מבוא 1. בתאונת דרכים שארעה ביום 29.6.01, מצא המנוח (להלן: "המנוח"), את מותו. הנתבעים הודו בחבות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). המנוח, יליד 1940, היה כבן 61 במותו. התובע מס' 1, הינו עזבון המנוח. התובעת מס' 2, סובחייה דלק, ילידת 1951, הינה אלמנת המנוח (להלן: "האלמנה"). התובעת מס' 3, מריאה דלק (להלן: "מריאה"), ילידת 1984, הינה בתו של המנוח. התובעת מס' 4, לובנה, בת המנוח, ילידת 1987. התובעת מס' 5, מוסעה, בת המנוח, ילידת 1992 . בכתב התביעה, עתרו התובעים, לפסיקת פיצויים לעזבון ולתלויות במנוח (להלן: "התובעות"). תביעת העזבון 2. עד לעת הזו, לא הוגש צו ירושה. משכך, לא הוכחה זהות היורשים הזכאים לרשת את עזבון המנוח. יצויין כי המנוח נשא אישה נוספת, תושבת שכם, ומנישואיו אלה, נולדה בת, נג'לה, ילידת 1999. בנסיבות אלה וכפי שפירט ב"כ התובעות בסיכומיו, התעוררו קשיים בהליכי הוצאת צו הירושה. עוד יש לציין כי בפסק דין שניתן ביום 1.6.99, על ידי ביה"ד השרעי ביפו, במסגרת תביעת מזונות שהגישה האלמנה כנגד המנוח, בתיק מס' 106/99, צויין: "בנוסף לכך, הוא (המנוח - ב.ט) נשא שתי בחורות נוספות" (נספח 7 לתיק המוצגים מטעם הנתבעים, להלן: "תיק המזונות"). האלמנה העידה כי המנוח נשא אישה נוספת אחת בלבד והשנייה היתה רק בגדר "חברה" (סעיף 15 לתצהיר, ת/2). כן העידה האלמנה כי המנוח התגרש מאותה אישה שנייה (עמ' 22 לפרוטוקול), אך לא הוגשו מסמכים התומכים בטענה זו, כך ששאלת מצבו המשפחתי של המנוח, ערב מותו, לא הובררה. בנסיבות אלה ובהעדר צו ירושה, לא ניתן כאמור לדעת מי הם יורשי המנוח, ומשלא הוכחה זהות היורשים, דין תביעת העזבון, להמחק. למעלה מן הצורך יאמר כי ממצאים עובדתיים שייקבעו במסגרת פסק דין זה, יחייבו את הצדדים, היה ובעתיד, תוגש תביעה נוספת, על ידי מי מהתובעות, בכובען כיורשות וזאת מכח הכלל בדבר השתק פלוגתא (ולכך אף מסכים ב"כ התובעות בסיכומיו), אך מעבר למוסכמה זו, לא ראיתי, כבקשת הנתבעים, להעמיד תנאים בדבר הוצאות, כתנאי להגשת תביעה נוספת על ידי התובעות, או מי מהן, כיורשות. למותר לציין כי שמורה זכותם של הנתבעים, לטעון טענותיהם בשאלת ההוצאות והדבר ידון ויוכרע, במסגרת הדיון בתביעה הנוספת, אם וכאשר תוגש. תביעת העזבון, תמחק, על כן, ללא צו להוצאות. תביעת התלויות - רקע עובדתי 3. נותרה לדיון, תביעת התובעות כתלויות במנוח, בגין הפסדי תמיכה שנגרמו להן, עקב פטירתו. בפתח הדברים יצויין כי מהמסכת העובדתית שנפרשה בפני עולה כי נסיבות חייו של המנוח וכפועל יוצא, גם נסיבות חייהן של התלויות בו, חריגות ויוצאות דופן. סופו של יום ולאחר תום שמיעת הראיות, נותרו שאלות רבות הנוגעות למצבו המשפחתי של המנוח, הכנסותיו, שיעור התמיכה שתמך בתובעות והכנסותיהן של התובעות, מנכסי המנוח, בתקופה שמאז פטירתו ואילך, לוטות בערפל וכפי שיובהר בהמשך, קשה לקבוע ממצאים שבעובדה, על סמך עדותן של האלמנה והבת מריאה, ככל שעדויותיהן אינן נתמכות בראיות חיצוניות או במסמכים בכתב. 4. המנוח היה חרש - אילם מלידה והתפרנס, כמפורט בתצהירי התובעות, מעבודתו כדייג וכן מהשכרת מבנה ושטח הצמודים לביתו, בסמוך לחוף הים ביפו ואשר שימשו כגן - ארועים (להלן: "גן הארועים" או "הנכס"). התובעות ציינו בתצהיריהן כי הכנסותיו של המנוח, הסתכמו בסך של כ- 40,000 ₪ לחודש וכי המנוח נתן בידי האלמנה כ- 25,000 ₪, בחודש, במזומן, לפרנסת ואחזקת הבית. 5. האלמנה הודתה בתצהירה כי המנוח היה אדם אלים אשר תקף אותה ונהג בה באלימות. מריאה, אישרה אף היא בעדותה כי "...אבא שלי היה אלים והרביץ לנו בטירוף והגיע על סף של איום ברצח" (עמ' 14 לפרוטוקול). הדברים הגיעו לידי כך שהאלמנה והבנות, ברחו מהבית, בפברואר 1999 (עמ' 14 לפרוטוקול). תחילה, מצאו מחסה בבית משפחת האלמנה בלוד ולאחר מכן, עברו לדירת מקלט של משרד הרווחה באשדוד. בשלב מאוחר יותר, עברה האלמנה להתגורר בדירה שכורה באשדוד וזכתה לסיוע בשכר דירה, ממשרד השיכון (ראה מסמכים מתיק לשכת הרווחה בעיריית אשדוד, נספח 2 לתיק המוצגים מטעם הנתבעים). האלמנה הוסיפה וציינה כי בגין הרשעה בעבירות אלימות, המנוח ישב בכלא, במשך כשנה וחצי, עד סוף שנת 1999, וכי בתקופה זו, ביקרה אותו בכלא, בתדירות של כפעם בשבוע ולאחר ששוחרר ממאסרו, השלימה עם המנוח, יחסיהם השתפרו והיא חזרה ליפו (סעיף 15 לתצהיר, ת/2). בחקירתה הנגדית, אישרה האלמנה כי במשך כשנתיים וחצי, עובר לתאונה ופטירת המנוח, היא והמנוח חיו בנפרד, אך לדבריה, לאחר שחרורו של המנוח מהכלא, נסעה יום יום, מדירתה באשדוד ליפו, טיפלה במשק ביתו של המנוח ולאחר מכן, היתה חוזרת לאשדוד לקבל את הבנות הצעירות, בשובן מבית הספר. האלמנה העידה כי בסופי שבוע, היתה נשארת לישון בבית עץ שהמנוח סידר עבורה בשטח הבית והבנות ישנו בבית עם המנוח. עוד הוסיפה האלמנה והעידה כי בתום שנת הלימודים, התכוונה לחזור עם הבנות ליפו (עמ' 21 לפרוטוקול). האלמנה ציינה כי לאורך כל התקופה, גם כשיחסיה עם המנוח היו גרועים וגם בתקופת מאסרו, תמך המנוח בבנות (בכפוף לכך שידע היכן הן נמצאות), והעביר להן כספים, באמצעות איש קשר, קבלן הריסה בשם צביקה שהיה חבר של המנוח. מריאה ציינה בחקירתה הנגדית כי אותו צביקה, נפטר זמן קצר לאחר פטירת אביה המנוח וכי למרות שהיא מכירה את בניו, הם אינם יודעים דבר, בעניין כספים שהשאיר המנוח (עמ' 16 לפרוטוקול). אשר לבת הנוספת, נג'לה, האלמנה ציינה בתצהירה כי נג'לה, התגוררה בביתה והיא גידלה אותה וטיפלה בה, גם לאחר פטירת המנוח (סעיף 15 ו' לתצהיר, ת/2). בחקירתה הנגדית, ציינה האלמנה: "גידלתי אותה עד הגיעה לגיל 6. אח"כ אמא שלה לקחה אותה. היום אין לי קשר איתה, כי היא חזרה לשכם. אני לא יכולה להיכנס לשם" (עמ' 22 לפרוטוקול). הפסדי תמיכה - שיטת החישוב 6. הלכה מושרשת היא כי בהעדר נסיבות מיוחדות, יחושבו הפסדי התמיכה שנגרמו לתלויים במנוח, על פי "שיטת הידות", ראה; ע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אורנית צרור, תק-על 2006(3), 2260 , 2263 (2006), ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4), 486, (2004). כפי שנאמר ב"פרשת אטינגר": "... שיטת הידות מיישמת, באין ראיות אחרות, הנחת עבודה - חזקה עובדתית המושתתת על ניסיון החיים, בדבר אורח החיים של המשפחה הממוצעת. משמעות יישום השיטה הזו היא, כי לאחר אומדן הכנסתו הפוטנציאלית של הניזוק, יש לצרפה להכנסה המשפחתית ("הקופה המשותפת") ואז, מתוך ההכנסה הכוללת, להקציב יד אחת כהוצאת קבע כללית של המשפחה, ואת היתרה לחלק שווה בשווה בין בני המשפחה, באופן שלכל אחד מיוחסת יד אחת. את היד של הנפגע ממעשה הנזיקין יש להפחית מהכנסתו, וכך מתקבל סכום הפיצויים... לגישה זו מספר יתרונות: ראשית, היא משיגה את מטרת הניכוי. כאשר משמשת שיטת הידות בחישוב נזקם של התלויים, היא מפיקה נתון בדבר הסכום שהניזוק-המנוח היה מוציא לכלכלת עצמו. סכום זה מבטא את "החיסכון" - הרכושי כמובן - שהוא פועל יוצא של מות הניזוק (ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ויולט צאיג ז"ל, פ"ד לה(2) 123; ע"א 501/84 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב(2) 89)." (שם בעמ' 539-538). 7. דומה כי בענייננו, הוכחו אותן נסיבות מיוחדות, המצדיקות סטייה מדרך החישוב המסורתית על פי שיטת הידות. אין צורך להכביר מילים כי לא מדובר בחיי משפחה העולים בקנה אחד עם החזקה העובדתית בדבר "אורח החיים של משפחה ממוצעת". בראש ובראשונה, יש לזכור כי למנוח היתה בת נוספת, נג'לה, ששיעור התמיכה בה, לא נדון ולא הוכח, במסגרת הדיון בתביעה זו. עוד יש להתחשב בכך שבשנתיים שעובר לתאונה ובשל אלימות קשה, אליה נחשפו האלמנה ובנותיה, לא נוהלו חיי משפחה משותפים, תחת קורת גג אחת. זאת ועוד, האלמנה הודתה כי המנוח "אהב את עצמו" וכפי שפרטה בתצהירה, רכש לעצמו טרקטורון, נסע פעמים רבות לחו"ל (סעיף 16 לתצהיר, ת/2) וכדבריה: "...היו לו הכנסות טובות מהמסעדה . הוא חסך המון כסף מהמסעדה. את הכסף הוא שם בצד. יש לו כסף . אני לא יודעת כמה כסף. זה הדבר היחיד שהוא לא היה מגלה. הוא היה קונה דברים, טס לחו"ל. הוא אהב את עצמו יותר מידי, הוא אהב לטייל. גם להתחתן הוא רצה, לא אמרתי לו לא" (עמ' 23 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, סבורה אני כי להבדיל מאורח חיים של משפחה ממוצעת, במסגרתם מתקיים, בדרך כלל, יחס ישר, בין גובה הכנסותיו של הנפגע, לשיעור התמיכה בתלוייו, הרי בענייננו, עולה מהעדויות כי לא היה שיתוף מלא בהכנסותיו של המנוח ולפיכך, יש להפריד בין שאלת גובה השתכרותו והכנסותיו של המנוח, לבין שאלת שיעור התמיכה שתמך בתלויות. 8. כן יש להתחשב בכך שהכנסות המנוח, אשר שימשו, בין היתר, לצורך תמיכה בתלויות, הופקו, בחלקן הארי, מהשכרת גן הארועים וכי לאחר פטירת המנוח, גן הארועים, נמצא בחזקת התובעות, אשר נהנות, באופן ישיר, ממלוא ההכנסות המופקות מהשכרתו. הכנסות המנוח 9. כאמור, המנוח התפרנס מדייג ומהשכרת גן הארועים. הכנסותיו של המנוח, לא דווחו לרשויות המס. המנוח לא ניהל חשבונות בנק ואין תעוד המאפשר לעמוד על גובה הכנסותיו, כפי שאישרה האלמנה בעדותה: "הוא בחיים שלו לא נתן קבלה ולא האמין בבנקים וכל הכסף היה אצלו ואין לי רישומים. בגלל זה אף אחד לא יודע כמה יש לנו כסף וכמה הרווחנו כסף" (עמ' 23 לפרוטוקול). הכנסות מדייג 10. התובעות ציינו בתצהיריהן כי המנוח היה דייג מומחה בעל ותק וניסיון אשר עסק בדייג, בכל ימות השבוע ומכר את דגתו, בגן תמר ביפו וב"בסטה", בנמל יפו. התובעות ציינו כי ברשות המנוח היו סירת דייג וכן מקררים לאחסון הדגים וכי הכנסותיו מדייג, הסתכמו בכ- 2,000 ₪, בשבוע. יחד עם זאת, התובעות אישרו כי אין ברשותן מסמכים, המאשרים טענה זו. בעניין זה, התובעות זימנו לעדות את מר גרבועה חליד (להלן: "חליד"), שכן המתגורר בצמוד לביתן. חליד אישר בעדותו כי הכיר את המנוח כדייג ואף עזר לו לעיתים בעבודתו זו. חליד העיד כי המנוח מכר דגים, בגן תמר וכי היה מאחסן את הדגים, במקררים שהיו ברשותו ובשבתות היה מוכר אותם, בשוק ביפו (עמ' 12 - 11 לפרוטוקול). חליד העיד כי גם הוא, עובד כדייג וכי זהו עיסוקו היחיד. אשר להכנסות מדייג, אישר חליד כי "כשעובדים בדיג אין משכורת קבועה. לפעמים יוצא ביום אחד שלא להביא שום דבר וביום שאחרי אתה יכול להביא 1,000 ₪ נוספים. זאת לא משכורת חודשית" (עמ' 11 לפרוטוקול). כשנשאל חליד, כמה הוא מרוויח, בממוצע, השיב: "זה יוצא 3,500 ₪ בחודש. ככה זה נע. לפעמים 2,700 ₪" (עמ' 12 לפרוטוקול). 11. לא ניתן לקבל טענת התובעות כי הכנסות המנוח, מדייג, הגיעו כדי 8,000 ₪ לחודש שכן לא זו בלבד שטענה זו, אינה נתמכת בראיה כלשהי, מלבד הבל פיהן של התובעות, אשר הודו למעשה, בעדותן כי בחייו של המנוח, לא היתה להן כל ידיעה לגבי הכנסותיו. זאת ועוד, טענת התובעות, בעניין זה, עומדת בניגוד להצהרות קודמות של האלמנה ואין לי אלא להפנות לתצהיר שניתן על ידי האלמנה, ביום 10.7.95, לצורך קבלת סיוע מלשכת הרווחה, שם הצהירה, כדלקמן: "בעלי עובד כדייג משתכר כ- 1500 ₪ בחודש ואין לי שום הכנסה משום מקור כלשהו. לא מקבלת ביטוח לאומי. בעלי חרש אילם" (נספח 1 לתיק המוצגים מטעם הנתבעים). בתצהירה המשלים, ת/3, ציינה האלמנה כי האמור לגבי העדר הכנסות נוספות, נכון לגבי אותה תקופה שטרם פתיחת גן הארועים ובאשר לגובה ההכנסה מדייג: "...תצהירי מ- 95 חוטא לאמת ואני מצטערת על כך". כן הודתה האלמנה כי גם תצהיר שניתן על ידה בשנת 1993, "חוטא לאמת" (סעיף 1 לת/3). איני מתעלמת מנסיבות חייה הקשים של האלמנה ואיני באה עימה חשבון, אלא שלא רק בעניין זה, עומדת עדותה של האלמנה, בניגוד להצהרות קודמות שניתנו על ידה ומי שמודה כי בידו ליתן תצהיר "החוטא לאמת", בכדי לקבל טובת הנאה, אינו יכול לצפות שבית המשפט, יסמוך על עדותו ויקבע ממצאים על סמך טענותיו, שאינן נתמכות במסמכים או בראיות חיצוניות כלשהן. 12. בנסיבות אלה, בהעדר ראיה באשר לגובה הכנסותיו של המנוח מדייג, בשנים הסמוכות לתאונה, מחד ומאידך, בהתחשב בעדויות לגבי עצם עיסוקו של המנוח בדייג לרבות החזקת סירת דייג ומקררים לאחסון הדגה, ובהתחשב בעדותו של חליד לגבי הכנסותיו מעיסוק בדיג, ראיתי להעריך, על דרך האומדנא כי המנוח השתכר מעבודתו כדייג, לפחות כדי השתכרותו של חליד, בסך של כ- 3,500 ₪ לחודש. הכנסות מהשכרת גן הארועים 13. האלמנה פרטה בתצהירה כי ב- 22.5.92, הקים המנוח שותפות עם אנשים המכונים וקנין וג'ינו, להקמת מסעדת דגים, בגן הארועים וכי דמי השכירות היו בסך של 20,000 ₪ לחודש, למרות שבהסכם שצורף לתצהיר, נרשם כי דמי השכירות הינם בסך של 3,000 ₪ לחודש. ב- 14.3.95, השכיר המנוח את גן הארועים, לברוך קשקש (להלן: "קשקש"). האלמנה ציינה בתצהירה כי "השכירות היתה לפי 27,000 ₪ מידי חודש כאשר בהסכם נרשם באופן פיקטיבי 15,000 $ לשנה. איני יודעת היכן מצוי הסכם נלווה על מלוא הסכום, מצ"ב הסכם השכירות הפורמלי (אותה בעיה של מסמכים יש גם בשכירות ג'ינו). כעבור 4 שנים ב- 11.3.99 נערכה תוספת להסכם שנועדה להסדיר: פיגור בתשלומים, שיפוצים, הסדרי תשלומים. נפרע חוב עבר בסך 83,000 ₪ (למיטב זכרוני עבור 3 חודשים ועוד חוב של 2,000 ₪), שולם שכ"ד קדימה עבור שני חודשים מתוך שלושה... ובתוכם חודש שיפוצים שעל חשבון המשכיר והוסדר המשך השכירות עד 14.3.00" (סעיף 15 ח' לתצהיר, ת/2). הדברים האמורים, אינם מתיישבים עם הסכם השכירות מיום 14.3.95, על פיו נקבעו דמי שכירות משתנים למשך חודשי השנה, כך שבממוצע, מדובר בדמי שכירות בסך של כ-5,000$ לחודש (סעיף 5 להסכם). מהתוספת להסכם השכירות, מיום 1.3.99 עולה כי במשך התקופה, נוצר חוב בתשלום דמי השכירות ולאחר הסדרת תשלום החוב, הוארכה תקופת השכירות ואף הוסכם על תוספת לדמי השכירות בסך של 12,000 $ לשנה. יחד עם זאת, יש לציין כי מריאה, אישרה בעדותה כי השוכר - קשקש, עזב את גן הארועים, לפני תום תקופת השכירות שכן אביה המנוח, היכה עובד שלו (עמ' 17 לפרוטוקול, וכנראה בגין כך, הושת עליו עונש מאסר, כאמור בסיכומי התובעות). מריאה הוסיפה ואישרה כי גם בתקופה שמעת שחרור המנוח מהכלא ועד פטירתו, גן הארועים, לא הושכר וכדבריה: "בשמונת החודשים, לא היה לו מישהו קבוע. הוא ניהל מו"מ עם כל מיני אנשים. אני לא יודעת עם זה ובסוף, לא הספיק להשכיר את המקום. ש. האם נכון שאביך לא קיבל הצעה להשכרה ארוכת טווח ולכן לא היה מעוניין? ת. אין לי מושג. אני לא יודעת מדוע לא השכיר את המקום" (עמ' 17 לפרוטוקול). מכאן שמספטמבר 1999 ועד פטירת המנוח, משך כשנה ותשעה חודשים, גן הארועים לא הושכר וברי כי יש להביא בחשבון, תקופות אלה, במהלכן לא התקבלו הכנסות מהשכרת גן - הארועים, בהערכת ההכנסה הממוצעת, מהשכרתו. התמיכה בתלויות עובר לתאונה 14. האלמנה ציינה בתצהירה כי "בעלי המנוח לא עירב אותי באופן מלא בניהול השוטף של הכנסותיו. הוא דאג להעביר לי ולבנות כ- 25,000 ₪ במזומן בממוצע כל חודש" (סעיף 8 לתצהיר, ת/2). בניגוד להצהרתה זו, הרי כשהאלמנה נשאלה בחקירתה הנגדית, כמה כסף העביר לה המנוח, בתקופה הסמוכה לפטירתו, השיבה: "שישי-שבת הייתי בבית מעץ שהוא סידר לי. באמצע השבוע, הייתי חוזרת לאשדוד, אבל הוא היה מפרנס אותי. הוא היה נותן לי כסף, לפעמים 10,000 ₪. לפעמים היה נותן לי 15,000 ₪, לפי השיגעונות שלו. ש. חודש לפני שנפטר, כמה כסף המנוח נתן לך? ת. היה לי בכיס 11,000 ₪. ש. וחודשיים לפני שנפטר? ת. היה לי כל הזמן 10,000 ₪, 11,000 ₪. תמיד היה מביא לי" (עמ' 21 לפרוטוקול). עוד יש לציין כי במסגרת דרישה לתשלום תכוף, הצהירה האלמנה כי סכום התמיכה החודשית שקיבלה מהמנוח, הסתכם בסך של 9,000 ₪ לחודש (סעיף ו' (5) לדרישה, נ/1, העוסק בסכום התמיכה החודשית, בששת החודשים שעובר לתאונה). 15. מעבר לגרסאות השונות, שנשמעו מפי האלמנה, במסגרת ההליכים בתביעה דנן, על פיהן המנוח תמך בה ובבנות, בסכומים ניכרים המסתכמים באלפי ואף עשרות אלפי שקלים בחודש, הרי מעיון בתיק המזונות, ובהצהרות שניתנו על ידי האלמנה, בפני גורמי הרווחה, עובר לתאונה, עולה תמונה שונה בתכלית. 16. בתביעת המזונות שהוגשה לביה"ד השרעי, ביום 4.3.99, ציינה האלמנה כי "התובעת (האלמנה - ב.ט) סובלת ממצב כלכלי קשה מאוד ועליה לשלם הרבה חובות", ועתרה לחייב את המנוח, לשלם לה ולבנותיה הקטינות, סך של 4,000 ₪ לחודש. ביום 1.6.99, ובהעדר התייצבות מטעם המנוח, ניתן על ידי ביה"ד השרעי, פסק דין, על פיו חוייב המנוח במזונות בשיעור של 1,300 ₪ לאלמנה ו- 800 ₪, לכל אחת מהבנות הקטינות, דהיינו, סך כולל של 3,700 ₪ לחודש. יצויין כי ביום 30.5.99, הגישה האלמנה, בקשה לתשלום מזונות, באמצעות המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), במסגרתה הצהירה כי לא קיבלה את תשלומי המזונות, על פי פסק הדין למזונות שניתן כנגד המנוח (נספח 5 לתיק המוצגים מטעם הנתבעים). בסעיף 5 לתצהיר המשלים, ת/3, הסבירה האלמנה כי על רקע הפחד מהמנוח, העדיפה לקבל את המזונות מהמל"ל, על מנת ש"לא להיתקל בקשיי גבייה מהמנוח על כל הסיכון שבכך" - ולמותר לציין כי לא ניתן ליישב בין הצהרתה של האלמנה על פיה לא קיבלה מהמנוח את המזונות שנפסקו לזכותה, בסך של כ- 3,700 ₪ לחודש, עם עדותה כי המנוח תמך בה ובבנות, בסכומים של אלפי ואף עשרות אלפי שקלים, כנטען בתצהירה ובעדותה. 17. זאת ועוד, מתיק לשכת הרווחה בעיריית אשדוד (נספח 2 לתיק המוצגים מטעם הנתבעים), עולה כי האלמנה נזקקה לסיוע בשכר דירה עקב מצב כלכלי קשה, כמצויין במזכר מיום 2.8.00, המופנה למשרד הבינוי והשיכון: "סובחיה עזבה את בעלה בעקבות אלימות קשה שלו כלפיה והתגוררה ביחד עם בנותיה במקלט לנשים מוכות. כיום היא מתגוררת בדירה שכורה וצריכה לקבל סיוע בשכירות... מדובר במשפחה אשר עזבה את עירם ומשפחתם והם במצוקה כלכלית איומה והגיעו אף לפת לחם... אין ביכולתה לעמוד בתשלומי שכ"ד ללא קבלת הסיוע באופן דחוף...". עוד יצויין כי ביום 23.2.00, פנתה האלמנה, לאגף לסיוע משפטי, בבקשה לסיוע משפטי עפ"י חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב - 1972, ובבקשה ציינה: "אני מעוניינת לקבל את חלקי בהכנסותיו של בעלי מעסק שלו - מסעדה אשר בבעלותינו" - משמע כי בחייו של המנוח, האלמנה לא זכתה לקבל, חלק מהכנסותיו. 18. מהמקובץ עולה כי סכום המזונות שנפסק לזכות התובעות - האלמנה והבנות, עמד על סך של 3,700 ₪, נכון ליום 1.6.99, המסתכם בסך משוערך של כ- 4,250 ₪ לחודש בערכי היום. גם סכום מזונות זה, לא שולם על ידי המנוח, כך שהאלמנה קיבלה את דמי המזונות, באמצעות המל"ל ואף נזקקה לסיוע בשכר דירה, ממשרד השיכון והבינוי. כן ראיתי להתחשב בעדותן של התובעות בדבר לימודיה של מריאה, בביה"ס הצרפתי "פרייר" ביפו ועדותה כי המשיכה ללמוד ביפו, גם כשהתגוררה באשדוד ופעמים רבות, נשארה ללון, בבית אביה המנוח וכי בסופי שבוע, נשארו כל הבנות בבית המנוח, מה שמהווה תמיכה נוספת, מעבר לסכום המזונות. בשוקלי את כל אלה, ראיתי להעריך את שיעור התמיכה שתמך המנוח בתובעות, בסך כולל של כ- 5,500 ₪ לחודש. הכנסות מהשכרת גן הארועים לאחר פטירת המנוח 19. מריאה אישרה בעדותה כי גן הארועים נמצא בחזקת התובעות וכי למרות שבתחילה, ניסתה משפחתו של המנוח, להוציא את המקום מידיהן, הרי: "זה נגמר בפס"ד שאמר שהמקום שלנו..." (עמ' 15 לפרוטוקול). יצויין כי פסק הדין אליו התייחסה מריאה בעדותה, לא הוגש ולא הובהר האם התובעות הוכרו כבעלים של המקום, מכח ירושה או מה טיב זכויותיהן במקום. יחד עם זאת, אין חולק כאמור כי התובעות נהנות מדמי השכירות, בגין השכרת גן הארועים. 20. התובעות ציינו בתצהיריהן כי רק ביוני 2002, כשנה לאחר פטירת המנוח, עלה בידן להשכיר את גן הארועים בעבור 2,250 $ לחודש, ל"ליאונידים חברה להשקעות בע"מ" ו- "ילו ביץ הפקות וארועים בע"מ" (להלן: "חברת ליאונידים"), כאמור בחוזה השכירות מיום 11.11.02, אשר צורף לתצהיר האלמנה. בעדותה, ציינה מריאה כי: "הם עזבו. הם היו חודשיים-שלוש. הם לא יכלו להתקדם. הם התחילו לשפץ, אבל לא התחילו לעבוד שם. הם הביאו מקדמה של כסף. זה לא הסתדר להם לעשות את כל מה שרצו, לגבי השיפוצים ואז החליטו להמשיך הלאה. לאחר מכן, הגיעו TLV, מועדון, מיוני 2004 ועד ספטמבר 2004. הם שכרו את המקום. הם הבטיחו שהם עושים גן ארועים ומסעדה אבל הם עשו מסיבות טרנס וזה לא היה מקובל על השכנים וזה לא הסתדר אז הם גם עזבו. מאז שהם עזבו, המסעדה סגורה, ריקה. ה- TLV קבעו שהם לוקחים את כל העונה, ב- 50,000$ אבל בסוף זה התקזז והם עבדו עלינו. בסוף, אני לא זוכרת כמה קיבלנו" (עמ' 14 לפרוטוקול). האלמנה ציינה בעדותה כי מה-TLV , קיבלה דמי שכירות של 18,000$, אך גם בעניין זה, לא הוגשו מסמכים כגון חוזה השכירות ופרוט התשלומים שהתקבלו על פיו. מריאה נשאלה מדוע לאחר עזיבת ה -TLV, לא פנו למתווך, לצורך השכרת גן הארועים והשיבה: "זה אף פעם לא היה ככה ואנחנו לא יודעים איך לנהל את המקום. זה הנכס שלנו אבל יש דודים שתמיד צריכים להתערב. אצלנו, הערבים, זה אחרת, אנחנו רק נשים בבית ואנחנו לא יכולות לעשות מה שאנו רוצות. יש לנו כללים אחרים" (עמ' 15 לפרוטוקול). מהמקובץ עולה כי גם בעניין גובה דמי השכירות שהתובעות קיבלו, מהשכרת גן הארועים, לאחר פטירת המנוח, לא ניתן לקבוע מסמרות, על סמך עדותן שכן לא הוגשו מסמכים המתעדים תקופות השכירות ודמי השכירות שהתקבלו. זאת ועוד, משלא הוכחה מניעה כלשהי, מלהשכיר את גן הארועים, לא ברור מדוע המקום אינו מושכר, כעדות מריאה, מאז ספטמבר 2004. בנסיבות העניין, נראה כי אי נקיטת פעולות כלשהן, להשכרת המקום, אם באמצעות מתווך, עורך דין או מיופה כח אחר, הנאמן על התובעות, אינה מתיישבת עם חובתן של התובעות, להקטין את הנזק. השפעת ההכנסות מהשכרת נכס, לאחר פטירת המנוח, על חישוב הפיצוי בגין הפסדי תמיכה 21. במקרה הרגיל, כל הכנסותיו של ניזוק שנפטר, נלקחות בחשבון, לצורך חישוב הפסדי התמיכה שנגרמו לתלוייו, עקב פטירתו. נשאלת השאלה, מה דינן של הכנסות המופקות מנכס, הממשיך להניב לתלויים הכנסה, גם לאחר פטירת הניזוק?. הדוגמה הקלסית הינה, כבענייננו, הכנסות המופקות מהשכרת נכסים שהיו בבעלות המנוח. מקום שמדובר בנכס שעבר, עקב פטירת הניזוק, לבעלות התלויים או לחזקתם, סבורה אני כי יש להתחשב בהכנסות המופקות ממנו, בתקופה שלאחר הפטירה, בהערכת הפסדי התמיכה. בהקשר זה, ניתן לחשוב על מקרים בהם לפטירת הניזוק, לא תהא כל השפעה על גובה ההכנסות המופקות מהנכס ומאידך, יתכנו מקרים בהם טיפול הניזוק בנכס, הביא להשבחת ההכנסות המופקות ממנו כך שבעקבות פטירתו, ההכנסות תרדנה או במקרים מיוחדים, אף תאבדנה לחלוטין, כך שיגרם לתלויים הפסד בגין אובדן ההכנסות מאותו נכס. בעניין זה, ראיתי להפנות לפסק דינו של כב' השופט שפירא בת"א 7073/05 (מחוזי י-ם) עזבון המנוח גבריאל אשכר ז"ל ואח' נ' ביטוח ישיר איי.אי.די ואח' (מאגר נבו, 12.4.07) שם נפסק כי מעבר להפסדי תמיכה בגין אובדן השתכרות של הניזוק שנפטר, יש מקום לפצות את התלויים בו, גם בגין אובדן הכנסות מנכס - חברה שהוקמה על ידי הניזוק ואשר נסמכה על כישוריו המקצועיים כך שההכנסות ממנה אבדו, עקב מותו של הניזוק (סעיף 11 לפסה"ד). 22. כשמדובר בהפסד חלקי של הכנסות מנכס שעבר לחזקת התלויים, עקב הפטירה, נראה כי יש להתחשב באותו ערך מוסף שהופק מטיפולו של הניזוק שנפטר, בהשכרת הנכס, כהפסד שנגרם עקב פטירתו. מאידך, יש להתחשב בניכוי ידת המנוח, מההכנסות טרם הפטירה ולאחריה. 23. ומן הכלל אל הפרט - בענייננו, הוכח כי לאחר פטירת המנוח, עבר גן הארועים, לחזקתן של התובעות וכי התובעות, הפיקו, בתקופות מסויימות, הכנסות מהשכרתו. התובעות טוענות כי הינן מתקשות לטפל בהשכרת הנכס וכי לטיפולו של המנוח, בתחזוקת גן הארועים השוכן לחוף הים ובהשכרתו לגורמים שונים, היה ערך ותרומה להשבחת ההכנסות המופקות ממנו, כך שבגין פטירת המנוח, נגרם הפסד בהכנסה שניתן להפיק מהשכרת גן הארועים. 24. בהעדר נתונים מבוררים, לגבי גובה ההכנסה הממוצעת, מהשכרת הנכס, בחייו של המנוח, לעומת ההכנסות לאחר פטירתו ולגבי ההוצאות היתרות, שנגרמו לתובעות, בגין הטיפול בנכס, לצורך תחזוקתו והשכרתו, לא ניתן לערוך חשבון מדוייק של ההפסד שנגרם, אם בכלל, בגין אובדן טיפולו של המנוח, בהשכרת הנכס. זאת ועוד, יוזכר כי גם בחייו של המנוח, גן הארועים, לא היה מושכר באופן קבוע ורצוף והראיה שלאחר עזיבתו של קשקש ובמשך כשנה ותשעה חודשים, טרם פטירת המנוח, הנכס לא היה מושכר, למרות שעל פי עדותה של מריאה, המנוח ניהל מו"מ, עם גורמים שונים, באשר להשכרת הנכס אך במשך כשמונה חודשים ממועד שחרורו מהכלא, עד לפטירתו, לא עלה בידו להשכירו. כן יש לשער כי התנהגותו האלימה של המנוח, בגינה הורשע וריצה עונש מאסר, היתה עלולה להרתיע שוכרים פוטנציאליים, מלהתקשר עם המנוח או לגרום לסכסוכים עם שוכרים פוטנציאליים, כפי שארע בעבר, ביחסים עם קשקש. בנסיבות אלה, ברי כי ההכנסה הממוצעת, מהשכרת הנכס, עובר לפטירת המנוח, נמוכה באופן משמעותי, מגובה דמי השכירות, על פי ההסכם עם קשקש. 25. בנסיבות אלה, בהעדר חוות דעת של שמאי מומחה, באשר לגובה דמי השכירות הראויים, לא ניתן לקבוע האם דמי השכירות שהתובעות קיבלו, לאחר הפטירה, נמוכים מדמי השכירות הראויים ואם כן, באיזה שיעור. זאת ועוד, סבורה אני כי על התובעות היה לפעול בשקידה ראויה, להקטנת נזקיהן, על דרך של השכרת הנכס באמצעות מתווך או מיופה כח, דוגמת עורך דין האמון עליהן ודומה כי ההוצאות שהתובעות היו נדרשות להן, לצורך תחזוקת הנכס ותשלום למתווך או למיופה כח, בגין ניהול הנכס, לא היו מגיעות כדי ידת המנוח - אותה יש לנכות מדמי השכירות שהתקבלו ו/או ניתן היה לקבל, לאחר פטירת המנוח. יתרה מכך, מעבר לכך ש"תרומת" המנוח להשבחת ההכנסות מהשכרת הנכס, אם היתה כזו, "מתקזזת" כנגד הפחתת ידת המנוח מההכנסות, הרי שיש להתחשב בכך שלאחר פטירת המנוח, התובעות קיבלו את דמי השכירות במלואם, בעוד שבחיי המנוח, שיעור התמיכה בתובעות, היה נמוך, באופן יחסי להכנסות המנוח בכללותן. לפיכך, גם אם התובעות יכלו לקבל דמי שכירות, בגבולות דמי השכירות על פי ההסכם עם חברת "לאונידים", בסך של 2,250$ לחודש, הרי הכנסה זו לבדה, עולה על שיעור התמיכה לה זכו, בחיי המנוח. הערכת הפיצויים בגין הפסדי תמיכה 26. בנסיבות העניין, סבורה אני כי הערכת הפיצוי, בגין הפסדי התמיכה שנגרמו לתובעות בעקבות פטירת המנוח, צריך שתביא בחשבון את שיעור התמיכה לה זכו, בחיי המנוח, מחד ומאידך, את ההכנסה ופוטנציאל ההכנסה, מהשכרת גן הארועים אשר לאחר פטירת המנוח, עבר לחזקתן של התובעות. בהתחשב בכלל הנסיבות, לרבות העדר נתונים מבוררים לגבי הכנסות המנוח, עובר לפטירתו ובהתחשב בכך שלאחר פטירת המנוח, התובעות קיבלו את ההכנסות מהשכרת הנכס - במלואן, כך שבהתחשב בהפחתת ידת המנוח, למצער ניתן לומר כי לא נגרם להן הפסד תמיכה, מההכנסות מהשכרת הנכס, נראה כי דרך החישוב המוצעת בסיכומי הנתבעות, על פיה יש לבסס את חישוב הפסדי התמיכה, בהתחשב בהכנסות המנוח מדייג בלבד, הינה הסבירה והקרובה ביותר לאמת. 27. כאמור, ראיתי להעריך את הכנסות המנוח מדייג, בשיעור של כ- 3,500 ₪ בערכי היום. בהתחשב בכך שגם אם האלמנה, ניהלה בחלק מהתקופה, משק בית נפרד, הרי סכום המזונות שנפסק לזכותה, משקף גם את הוצאות ניהול משק הבית, ובהתחשב ב"ידת" המנוח והבת הנוספת, ראיתי להעריך את שיעור הפסד התמיכה החודשי, שנגרם מההכנסות מדייג, בשיעור של 1,000 ₪ לאלמנה ו- 500 ₪, לכל אחת מהבנות. ויובהר - אמנם נכון הוא כי הפסד תמיכה זה, נמוך מסכום המזונות שנפסק לזכות התובעות ומשיעור התמיכה הכוללת לה זכו התובעות, בחיי המנוח, אשר הוערך על ידי בגבולות של כ- 5,500 ₪, אלא שיש לזכור כי סכום המזונות, כמו גם שיעור התמיכה הכולל, נפסק בהתייחס לכלל הכנסותיו של המנוח, אשר הופקו בעיקרן, מהשכרת גן הארועים. לפיכך, בהתחשב בכך שגן הארועים, על ההכנסות שניתן להפיק ממנו, עברו לרשות התובעות, יחושב הפיצוי בגין הפסד התמיכה, באופן יחסי, מההכנסות מדייג בלבד. 28. חישוב הפיצוי בגין הפסדי תמיכה, על פי התקופות השונות, הינו כדלקמן: הפסד התמיכה באלמנה - בנסיבות העניין, ראיתי לבסס פסיקת הפיצוי בגין הפסדי תמיכה מהכנסות המנוח מדייג, עד למועד בו המנוח היה צפוי להגיע לגיל 70. ההפסד בעבר, למשך 74 חודשים (במעוגל), מסתכם בסך של 74,000 ₪ ובצרוף ריבית מאמצע התקופה (1.1.05), סך של 82,148 ₪. ההפסד לעתיד, משך 3 שנים נוספות, מסתכם בסך של 32,386 ₪ (32.3864x1,000). סה"כ, מסתכם הפסד התמיכה לאלמנה, בסך של 114,534 ₪. הפסד התמיכה בבת מריאה - מריאה הגיעה לגיל 18 ב- 27.11.02. מדובר בתקופת תלות של 17 חודשים, אשר הפיצוי בגינה, מסתכם בסך של 8,500 ₪ ובצרוף ריבית מיום 1.3.02, סך של 10,740 ₪. הפסד התמיכה בבת לובנה - לובנה הגיעה לגיל 18 ב- 27.1.05. מדובר בתקופת תלות של 43 חודשים, אשר הפיצוי בגינה, מסתכם בסך של 21,500 ₪ ובצרוף ריבית מיום 1.3.03, סך של 26,120 ₪. הפסד התמיכה בבת מוסעה - מוסעה ילידת 25.7.92, כבת 15 היום. הפסד התמיכה בעבר, משך 74 חודשים (במעוגל), מסתכם בסך של 37,000 ₪ ובצרוף ריבית מאמצע התקופה (1.1.05), סך של 41,074 ₪. הפסד התמיכה עד הגיעה לגיל 18, משך 3 שנים נוספות, מסתכם בסך של 16,932 ₪ (32.3864x500). סה"כ הפסד התמיכה בבת מוסעה, מסתכם בסך של 58,006 ₪. הפסד התמיכה בתובעות, מסתכם, בסך כולל של 209,400 ₪. הוצאות קבורה ומצבה 29. לא הוכח ואף לא נטען בתצהירי התובעות כי התובעות נשאו בהוצאות כלשהן, בגין קבורה ומצבה ולפיכך, דין העתירה לפיצוי בגין ראש נזק זה, להדחות. אובדן שרותי המנוח 30. בסיכומים מטעם התובעות, נטען להפסד תרומת המנוח למשק הבית והצורך לשכור בעלי מלאכה, לצורך ביצוע עבודות במשק הבית וגן הארועים. מעבר לכך שההוצאות הנטענות, לא הוכחו, הרי שאובדן תרומת המנוח, לתחזוקת גן הארועים, נלקח בחשבון ב"קיזוזו" כנגד ידת המנוח, בהכנסות מהשכרת הנכס. בנסיבות העניין, לאור העובדה שהאלמנה ובנותיה נאלצו לברוח מבית המנוח, בשל אלימות קשה מצדו, לא ראיתי מקום לפסיקת פיצוי בגין אובדן שרותי בעל ואב. סיכום וניכויים 31. סכום הפיצויים בגין הפסד התמיכה שנגרם לתובעות, כתלויות, כפי שנפסק לעיל, מסתכם בסך של 209,400 ₪. מסכום זה, יש לנכות את הסכומים שהתובעות קיבלו וזכאיות לקבל מהמל"ל, כקצבת שארים. 32. ביום 19.7.07, הוגשה על ידי הנתבעים, חוו"ד אקטוארית מעודכנת, על פיה קצבאות השארים, כולל השלמת הכנסה, מסתכמות בסך של 674,386 ₪ (ללא ריבית על תשלומי העבר). 33. לאחר שעיינתי בתגובת התובעות מיום 16.8.07 ובתשובת הנתבעות מיום 30.8.07, סבורה אני כי צודקות התובעות בטענתן כי אין מקום לנכות את תשלומי השלמת ההכנסה, המשולמים לאלמנה, בהתחשב במצבה הכלכלי ואין לראותם כתשלומים הנובעים מפטירת המנוח, ראה לעניין זה; ת"א (מחוזי ת"א) 3073/00, א' ש' (קטין) נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-מח 2007(1), 7342, 7355 (2007) וע"א (מחוזי ת"א) 3161/01, אלייב טיבנה נ' מעווד אליאס, תק-מח 2004(3), 6800 , 6805 (2004). מאידך, לאור תשלומי השלמת הכנסה ומשלא הוכח כי האלמנה עובדת ורכשה זכויות, כאישה עובדת, אין מקום להניח כי האלמנה היתה זכאית לקצבת זיקנה, בזכות עצמה, כך שאין מקום לסטות מההנחה כי האלמנה לא תהא זכאית לקצבת זיקנה, בזכות עצמה. 34. בנסיבות אלה, אני מורה לנתבעים, להגיש, תוך 30 יום מהיום, חוות דעת אקטוארית מעודכנת בדבר שווי קצבאות שארים בעבר ובעתיד, ללא התחשבות בהשלמת הכנסה. על תשלומי קצבת השארים בעבר (ללא התחשבות בהשלמת הכנסה), יש להוסיף ריבית כהלכת ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-על 2005 (4), 3640 (2005). מסכום הנזק כפי שנפסק לעיל, יש לנכות את קצבאות המל"ל, בהתאם לעקרונות החישוב שהותוו לעיל. 35. התובעות זכאיות לפיצוי בגובה הפרש שיוותר (וככל שיוותר), לאחר ניכוי גמלאות המל"ל או ל- 25% מסכום הנזק שנגרם להן, בכובען כתלויות, והמסתכם בסך של 52,350 ₪, על פי הגבוה בין השניים. תביעת העיזבון, נמחקת כאמור, ללא צו להוצאות. על סכום הפיצויים יתווספו , הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק. פסיקתא מתאימה, בצרוף חוו"ד אקטוארית כאמור בסעיף 34 לעיל, תוגש לחתימתי, תוך 30 יום מהיום.מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות