המנוח, המסמלת חיסכון זה, כחלקו בהכנסה המשותפת (ראה לעניין זה, בין היתר - ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית (תשס"ג) בעמ' 1142-1143; ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', פ"ד נח(4), 486, עמ' 523-524; ע"א 1503/94 הפניקס הישראלי נ' עזבון המנוח ברוך ברמן, תק-על 96(2), 796עמ' 798). בענייננו - ההפסד שנגרם לתלויה הוא מלוא ההכנסה של המנוח (2,745 ₪) בניכוי חלקו בהכנסה המשותפת (שליש מ 4,865 ₪ המהווה ידה אחת מכלל הידות) - 1,124 ₪ (לחילופין - חלקה של אשת המנוח (2/3) בהכנסת המנוח פחות "נגיסתו" של המנוח מהכנסתה שלה (1/3): (1/3* 2,120 ₪) - (2/3* 2,745 ₪) = 1,124 ₪; ראה - א' ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי הדין וחישוב הפיצויים, תש"ס, עמ' 867). 5.3.2. הפסד תמיכה לעבר 36 חדשים * 1,124 ₪ = 40,464 ₪. ובתוספת ריבית מאמצע התקופה - סך של 42,940 ₪. הפסד תמיכה לעתיד - למשך 5 וחצי שנים, עד הגיע המנוח לגיל 67 - 1,124 ש"ח * 60.7726 (מקדם היוון למשך 5 וחצי שנים) = 68,310 ₪. אבדן שירותי בעל - ראש נזק זה נטען בעלמא ללא פירוט ומבלי שהובאו ראיות להוכחתו (אשת המנוח כלל לא העידה בעניין זה ולא הובאו ראיות אחרות). עם זאת, בשים לב לנסיבות (בין היתר - גיל המנוח, מצבו הרפואי האורטופדי לפני התאונה וכל פרמטר רלוונטי נוסף) ועקרונות הפיצוי בגין ראש נזק זה אשר נקבעו בפסיקה, אני קובע פיצוי על דרך האומדנא, בסך של 15,000 ₪, נכון להיום. ראש הנזק של הוצאות קבורה ואבל לא נטען בסיכומי התובעים (בהתייחסותם לפיצוי המגיע לאשת המנוח כתלויה) ועל כן אין לפסוק פיצוי בגינו. 5.3.3. סך הפיצוי המגיע לאשת המנוח כתלויה - 126,250 ₪. 5.3.4. מסכום הפיצוי המגיע לאשת המנוח יש לנכות את ערכה המשוערך ומהוון של קצבת השאירים שמקבלת אשת המנוח מהמל"ל, בסך 298,414 ₪ על פי חוות הדעת האקטוארית המתוקנת מיום 18/06/06 של האקטואר שי ספיר, אשר הוגשה מטעם הנתבעת, ולא נסתרה. 5.3.5. לאחר הניכוי, סכום הפיצוי המגיע לאשת המנוח "נבלע" בסכום קצבת השאירים, ועל כן דין תביעתה להידחות. 5.4. חישוב תביעת העיזבון (תובעים 4 - 1) - 5.4.1. הפיצוי בגין "השנים האבודות" על פי ההלכה שנקבעה בע"א 140/00 (עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', תק-על 2004(1), 2452; להלן - פסק דין אטינגר), הינו בגין רכיב החיסכון מתוך הכנסת המנוח בלבד ואין משמעו פיצוי בגין אבדן ההשתכרות, כפי שנפסק לתלויים במנוח. פסק דין אטינגר אף מתווה עבורנו את הדרך בעת פסיקת פיצוי עבור "השנים האבודות". לפי ההלכה שנקבעה בפסק דין זה, בנסיבות בהן ניתן לשער מה היה מצבו המשפחתי של הניזוק "בשנים האבודות", אלמלא התאונה, יש לעשות שימוש בשיטת הידות המשמשת אותנו אף בעת פסיקת פיצויים לתלויים של המנוח. אלא שיש להתאים את שיטת הידות לעובדה כי אין לגרוע מן העיזבון את הסכום שהיה הניזוק "חוסך" במהלך שנים אלו, להבדיל מהתלויים של הניזוק אשר אינם זכאים לסכום זה. ובמילים אחרות, בעת חישוב הפיצוי בגין ראש נזק זה, יש להפחית מסכום הפיצויים את הסכום אשר היה דרוש למחייתו של הניזוק בלבד, ולהותיר בגדר הפיצוי את סכומי התמיכה ו"החיסכון". מקום בו מדובר בתביעת עיזבון של ניזוק שיש לו תלויים יש לשום את הפיצוי לפי שיטת הידות, כאשר מספר הידות נקבע בהתאם למצבו הידוע של הניזוק. ביישום שיטת הידות יש להביא בחשבון גם ידת חסכון, המתווספת לידות בני המשפחה ולידת משק הבית. בענייננו, מספר הידות הוא 4, והפיצוי הוא בגובה הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום של המנוח. בנוסף, יישומה של שיטת הידות נעשה תוך הכללת הכנסת בת-הזוג (אשת המנוח) בתוך הקופה המשותפת לצורך קביעת ידת הקיום (ראה לעניין זה - ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אורנית צרור ואח', תק-על 2006(3), 2260, עמ' 2262; ע"א 10990/05 דוד פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2), 199, עמ' 206). 5.4.2. נוכח האמור לעיל, להלן החישוב - קיצור תוחלת חיים - לפי תקנה מספר 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו- 1976, זכאי עזבון המנוח, אשר מותו נגרם בתאונת דרכים, ל- 25% מסכום הפיצוי המקסימאלי הקבוע בחוק. סך הפיצוי משוערך (מיום התאונה) הינו 41,005 ₪ נכון להיום (ראה לעניין זה - ע"א 453/87 קרנית נ' עזבון המנוחה איווי רובנס ז"ל, פ"ד מג(3), 397, עמ' 400-401). הוצאות לוויה וקבורה - עפ"י קבלות שהציגו התובעים - סך של 10,000 ₪. בשערוך להיום - סך של 11,700 ₪. אבדן השתכרות בשנים האבודות - יש איפוא לחלק את הכנסתו הפוטנציאלית של המנוח, הקופה המשותפת ל- 4 ידות: "ידת הקיום" של המנוח; "ידת החיסכון" של המנוח; ידת אשת המנוח; וידת "משק הבית". יוצא כי ערכה של ידת הקיום, אותה יש להפחית משכרו של המנוח (2,745 ₪) הינו 1,216 ₪. משכך, אובדן ההשתכרות לעיזבון "בשנים האבודות" הינו 1,529 ₪ לחודש. אבדן השתכרות לעבר - 36 חדשים * 1,529 ₪ = 55,044 ₪. ובתוספת ריבית מאמצע התקופה - סך של 58,415 ₪. אבדן השתכרות לעתיד - למשך 5 וחצי שנים, עד הגיע המנוח לגיל 67 - 1,529 ש"ח * 60.7726 (מקדם היוון למשך 5 וחצי שנים) = 92,921 ₪. 5.4.3. סך הפיצוי המגיע לעיזבון - 204,041 ₪. 5.4.4. ניכויים - בפסק דין אטינגר נקבע לעניין זה: "מקרה אחר הצריך בחינה, הוא המקרה בו היורשים אינם מי שהיו תלויים במנוח לפרנסתם. מקרה זה, כאמור, אינו המקרה הרגיל, וגם בו ניתן לפתור את בעיית הפיצוי הכפול. נראה כי הדרך הראויה לעשות כן, במסגרת השיטה הקיימת, היא לנכות מתביעת העיזבון את הסכום שהיה הניזוק מוציא על התלויים בו" (שם, עמ' 556-557 לפסק הדין). בעניין זה נקבע כי אין לנכות מתביעת העיזבון פיצויים הנפסקים לתלויים בגין ראשי נזק שאינם הפסדי תמיכה כגון אובדן שירותים (ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אורנית צרור ואח', תק-על 2006(3), 2260, עמ' 2268). על כן, אין בענייננו לנכות מתביעת העיזבון את ראש הנזק של אובדן שירותי בעל וכן את ערכה המהוון של קצבת השאירים המשתלמת לאשת המנוח, שהינה תלויה ואינה נמנית על יורשי המנוח (והיא הנהנית היחידה מקצבה זו). הניכוי מתביעת העיזבון ייערך רק בגין הרכיב של הפסדי התמיכה ואין זה משנה אם לא מתקיימת זהות בין היורשים לתלויים (כבענייננו; ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אורנית צרור ואח'' תק-על 2006(3), 2260, עמ' 2268, סע' 10 לפסק הדין). סך הניכוי (הפסדי תמיכה) - 111,250 ₪. 5.4.5. סך הפיצוי המגיע לעיזבון, לאחר ניכויים - 92,800 ₪ (מעוגל). 6. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים 4 - 1 סך של 92,800 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ, אגרת משפט משוערכת אם שולמה ויתרת אגרה אם חלה, בנוסף תשא הנתבעת גם בתשלום הוצאות מומחה הבטיחות מטעם התובעים בסך של 1,750 ש"ח החיובים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 7. תביעת אשת המנוח נדחית ללא צו להוצאות (בנסיבות בהן שני הצדדים יוצגו על ידי אותם ב"כ).מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות