מוות בתאונת דרכים - בן 65 תאונת עבודה

א. מבוא: 1. המנוח ז"ל, יליד 17.5.26, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 24.12.91, עת נהג ברכבו הפרטי מסוג סובארו ג'סטי, במהלך עבודתו. התאונה הוכרה כתאונת עבודה. 2. פגיעתו של המנוח בתאונה, פגיעה אנושה היתה. בין היתר, נגרמה לו פגיעה קשה בחוט השדרה, כאשר בבדיקות הדמיה נמצא שבר ודיסלקציה של החוליה הצווארית השרשית, תוך גרימת פגיעות בסיבים של המערכת האוטונומית, המצויים בחוט השדרה באזור השבר. התובע אושפז תחילה בבית החולים רמב"ם למשך כחודשיים, ומשם הועבר להמשך אשפוז במרכז חורב. ביום 19.3.92 נפטר המנוח לבית עולמו. פרופ' מרדכי רביד, מומחה בתחום הרפואה הפנימית, שנתמנה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, קבע, חד משמעית, כי פטירתו של התובע נגרמה כתוצאה מפגיעתו בתאונה, וכי ערב התאונה היה המנוח בריא. 3. התובעים בתביעה דנן הינם עזבון המנוח, ואלמנתו, הגב' סטפי אריאל, שהינה יורשתו היחידה, על פי צו ירושה שהוצג (מוצג ת1/). 4. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח, לאומי ובעטיה מקבלת התובעת - האלמנה גמלת תלויים. 5. עובר לפטירתו, עבד המנוח כעצמאי, בעסק משל עצמו, וכן כשכיר בחברה בה היה בעלי מחצית המניות - חברת אריאל בן נון, שעסוקה היה במכונות אוטומטיות לממכר משקאות קלים ומוצרי מזון. לנוכח העובדה כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה, הרי מעצם טיבם של הדברים לא די בקביעת גובה הפסדיהם של העזבון והתלויים, אלא יש גם לקבוע את גובה טובות ההנאה שצמחו להם כתוצאה מן התגמולים ששולמו על ידי המל"ל, תוך הפעלת הכללים הידועים כ"הלכת הניכוי". ב. ניכוי גמלאות המל"ל וזכות התובעים ל- 25% משיעור הפיצויים: 6. באות כח שני הצדדים מסכימות ביניהן כי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, אשר שולמו לתובעת 2, עולים על סכום הפיצויים, להם זכאים התובעים בתביעה זו. כך שלמעשה נבלעת תביעתם בתגמולי המל"ל. עובדה זו הביאה את באת כח התובעים לתבוע מן הנתבעת 25% מסכום הפיצויים, בהתאם להוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח-משולב) תשנ"ה1995- (או סעיף 152 לפי הנוסח הקודם, שעמד בתוקפו בעת התאונה). 7. נשאלת השאלה, האם בנסיבות המקרה דנן, קיימת למוסד לביטוח לאומי זכות שיפוי כלפי צד שלישי (דהיינו הנתבעת), שכן באין תביעת שיפוי של המוסד נגד הצד השלישי, אין לנפגע אף זכות לתבוע 25% מסכום הנזק מן האחראי לנזק. (ר' ע"א 545/85, אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. מסעודי אלגרסי, פ"ד מ"ב (2) 8). בד"נ 30/83 מריו כהנקא נ. סהר, חברה לביטוח בע"מ, פד"י ל"ח (4) 543, קבע בית המשפט העליון את העקרון, כי בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נחשבת המבטחת לצד שלישי, אליו רשאי המוסד לחזור על פי סעיף 150(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח-משולב) (סעיף 328 דהיום), על כן זכאי אף הנפגע ל- 25% מסכום הפיצויים, בהתאם להוראת סעיף 152 לחוק (סעיף 330 דהיום). 8. אלא שפסק דין כהנקא, אשר קבע את עקרון העל, בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי, לא התייחס למקרה בו הוכרה התאונה, שבה נפגע התובע, גם כתאונת עבודה. בפסק הדין כהנקא אף לא היה צורך להתייחס למשמעה של הוראת סעיף 82 לפקודת הנזיקין (נוסח-חדש), ולבדוק מהן הסיטואציות בהן תוחלנה הוראת סעיף זה על התביעה. סעיף 82 לפקודת הנזיקין קובע: "פיצויים וגימלאות מביטוח לאומי (א) המבוטח לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד1953-, (להלן בפרק זה, החוק), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22(ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגימלה לפי חלק ב' לחוק - תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה. (ב) לענין סעיף זה - "גימלה" - השווי הכספי של הגימלאות, להוציא גימלה בעין, שניתנו או שעתידות להינתן לפי חלק ב' לחוק, לרבות תמורת דמי פגיעה המשתלמת לפי סעיף 38 לחוק, וגימלה שהופחתה או שנשללה עקב מעשה או מחדל של העובד, או שאל ניתנה בגלל בחירה אחרת לפי החוק, רואים אותה כאילו ניתנה או שעתידה להינתן בשלמותה; הוראות שר העבודה לפי סעיף 49(ב) לחוק בדבר היוון קיצבאות ובדבר חישוב ערכן הכספי של גימלאות בעין, כוחן יפה גם לקביעת השווי הכספי של גימלאות לענין סעיף קטן זה; "מעביד" - החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח, לרבות מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי סעיף 13 לפקודה זו. (ג) בנסיבות האמורות בסעיף קטן (א) לא יראו, לענין סעיף 70 לחוק, את המעביד כצד שלישי שזכויות כלפיו מועברות למוסד לביטוח לאומי." על משמען של הוראות אלה עמד בית המשפט העליון בע"א 545/82 אליהו נ. אלגריסי הנ"ל: "הטעם לפטור הניתן למעביד בסעיף 82(ג) הוא בכך, שבשלמו את דמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי, המעביד הוא הנושא בעקיפין בעול הגימלה המשתלמת לעובדו שנפגע. על-כן פוטרים אותו מתביעת שיפוי של המוסד (סעיף 82(ג)) ומהפיצויים המגיעים לנפגע מנכים את סכום הגימלה שזה קיבל מהמוסד (סעיף 82(א)). כך נושא המעביד בסכום רק פעם אחת, והנפגע מקבל את נזקו רק פעם אחת. כשהאחראי לפיצויים הוא המעביד, מקבל העובד הנפגע רק 100% מהנזק, לעומת 125% שהוא מקבל במקרה אחר - מהאחראי (הצד השלישי) ומהמוסד גם יחד." (עמ' 18). בפסק דין זה נדונה השאלה מה דין יוחל, שעה שהמעביד הוא בעל הרכב המעורב בתאונה, ושעה שעילת התביעה הינה עילה יחודית לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה1975-. הקושי שעמד בפני בית המשפט נבע מכך שהמעביד, שהינו בעל הרכב, אינו אחראי לתאונה, שכן האחריות הינה מוחלטת, כאשר הפיצויים משולמים על ידי חברת הביטוח, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-, ללא כל קשר לשאלה האם קיים אחראי לקרות התאונה על פי דיני הנזיקין הרגילים. בית המשפט פסק, כי כאשר העובד נוסע, במסגרת עבודתו, ברכבו של המעביד, ונפגע בתאונת דרכים, אין הוא יכול לתבוע פיצויים ממעסיקו בתור שכזה, וההלכה היא שאינו זכאי ל- 25% מהפיצויים. בהתאם המל"ל אינו זכאי ל- 75% מן התגמולים ששילם. בית המשפט הגיע למסקנתו זו על סמך פרשנות תכליתית של הוראות החיקוק הרלוונטיות, ולפיה חברת הביטוח - אשר ביטחה את השימוש ברכבו של המעביד - עומדת בנעליו של המעביד. בית המשפט קבע, לצורך פרשנותו זו, כי למעביד "שני כובעים", האחד כמעביד - אשר שילם את דמי הביטוח הלאומי בגין עובדו, והשני כבעל הרכב. מאחורי שני אותם "כובעים" ניצב מי ששילם את דמי הביטוח הלאומי כמעביד, ובכך נשא, בדרך עקיפין, בנטל תשלום הגמלה לתובע. על-כן אין המל"ל רשאי לחזור אליו בתביעת סברוגציה. על-כן חברת הביטוח, העומדת בנעליו של אותו מעביד, גם היא אינה יכולה להתבע על ידי המל"ל. 9. בהתאם, קובעת ההלכה הפסוקה, מאז נפסק פסק הדין בעניין אלגריסי, כי עובד, הנפגע בתאונת דרכים, שהינה גם תאונת עבודה, שאירעה שעה שנסע ברכב מעסיקו, בין כנהג ובין כנוסע, לא יוכל לחזור בתביעה לתשלום 25% מסך הפיצויים כלפי המבטחת של רכב המעסיק. 10. הלכה נוספת, יצירת כפיה של הפסיקה, נדונה ברע"א 686/97, מנורה נ. עזבון המנוח משה תמר ואח', פורסם, תקדין-עליון כרך 99 (3) עמ' 1674. בפסק דין זה - אליו התייחסו שני הצדדים דנן בסיכומיהם - נדון מקרה, בו נפגע עובד עצמאי, אשר נהג ברכבו הפרטי, במהלך עבודתו בעת התאונה. הערעור נדון בפני הרכב של חמישה שופטים, כאשר דעת הרוב, שניתנה ברוב של 3 שופטים, ניתנה מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן. בקליפת אגוז, נקבע, כי למעשה יש לראות בעבוד העצמאי משום שילוב של עובד ומעביד בעת ובעונה אחת, כאשר העובד שהינו גם המעביד, שילם הן את דמי הביטוח הלאומי והן את פרמיית ביטוח הרכב. על-כן, לעניין זה, זהה מעמדו, למעמדו של מעביד. כב' השופטת שטרסברג-כהן, הטעימה כי הדגש יושם, לצורך יישום הוראת סעיף 82 לפקודת הנזיקין, על השאלה, מי נשא בתשלום דמי הביטוח הלאומי. והשאלה הנשאלת הינה, האם ניתן לראות בעובד עצמאי משום "מעביד", כמשמעו בסעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין (נוסח-חדש). ואם התשובה לכך חיובית, הרי, שחברת הביטוח, שביטחה את רכבו של אותו עובד עצמאי, באה בנעליו, כמעביד, ולפי הילכת אלגריסי, אין היא בבחינת צד שלישי לצורך סעיפים 328-330 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח-חדש) התשנ"א1995- - (ר' עמ' 8 לפסק הדין). כב' השופטת שטרסברג-כהן קבעה, כי כיוון שעובד עצמאי חייב בתשלום דמי ביטוח עבור עצמו על כן: "מכאן, שהעובד העצמאי הוא 'מעביד' לצורך סעיף 82 לפקודת הנזיקין ואין המל"ל יכול לחזור אליו." בית המשפט העליון היה עד לכפל הרעיוני, ולקושי הלשוני שהליכה בדרכו זו מוליכה אליה, והמביאה לקביעה לפיה "מעביד", גם "עובד עצמאי" במשמע, אך קבע, כי לביטויים אלה אין משמעות אוניברסלית, אלא המשמעות שנודעת להם קשורה קשר הדוק להקשר בו מופיעים הביטויים. ומסכם בית המשפט העליון, בפס"ד עזבון תמר, את ההלכות העולות במצטבר, הן מפסק דין זה והן מפרשת אלגריסי שקדמה לו: "הוראת סעיף 82 חלה באופן מקורי, לפני חוק הפיצויים, על כל אותם מקרים בהם ניתן היה לתבוע את המעביד וגם צד שלישי על פי פקודת הנזיקין. מאז הוחק חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, יוחדה העילה לפי חוק הפיצויים וניתן לתבוע אך ורק לפי החוק. לפיכך, כאשר המעביד הוא בעל הרכב והתאונה היא תאונת דרכים ותאונת עבודה, אין העובד יכול לתבוע את המעביד כמעביד, תביעתו היא בעילה ייחודית לפי חוק הפיצויים בו נתבע בעל הרכב וחברת הביטוח על פי חוק הפיצויים. אין עוד מעביד האחראי לתאונה ואין כלל אחראי לתאונה במובן המסורתי, משום שהאחריות היא מוחלטת והפיצויים משתלמים על ידי חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב, לכל נפגע הזכאי להם על פי החוק. כאשר העובד נוסע בעבודה ברכבו של המעביד וקורית לו תאונת דרכים, אין הוא יכול לתבוע פיצויים ממעבידו בתור שכזה, וההלכה היא שאינו זכאי ל- 25% מן הפיצויים והמל"ל אינו זכאי ל- 75% מן התגמולים. במצב דברים זה נראה, כי אין לתת לסעיף 82(א) ו- (ג) משמעות מילולית אלא משמעות תכליתית, ובמסגרתה ה"עובד העצמאי" יכול להיות עובד ומעביד כאחד, על אף שאין לו עילת תביעה כנגד עצמו כמעביד." (פסקה 27 לפס"ד תמר משה). 11. אמנם לדעה זו קמו עוררין אדירים, בדעת המיעוט שהושמעה מפי שופט המיעוט, כב' השופט אור, אך הלכה היא כדעת הרוב, ואין בית משפט זה רשאי להרהר אחריה פעם נוספת, כעתירת ב"כ התובעים בפני, המפנה לדעת המיעוט. אציין, כי בקשה לקיום דיון נוסף בסוגיה זו נדחתה, כך שאין לטענותיה של באת-כח התובעים בענין קיומה של עתירה לדיון נוסף, כל בסיס. (ר' ד"נ 7012/94, המוסד לביטוח לאומי נ. כלל חברה לביטוח ואחרים (פורסם באתר האינטרנט של בית המשפט העליון). 12. אלא שבשני פסקי הדין דלעיל הושארה, לעת מצוא, השאלה מה דינו של נפגע, שהינו עובד שכיר, הנוסע ברכבו הפרטי לצרכי מעסיקו, בעת קרות אירוע התאונה. כב' השופטת שטרסברג-כהן היתה ערה לאפשרות זו בפסה"ד עזבון משה תמר, אך קבעה: "יש הסוברים, כי יש להחיל אותה הלכה גם כאשר העובד נוהג ברכבו שלו לצורכי מעבידו, שגם אז אין חברת הביטוח, שביטחה את השימוש ברכבו של העובד, בגדר צד שלישי (ראו: י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב, תשנ"ו) 131-133), אחרים סבורים, כי במקרה כזה חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכבו של העובד, היא צד שלישי שניתן לחזור עליו (ראו: י' ריבלין תאונות הדרכים, סדר דין וחישוב הפיצויים (תשנ"ג) 42). אין אנו נדרשים להכריע במחלוקת זו, שאיננה זהה - עובדתית ומשפטית - לזו שבענייננו." (עמ' 7). מקרה זה שונה משני המקרים הקודמים, אשר הרציונלה שלהם היתה, כי בשניהם הן דמי הביטוח למל"ל והן הפרמיות למבטחת, יצאו מאותו כיס ממש. במקרה זה, האחרון, בו נהג עובד שכיר ברכבו הפרטי, יצאו תשלומי פרמיות הביטוח מכיסו הפרטי. בעוד שדמי הביטוח למל"ל יצאו מכיסו של המעביד - והפעם מדובר במעביד שהינו בעל אישיות משפטית ופיזית שונה. 13. עצם העובדה, כי כב' השופטת שטרסברג כהן הותירה שאלה זו טעונת בירור, לעת מצוא, מלמדת על כך כי טרם נאמרה "המילה האחרונה" בסוגיה, וכי אין ההלכות הקודמות, שתיהן יצירי כפי הפסיקה, חוסמות את דרכו של המוסד מפני תביעת שיבוב במקרה זה, וממילא אינן חוסמות את זכותו של הנפגע להפצות בשיעור 25% מן המבטחת, בדיוק כפי שהיה זכאי, לו היתה התאונה מתרחשת שעה שנסע נסיעת בילוי במכוניתו הפרטית, כפי שנפסק בפרשת כהנקא (שם, המדובר היה בתביעת שיבוב לגבי תגמולי נכות כללית ששילם המל"ל). 14. במקרה כגון זה האחרון שלפנינו, נפלה מחלוקת בין המלומדים, שופטי בית המשפט העליון. כב' השופט ריבלין בספרו "תאונת הדרכים", מהד' חדשה מעודכנת - תש"ס1999-, קובע כי במקרה כגון זה יהא העובד זכאי להפצות מהמבטחת בשיעור 25%, כדבריו: "...אשר על כן, עובד שנפגע בתאונת דרכים בעת שנהג, למשל, ברכב שהיה בבעלותו שלו, ואפילו התרחשה התאונה במהלך עבודתו, יהיה זכאי שיפסקו לזכותו לפחות 25% מסכום הפיצויים. בכך יהא דינו שונה מדין עובד שכיר שנפגע בתאונת עבודה שאינה תאונת דרכים, ומעובד שנפגע בתאונת עבודה שהיא גם תאונת דרכים ואשר ארעה ברכבו של המעביד." (עמ' 716) השופט ריבלין מבאר את עמדתו בכך, שהמבטחת את השימוש, ברכב בו אירעה התאונה, היא, במקרה זה, צד שלישי, אשר מבוטחו לא שילם את דמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי, במסגרת פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי, וממילא עומדת למוסד לביטוח לאומי הזכות לתבוע ממנה שיפוי. למסקנתו זו הגיע כב' השופט ריבלין, בהסתמך על הרציונלה שביסוד פס"ד אלגריסי, לפיה "רק מי שנושא בעקיפין בעול הגמלה המשתלמת לנפגע על ידי תשלום דמי הביטוח לביטוח הלאומי" - פטור מתביעת השיבוב של המל"ל. במקביל, יש גם לבחון את השאלה מי חב היה בפועל בתשלום פרמיית הביטוח בגין המכונית המעורבת בתאונה. על כן המבחן למתן פטור למעסיק על פי סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח-חדש), הינו מבחן משולש: (א) הרכב בבעלות המעביד. (ב) המעביד חייב היה גם, כבעלי הרכב, לבטח את השימוש בו. (ג) המעביד הוא אשר נשא בפועל בתשלום דמי הביטוח. רק בהתקיים שלושה אלה, רק אז תוחל הלכת אלגריסי, והתביעה כלפי מבטח הרכב תחשב כתביעה המופנית נגד המעביד (ר' שם, עמ' 718, 719). 15. לעומתו, מביע כב' השופט אנגלרד, בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עדכון משולב תשנ"ו, דעה שונה, ולפיה: "...אין כל היגיון ענייני להחיל דין שונה על עובד המשתמש ברכבו שלו לצרכי העבודה, דהיינו, מקרה שבו הנפגע מצוי במעמד-ביניים בין עובד לעובד עצמאי." (עמ' 133) נימוקיו של כב' השופט אנגלרד מקורם במישור העיוני, כאשר היסוד המכריע הינו העובדה כי זכות השיבוב של המל"ל מייקרת את ביטוח החובה, והעומס הכלכלי הנוסף, הכרוך בכך, יוטל, בסופו של דבר, על המעביד. לשיטתו של כב' השופט אנגלרד, פרשנותו של סעיף 82 לפקודת הנזיקין (נוסח-משולב), במקרה של תאונה עצמית, בלאו הכי דחוקה, לנוכח העובדה כי המחוקק לא היה ער, במידה מספקת, לבעיית השילוב בין ביטוח אישי לאחריות. על-כן, יש לשיטתו של כב' השופט אנגלרד, להעדיף פתרון התואם את ההגיון הענייני של הסוגיה. נקודת ראות זו מביאה לכלל מסקנה, כי אין להכיר בזכות שיבוב של המוסד לביטוח לאומי, כאשר היא מכוונת, במסגרת תאונת עבודה, כלפי המבטח של המעביד או כלפי המבטח של העובד, שכן בשני המקרים הפרמיה של ביטוח הרכב היא הוצאה השייכת במישרין למהלך העבודה. על-כן קובע כב' השופט אנגלרד: "מבחינה פורמלית, קרות התאונה האישית תוך כדי מהלך העבודה די בה כדי למלא את דרישות ס' 82 לפקודת הנזיקין (ראה בספר 361, סמוך להערה 129), תוך כדי זיהויו של המבטח, לפי המקרה, הן עם המעביד והן עם העובד. מן האמור עולה, כי אין גם להבדיל - לגבי עובד הנוהג ברכבו שלו לשם ביצוע העבודה למען מעבידו - בין תאונה אישית של העובד לבין פגיעה על ידי נהיגתו בעובד אחר של מעבידם המשותף." (עמ' 132). 16. עם כל הצניעות והענווה נראה לי, העני ממעש, כי הליכה בתלם שהתווה השופט אנגלרד בספרו, יש בה כדי למתוח את החבל מעבר לקצהו. סבורני, כי טעמיו של בית המשפט העליון, הן בפסק דין אלגריסי והן בפס"ד עזבון משה תמר, נשענו על כך, כי בשני המקרים יצאו הן דמי הביטוח למל"ל והן הפרמיות למבטחת, מאותו כיס ממש (ר' פס"ד תמר משה, בעמ' 7, ופס"ד אלגריסי, עמ' 26 ו27-). שונה הדבר במקרה בו העובד עצמו נשא בעול תשלום דמי הביטוח הואיל והוא, כבעל הרכב חייב היה לשאת בתשלום זה. 17. אף איני רואה, במקרה כגון זה, הכיצד ניתן להפעיל כאן את הקונסטרוקציה המשפטית שביסוד שני פסקי הדין הנ"ל, לפיה מוכן היה בית המשפט לראות במעביד את מי שאחראי לפיצוי העובד אשר נפגע בתאונה, אך ורק מחמת העובדה כי המעביד, כבעל הרכב, הוא אשר בו תלויה זכות הפיצוי של העובד על ידי מבטח רכבו, בכך שהוטלה עליו חובת עשיית ביטוח הרכב ותשלום פרמיית הביטוח בגינו. חובה זו מוטלת על המעסיק עקב היותו בעלים, מתיר השימוש או המשתמש ברכב. חובה זו היא המהווה את המקור לחובתו לשאת בפיצוי העובד-הנפגע במקרה של פגיעה בתאונת דרכים. אין חולק על כך, כי במקרה בו נהג העובד הנפגע ברכבו-הוא, כגון זה שלפנינו, לא הוטלה כל חובה על המעביד לבטח את רכבו של העובד, וממילא אין להעמיד את המבטח בנעליו של מעביד זה. על-כן, סבורני, כי כל אימת שהעובד נפגע בתאונה, אשר התרחשה ברכב, לגביו לא התקיימה חובת ביטוח הרכב על ידי המעביד, לא תחול הוראת סעיף 82 לפקודת הנזיקין. כך יהא במקרה בו נפגע העובד בנסעו בתחבורה ציבורית, בדרכו לעבודתו, או בחזרו ממנה, או במהלכה, והוא הדין בנפגע אשר נהג במכוניתו הפרטית בנסיבות דומות. 18. קיבוצם של הדברים, מביאני לכלל מסקנה כי תיתכנה כאן שלוש סיטואציות עובדתיות ומשפטיות, אשר לאורן, יש לבחון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה הקונקרטי דידן: א. מקום בו נפגע התובע, השכיר, כשהוא נוהג ברכב מעסיקו - לא תקום לו זכות להפצות מן המבטחת בשיעור 25%. ב. דין זהה יחול, אף מקום בו נהג התובע, כעובד עצמאי, במהלך עבודתו כעצמאי ברכבו הפרטי. ג. מקום בו נהג התובע - הנפגע, במהלך עבודתו, ברכבו הפרטי, זכאי יהא עובד להפצות מן המבטחת, בשיעור 25% מסך הפיצויים, המגיעים לו בגין נזקיו הנובעים מן התאונה. ג. מסגרת העבודה בה עבד המנוח בעת תאונת הדרכים: 19. החלתם של הכללים דלעיל, בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, מעוררת קושי של ממש, לנוכח העובדה כי המנוח יעקב אריאל ז"ל, עבד, בעת ובעונה אחת - במקביל, בשתי מסגרות עבודה. האחת כעובד עצמאי, והשניה כשכיר בחברת אריאל בן נון. מן העדויות שנשמעו בפני עולה, כי המנוח לא הקפיד על הפרדה בין שתי המסגרות, ולא קבע עיתים שונים לעבודה בכל אחת מהן בנפרד. הנסיבות מלמדות, כפי שאראה להלן, כי התובע היה משלב מהלכיו ונסיעותיו בשתי המסגרות בעת ובעונה אחת. כך שקשה הדבר, עד כדי חוסר אפשרות, להפריד בין פעילויותיו. 20. עובדה אחת, שאין עוררין עליה, הינה כי המנוח, נהג בעת התאונה במכוניתו הפרטית. המדובר במקרה דידן במכונית מסוג סובארו ג'סטי - שהינה מכונית משפחתית קטנה, שאינה משמשת בדרך כלל לצרכי עבודה, כאשר בבעלות החברה בה עבד היתה קיימת מכונית נוספת, מטיפוס טנדר, אשר גם היא רשומה היתה על שמו הפרטי של התובע. 21. נסיבות עבודתו של התובע מתוארות בתצהירו של שותפו לשעבר של המנוח בחברה, שלמה בן נון, אשר תיאר בתצהירו אף את מסגרת פעילותיו של המנוח: "2. הייתי שותף עם המנוח בחברת אריאל בן נון בע"מ. החברה עוסקת בהצבה ותחזוקה של מכונות אוטומטיות למזון. היו לנו כ- 40 מכונות כאלה. כשמדובר בפחיות אנחנו ממלאים את המכונה וכשמדובר גם בהכנת הכריכים אנחנו מייצרים אותם וממלאים את המכונות. העבודה מתחילה בשעה 4.00 בערך לפנות בוקר ומסתיימת ב- 20.00 בערב. 3. יום עבודה של המנוח היה מתחיל בשעה 4.00 לפנות בוקר. אז היה יוצא מהבית, אוסף את העובדות ואת הלחמניות ומגיע ב- 4.30 לבית המלאכה. שם היה מכין את הכריכים, ואז היה יוצא לחלק בבי"ח כרמל עד 9.30-10.00 כשגומר את הסיבוב חוזר למשרד." בנוסף היו לו כישורים של טכנאי מכונות והיה יוצא גם לתיקונים ושאר סידורים. היתה בינינו חלוקת עבודה כזו שהוא עסק בצד הטכני של ביצוע העבודה עצמה ואני בצד המנהלתי. 4. כל בוקר היינו נפגשים במפעל. באותו בוקר של התאונה יעקב גמר את החלוקה והיה בדרך חזרה למפעל להמשך העבודה. אני הגעתי כמה דקות אחרי התאונה שקרתה כי רכב התהפך ביציאה מטירה פגע במשאית, ובהמשך פגע ברכב של יעקב. 5. אני הייתי בדרך למפעל וראיתי את הרכב שלו וזיהיתי אותו. כשהגעתי כבר היתה משטרה ומשם נסעתי לבי"ח." התאור העובדתי דלעיל, אין בו כדי לפתור את הסוגיה העיקרית השנויה במחלוקת. לנוכח ניתוח ההלכות המשפטיות, בפרק הקודם לפסק דיני זה, נותרת השאלה תלויה ועומדת, מהי מסגרת העבודה במהלכה נגרמה התאונה, האם במהלך מלאכתו של המנוח כעצמאי, או שעה שעבד בשירות החברה. 22. בעדותו בעל-פה, הוסיף העד, שלמה בן-נון, ופרט את סדר יומו של המנוח, ונסיעותיו מאתר לאתר, בהם היו מותקנות מכונות המזון האוטומטיות שהופעלו. כן עסק המנוח בהספקת כריכים למקומות מכירה, חלקם של עסקו העצמאי וחלקם של החברה, כדבריו בעמ' 10 לפרוטוקול: "ש. כמה מכונות היו לכם אז. ת. בסביבות 40 מכונות. המכונות חלקן היו של החברה וחלקן היו של יעקב אריאל, נאמר שעד 2/3 היו שייכים לחברה ו- 1/3 של אריאל יעקב. כאשר הקמנו את החברה, היו לאריאל 15 מכונות בערך. ש. בתצהירך אמרת שהיו לכם 40 מכונות, וגב' אריאל אמרה 30. ת. כנראה שהיא התכוונה למכונות שהיו במחסן, אבל הן עדיין מכונות שהיו שייכים לחברה או ליעקב אריאל. המכונות בבית חולים כרמל, היו שייכים ליעקב אריאל באופן פרטי. מעבר למכונות בבית החולים, הוא גם סיפק כריכים באופן עצמאי לחנות של בית החולים. ש. מתצהירך אני מבינה שאריאל העצמאי גם, מכר כריכים למקומות מוגדרים ומסויימים. ת. ליעל רמב"ם. מעבר לזה הוא גם הכין את הכריכים לחברה." (עמ' 3-13) ובהמשך: ת. בתוך האוטו שלו - כן. בבית חולים כרמל יש מכונה לכריכים שהיתה פועלת בשעה 18:00. בשעה 14:00, 15:00 בצהריים היה מכין את הכריכים למכונה זו. באוטו היתה לו קרוסלה תקינה שהיה מחליף אותה במקולקלת שהיתה בבית חולים כרמל. הקרוסלה שהוא לקח אותה היה על מנת לתקן את המקולקלת בכרמל. הוא חזר מבית חולים כרמל, לאחר שנתן להם את כמות הכריכים שהיו צריכים באותה שעה, מילא במקביל את המשלוח השני של הכריכים על מנת להעלותו לבית חולים כרמל. הוא היה מספק 400 כריכים ביום לבית חולים כרמל. היה לוקח כריכים אלה מהעסק לבי"ח כרמל, נותן לחנות 250 כריכים, יורד למפעל לטירה לקחת הכמות הנוספת - השלמה לבית חולים כרמל. היו לנו גם בטכניון מכונות שהיו שייכים לחברה. ש. אמרת לחוקר שהוא חזר ממילוי כריכים, והמנוח היה צריך לקבל מלפפונים וביצים והיה אמור להפגש עם זה שהיה צריך לספק לו את הביצים. ת. זה חסר משמעות. יכול להיות שהתאונה קרתה בדרך לפגישה זו, אם אמרתי זאת לחוקר, אז זה נכון. בין לבין היינו מספיקים לעשות דברים אחרים." (שם, שורות 15-27). 23. מן האמור עולה, כי למעשה, לא נעשתה כל הפרדה בפעולותיו של המנוח בשתי המסגרות. נסיעותיו נעשו לצורך שתי המסגרות, בעת ובעונה אחת, הן לצורך עסקו הפרטי והן לצורך עסקי החברה. עובדה היא, כי בבוקר התאונה, נסע המנוח לבית החולים כרמל ובסיום חלוקת הכריכים שם, היה בדרכו חזרה למפעל להמשך עבודה (סעיף 4 לתצהיר). אף העד בן נון היה בדרכו אותה עת לאותו מפעל (סעיף 5). תיאור עובדתי זה מלמד, כי אין אפשרות לעשות הפרדה בין שתי מלאכותיו של המנוח, וכי למעשה נסיעתו היתה משולבת לצורך שני העסקים גם יחד, דהיינו הן לצורך עיסוקיו כשכיר והן לצורך עסקי החברה. 24. במקרה כגון זה, יש להפעיל את ההלכה שנקבעה בע"א 497/80, 520 חרות בע"מ נ. אליאנס ואח' (לא פורסם), והמופיעה בספרו של ריבלין (שם) בעמ' 713. נקבע, כי כאשר האחריות נחלקת בין שני מזיקים - המעביד והצד השלישי - כקבוע בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, יהא זכאי התובע, אם "נבלעה" תביעתו על ידי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, לפיצוי בשיעור של 12.5% מנזקו. הלכה זו תופעל גם במקרה דנן, ובהתאם זכאית האלמנה לפיצויים בשיעור 12.5% מן הנזק. 25. לנוכח מסקנתי זו, אעבור בהמשך, להערכת שיעור נזקיהם של העזבון ושל התלויים. ד. קצבאות המל"ל: 26. בבואי לקבוע את שיעורי הנזק, אתייחס ראשית לשיעור קצבאות המל"ל שיש לנכותם מן הנזק, ואשר, כאמור, שני הצדדים מסכימים, בסופו של דבר, כי שיעור זה עולה על סכום הנזק, כך שבהתאם לשיעור לעיל, זכאים התובעים לפיצויים בשיעור 12.5% מן הנזק. דרך חישובו של שיעור זה נקבעה בהסכמת שני הצדדים, בישיבת יום 11.10.99, ובהתאם לה ערך האקטואר, שי ספיר, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, חישוב כפי המפורט בשתי חוות דעתו מן הימים 23.6.99 ו- 20.6.99. חוות דעתו אלה של האקטואר אינן מושלמות אמנם, שכן לא נעשה חישוב של רווח האלמנה מ- 2/3 מדמי הביטוח, שהמנוח היה אמור לשלם למוסד לביטוח לאומי, עד הגיעו לגיל 70, לו היה נותר בחיים, אך גם כך מסכימה באת כח הנתבעת, כי שיעור זה אינו עולה על 33,333 ש"ח לכל היותר, ומכל מקום גם אלמלא הוסף סכום זה, עדיין עולים היו תגמולי המל"ל על סכום הפיצויים, כפי שיובהר להלן. על פי חוות דעתו של האקטואר, מסתכמים תגמולי המל"ל, המהוונים בסך 1,462,773 ש"ח, מהם יש לנכות את קיצבת הזיקנה והשאירים של האלמנה בסך 227,200 ש"ח ("ניכוי מן הניכוי"), כך שנותר סכום לניכוי בסך 1,235.523 ש"ח. כפי שאראה להלן, נבלע סכום הפיצויים בסכום זה. 27. במאמר מוסגר אציין, כי קצבת הזיקנה, אשר הוערכה על ידי האקטואר בסעיף 3(ב) לחוות דעתו מיום 23.6.99, אינה מהווה הפסד של האלמנה ועל כן אין לחשבה במסגרת הפיצויים, אלא רק סכום גימלה, אשר האלמנה היתה מקבלת אלמלא קיבלה גימלת תלויים. על-כן יש להפחית סכום זה מסכום גמלאות המל"ל, אך אין להתייחס אליו כחלק מנזקיה של התובעת. (על הלכת "הניכוי מן הניכוי" ר' ע"א 326/81, אבו דרהם נ. מלון הילטון תל-אביב, פ"ד לח (1) 745, וכן ע"א 6246/92, קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ. נזירה לוי, פד"י מ"ט (1) 742). ה. גיל פרישתו הצפוי של המנוח מעבודה: 28. לצורך קביעת הפסדיהם של התובעים, יש להעריך, ראשית, מהו הגיל בו היה המנוח פורש מעבודה, אלמלא פגיעתו. ברי, כי ההלכה המקובלת, לפיה גיל הפרישה לגברים הינו גיל 65, אינה חלה במקרה דנן, שכן בעת התאונה היה התובע, שכאמור נולד ביום 17.5.26, בן למעלה מ- 65. 29. מחומר הראיות שהובא בתיק הסתבר, כי המנוח היה אדם בריא, הרבה מעבר למקובל בין בני גילו. מחוות דעתו של פרופ' רביד, עולה, כי קודם לתאונה לא סבל המנוח מכל מחלות כרוניות ופגעים אחרים שהגיל גרמם. כעולה מחוות הדעת, הרי פרט לאירוע בודד של חסימת וריד ברשתית העין, בשנת 1982, לא נרשמו כל אירועים ראויים לציון בעברו הרפואי. המנוח לא נטל כל תרופות באופן קבוע, לא היתה עדות למחלת לב או כלי דם, לא היתה סוכרת, לחץ דמו היה תקין והוא לא עישן (ר' עמ' 2 לחוות דעתו של פרופ' רביד). 30. כאמור, היה המנוח, ערב התאונה בן למעלה מ- 65 שנה. חרף גילו זה, עבד המנוח מידי יום, מן השעות המוקדמות של הבוקר ועד השעות המאוחרות של הערב. המנוח עבד בשתי משרות, האחת כעצמאי והשניה כשכיר, כאשר בשתיהן היה פעיל מהנץ השחר ועד לאחר רדת הליל, הן בהכנת כריכים, הן בחלוקתם, במהלך יום העבודה, באתרים השונים, בהם היו ממוקמות מכונות המכירה והלקוחות, והן בביצוע תיקונים מכניים במכונות אלה, בכך התמחה. פעילותו זו של המנוח תוארה הן בעדותה של אשת המנוח, הן בתצהירו של מר בן-נון (סעיפים 1-8) והן בעדותו בעל-פה. 31. אף העובדה כי החברה הוקמה כמחצית השנה לפני התאונה, בהיות המנוח כבן 65 שנה, יש בה כדי ללמד על כוונתו להמשיך ולעבוד משך שנים רבות נוספות. 32. פסיקתו של בית המשפט העליון מלמדת, כי בנסיבות כגון אלה, יש להעריך את גיל פרישתו של המנוח, שנים מעבר לגיל הפרישה המקובל. דומני אם לא אטעה, כי כבר עתה מסתמנת בפסיקה נטיה לקבוע את גיל הפרישה, של עובדים במלאכות מסוגים מסוימים, כגון בעלי מקצועות חופשיים, ועובדים עצמאיים - עד לגיל 68 או 70, ובנסיבות מסוימות אף מעבר לגיל זה. כללים אלה מוצו, בצורה בהירה, בפסק הדין הטרי, שזה עתה יצא מעת קולמוסו של בית המשפט העליון בע"א 7942/99, עזבון המנוח אבני ציון ז"ל נ. ביטוח אי.די.אי חברה בע"מ (טרם פורסם - פסה"ד ניתן ביום 18.1.01) מפי כב' השופט אור: "לעומת זאת, במקרים רבים הכירו בתי המשפט בגיל פרישה גבוה יותר של 68 או 70 שנים. גישה זו הוכרה, לדוגמה, לגבי בעלי מקצועות חופשיים. עורך דין או רואה חשבון אינו מניח את עטו ונועל את משרדו בהגיעו לגיל 65 שניים. הניסיון מלמד, שרובם ככולם של העוסקים במקצועות חופשיים, אם אינם סובלים מחולי כלשהו, ממשיכים לעבוד מעבר לגיל 65 שנים. גם העובדה שאדם נפגע בגיל מבוגר ועד התאונה עבד במלוא המרץ עשויה לחזק את הטענה שהתובע היה ממשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה המקובל של 65 שנים." 33. במקרה שלפנינו, פועל שילובם של ארבעה גורמים לטובת הקביעה כי המנוח היה ממשיך ומשתכר שנים רבות מעבר לגיל 65: א. העובדה כי התובע עובד בפועל מעבר לגיל 65. ב. מצב בריאותו הטוב, באופן החורג מעבר למקובל, לבני גילו של המנוח. ג. אופי עבודתו המאומצת של המנוח ושעות עבודתו הרבות. ד. העובדה כי התובע הקים חברה חדשה, חודשים ספורים קודם לפטירתו. שילובם של כל אלה מביאני לכלל מסקנה כי במקרה דנן היה המנוח מתמיד במלאכתו אף מעבר לגיל 70. מעטים המקרים בהם נתקלים אנו בעובדים שגילם מעל 65, אשר בריאותם כה שפירה וכושר עבודתם כה חיוני, כפי המנוח. על-כן מעריך אנוכי, כי בנסיבות אלה, ניתן היה לצפות כי המנוח היה ממשיך במלאכתו עד לגיל 72. 34. עם זאת, איני מקבל את טענת באת כח התובעים, כי יש ליחס למנוח כושר עבודה כה מופלג עד כי היה מתמיד בעבודה מלאה עד גיל 75. יש לזכור כי המנוח עבד עבודת כפיים. עם התקדמות השנים, כאשר אדם עובר את גיל ה- 70, מתרחשים בגופו, מטבע הדברים, תהליכים של הזדקנות, אשר יש בהם כדי לפגוע בכושרו, במיוחד כאשר המדובר הוא באדם העוסק במלאכות כה קשות כפי המנוח שלפנינו. על כן אין הדעת ומידת הסבירות נותנות, כי יוכל להמשיך במלאכותיו אלה אף מעבר לגיל 72. על-כן קובע אנוכי כי התקופה, בה היה ממשיך המנוח ותומך בתובעת, אמורה היתה להמשך עד הגיעו של המנוח לגיל 72, דהיינו עד ליום 17.5.98. ו. הפסד התמיכה בתלויים: 35. סמוך לפטירתו השתכר המנוח כשכיר, סך של 2,000 ש"ח לחודש, משכורת אשר שולמה לו על ידי החברה. כמו-כן השתכר אף מעבודתו כעצמאי, סכום חודשי ממוצע שננקב על ידי באת כח התובעים בסך 1,731 ש"ח לחודש, ואילו על ידי ב"כ הנתבעת, בסכום גבוה יותר, בסך 1,944 ש"ח לחודש. כך שלמעשה אין מחלוקות של ממש בין הצדדים באשר להשתכרותו של המנוח ערב התאונה. הממוצע שבין הסכומים הינו 3,840 ש"ח וסכום זה נקבע על ידי כשיעור השתכרותו החודשית של המנוח ערב התאונה. 36. לטענת התובעים, היה עסקה של החברה בחיתוליו ערב התאונה, וכי אלמלא התאונה היה עסק זה מתפתח והמנוח היה זוכה בשכר נאה לפועלו. כראיה לכך, הובא העד מר שלמה בן נון, אשר ציין בתצהירו, כי השכר אותו השתכר מפועלו בחברה, עלה בהדרגה במהלך השנים לסך 5,570 ש"ח לשנת 94, לסך 8,883 ש"ח לשנת 96 ולסך 10,000 ש"ח למועד מתן התצהיר (3/98). מעדותו של מר בן-נון, תצהירו ונספחיו עולה, כי מחזורה של החברה עלה במהלך השנים, וכן גם משכורתיו ומשכורת אחיו, מר יואב בן-נון (ר' עמ' 11), אשר החליף את המנוח כעובד בחברה. איני רואה עין בעין עם ב"כ הנתבעת את העובדה כי לחברה היו רווחים זעומים בלבד. רווחי החברה נקבעים רק לאחר תשלום משכורות לרבות שכר מנהלים, כך שאין כל רבותא במיעוט רווחי החברה. 37. בהביאי בחשבון את הגידול במשכורתיו של מר בן-נון, ותוך שאני מקבל את עדותו באשר לגידול ברווחיות בחברה במהלך השנים, מניח אנוכי כי גם משכורתיו של המנוח, אותן היה מקבל מן החברה, היו גדלות בהתאם - עליה העולה, באופן ריאלי על עליית מדד המחירים לצרכן. אם נעקר את שיעור עליית המדד ממועד הפטירה, הרי נקבל כי משכורתיו החודשיות של מר בן נון, כשהן משוערכות לאחור מגיעות לסך 4,577 ש"ח לשנת 94, סך 5,844 ש"ח לשנת 96 וסך 5,596 לשנת 98. לשנים 92 ו- 93 לא הובאו נתונים, אך יש להניח כי בשנים 1992-93 לא היתה עולה המשכורת אלא בשיעור מתון יותר. על-כן בשקללי את כל הנתונים דלעיל, הרי סביר להניח כי משכורתו של המנוח היתה מסתכמת, בממוצע, במשך השנים, בסך 5,000 ש"ח, בערכם ליום הפטירה. מאידך, לא הובאו בפני נתונים באשר לגידול הצפוי בהשתכרותו של התובע מעסקו הפרטי, על-כן אלך על פי התשתית הראייתית שהוצגה על-ידי הצדדים, וכפי קביעתי בסעיף 35 לעיל, בסך 1,840 ש"ח לחודש. כך ששיעור ההשתכרות החודשי הכולל, הממוצע, כערכו במועד הפטירה, עמד על סך 6,840 ש"ח לחודש ובשערוך להיום, על סך 13,275 ש"ח. 38. באות כח שני הצדדים מסכימות כי את חישוב ההפסדים של האלמנה - התלויה, יש לערוך לפי שיטת הידות, כאשר האלמנה זכאית לידה אחת עבורה וידה אחת עבור הוצאות הבית. לפי שיטת חישוב זו, היה אף מקום להביא בחשבון את הנגיסה שנגס המנוח בהכנסתה של האלמנה מקצבת זיקנה, שכן לו היה המנוח נותר בחיים, היו הכנסות המשפחה כוללות הן את השתכרותו והן את קצבת הזקנה של האלמנה, אשר היתה נכנסת לקופה המשותפת. על-כן, יעשה החישוב על פי הכללים שהותוו בע"א 206/87, קופת חולים נ. ד"ר אדיסון, פ"ד מ"ה (3) 72, דהיינו חלקה של האלמנה בהכנסות המנוח (2/3) פחות נגיסתו מהכנסתה, דהיינו 1/3 מהכנסתה. 39. ומן הכלל אל הפרט: (א) הכנסתו של המנוח, לאחר ניכוי מס הכנסה, עומדת על סך 9,974 ש"ח לחודש. מזה חלק האלמנה (2/3) 6,649.40 ש"ח. (ב) כעולה מחוות דעתו של האקטואר, שי ספיר, אמורה היתה האלמנה לקבל קצבת זיקנה בשיעור 995 ש"ח לחודש ביוני 1994. סכום זה כשהוא משוערך להיום מגיע לסך 1,010 ש"ח, כאשר נגיסת המנוח בחלק זה מגיעה לסך 336.66 ש"ח לחודש. בהתאם מגיע סכום ההפסד החודשי (א-ב) לסך 6,312.74 ש"ח לחודש. (ג) המנוח אמור היה להמשיך ולהשתכר, אלמלא פטירתו, לפי הכללים שהותוו לעיל, עוד משך 74 חודשים, עד הגיעו לגיל 72. בהתאם מגיע סכום ההפסד הכולל של האלמנה, כשהוא משוערך להיום, לסך 467,143 ש"ח ובצירוף ריבית מאמצע התקופה ועד היום, לסך 579,257 ש"ח. הפסד השתכרות של המנוח (העזבון) בעבר: 40. כל עוד המנוח היה חי, שילמה החברה את משכורותיו. על-כן, ההפסד היחיד הינו הפסד השתכרותו כעצמאי, בתקופה שמיום התאונה ועד לפטירתו. עצם העובדה כי האלמנה שכרה עובד אחר (חתנה, מר הלפרין) אינו מזכה את העזבון בשכר עבודתו, שכן עבודתו יצרה הכנסה במקום עבודת המנוח. על-כן יש לפסוק את הפסד השתכרות המנוח בלבד בסך 1,840 ש"ח לחודש X 3 = 5,520 ש"ח ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום: 14,801 ש"ח. הוצאות העזבון, עזרת צד ג' ומיטיבים, הוצאות קבורה והלוויה: 41. התובעים הציגו קבלות בסכומים כוללים של 8,263 ש"ח, הן בגין הוצאות העזבון והן בגין הוצאות הקבורה, לפי הפירוט כדלקמן: צווארון - 700 ש"ח. מציבה - 2,050 ש"ח. חלק נוסף -לצווארון - 100 ש"ח. מודעת אבל - 807 ש"ח. פד - 176.70 ש"ח. אמבולנס - 96 ש"ח. תרופות - 190.20 ש"ח. העברת הגופה וטיפול בקבורה - 230 ש"ח. תרופות - 940 ש"ח. משקפיים - 340 ש"ח. פרופסור פלומין - 1,400 ש"ח (ת6/). הוצאות נסיעה - 1,202 ש"ח. כל הסכומים דלעיל גובו בקבלות, פרט לסכום ששולם לאחות הפרטית, לגביו האמנתי לאלמנה, שעה שהיא לא נחקרה לגביו. לא אישרתי את עלות רכישת מכשיר הטלויזיה, שכן מכשיר זה נותר ממילא בידי האלמנה. סה"כ מסתכמים כל הסכומים דלעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום, בסך 21,841 ש"ח. 42. בנוסף, טוענת התובעת כי נאלצה לשהות ליד מיטת בעלה המנוח מידי יום בהגיעה 3 פעמים ביום על מנת לסעדו. אין מקום לפקפק בטיעון זה, לנוכח מצבו הקשה והאנוש של בעלה. כבר נפסק לא אחת כי הוצאות מעין אלה הינן הוצאות מוכרות (ר' ע"א 93/79, שושני נ. קראוז, פד"י כ"ח (1) 277, ע"א 317/80, נעים נ. ברדה, פד"י ל"ו (3) 762,; וכן: קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהד' 4, התשכ"ח1977-, בעמ' 566). החלטתי לפסוק לתובעת סכום גלובלי בגין הסעד, שסעדה את המנוח בתקופת חוליו, בסכום של 750 ש"ח לחודש, ובסך הכל, למשך 3 חודשים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום, בסך כולל של 5,916 ש"ח. 43. אף מצאתי לנכון לזכות את העזבון בהוצאות הטיסה של הבן, גיורא אריאל, והפסד השתכרותו בתקופה בה סעד את אביו. עם זאת, לנוכח הוראת סעיף 81(2) לפקודת הנזיקין, (נוסח-חדש), אין מקום לפסוק את סכום הטיסה לצורך השתתפות בהלויה, כפי שטענה, ובצדק, באת כח הנתבעת. עלות טיסתו של הבן הסתכמה ביום 4.1.97 בסך 1,107 דולר בצירוף היטל טיסה בסך 250 ש"ח. סכומים אלה כשהם מתורגמים לשקלים ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום, מגיעים לסך 7,826 ש"ח. לא אישרתי הפסדי השתכרות לבן, לנוכח העובדה כי רוב ההפסד נגרם בגין ההלויה והשבעה, מבלי שניתן פירוט באישור המעסיק, שאינו מהווה אף ראיה קבילה, לגבי כל מועד בנפרד. 44. לנוכח אופייה של התביעה, כתביעת תלויים, אין מקום לפסוק פיצויים בגין הנזק הלא ממוני (קיצור תוחלת החיים). ז. ס י ו ם: 45. ריכוז הפסדי העזבון והתלויים, מסתכם בסכומים הבאים: א. הפסד תמיכה באלמנה 579,257 ש"ח ב. הפסד השתכרות של המנוח 14,801 ש"ח ג. הוצאות 21,891 ש"ח ד. עזרת האלמנה 5,916 ש"ח ה. הוצאות הבן 7,826 ש"ח סה"כ: 629,691 ש"ח מזה 12.5% מסתכמים בסך 78,711 ש"ח 46. מן הסכום הנ"ל יש לנכות את סכום התשלום התכוף, בסך 10,000 ש"ח, ששולם לתובעים והמסתכם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום בסך 26,262 ש"ח. לפיכך, סכום יתרת הפיצויים לתשלום הינה 52,449 ש"ח. 47. על-כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 52,449 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כמו-כן ישאו הנתבעים בהוצאות התובעים, ובנוסף בשכ"ט עורכי דינם בסך 6,818 ש"ח בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוותתאונת עבודה