מוות בתאונת דרכים - בן 7

1. בפני תובענה לתשלום פיצויים לנפגעות בשתי תאונות דרכים, מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). ביום 13.7.95 ארעה תאונת דרכים בה היה מעורב אוטובוס שהסיע ילדים מהקיטנה, ובכלל זה את התובעת 1 ואת אחיה התאום - X - (ילידי 17.8.88). את האוטובוס נהג הנתבע 1. כתוצאה מהתאונה נהרג X ז"ל. התובעים 2,3 הם הוריו של בן המנוח ושל אחותו - התובעת 1. הנתבעת 3 ביטחה את האוטובוס שהיה מעורב בתאונה ומכח חוק הפלת"ד אחראית לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם מתאונה זו. כעבור למעלה מ-4 שנים, היינו ב-4.11.99 ארעה תאונת דרכים נוספת, בה היתה מעורבת מכונית בה נהגה התובעת 2. כתוצאה ממנה נפגעו הן התובעת 1 והן התובעת 2. הנתבעת 4 היתה מבטחת המכונית והיא חבה לפצות את הנפגעים בתאונה זו, מכח חוק הפלת"ד. בתובענה שבפני תובעים, כאמור, התובעים פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם בשתי התאונות ממבטחות כלי הרכב שהיו מעורבים בהן, מכח חוק הפלת"ד. 2. תביעת העזבון א. התובעים 2,3, הורי הילד המנוח בן, שנהרג בתאונה הראשונה, תובעים פיצויים כיורשי עזבונו. מכח מעמדם זה תובעים הם פיצויים אף בגין אבדן הכנסות והפסדי השתכרות שהיו לילדם המנוח, אילולא נהרג בתאונה, מכח "הלכת השנים האבודות". במהלך הדיון הסכימו באי כח התובעים ובאי כח הנתבעת 3, מבטחת האוטובוס אשר היה מעורב בתאונה בה נהרג בן ז"ל, כי: "אין מחלוקת בינינו כי חישוב הפיצויים לעזבון על פי הלכת השנים האבודות, ייעשה לפי הלכת פינץ, היינו על בסיס של 30% מהשכר הממוצע במשק החל מגיל 21 עד 67" (עמ' 10 לפרוטוקול). השכר הממוצע במשק על פי ההודעה האחרונה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מיום 8.2.07, עמד על -.7,538 ₪ לחודש ברוטו. סכום זה יהווה הבסיס לחישוב הפיצויים לעזבון המנוח בן ז"ל, היינו ליורשיו - התובעים 2-3. מסכום זה יופחת מס הכנסה כדין ו-30% ממנו יהוון בהיוון כפול (מהיום עד גיל 21 ומגיל 21 עד גיל 67). ב. כאב וסבל בגין ראש נזק זה אני פוסק לתובעים 2,3 (היורשים) 25% מהסכום המירבי הקבוע בחוק הפלת"ד בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום התאונה עד היום. ג. הוצאות קבורה ואבלות בגין ההוצאות שנגרמו לעזבון בהקמת מצבה בסכום כולל של -.9,000 ₪, יפוצו התובעים 2,3 בצרוף ריבית והפרשי הצמדה (מיום 1.8.95 על סך -.4,000 ₪ ומיום 21.8.95 על סך -.5,000 ₪). את תביעת העזבון לפיצוי בגין הוצאות שהוצאו לשם עריכת אזכרה למנוח (בסך -.2,246 ₪) יש לדחות, שכן אין הוצאות מעין אלה ברות פיצוי כפי שנקבע בפסיקה. ד. כל הסכומים שנפסקו ליורשי המנוח בן (התובעים 2-3), כאמור לעיל, ישולמו ע"י הנתבעות 3 ו-5. 3. תביעת התובעת 1 בגין התאונה הראשונה כתוצאה מהתאונה הראשונה, במהלכה נהרג אחיה התאום, לא סבלה התובעת 1 מנזקי גוף משמעותיים. עם זאת תובעת היא פיצויים בגין נזק נפשי ונכות נפשית צמיתה שנגרמו לה כתוצאה ממות אחיה עימו היתה באוטובוס בעת קרות התאונה "לנגד עיניה". מכח חוק הפלת"ד, מונתה הפסיכיאטרית ד"ר אנייס ליאור כמומחית מטעם בית המשפט לשם בחינת טענותיה בענין זה. קובעת המומחית בחוות דעתה (במ/1) כי התובעת 1 סובלת מתסמונת פוסט טראומטית מלאה מאז התאונה. יתכן שנוצרה, לדבריה, החמרה עם חלוף הזמן ואולי בעקבות או כתוצאה מתאונת הדרכים השניה בה היתה מעורבת. וכך מתארת ד"ר אנייס ליאור את מצבה של התובעת 1: "ניראל סובלת מאז התאונה מאימפולסיביות, חרדה, כאבי ראש, הפרעות קשב וריכוז, דיסקלקולציה וקושי בחשבון, הפרעות בזכרון, ירידה בתאבון יחד עם תת תזונה בתקופות מסוימות. בנוסף, סובלת מעצבנות, בכי, כעס, מחשבות חודרניות FLASHBACK (הבזק לאחור) של התאונה (רואה את אחיה שוכב על הרצפה מת), קשיי פרידה, התפרצויות זעם וירידה הדרגתית בקשרים החברתיים. ניראל מצליחה ללמוד עם עזרה פרטית בבית" (עמ' 5 לחוות הדעת). ממשיכה המומחית ומציינת כי "בחומר הרפואי מוזכרת הפרעה אנורקטית. הפרעה זו הינה חלק מהתאונה הפוסט טראומטית ומהעצב והחרדה הנלווים לה. לא מדובר ב-ANOREXIA NERVOSA" (עמ' 6 לחוות הדעת). לדעתה, עם חלוף השנים עלולים הסימפטומים מהם סובלת התובעת להחמיר וכי הטיפולים שהומלצו על ידה במסגרת חוות הדעת יכולים למנוע התדרדרות במצבה. על יסוד קביעותיה של המומחית, תובעת התובעת פיצויים בשיעור של 25% מכושר השתכרותה הפוטנציאלי בעתיד. לאור יכולותיה המנטליות וכישוריה (כפי שיפורט בהמשך) טוענת התובעת כי יש לבסס את הפסדי ההשתכרות על יסוד 150% מהשכר הממוצע במשק. הנתבעות כופרות בטענה כי הנכות הנפשית בה לוקה התובעת 1 ברת פיצוי במקרה זה. לשיטתן, התובעת 1 אינה עומדת בתנאי הזכאות שנקבעו ע"י בית המשפט העליון בפרשת אסולחה (רע"א 444/87 פד"י מ"ד (3) 397), ובפסיקה מאוחרת יותר, בה הוכרה זכאות לפיצויים ל"קרוב נוכח" אשר בנוסף לפגיעה פיסית, נגרם לו נזק נפשי כתוצאה ממות קרוב משפחתו לנגד עיניו באותה תאונה. לטענתן דרוש שייגרם נזק נפשי קשה ותגובות נפשיות מהותיות ורציניות, אף אם הן אינן עולות עד כדי מחלות נפש. קיומו של נזק כזה לא הוכח, לטענת הנתבעים, ועל כן אין זכאית התובעת 1 לפיצויים בראש נזק זה. אין דעתי כדעת הנתבעות. התובעת 1 נפגעה קשות מבחינה נפשית כתוצאה מהתאונה אותה חוותה בהיותה בת 7, ובעיקר לנוכח מראה אחיה התאום, עימו נסעה באוטובוס, מוטל מת על רצפת האוטובוס. כך מכל מקום התרשמה המומחית מטעם בית המשפט וזו היתה מסקנתה (כפי שצוטט לעיל). עיקר הפגיעה מתבטאת בתופעה של "אבל פתולוגי". התופעות מהן סובלת התובעת 1, אשר נגרמו כתוצאה מ"תסמונת פוסט טראומטית מלאה", בה לקתה מאז התאונה, תוארו בחוות הדעת. כך תופעות כמו חרדתיות, הפרעת קשב וזכרון, ירידה במשקל ובתאבון ועוד, אינן פגיעות קלות או פגיעות נפשיות של מה בכך, כפי שטוענות הנתבעות. מדובר בנזק נפשי קשה, או לפחות נזק מהותי, שילווה את התובעת 1 במשך כל חייה, כפי שקבעה ד"ר ליאור בחוות דעתה, קביעה עליה עמדה במהלך חקירתה בבית המשפט. סבורני כי הנזקים הנפשיים שנגרמו לתובעת 1 הם קשים ומהותיים ומצדיקים פסיקת פיצויים לפי הלכת אסולחה הנ"ל והפסיקה שבאה בעקבותיה. אין מדובר במקרה זה בנזקים או פגיעות נפשיות "רגילות" הנגרמות לכל, או כמעט לכל אחד, שאיבד את קרוב משפחתו או יקירו. התופעות והתסמינים מהם סובלת התובעת 1, ומהם תסבול בעתיד, מצביעים על פגיעה קשה אף אם לגביה קבעה המומחית 15% נכות נפשית בלבד. אמנם לפי הדעה הכללית הרווחת בפסיקה, נכות שבין 5%-15% מצביעה, בדרך כלל, על פגיעה נפשית קלה, שכן השפעתה על חיי היום יום אינה רבה במיוחד, ואולם במרבית המקרים, אם לא בכולם, בהם נדחו תביעות לפיצויים בגין נזק נפשי משני היתה התמונה הרפואית והתסמונות או התופעות הנפשיות שהתגלו אצל התובע, שונות במידה משמעותית מהמקרה שבפני. הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת 1 במקרה זה אינה משקפת את מלוא חומרת הפגיעה הנפשית כתוצאה מהתאונה הראשונה. (ראה: ע"א 2935/98 מאיה דריז - אררט בע"מ). לציין כי הנכות הרפואית הכוללת בתחום הנפשי שקבעה המומחית לתובעת 1 עמדה על 20%, מתוכם 5% נקבעו בשל החמרה במצבה הנפשי כתוצאה מהתאונה השניה - כ-4 שנים לאחר מכן. שיעורי נכות אלה, שנקבעו לכל ארוע תאונתי בנפרד, אינם, מדרך הטבע, מדויקים מבחינה מדעית, במיוחד כאשר מדובר בנכויות בתחום הפסיכיאטרי. אין, לפיכך, בעובדה כי הנכות הרפואית בגין התאונה הראשונה הוגבלה ל-15% בלבד, מצביעה, בהכרח, על פגיעה נפשית קלה או בלתי משמעותית שנגרמה כתוצאה ממות האח התאום בתאונה. מכל מקום, התופעות והתסמינים בהם לקתה התובעת 1 מצביעים על פגיעה נפשית מהותית, אם לא פגיעה נפשית קשה, המצדיקה פסיקת פיצויים לפי הלכת אסולחה הנ"ל. תאוריה והסבריה של התובעת 1 במהלך עדותה בבית המשפט והסבריה של ד"ר ליאור, תומכים במסקנה זו. פיצויים אלה ייפסקו לתובעת 1 על פי הקריטריונים המקובלים לגבי נפגעי תאונות דרכים וישולמו ע"י הנתבעות 3,5 כדלקמן: א. הפסדי השתכרות בעת התאונה היתה התובעת 1 בת 7 וכיום היא סיימה, או עומדת לסיים, את שרותה הצבאי. התובעת סיימה את לימודיה בתיכון ונושאת תעודת בגרות מלאה. היא שובצה לשרת, במסגרת שירותה הצבאי, בממר"ם, שהיא יחידת המחשבים של צה"ל הנחשבת ליחידה יוקרתית. לא התברר במהלך הדיון די הצורך באיזה תפקיד היא שימשה במסגרת זו ובמה עסקה. בנסיבות אלה, ביקש בא כוחה לבסס את הפסדי ההשתכרות שייגרמו לה כתוצאה מהתאונה 150% של השכר הממוצע במשק. דרישה זו אינה מקובלת עלי. מסלול חייה ורמת השכלתה של התובעת אינו יוצא דופן ואינו מצביע על פוטנציאל להשתכרות גבוהה במיוחד בעתיד. עם זאת, ולאור הפסיקה העקבית של ביהמ"ש העליון, סבור אני כי יש לבסס את הפיצויים בגין הפסדי השתכרות בעתיד על השכר הממוצע במשק (ראה ע"א 10064/02) אבו חנא - מגדל). שיעור הנכות התפקודית יעמוד על 15%, כשיעור הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת 1 בגין התאונה הראשונה. סבורני כי שיעור נכות זה משקף את הבעייתיות שתלווה את חייה הבוגרים, לאחר סיום שרותה הצבאי, כתוצאה מהתסמונת בה לקתה והפגיעות מהן היא סובלת כפי שתואר לעיל. בהעדר נתונים אחרים, או נוספים, אין כל הצדקה לקבוע שיעור נכות גבוה יותר משיעור הנכות הרפואית שנקבע לה ובודאי לא נמוך יותר. הפסד השתכרותה של התובעת 1, בעתיד, יחושב, איפוא, על בסיס 15% מהשכר הממוצע (בניכוי מס כדין). שיעור זה ייפסק לזכותה החל מהגיעה לגיל 21 עד הגיעה לגיל הפרישה (67). ב. שיעורים פרטיים לא שוכנעתי בודאות הדרושה כי התובעת נזקקה ו/או תיזקק בעתיד לשיעורים פרטיים. ודאי שלא הובאו ראיות מספיקות להוכחת טענתה כי לאלה נזקקה בשל קשיים, או הפרעות בקשב וריכוז ו/או בזכרון שנגרמו כתוצאה מהתאונה דווקא. אף המומחית לא היתה יכולה לקבוע זאת, לאור האפשרות שציינה לפיה קשיי הלמידה, מקורם בהפרעות התפתחותיות שאינן קשורות לתאונה. ג. טיפולים נפשיים בגין הטיפולים הנפשיים להם נזקקה התובעת 1 עד כה, ואשר קיומם הוכח (ראה למשל מוצגים 236, 241, 245 לתיק המוצגים של התובעים) ובגין אלה שתיזקק להם בעתיד, אשר לא יכוסו, מן הסתם, במלואם ע"י קופת חולים, אני פוסק על יסוד אומדנה, סכום גלובלי משוערך להיום בסך -.50,000 ₪. ד. כאב וסבל בגין ראש נזק זה זכאית התובעת 1 לפיצוי לפי חוק הפלת"ד בשיעור של 15% מהסכום המירבי (ללא פיצוי עבור ימי אשפוז שלא היו). 4. פיצויים לתובעת 1 בגין התאונה השניה בגין התאונה השניה נקבעה, כאמור, לתובעת 1 נכות נפשית בשיעור 5% ונכות זו בלבד. משכך, ברור כי הנזקים הנפשיים שנגרמו לתובעת זו בגין תאונה זו הם מזעריים (אף ד"ר ליאור סבורה כך) עדיין זכאית התובעת לפיצוי בשיעור 5% מהסכום המירבי לפי חוק הפלת"ד בגין כאב וסבל, כשהוא משוערך להיום, וכך אני פוסק. שאר מרכיבי, או ראשי הנזק, שנתבעו ע"י התובעת 1 בגין התאונה השניה לא הוכחו כדבעי, ואינני סבור כי יש לפצותה עבורם בשיעורים הנתבעים. נכות של 5% בתחום הפסיכיאטרי היא לכל הדעות נכות קלה והיא כשלעצמה אינה מצדיקה טיפולים רפואיים או פסיכיאטריים. מכל מקום לא הוצגה בפני ראיה של ממש לענין זה, לא במסגרת חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט ולא בעדותה של תובעת זו בעצמה. עם זאת, בהתחשב בשיעור הנכות (5%) ובפגיעה הפוטנציאלית בכושר השתכרות בעתיד בשל כך, מקובלת עלי הצעת ב"כ הנתבעים 4, 5 לפסוק לה פיצוי בסכום גלובלי ומשוערך להיום, אותו אני קובע, על דרך האומדנא על -.50,000 ₪. כל הסכומים שפורטו לעיל (סעיף 4 לפסק) ישולמו ע"י הנתבעות 4, 5. 5. פיצויים לתובעת 2 בגין התאונה הראשונה אף תובעת זו, אמם של בן המנוח ושל ניראל - התובעת 1 - תובעת פיצויים בגין נזקים נפשיים שנגרמו לה כתוצאה ממות בנה בתאונת הדרכים הראשונה. מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר א. קוץ, בדק תובעת זו וקבע בחוות דעתו (במ/2) נכות רפואית של 20% לצמיתות. בבדיקה מאוחרת יותר חזר על הערכתו זו בקובעו כי מדובר בהפרעה נפשית פרמננטית, שנגרמה כתוצאה ממות בנה בתאונה, אותה כינה כאבל פתולוגי. לדברי ד"ר קוץ: "תסמונת (אבל פתולוגי - נ.י.) זו מתבטאת בהפרעת מצב הרוח ומצב חרדתי, בהפרעת ריכוז ותפקוד וכן בהפרעה בתפקוד המשפחתי. בולטת במיוחד הנסיגה הרגשית והקיבוע של מנגנונים ילדותיים, המתבטאים בתלותיות, היפוך תפקידים בינה לבין הילדים וחשיבה ילדותית". (חוות הדעת במ/3). לאור התרשמות המומחה בבדיקה הנוספת שערך לתובעת, כשנה לאחר הבדיקה הראשונה, כי אין שיפור של ממש בהתנהגותה, הוא קבע כי מדובר ב"הפרעה ברת קיימא" והותיר את שיעור הנכות שקבע שנה קודם לכן על כנה (20%). נסיונותיהם של הנתבעות לייחס חלק מנכותה הפסיכיאטרית לעברה בטרם קרות התאונה, במהלכה נהרג בנה, נדחו ע"י ד"ר קוץ. בתשובה לשאלות בענין זה שהופנו אליו במהלך הדיון אמר: "השאלה ששאלתי את עצמי אם האישה הזאת לא היתה עוברת את החוויה של מות בנה בצורה פתאומית, האם היתה נמצאת במצב הנפשי שהיא נמצאת היום והתשובה של בהחלט לא. אתה מנסה להגיד שאולי היתה לה פגיעה קודמת, אולי כן, אבל זה לא מסביר את הרמה של הפרעה בתפקוד כפי שהתרחשה לאחר התאונה או כתוצאה מהטראומה". (עמ' 21 לפרוטוקול). מקובלות עלי קביעותיו ומסקנותיו של ד"ר קוץ ואין לי, אלא לסמוך שתי ידיי על קביעותיו. על יסוד שתי חוות הדעת שהגיש בעניינה של התובעת 2 יש לקבוע כי מדובר בפגיעה נפשית קשה, או לפחות מהותית, ונכות בשיעור ניכר שנותרה בגופה, או ליתר דיוק בנפשה, כתוצאה מהתאונה הראשונה בה נהרג בנה. משכך, זכאית אף תובעת זו לפיצוי מהנתבעות 3, 5 בגין הנזקים הנפשיים הממשיים שנגרמו לה כתוצאה ממות בנה בתאונה הראשונה, שכן התקיימו בכל ארבעת התנאים המזכים את "הנפגע המשני", לפי הלכת אסולחה הנ"ל, בפיצויים לפי חוק הפלת"ד. מתחזק אני במסקנתי זו לאור התנהגות התובעת בחיי היום יום, ובעיקר בשים לב לנסיבות שאפפו את קבלת הידיעה בדבר מות בנה, כפי שאלה תוארו בחוות דעתו הראשונה של ד"ר קוץ (בעמ' 2) ואשר לא נסתרו בראיה אחרת. נסיבות אלה, קרי, התעלפותה בעת קבלת הידיעה וחוסר יכולתה לזכור האם השתתפה בהלווית בנה והאם ראתה את גופתו וכן התעלפויות ותגובות נוספות מאוחרות יותר, כמתואר בחוות הדעת - נסיבות אלה מצביעות על "התרשמותה" ותגובותיה הקשות כקרוב נעדר במעמד קבלת הידיעה על מות בנה (על אף שלא נסעה באוטובוס בו נסע בנה בעת שנהרג) ומצביעות על קשר ישיר בין תגובותיה לבין הפגיעה הנפשית שנגרמה לה כתוצאה מכך, כפי שקבע ד"ר קוץ. 6. שיעור הפיצוי א. הפסדי השתכרות התובעת 2 עבדה בבנק הבינלאומי הראשון מספר חודשים, אך לאחר לידת התאומים (ניראל ובן ז"ל) הפסיקה את עבודתה במקום זה, על מנת להקדיש זמן רב יותר לטיפול בילדיה. היא החלה לעבוד כמורה - מחליפה. בעבודה זו לא עבדה באופן מלא, היינו כל ימות השבוע. תלושי שכר המצביעים על רמת השתכרותה כמורה מחליפה לא הוצגו. מאישורים מטעם המעסיק - משרד החינוך והתרבות (מוצג 8 למוצגי התובעים) עולה כי התובעת המעיטה לעבוד בתפקיד זה על פי בחירתה, כנראה, על מנת להקדיש זמן רב יותר לגידול ילדיה. מהאישורים עולה כי היא עבדה כמורה מחליפה פעם או פעמיים בשבוע לכל היותר. יש לציין כי לתובעת 2 נולדו שני ילדים נוספים לפני מות בן (ביום 7.12.94 וב-1997). בנסיבות אלה, אין אלא לקבוע כי פוטנציאל ההשתכרות של תובעת זו היה נמוך, אם בשל העובדה כי היתה מטופלת ב-4 ילדים קטנים (לפני מות בן ז"ל) ואם בשל אופי משרתה כמורה מחליפה ושעות העבודה המעטות שהקדישה לעבודתה. משלא הוצגו בפני תלושי שכר מטעם משרד החינוך, שהיה מעסיקה האחרון, לא ניתן לקבוע את שיעור השתכרותה המדויק, לצורך קביעת שיעור הפסדי ההשתכרות שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה. אין מקום לבסס הפסדי השתכרות אלה על רמת השתכרותה בתקופת עבודתה בבנק, אם משום שלא עלה בידה להציג תלושי שכר, אלא של מספר בודד של חודשים (פברואר - יולי 1990), ואם, ובעיקר, בשל העובדה שהיא עזבה את מקום עבודתה בבנק מיוזמתה, על מנת להקדיש זמן רב יותר לילדיה ללא כל קשר לתאונה ולפני שארעה. מכך ניתן להסיק כי תובעת זו לא ראתה את עצמה עובדת במשרה מלאה, אם כמורה ואם כפקידת בנק, לפחות לא בתקופת גידול ילדיה הקטנים עד התבגרותם. בנסיבות אלה, בהתחשב בגילה של התובעת (ילידת 1955), בשיעור הנכות התפקודית שנגרמה לה כתוצאה מהתאונה, שיעור הזהה במקרה זה, ובהעדר נסיבות שיפריכו קביעה זו, לנכות הרפואית שנקבעה ע"י ד"ר קוץ, ובהתחשבות בשיעור השתכרותה כמורה מחליפה ערב התאונה, שיעור שלא הוכח במדויק, אך הינו נמוך לכל הדעות, יש לקבוע לתובעת זו פיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד בשיעור גלובלי וכולל על יסוד אומדנא. אני פוסק לתובעת על יסוד כל אלה, סכום של -.150,000 ₪ משעורך להיום בגין ראש נזק זה. ב. עזרת הזולת טוענת התובעת כי מאז התאונה היא אינה מתפקדת כעקרת בית כפי שתפקדה בעבר. עיקר הנטל נופל על כתפי בעלה שנאלץ לצמצם את שעות עבודתו, וכן על בתה, בטרם עזבה את הבית. אין חולק כי התובעת לא נעזרה במטפלת או עוזרות בשכר לפני, ואף לאחר הארוע הטרגי. יש אף לזכור כי מרבית העזרה שלה היא זוכה מבעלה ובני משפחתה, נושאת אופי של עזרה רגילה, כמקובל בין בני משפחה, אשר לגביה, כך נקבע בפסיקה, לא נפסק פיצוי כלשהו. על אף מצבה הנפשי הקשה אותו תארה בבית המשפה ובפני ד"ר קוץ והתפקוד היום יומי הירוד שלה כתוצאה מכך, לא הוכח בפני הצורך לעזרת צד ג', מעבר לעזרת המשפחה, כאמור לעיל, הניתנת לה כמקובל. בנסיבות אלה, אין כל הצדקה לפסוק לתובעת 2 פיצוי בגין ראש נזק זה. ג. הוצאות רפואיות התובעת הציגה רשימת תרופות שהיא נוטלת, או נדרשת ליטול, בשל מצבה הנפשי מאז התאונה. שום תרופה מאלה המצוינות ברשימה לא הומלצו ולא נרשמו ע"י המומחה, ד"ר קוץ בהקשר למצבה הנפשי. שתי התרופות היחידות עליהן המליץ ד"ר קוץ, ואשר אותן לא כללה התובעת ברשימה שהציגה בסיכומיה, נכללות בסל הבריאות וממומנות ע"י קופות החולים. מעבר לכך, לא הוכח כדבעי כי התרופות אותן נוטלת נדרשות עקב מצבה הנפשי או אופי הפגיעה הנפשית. לציין כי התובעת צרפה לקבלות שהציגה בבית המשפט (כמוצג 53 בתיק מוצגי התובעים) ודרשה פיצוי עבור כך, קבלה בגין רכישת תרופה לבת - התובעת 1 - ולא עבורה. צרוף זה אינו ראוי. היה על בא כוחה להקפיד יותר בענין זה. בנסיבות אלה ובהתחשב בעובדה כי אף עבור תרופות הכלולות בסל הבריאות יש לשלם השתתפות עצמית, אני פוסק לתובעת בגין ראש נזק זה סכום גלובלי כולל ומשוערך להיום (הן עבור העבר והן עבור העתיד) בסך של -.30,000 ₪. ד. כאב וסבל אני פוסק לתובעת 2 פיצוי השווה ל-20% מהשיעור המירבי שנקבע בחוק הפלת"ד ובתקנותיו (ללא פיצוי עבור ימי אשפוז) כפי שהוא משוערך להיום. 7. פיצויים לתובעת 2 בגין התאונה השניה בגין התאונה השניה לא נקבעו לתובעת זו שיעורי נכות ואף לא הוכחו קיומן של פגיעות גופניות או מגבלות שנותרו כתוצאה מהתרחשותה. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר הורוביץ, קבע בחוות דעתו (במ/4) כי לא מצא קשר ישיר בין תלונת התובעת באשר לסחרחורות לבין הארוע התאונתי וכי לא מצא פגיעות שהותירו בגופה נכויות בתחומי רפואה אחרים (אף אוזן גרון). משכך ניתן להסיק כי בגופה של התובעת לא נותרו נזקי גוף כלשהם כתוצאה מהתאונה השניה ולפיכך יש לדחות את תביעתה לפיצויים מהנתבעות 4, 5 בגין תאונה זו. 8. לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעות 3, 4, 5 לשלם לתובעים פיצויים כמפורט בפסק דין זה, כל אחת לפי חלקה ואחריותה, כפי שקבעתי. לסכומים שנפסקו יתווסף סכום נוסף של 13% בצרוף מע"מ כשכ"ט עו"ד. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות