מוות בתאונת דרכים - בן 75 בת 64

מבוא 1. בפניי תביעה בגין תאונה שארעה ביום 28.8.04 (להלן: "התאונה"). התאונה הינת "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"), ובעטיה מצאו את מותם בני הזוג אפט, יהושע ונוריקה ז"ל (יקראו להלן יחדיו ("המנוחים"). 2. המנוח ז"ל, יליד 1.1.1929 (להלן: "המנוח") נפצע קשה ונפטר מפצעיו ביום 6.10.04, ואילו המנוחה ז"ל, ילידת 22.7.1940 (להלן: "המנוחה") מצאה את מותה בתאונה עצמה. 3. התובע 1 הינו עזבון המנוחים. התובעים 2 - 4 הינם ילדיהם הבגירים של המנוחים. 4. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות. המחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק ורכיביו. עילת התביעה הינה בעיקרה בגין "השנים האבודות". 5. הנתבעת הינה מבטחת השימוש ברכב, בו נסעו המנוחים. 6. פסק הדין ניתן לאחר שהובאו בפני הראיות כדלקמן: עדויותיהם של התובע 2 - ליאור אפט (להלן: "ליאור"), התובעת 3 - אריאלה טלר (להלן: "אריאלה"), התובעת 4 - סיגל לב (להלן: "סיגל"), מר אשר מרוגלין ועוה"ד הגב' דרור (להלן: "עוה"ד דרור"). קראתי את תצהירי עדויותיהם הראשיות של התובעים, חקירותיהם הנגדיות של העדים, המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים וסיכומיהם בכתב. בהחלטתי מיום 19.7.07, שניתנה נוכח הסוגיות שלדיון, ביקשתי משני הצדדים, לאחר שהוגשו סיכומיהם, להתייחס לסוגיות שמוקדו בהחלטתי זו ובהמשך בקשתי מהנתבעת להגיב לתשובת התובעים לסוגיות שהועלו בהחלטתי. 7. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת. גובה הנזק מבוא 8. המנוחה, ילידת 1940, פרשה לפני שנים מעבודתה כמנהלת חשבונות ועל פי הנטען סייעה לתובעים בטיפול יום יומי בנכדיה / ילדיהם הקטינים. 9. המנוח, יליד 1929, ניצול שואה, גמלאי צה"ל, פרש לאחר שירות קבע בדרגת סא"ל ושימש לאחר פרישתו מצה"ל, ובמשך 15 שנים, כמנהל מחלקת הציוד ההנדסי הכבד של מע"צ במרחב צפון. 10. כאמור, המנוחה מצאה את מותה בתאונה עצמה, ואילו המנוח נחבל אנושות בכל חלקי גופו והועבר במצב קריטי לבית החולים "רמב"ם" בחיפה. בבית החולים נמצא כי המנוח סובל, בין היתר, מפגיעה מוחית, ריאתית ומפגיעה בטחול. המנוח נזקק לאינטובציה והנשמה מלאה, טופל באופן שמרני עם המלצה לפיום הקנה, לצורך נשימה. ביום 6.10.04 נפטר המנוח. 11. בד בבד עם הגשת כתב הגנתה, הגישה הנתבעת בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום הקרדיולוגי שהתבקש לחוות דעתו, בין היתר, בשאלה מה סיבת מותו של המנוח; האם המנוח לקה בהתקף לב עובר לתאונה; מה הייתה תוחלת חייו הצפויה של המנוח, אלמלא מותו. 12. בהחלטתי מיום 25.7.06 נעתרתי לבקשת הנתבעת ומיניתי את פרופ' קפלינסקי כמומחה ביהמ"ש. פרופ' קפלינסקי קבע כי המנוח נפטר כתוצאה מסיבוכי הפגיעות הקשות בתאונה; כי הנזק ללב, ככל שהיה, התרחש בעקבות התאונה ולא תרם למותו; כי נכותו של המנוח בתחום הקרדיולוגי, עובר לתאונה, היתה בשיעור של 40%; כי תוחלת חייו של המנוח, התקצרה ל-5 שנים במקום 10 שנים. סקירת וניתוח המצב המשפטי נכון למועד פסה"ד 13. לעניות דעתי, פסיקת ביהמ"ש העליון בשנים האחרונות, ככל שהיא נוגעת לתחום הנזיקין, מלמדת כי תוך הכרעות לגופם של עניינים שהובאו בפניו - פרץ ביהמ"ש העליון גבולות ושינה מושכלות יסוד בדיני הנזיקין. 14. לעניות דעתי, מושכלת יסוד נפרצה בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח ואח' נ' רים אבו חנא ואח' (2005) וכמובן בפסיקת הפיצוי בגין השנים האבודות כפי שנקבעה בע"א 140/01 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ (2004). 15. בפרשת חנא נקבע על ידי ביהמ"ש העליון קו ברור ולפיו למעט חריגים שיוכחו על ידי הנתבע - בסיס השכר לפיצויו של קטין הינו השכר הממוצע במשק. ביהמ"ש נשאר צמוד לעקרון היסוד של השבת המצב לקדמותו, תוך שאינו נמנע מלהביע דעתו על "קידושו". כב' השופט ריבלין (כתוארו אז) חלק על פסיקת ביהמ"ש העליון בע"א 5118/92 חברת אלטריפי ללתעהודאת אלעאמה בע"מ נ' סלאיימה, פ"ד נ(5), 407, שאישרה פסיקת סכום פיצויים נמוך לקטין שבני משפחתו עובדי כפיים. כדברי כב' השופט ריבלין (כתוארו אז): "... מטרתם של דיני הפיצויים בנזיקין, כך היא הטענה, היא להשיב את המצב לקדמותו - קדמותו האמיתית ולא הרצויה - וזאת על בית המשפט לעשות על יסוד קריאה אמיתית של המציאות, גם אם המציאות אינה נושאת חן בעיניו... הוא משקלל את העבר אך אינו משקף את המציאות הצופה פני עתיד. הוא אינו ראוי נורמטיבית. השבת המצב לקדמותו בראש הנזק של הפסד כושר השתכרות משמעותה הבאת הניזוק למקום שנועד לו בעתיד, ואל לה להשיבו אל המקום בו היו מצויים אבותיו (ואמהותיו) בעבר... במילים אחרות, ובאספקלריה של גישת הצדק המתקן, לא יהא זה נכון לומר כי בגישתנו אנו הופכים את המזיק כלי להשגת מטרות חברתיות ולתיקון חוסר-צדק המובנה בחברה. המזיק מחויב בפיצוי המשקף את שנגרע מן הניזוק (השוו Cassels, בספרו הנ"ל, בעמ' 144; ראו עוד א' פורת, "רשלנות ואינטרסים" עיוני משפט כד(2) 275 (תשס"א))... הפיצוי, כך שנינו, הוא עבור פוטנציאל - וזה, בהיעדר נתונים אינדיבידואליים לסתור, נתון לכל אחד ואחת מהילדים בישראל. כך נכון לקבוע מבחינה עובדתית. כך חובה עלינו לקבוע מבחינה נורמטיבית ומוסרית. וכך אנו קובעים..." (סעיפים 32, 42 ו-50 לפסה"ד). 16. לעניות דעתי, בפרשת חנא ניתן משקל "עודף" לעקרונות הצדק המתקן והשוויון על פני קידוש עקרון השבת המצב לקדמותו במובנו הקלאסי. 17. בפרשת אטינגר הוקמה עילת תביעה חדשה ליורשי המנוח - פיצוי בגין השנים האבודות. כדברי כב' השופט ריבלין (כתוארו אז): "... פסיקת הפיצויים מבטאת את התפיסה, כי עקב מעשה העוולה נשלל מן הניזוק נכס, פוטנציאל השתכרות, שהיה מצוי בידיו אלמלא מעשה העוולה... ...אובדן יכולת ההשתכרות מתפרשֹ על-פני יחידות זמן בהן נגרעה רווחתו הפיזית והממונית והוא אינו יכול ליהנות מכספי הפיצויים. כך בוודאי גם לגבי הניזוק-המת, ככל שמדובר בנזקים הלא-ממוניים המוכרים במשפטנו. אף על פי כן, קבעה הפסיקה כי עיון המאזניים מחייב פסיקת פיצויים במקרים אלה, וגישה קוהרנטית מחייבת פסיקת פיצויים גם כאן, בגין אובדן יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות". ואולי חשוב מכל, פסיקת הפיצויים בגין "השנים האבודות" (לניזוק-החי) מבטיחה, כי לא ייווצר מצב שבו, על אף שנשללה מן התלויים תמיכת הניזוק עקב מעשה העוולה - תמיכה שהיתה קנויה להם אלמלא אותו מעשה - יעמוד נזק זה בלא כל תרופה..." (סעיף 70 לפסה"ד). 18. לעניות דעתי, כפי שיפורט להלן, הרציונאל העומד מאחורי פרשת אטינגר מתיישב, בחלקו בלבד, עם עקרונות "השבת המצב לקדמותו" ונוספו לו שיקולים נוספים כדוגמת עקרון ההרתעה. הפיצוי "משיב" אמנם לנפגע את הנכס שנגרע ממנו (קרי - אובדן יכולת ההשתכרות, קיצור תוחלת החיים ואת כל שיכול היה המנוח לצבור במהלך שנות עבודתו), אולם תוך תחימת התקופות לניכוי ההוצאות שהיה המנוח מוציא בהתאמה לתקופות בגינן מחושב הפסד ההשתכרות. ביהמ"ש לא התיר ניכוי הוצאות שנחסכו בתקופות שלא נתבעו, קרי תקופת הפנסיה וכן התקופה שעד הגיע הקטין לגיל 18. 19. לעניות דעתי, "ניתוח כלכלי" של הלכת השנים האבודות מלמד כי ביהמ"ש העליון סטה מעקרון "השבת המצב לקדמותו" - אבהיר עמדתי. 20. פיצויו של ניזוק (עד הלכת אטינגר) היה מתבצע כדלקמן: חישוב נזקי התלויים / היורשים; חישוב ההטבות (פנסיות שארים / קצבת תלות וכו'); הפחתת ההטבות וההוצאות הנחסכות מהנזק ופיצוי בגין היתרה, אם וככל שנותרה. מנזקיו של נפגע שנאלץ (לדוגמא) לעבור (בגין התאונה) לבית אבות - יש להפחית את ההוצאות הנחסכות בגין הוצאות הקיום, הוצאות החזקת דירתו והשכרתה. 21. על כן, לכאורה, היה מקום לפצות גם את יורשי הקטין המנוח (במקרה של תביעת הוריו כיורשיו) בפיצוי בגין אבדן השתכרות ובניכוי הוצאות הגידול שנחסכו מהם. 22. כך גם היה מקום, לכאורה, לערוך את חישוב "מאזן הרווח וההפסד" עד תום תוחלת חייו של המנוח ולא עד לגיל 67 בלבד - מועד יציאתו לפנסיה. במקרה זה היה מקום, לכאורה, לגרוע מהפיצוי את ההוצאות שהיו נגרמות למנוח בתקופת הפנסיה - הוצאות הגבוהות ,לא אחת, מההכנסות מפנסיה ולפצות את היורשים בגין היתרה בלבד. 23. ביהמ"ש העליון לא נהג כך. ביהמ"ש תחם את חישוב הפיצוי עד לגיל 67, וליתר דיוק תחם את גבולות התקופות לחישוב הגריעה מנכסי העזבון תוך שהוא קובע שאין להביא בחשבון תקופה בה יכול וצרכיו של המנוח גבוהים מהכנסותיו בתקופה זו. הטעם שניתן לכך הינו כי היורשים לא תבעו פיצוי בגין אותה תקופה. 24. למעשה- ביהמ"ש העליון מאפשר ליורשים, עפ"י שיקול דעתם, לתחום את תחומי התקופות בגינן נדרש הפיצוי. כלומר - היורשים רשאים לתבוע פיצוי בגין אובדן השתכרות מגיל 18 עד 67 וכן להחליט אם לתבוע גם בגין התקופה מגיל 67 ועד לתום תוחלת חיי המנוח מקום שהחיסכון עולה על הצריכה. בגין כל תקופה בגינה נתבע הפסד- ינוכו הוצאותיו הצפויות של המנוח. אולם נקבע כי לא ניתן לגרוע מהפיצוי הוצאות שהיו צפויות בתקופה בגינה לא נתבע פיצוי. 25. בע"א 4906/06 עזבון המנוח ביטון ליחי ז"ל ואח' נ' חברת החשמל לישראל (טרם פורסם) (10.4.07) ניתן ע"י ביהמ"ש העליון פס"ד על דרך הפשרה. ביהמ"ש העליון הוסיף לפיצוי שנפסק בבית משפט קמא סך של 200,000 ₪ תוך שהוא מביע דעתו באשר לניכוי הוצאות הילד-המנוח מיום מותו ועד ליום שבו אמור היה לחגוג את יום - הולדתו השמונה-עשרה. כדברי המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין: "... ברצוננו להעיר בעניין אחד, והוא נוגע לניכוי הוצאות המחייה של הילד-המנוח מיום מותו ועד ליום שבו אמור היה לחגוג את יום-הולדתו השמונה-עשרה. נראה לנו כי בנסיבות העניין לא היה מקום לניכוי כזה. הבחירה לנכות הוצאות מחייה שנחסכו ב"תקופות אבודות" אשר בגינן לא משולם פיצוי לניזוק נראית בעיננו מוקשית. היא מכניסה למשוואה נתון בעייתי וספקולטיבי - חסכון כספי להורים בגין מות ילדם - שעלול, באחת, למחוק את הפיצוי כולו או חלק ניכר ממנו. ספק רב בעיננו אם ניתן לומר כי נזקו של המנוח - שהעיזבון בא בנעליו - בגין נזק לא ממוני או בגין אבדן השתכרות "בשנים האבודות" קטן בשל הוצאות-התמיכה שנחסכו מהוריו בתקופת הילדות (השוו שע"א 4431/05 "המגן" - חברה לביטוח בע"מ נ' צרור, תק-על 2006(3) 2260 (2006)); כל זאת, ועוד טרם הבאנו בחשבון את טובות ההנאה שנגרעו מן ההורים באותה תקופה ואינן מקבלות ביטוי בפיצוי. 3. זאת ועוד, לכאורה, לפי ההיגיון שהנחה את הניכוי בתקופת הילדות, ניתן היה לטעון כי יש להוסיף ולנכות מן הפיצוי גם את הוצאות המחייה שנחסכו למנוח - שנהרג בעודו ילד רך-בשנים - או לקרוביו (העתידיים), בתקופת "הפנסיה האבודה". בנסיבות שבהן לא משולם פיצוי עבור הפסדים בתקופת הפנסיה, נתקשה להשלים עם ניכוי כזה. כך גם לגבי תקופת הילדות. נראה אפוא כי יש לתחום את ניכוי הוצאות המחייה - שהיה המנוח נושא בהן בתקופה שעבורה משולם לו פיצוי עבור אבדן השתכרות, הכל בהתאם לכללים שהותוו בפסיקת בית משפט זה (ראו בעיקר ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 199 (2006))." (סעיפים 3-2 לפסה"ד). 26. בכך חזר ביהמ"ש על אשר נקבע על ידיו מספר חודשים קודם לכן בע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אורנית צרור ואח' (2006). "... העניין השלישי שיש ליתן עליו את הדעת - במענה לטענה נוספת של המערערות - נוגע לשאלה האם, בבואנו להפחית את ידת הקיום (הצריכה) של המנוח, יש להפחית גם סכום המתיימר לשקף את צריכתו בתקופה שמתום תוחלת חיי העבודה שלו ועד תום תוחלת חייו. בנסיבות העניין, די אם נבהיר כי לעת צאתו של אדם לגמלאות, זכאי הוא ברגיל להכנסות שונות - פנסיה, קצבה וכיוצא באלה - וכל עוד אין אלה מובאות בחשבון הפיצוי, גם אין מקום לנכות את ההוצאות בתקופה זו שלאחר היציאה לגמלאות. בענייננו לא נתבקש, ולא נפסק, פיצוי עבור התקופה שלאחר היציאה הצפויה לגמלאות, ואיננו רואים עילה להורות על ניכוי הוצאות המחייה שהיו צפויות בתקופה זו מן הפיצויים שנפסקו, המתייחסים לתקופה הקודמת..." (סעיף 6 לפסה"ד). 27. לעניות דעתי, צא ולמד כי ביהמ"ש העליון קבע דרך חישוב אשר, בלא מעט מקרים, יש בה כדי "להעשיר" את יורשי המנוח. 28. בחינת הפסיקה מלמדת כי ביהמ"ש העליון נמנע במודע ובמכוון מקביעת גבולות ברורים וחד משמעיים על מנת שהערכאות המבררות תתחבטנה; תעלינה רעיונות; תחלוקנה / תסכמנה זו על זו; תקבענה מסמרות; תפרנה זו את זו - כך שבסופו של יום תהיינה בפני ביהמ"ש עליון מלוא הדעות, ההתחבטויות וההשקפות השונות של הערכאות המבררות באשר לאופן חישוב הפיצוי. 29. בפרשת אטינגר נמנע ביהמ"ש העליון מקביעת מסמרות באשר לאופן חישוב הפיצוי. ביהמ"ש העליון קבע כללים כלליים בלבד והותיר זאת לערכאות המבררות. העדרם של כללים מנחים לפסיקת הפיצוי הביא לפסיקות השונות, המגוונות והקוטביות של הערכאות המבררות. דרך זו הביאה להעשרת הדעות, להעדר קיבעון וליצירתיות באשר לאופן יישום ההלכה. 30. פסיקת הערכאות המבררות, כפי שנבחנה ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 10990/05 דוד פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (11.4.06) מלמדת כי מרבית בתיהמ"ש נקטו בשיטת חישוב של כ- 30% "הפסד". בסופו של יום קבע ביהמ"ש העליון בפרשת פינץ דרך חישוב פשוטה וקלה לחישוב הפיצוי במקרה של קטין / בגיר שהותיר אחריו יורשים בלבד. 31. ברם, גם הפעם נמנע ביהמ"ש העליון מקביעת גבול חד משמעי ומוחלט שאין בלתו - דהיינו כי בכל מקרה יחושב הפיצוי על בסיס השכר הממוצע במשק ובגין אבדן חסכון בשיעור של 30%. נראה כי ביהמ"ש העליון הותיר לערכאות המבררות את שיקול הדעת, במקרים חריגים, ובמקרה של ראיות של ממש, לפסוק פיצוי על בסיס השכר גבוה/נמוך מהשכר הממוצע במשק וכך גם באשר לשיעור החיסכון. 32. כדברי כב' השופט ריבלין (כתוארו אז): "... בישראל מסתמנת מגמה בערכאות המבררות להעמיד את הפיצוי על שעור של 30% מבסיס השכר, שהוא בדרך-כלל השכר הממוצע במשק (ראו למשל עניין חטאב הנ"ל). לאומדן דומה ניתן להגיע גם על-פי שיטת הידות וזאת בנתון להנחתנו כי אין להקים לניזוק משפחה רעיונית... הערכאות המבררות בחרו כאמור בדרך האומדן והגיעו לנתון שאמנם אינו זהה אך דומה מאד (30%), ובפרקטיקה זו המשקפת ניסיון שיפוטי רחב אין להתערב. כמובן, שיעור זה עשוי להשתנות בהתקיים, במקרה מסויים, נסיבות ספציפיות המצדיקות זאת..." (סעיף 10 לפסה"ד). 33. במילים אחרות, במקרים בהם מוכח כי השכר (או פוטנציאל השכר) גבוה או נמוך באופן משמעותי מהשכר הממוצע במשק - יש לחשב את הפיצוי על בסיס אותו שכר ומקום בו מוכח חסכון נמוך/גבוה באופן משמעותי מ- 30% - ניתן לסטות מאותו חישוב. 34. בשלב מאוחר יותר נדרש ביהמ"ש העליון לפסיקת פיצוי ליורשים שהינם גם תלויים. סוגיה זו נדונה בפרשת צרור בה פרץ ביהמ"ש העליון גבולות נוספים. עד לפרשת צרור ברי היה כי יש להפחית מתביעת התלויים את תביעת העזבון ולפצות בגין החלופה הגבוהה יותר בלבד. בפרשת צרור נקבע כי מקום בו בוחרים התובעים בתביעה כיורשי המנוח בגין השנים האבודות ולא כתלויו (חישוב שבדר"כ גבוה יותר מתביעת תלויים) - הם זכאים בנוסף לפיצוי בגין אבדן שירותי הורה / בן זוג, פיצוי העומד לתלויים בלבד. 35. בפרשת צרור דן המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין ביחס שבין תביעת התלויים לתביעת העזבון והביע דעתו כי יש לשקול ביטול עילת התביעה העומדת לתלויים ולהקנות עילת תביעה ליורשים בלבד, שתכלול את כל רכיבי הפיצוי. ברם, בסופו של דיון נקבע כי יש מקום להשאיר שינוי זה למחוקק. על כן, אין זה סביר בעיניי כי ביהמ"ש העליון התכוון למנוע מהיורשים בעילה בגין "השנים האבודות" אפשרות לתביעה בגין אבדן פנסיה - זכות העומדת לתלויים. 36. כן דן ביהמ"ש ארוכות בסוגית ניכוי טובות הנאה שהתלויים זכו בהן בירושה בעקבות המוות וכתוצאה ממנו. ביהמ"ש העליון סוקר את הפסיקה בסוגיה זו וקובע כי אין לשנותה, אך כדבריו: "....ואולם, הספק מתעורר מקום בו תוצאת החלתה של הלכת הניכוי איננה מניעת כפל-פיצוי או פיצוי-ביתר, אלא מניעת פיצוי כפשוטו - למשל פיצוי בגין כאב וסבל שנמנע מן התובעים בשל ניכויו מתביעת התמיכה של התלויים... הפרקטיקה של פסיקת "הגבוה מבין השניים" יש להישמר מפני ישום "עיוור" של כלל "הגבוה מבין השניים", ישום שעלול לפרוץ את גבולותיה הראויים של הלכת הניכוי... הצגנו את ההשגות - ובכך סגי. ואולם, עומדים אנו על הקביעה כי מתביעת העיזבון - כעניין שבעיקרון - אין לנכות פיצויים הנפסקים לתלויים בגין ראשי נזק שאינם הפסדי תמיכה, כגון אובדן שירותים..." (סעיפים 15-12 לפסה"ד). 37. פסיקה זו אף משתלבת עם המגמה המסתמנת בצמצום ההלכה שנפסקה בע"א 6935/94 קרנית נ' עטא אבו פרייה, פ"ד נה (3) 594, בה נקבע כי יש לנכות את מלוא תגמולי המל"ל ללא התחשבות בקיצור תוחלת החיים. 38. צמצום ההלכה בה לידי ביטוי בע"א 1819/03 אבישג אברהם נ' ש.ר.ב. (19.11.06) ובע"א 6425/03 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ורנבסקי גריגורי (7.5.06) בהם נפסק פיצוי עיתי ועל כן נפסק "כאשר זוהי דרך התשלום, מתחייב גם ניכוי עיתי" (סעיף 7 לפרשת ורנבסקי). 39. כפי שנקבע לאחרונה ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח תאבת חוסאם ז"ל (10.5.07) - מקום בו קיימת זהות בין התלויים ליורשים ומקום בו הן נתבעות יחדיו- יש לחשב את החיסכון עפ"י שיטת הידות ולא עפ"י לוחות סטטיסטיים, כפי שנטען ע"י המערערת. 40. כדברי כב' השופט ריבלין: "...בחישוב הפיצויים המשתלמים בגין "השנים האבודות" משמשת אותנו ברגיל שיטת הידות.... זהו מסלול נוח לחישוב הפיצויים, אשר ניתן לסטות ממנו במידת הצורך - אולם זאת רק במידה שהוכחו נסיבות חריגות... אם יטען הטוען, במקרה פרטני, כי ה"חיסכון" היה בשיעור קטן יותר או כי אחד המודדים האחרים הוא בשיעור שונה מן המתקבל ביישום שיטת הידות, אזי ברגיל, ובהיעדר נסיבות חריגות ומיוחדות, לא תהא לכך נפקות.." ...כאמור, במקרהו של נפגע חסר תלויים יש לדבוק בהנחה העובדתית פרי מומחיותם של השופטים בערכאות המבררות כי יתרת הכנסותיו המזכה בפיצוי עומדת על 30% משכרו. ככלל, אין לסטות מן ההנחה הזו, וברגיל גם אין לעשות שימוש בנתונים סטטיסטיים..." (סעיפים 6 ו-8 לפסה"ד). 41. בע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בלומה מן (6.8.06) נפרץ גבול נוסף, ככל שהוא נוגע לשילוב שבין תביעות עפ"י החוק לבין תקרת שילוש השכר הממוצע במשק בניכוי מס הכנסה בשיעור של 25%. כפי שנקבע: מקום בו "עסקינן בניזוק ששכרו היה גבוה משילוש השכר במשק, אף לאחר ניכוי מס הכנסה עד מגבלת 25 האחוזים, יש לקבוע את שכרו נטו על פי שילוש השכר ולא להפחית את מס הכנסה משילוש השכר..." (השופט יוסף שפירא בת"א 7073/05 (י-ם) עזבון המנוח גבריאל אשכר ז"ל ואח' נ' ביטוח ישיר איי.אי.די ואח' (12.4.07) (סעיף 11 לפסה"ד). 42. מצאתי מקום להאריך בסקירת ההלכה הפסוקה כפי שבאה לידי ביטוי בשנים האחרונות, שכן לדעתי יש בה כדי להשליך על הסוגיות נשוא הדיון שבפנינו. תמצית המחלוקת שבין הצדדים מבוא 43. אקדים ואומר כי הצדדים תמימי דעים שיש לראות את המנוח והמנוחה כמי שהלכו לעולמם בו זמנית, ועל כן חישוב הפיצוי נעשה על ידם בהתאם לנקודת מוצא זו. יובהר כי התובעים, מחמת זהירות, התנגדו במהלך שמיעת הראיות, שהתקיימה ביום 6.6.07 (ולמען הזהירות גם בסיכומיהם שהוגשו קודם לסיכומי הנתבעים) לשינוי חזית ולהעלאת טענה על ידי הנתבעים בסיכומיהם כי יש מקום לערוך החישוב באופן שונה. 44. הנתבעים לא טענו בסיכומיהם כי יש לבצע את החישוב בהתייחס לכך כי המנוח הלך לעולמו לאחר המנוחה, ועל כן שומה על ביהמ"ש ללכת בדרך שהותוותה על ידי שני הצדדים. 45. יובהר כי לא נדרשתי להחליט בהתנגדותם הנ"ל של התובעים, וגם עתה איני נדרש לה. הנני משאיר בצריך עיון את השאלה האם היה נכון וצודק להיזקק לטענה לו הייתה מועלית (בין מלכתחילה ובין בדיעבד) - מקום בו המזיק "במעשהו" "גרם" למותו של המנוח "רק" לאחר כחודשיים ימים, כאשר בדיעבד ברי כי תקופה זו לא "הקלה" על מי מהמעורבים בתאונה ובפרט על מנוח (בלשון המעטה). 46. לאחר הגשת הראיות, מתן הצעת בית המשפט וקביעת מועד לשמיעת הראיות - הגישה הנתבעת בקשה להורות על מינוי מומחה רפואי בתחום הפנימי בעניינה של המנוחה, על מנת שיקבע את נכויותיה ותוחלת חייה. כן עתרה הנתבעת להורות על מינוי מומחה שיקומי אורטופדי לשם קביעת היקף העזרה שהיתה דרושה למנוחה עובר לתאונה ועד תום תוחלת חייה, אלמלא התאונה. 47. באשר למנוח - עתרה הנתבעת למינוי מומחה שיקומי לשם קביעת היקף העזרה שנדרשה למנוח, בגין מחלת כיב בתריסריון בה לקה בשנת 1987, וכן בגין מצבו הלבבי. מינוי זה התבקש בנוסף למינויו של פרופ' קפלינסקי שנתן חוות דעתו מספר חודשים קודם לכן. 48. בהחלטתי מיום 1.1.07 דחיתי את בקשת הנתבעת למינוי מומחים הרפואיים בעניינם של המנוחים, אולם אפשרתי לה להפנות, בתוך 14 יום, שאלות הבהרה לפרופ' קפלינסקי באשר להיקף העזרה לה נדרש המנוח, אם וככל שנדרש. 49. הנתבעת הגישה בר"ע על ההחלטה וזו נדחתה בהחלטתה מיום 2.7.07 של ערכאת הערעור. כן קבע בית המשפט המחוזי כי הנתבעת מנועה מלשלוח שאלות הבהרה לפרופ' קפלינסקי, משלא עשתה כן בתוך המועד שנקצב. 50. בנסיבות אלו, הנני מנוע מלהיזקק לטענות שברפואה שהועלו על ידי הנתבעים בסיכומיהם באשר למצבה הבריאותי הנטען על ידם בעניינה של המנוחה, לרבות אי יכולתה לטפל בנכדיה. מטעם זה הנני מנוע מלהתייחס גם לתיעוד הרפואי שצורף לסיכומיהם, תיעוד שצורף לבקשה למינוי מומחים רפואיים בעניינה של המנוחה ואשר לא התבקשה הגשתו כראיה במהלך שמיעת הראיות. הכנסות המנוחים 51. עובר לתאונה כללו הכנסות המנוחים תשלומים ממספר מקורות שונים: הכנסות המנוח: · תשלומי פנסיה של המנוח ממשרד הביטחון (בגין שירות בצה"ל) על סך של 11,169 ₪ נטו. · תשלומי פנסיה ממשרד האוצר (בגין עבודתו במע"צ) על סך של 2,315 ₪ נטו. · תגמולי פיצוי נפגעי רדיפות הנאצים בסך של 1,025 ₪. · תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי בגרמניה בסך של 734.5 יורו - 4,035 ₪ נכון למועד אירוע התאונה לפי שער של 5.4941. · קצבת נכות ממשרד הביטחון בסך של 5,778 ₪. · קצבת זקנה מהמל"ל בישראל בסך של 1,698 ₪. סה"כ הכנסות המנוח - 26,020 ₪. הכנסת המנוחה · קצבת זקנה מהמל"ל בישראל בסך של 1,698 ₪. סה"כ הכנסות המנוחים - 27,718 ₪. תמצית טענות התובעים 52. תביעת התובעים מתמצת בראשי הנזק והטיעונים כדלקמן:  יש להביא בחשבון את כל הכנסות המנוחים ואין מקום לאבחן בין רכיביהן השונים.  יש להביא בחשבון את החיסכון בפועל כפי שהוכח - חיסכון העולה בשיעור ניכר על החיסכון בשיעור של 30% שנקבע בפסיקה.  לחילופין, יש לבצע את החישוב על פי שיטת הידות המביאה בחשבון גם את ידת החיסכון.  אין לנכות מס הכנסה מהכנסות המנוחים, שכן ההפסד אינו עולה על שילוש השכר הממוצע במשק.  יש לפצות את ליאור וסיגל בגין "אובדן שירותי סבתא", ולחילופין "אובדן שירותי אם". תמצית טענות הנתבעת: 53. לטענת הנתבעת, התובעים מבקשים מבית המשפט לפסוק "פסיקה תקדימית" במספר תחומים:  התובעים מבקשים כי בית המשפט יסטה מהלכת אטינגר ויחילה לא רק על השתכרות מעבודה, אלא גם על נזקים ממוניים שאינם השתכרות מעבודה, כגון פנסיה, תשלומי העברה, פיצויים מגורמים שונים ועוד.  התובעים מבקשים כי בית המשפט יסטה מהלכת פינץ, ויקבע כי שיעור החיסכון לא יחושב לפי שיטת הידות או לפי החזקה בדבר חיסכון בשיעור של 30%, אלא יהיה נתון לקביעה עובדתית לפי שיעור החיסכון שיוכח בפועל בכל מקרה ומקרה לגופו.  התובעים מבקשים מבית המשפט להתעלם מהמגבלה הקבועה בס' 4 לחוק של שילוש השכר הממוצע במשק.  התובעים מבקשים מבית המשפט להתעלם מהמגבלה הקבועה בחוק המורה על ניכוי מס הכנסה בשיעור של 25% מתקרת שילוש השכר הממוצע במשק.  התובעים מבקשים להרחיב את הלכת צרור ולפסוק ליורשים פיצוי גם בגין אובדן "שירותי סבתא". דיון האם יש מקום לפסיקת פיצוי מעבר לגיל הפנסיה 54. אקדים ואומר כי לדעתי יש מקום לפסוק לתובעים פיצוי בגין כל הרכיבים הנתבעים על ידם וכי אין הדבר עומד בסתירה להלכה הפסוקה. 55. כפי שעולה מסקירת הפסיקה כמפורט לעיל, בית המשפט העליון הולך צעד בצעד בכל הנוגע לפסיקת הפיצוי בגין השנים האבודות, בקובעו מסמרות ביחס לכל מקרה ומקרה לגופו. משהבסיס לפסיקת הפיצוי בגין השנים האבודות הינו "אובדן נכס" - אין מקום לתחום תקופה לפסיקת הפיצוי ואין מקום לאבחנה שמבקשים הנתבעים לעשות. 56. בפרשת מן נדרש כב' השופט ריבלין (כתוארו אז) לתביעת תלויים של אלמנת המנוח בגין אובדן פנסיית שארים. כב' השופט ריבלין קבע כי "... , קביעת הפסד, בין פנסיה לבין משכורת, בין עובד לבין גמלאי. רק מקום שסכום זה גבוה משילוש השכר הממוצע במשק, נכנסת הוראת הסעיף לפעולה ותוחמת את הפיצוי" (סעיף 12 לפסק הדין). 57. מסקירת פסיקתם של בתי המשפט המחוזיים עולה כי כב' השופט יצחק עמית וכב' השופט יוסף שפירא נדרשו לעניין זה בשני פסקי דין נפרדים. 58. כב' השופט שפירא פסק ליורשים בפרשת אשכר ז"ל פיצוי בגין אובדן השתכרות של המנוח עד לגיל 67 ובגין אובדן פנסיה מגיל 67 ועד לתום תוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה. 59. כך גם נהג כב' השופט עמית בת"א (חיפה) 205/01, מאיר רות תקווה ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' (16.3.07). 60. נראה כי הנתבעות, בשני פסקי הדין הנ"ל, (עסקינן במבטחות שונות), לא טענו כי אין מקום לפצות את התובעים בגין התקופה שמעבר לגיל 67, ככל שהדבר נוגע לפיצוי בגין "השנים האבודות". מכל מקום, כב' השופט שפירא וכב' השופט עמית לא נדרשו לשאלה זו. האם יש מקום לפצות את התובעים בגין אובדן הכנסות שאינן שכר עבודה 61. אקדים ואומר כי לדעתי אין מקום לאבחן בין אובדן הכנסה / שכר לבין אובדן מקור הוני או כל מקור אחר, ככל שהדבר נוגע לתביעה בגין "השנים האבודות". 62. בית המשפט העליון טרם נדרש לסוגיה זו. כב' השופט שפירא וכב' השופט עמית נדרשו לכך בפרשת אשכר ז"ל ובפרשת מאיר רות תקווה. נראה כי בפרשת מאיר רות תקווה לא חלקו הנתבעות על טענת התובעים כי יש לפצותם בגין "הפסד זכויות בשל היות המנוח נכה צה"ל". כב' השופט עמית פסק ליורשים פיצוי בסך של 525,000 ₪ בגין פריט נזק זה. פיצוי זה נפסק בנוסף לפיצוי בגין אובדן השתכרות בשנים האבודות והפסדי פנסיה אשר חושבו על בסיס שילוש השכר הממוצע במשק. במילים אחרות, כב' השופט עמית פסק לתובעים (בסה"כ) פיצוי העולה באופן ניכר על תקרת שילוש השכר הממוצע במשק. 63. כך גם נהג כאמור כב' השופט שפירא בפרשת אשכר ז"ל. בתיק זה חלקו הנתבעים על טענת התובעים כי בנוסף לפיצוי בגין אובדן השתכרות המנוח כשכיר ו/או כעצמאי, (שבמקרה דנן עלתה על שילוש השכר הממוצע במשק) - יש לפצותם גם בגין אובדן נכס עצמו, עבור עסק שהקים המנוח ואבד עקב מותו. 64. כב' השופט שפירא דן ארוכות בשאלה האם יש לפצות את התובעים בגין "...אובדן החברה..., אשר היתה בבעלות בני הזוג, ונסמכה על קישוריו המקצועיים של המנוח..." וזאת "...בגין אובדן הנכס , במובן ההוני, ולא עבור הכנסתו של המנוח מעבודתו בחברה...". (הדגשה במקור - סעיף 4 לפסק הדין). בסופו של יום קבע כב' השופט שפירא כי יש מקום לפצות את התובעים בפריט זה בנוסף לפרטי הנזק הנוספים שפסק בגין התקופה שעד לתום גיל העבודה וכן בתקופת הפנסיה. 65. לטענת התובעים, אין עסקינן באובדן נכס הוני כטענת הנתבעת. 66. כאמור, בפרשת מן נקבע מפורשות ע"י כב' השופט ריבלין (כתוארו אז) כי "... אין טעם להבחין, לעניין קביעת הפסד, בין פנסיה לבין משכורת, בין עובד לבין גימלאי... ה'פנסיה' אינה אלא 'שכרו' של העובד לאחר פרישתו... את הביטוי 'השתכרות' שבסעיף 4(א)(1) יש לפרש איפוא - בתקופת הפנסיה - כסכום הפנסיה ששולם לניזוק בפועל". 67. לאור האמור לעיל, ברי כי הכנסות המנוח בגין פנסיה ממשרד הביטחון וממשרד האוצר הינן בגדר "אבדן השתכרות" כאמור בסעיף 4 לחוק. 68. כל הכנסותיהם הנוספות של המנוחים לרבות קצבת הזקנה, אינן בגדר הכנסות שחלה עליהן הוראת סעיף 4 לחוק, שכן סעיף זה עוסק בהכנסה הנובעת מהשתכרות בלבד. 69. איני סבור כי קצבאות הזקנה מהמל"ל בישראל ובגרמניה ופיצוי בגין רדיפות הנאצים, יכולים להיחשב כהכנסה "הונית". די בכך שעסקינן במקור המניב הכנסה מכל סוג שהוא - הכנסה שאבדה ליורשים בגין התאונה על מנת שתעמוד להם הזכות לתביעה. מקור הכנסה זה הינו בגדר "נכס" שאבד. 70. בנסיבות אלו, יש לחשב בנפרד את אבדן ההכנסה בגין אבדן הפנסיה על פי הוראות סעיף 4 לחוק, ובנפרד את אבדן ההכנסות הנוספות שמקורן שונה. 71. כך גם סברתי, בת.א. (ת"א) 26767/03 ברק קני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (3.7.06), באשר לקצבת הזקנה ששולמה למנוח ואשר שימשה למחייתם של המנוח והתובעת - גמלה אשר נגרעה ממנה עקב מותו בתאונה של המנוח. 72. גם אם נפלה שגגה במסקנתי זו - אין בכך כדי לשנות מהתוצאה שיש להגיע אליה במקרה דנן, וזאת מהנימוקים שיפורטו בהמשך. מהי תקרת הפיצוי 73. כפי שנקבע על ידי כב' השופט שפירא בפרשת אשכר ז"ל, בפרשת בלומה מן כב' השופט ריבלין (כתוארו אז) "...מחדש הלכה אף בתחום ניכוי מס ההכנסה בתביעות על פי חוק הפיצויים. מהלכת מן עולה, אף שהדברים שם נאמרו לעניין תקנוני קרנות הפנסיה, כי לאחר פרסום הלכת אטינגר, ראוי להקדים את ניכוי המס להגבלת השילוש. מהאמור שם ניתן להסיק כי כאשר עסקינן בניזוק ששכרו היה גבוה משילוש השכר במשק, אף לאחר ניכוי מגבלת מס הכנסה עד מגבלת 25 האחוזים, יש לקבוע את שכרו נטו על פי שילוש השכר ולא להפחית את מס הכנסה משילוש השכר. למצער, טענה זו לא נטענה בפני, ועל כן אין ליתן לתובעים יותר משעתרו בתביעתם..." (סעיף 11 לפסק הדין). 74. השכר הממוצע במשק, נכון לחודש יולי 2007, הינו 7,630 ₪ כפי שעולה מהודעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מיום 8.7.07 (נספח ב' לתגובת התובעים לסיכומי הנתבעת). אין דעתי כדעת ב"כ התובעים כי גובה השכר הממוצע במשק הינו 7,753 ₪ שכן סכום זה אינו כולל את שכרם של "עובדים מחו"ל" שיש להביאו בחשבון, כפי שנקבע ע"י בית המשפט העליון בעת שנדרש לשאלה האם יש לכלול גם את שכרם של עובדים מאזורי יהודה, השומרון וחבל עזה. 75. על כן, תקרת שילוש השכר הממוצע במשק (בלא ניכוי מס הכנסה) מסתכמת ב- 22,890 ₪. האם יש מקום לניכוי מס הכנסה מכלל הכנסות המנוחים ואם כן - באיזה שיעור 76. כאמור, תקרת שילוש השכר הממוצע במשק מסתכמת ב- 22,890 ₪. לאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור מכסימלי עומדת התקרה על 17,168 ₪. ברם, יש לבדוק האם יש מקום לניכוי מס הכנסה בשיעור של 25%, או מס בשיעור מופחת. 77. בהחלטתי מיום 19.7.07 ביקשתי מהצדדים להתייחס לשאלה זו וכן ביקשתים להפנות להוראות החוק הרלבנטיות ולראיות שהובאו בפני. שני הצדדים הגיבו להחלטתי זו. הוברר כי שולמה למנוח ע"י משרד הביטחון פנסיה בסכום של 11,169 ₪ נטו וע"י ממשרד האוצר פנסיה בסכום של 2,515 ₪ ברוטו ממנה נוכה מס הכנסה בסכום של כ-200 ₪ בלבד. על כן, הכנסות המנוח מפנסיה הסתכמו ב- 13,484 ₪ נטו. 78. כן מסתבר כי כל שאר הכנסותיהם של בני הזוג פטורות מתשלום מס וזאת מהטעמים כדלקמן: · סעיף 9(6) להוראות פקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה") קובע פטור מחיוב במס ל"קצבאות המשתלמות בשל פצעי מלחמה". "פצעי מלחמה" כוללים, לפי הגדרת המונח, "מחלה, החמרת מחלה או חבלה שאירעו ליחיד בתקופת שרותו עקב שרות צבאי כמשמעותו בחוק הנכים (תגמולים ושיקום)... " או "... בנסיבות המזכות אותו לגמלה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים". · סעיף 9 (6ג) לפקודה קובע פטור מחיוב במס ל"קצבאות זקנה ושארים המשתלמות לפי חוק הביטוח הלאומי". · סעיף 2 לצו בדבר פטור ממס על תקבולי ביטוח סוציאלי מחוץ לישראל (פורסם בקובץ התקנות 3631, כ' בכסלו תשל"ז) קובע: "תושב ישראל המקבל תקבולי ביטוח סוציאלי פטור עליהם ממס". 79. לאור האמור לעיל, יש לנכות מס הכנסה אך ורק מהפנסיות ששולמו למנוח בעוד שיתרת הכנסות המנוחים פטורות מתשלום מס. 80. מכאן עולה כי כלל הכנסות המנוח מכל מקור שהוא הסתכמו ב-26,020 ₪ והכנסות המנוחה הסתכמו ב- 1,698 ₪ בגין קצבת הזקנה. כיצד יש לחשב את הפיצוי: האם על פי החיסכון בפועל או על פי חסכון בשיעור של 30% 81. אקדים ואומר כי לדעתי במקרה דנן, יש לחשב את הפיצוי על פי החיסכון בפועל ולא על פי ידת החיסכון - 30% בלבד. שוכנעתי כי במקרה דנן מתקיימות אותן נסיבות חריגות המחייבות סטייה משיטת הידות ומחישוב חיסכון בשיעור של 30% 82. מחקירותיהם הנגדיות של התובעים עלה כי המנוחים השאירו אחריהם עיזבון שכלל את דירת מגוריהם, שתי דירות נוספות אשר נמכרו על ידי היורשים וכן חסכונות. שווי העיזבון עלה על כמה מיליוני שקלים. מפאת צנעת הפרט אסתפק באמירה זו שכן אין מחלוקת בנקודה זו (חקירתו הנגדית של ליאור בעמ' 21-20 לפרוטוקול ישיבת יום 6.6.07). 83. לתצהירו של ליאור צורף תיעוד המעיד על הכנסות המנוחים והוצאותיהם. כן הוגשה ביום 10.5.07 טבלה שנערכה על ידי ליאור בה רוכזו נתוני הכנסות והוצאות המנוחים מחשבונותיהם בהתבסס על התיעוד שצורף לתצהירו. (להלן: "הטבלה"). 84. הטבלה מתייחסת לתקופה שמיום 1.1.04 ועד ליום 31.8.04 וממנה עולה כי הכנסות המנוחים בתקופה זו הסתכמו בסכום כולל של 259,021 ₪. לאחר נטרול (מחמת הזהירות) הכנסות בסך של 48,596 ₪ אשר טיב חלקן אינו ברור - עולה כי הכנסות בני הזוג בתקופה זו הסתכמו בסכום של 210,425 ₪, דהיינו 26,303 ₪ בממוצע לחודש. סכום זה קרוב להכנסות המנוחים בפועל בסך של 27,718 ₪ סכום שאין חולק לגביו. (למען הסר ספק יובהר כי בסך של 48,596 ₪ הנ"ל נכללו סכומים אשר סביר להניח כי חלקם נובע מהכנסות המנוחים עליהן אין חולק). 85. כן עולה מהטבלה כי הוצאות המנוחים בתקופה זו הסתכמו בסך כולל של 69,576 ₪ דהיינו 8,697 ₪ בממוצע לחודש ומכאן כי בני הזוג חסכו סך של 19,021 ₪ בחודש. עסקינן בבני זוג ניצולי שואה אשר נראה כי חסכו פרוטה לפרוטה וידעו לכלכל הוצאותיהם בקפידה . 86. כפי שעולה מפירוט ההוצאות, חלקן כולל תשלומים לבנקים (לרבות בנק יהב) בגין "החזר הלוואות" אשר נלקחו על ידי בני הזוג. לטענת ליאור, ככל הנראה עסקינן בהחזר הלוואות שנטלו התובעים עצמם ואשר החזרן בוצע על ידי, ועל חשבון, המנוחים. נטרול הלוואות אלו (לו היה מתבצע על ידי) היה מקטין באופן משמעותי את הוצאות המחייה של המנוחים ומגדיל מנגד את החיסכון וזאת אף מעבר לסך של 19,000 ₪. טענת התובעים סבירה בעיניי שכן מצבם הכלכלי של המנוחים לא הצריך נטילת הלוואות, אלא אם עסקינן בהלוואות מסובסדות - (לדוגמא, מבנק "יהב") שעלותן נמוכה מהתשואה שניתן לקבל מהשקעת כספיהן. (כפי שעולה מהתיעוד, המנוחים נהגו להשקיע כספם באמצעות אחת מחברות הברוקרים). 87. בסיכומיהם, עותרים התובעים לחישוב הפיצוי על בסיס הוצאה ממוצעת בסך של 8,700 ₪ וחיסכון בסך של 19,380 ₪ לחודש. ראיות התובעים באשר להוצאות המנוחים לא נסתרו על ידי הנתבעים, ככל שהדבר נוגע לשמונת החודשים שקדמו לאירוע התאונה ויתכן כי היה אף מקום לנטרול החזרי ההלוואות מהוצאות המנוחים. על מנת למנוע כל ספק ותוך שהנני מביא בחשבון כי יכול והנני מחמיר עם התובעים - יחושב הפיצוי על בסיס חיסכון בסך של 18,000 ₪ לחודש. 88. החיסכון בסך של 18,000 ₪ (נכון למועד אירוע התאונה) יחושב עד תום תוחלת חייו של המנוח, דהיינו עד ליום 31.12.2009. 89. מתום תוחלת חייו של המנוח, דהיינו מיום 1.1.2010, ועד תום תוחלת חיי המנוחה ביום 10.7.2027 נותרו 17.5 שנים. סביר בעיני כי הוצאות המנוחה בתקופה זו היו אמורות להיות נמוכות מהוצאות שני בני הזוג. כן יש להביא בחשבון כי המנוחים דאגו לבטח את עצמם בפוליסות ביטוח סיעודי על מנת להבטיח מימון צורכיהם בהגיעם לגיל ו/או למצב רפואי סיעודי (סעיף 20 לתצהירו של ליאור). 90. התובעים מציעים כי הוצאות המנוחה יועמדו על סך של 7,000 ₪ במקום 8,700 ₪ כפי שהוצע על ידם ביחס להוצאות המנוחים. 91. על דרך של אומדנה מצאתי כי יהיה זה נכון להעמיד את סכום ההוצאות שהיתה מוציאה המנוחה למחייתה על סך של 8,500 ₪. נוכח הצמצום היחסי בו חיו המנוחים יש להניח כי האפשרות לצמצם בהוצאות הינה נמוכה. 92. כאמור, מצאתי כי כלל הכנסות המנוחים, למעט תשלומי פנסיה, אינם בגדר ההכנסה כמשמעה בס' 4 לחוק. על כן, לכאורה יש מקום לבצע שני חישובים נפרדים - כפי שנעשה על ידי כב' השופטים עמית ושפירא. 93. בנסיבותיו של תיק זה איני מוצא מקום לערוך חישוב נפרד וזאת מהטעמים כדלקמן:  מסקנתי הינה כי במקרה דנן תקרת הפיצוי הינה שילוש השכר הממוצע במשק בלא ניכוי מס הכנסה ומשזו גבוהה מסכום החיסכון (ההפסד/הפיצוי)- אין טעם מעשי בחישוב נפרד.  גם אם יש מקום לניכוי מס הכנסה - הוכח כי גם לאחר ניכוי מס ההכנסה שנוכה בפועל מהכנסות המנוחים - תקרת שילוש השכר הממוצע במשק לאחר ניכוי מס עולה על סכום החיסכון, קרי ההפסד.  הרציונאל העומד מאחורי פסיקת השנים האבודות הינו אובדן נכס. משמע, אובדן הכנסה מכל מקור ששמש לחיסכון - חיסכון אשר בסופו של יום היה מגיע לעיזבון. על כן, סביר בעיני כי ביהמ"ש העליון, לכשיידרש לכך, לא יעשה אבחנה בין הכנסה משכר עבודה ופנסיה לבין הכנסה ממקורות נוספים שהיוו מקור נוסף לחיסכון.  כב' השופט שפירא וכב' השופט עמית ביצעו כאמור חישובים נפרדים בגין הפסד השתכרות אל מול הפסד נכס / גמלאות כנכה צה"ל. בשני התיקים הנפרדים שנידונו בפניהם חושב הפסד השכר/ הפנסיה עד מלוא תקרת שילוש השכר הממוצע במשק ועל כן ברי כי לא ניתן היה לבצע את חישוב ההפסד על פי סעיף 4 לחוק. שני השופטים הגיעו בנפרד לאותה מסקנה כי אובדן ההכנסה ממוניטין/ אובדן ההטבה והתשלומים כנכה צה"ל - אינם נכללים בגדר הפיצוי כמשמעו בס' 4 לחוק ועל כן חושב הפיצוי בנפרד ובנוסף. כאמור, כב' השופט עמית לא נדרש לעניין זה שכן הנתבעת, ככל הנראה, לא חלקה על זכות התובעים להשבת אובדן ההטבה בגין היותו של המנוח נכה צה"ל והמחלוקת הייתה באשר לשיעור ההטבה.  כב' השופטים עמית ושפירא ניכו הוצאות בהתאם לשיטת הידות מההכנסות משכר עבודה בלבד, לרבות פנסיה, ולא ניכו הוצאות מההכנסות האחרות.  יכול ובנסיבות שונות (להן לא נדרשו כב' השופטים עמית ושפירא) יש מקום לנכות הוצאות גם מההכנסות הנוספות. יכול ויש לעשות זאת מקום בו עסקינן במקור הכנסה יחיד או מקור הכנסה המתווסף להכנסה משכר, ואשר צירופו ביחד עם הכנסה משכר עבודה אינו מביא לסכום העולה כדי תקרת שילוש השכר הממוצע במשק. הטעם למסקנתי זו נעוץ בהנחה כי במקרה, לדוגמא, של נכה צה"ל - יכול ונכותו אינה מאפשרת לו לעבוד ועל כן הוא ובני משפחתו נאלצים להתקיים ממקור הכנסה זה בלבד. אין זה סביר בעיני כי במצב דברים זה יש לפצות את העזבון בגין מלוא ההטבה (דהיינו, מלוא הגמלאות וההטבות ששולמו למנוח בגין היותו נכה צה"ל) בלא ניכוי הוצאותיהם, שכן יכול ואותו נכה צה"ל ובני משפחתו כלל לא חסכו ונאלצו למצות עד תום את הגמלאות ששולמו. נוכח מסקנתי כי במקרים חריגים יש לסטות משיטת הידות/ חישוב לפי חיסכון של 30% - יש לבדוק במקרה של הכנסה נמוכה - מה היה החיסכון בפועל (אם בכלל) ולפצות בהתאם (אם בכלל). (למען הסר ספק הריני שב ומדגיש כי כב' השופטים עמית ושפירא לא נדרשו לסוגיה זו. חישוב הפיצוי בגין שנים אבודות ממועד פטירת המנוח ביום 6.10.2004 ועד ליום 31.12.2009 94. על בסיס חסכון בסך של 18,000 ₪ לחודש מסתכמים הפסדי התובעים מיום 6.10.04 ועד ליום 7.6.07 (מועד החישוב המוצע ע"י התובעים) בסכום של 615,077 ₪. (תוצאה זו התקבלה בהתאמה לחישוב שבוצע על ידי התובעים וצורף לסיכומיהם). 95. על בסיס חסכון בסך של 18,000 ₪ בחודש מסתכמים הפסדי התובעים מיום 6.7.07 ועד ליום 31.12.09 בסכום של 519,621 ₪. (תוצאה זו התקבלה בהתאמה לחישוב שבוצע על ידי התובעים וצורף לסיכומיהם). 96. סה"כ הפיצוי בגין התקופה הנ"ל - 1,134,698 ₪ נכון ליום 7.6.07. חישוב הפיצוי בגין שנים אבודות מיום 1.1.2010 ועד ליום 31.12.2012 97. עם מותו של המנוח בשיבה טובה ואלמלא התאונה - היתה המנוחה ממשיכה ליהנות מהתקבולים, מהמקורות השונים, בתור אלמנתו של המנוח, וזאת כמפורט להלן: · פנסיה ממשרד הביטחון (פנסיה לאלמנה) - המנוחה היתה זכאית לפנסיה בשיעור של 60% מהפנסיה בסך של 11,169 ₪ ששולמה למנוח, ועל כן המנוחה היתה צפויה לפנסיה בסכום של 6,701 ₪. · גמלת נכות כנכה צה"ל - מחלקת שיקום במשרד הבטחון - המנוחה היתה זכאית, כאלמנת המנוח, לגמלה המלאה בצרוף עזרת הזולת והשתתפות בהחזר אגרת רכב, למשך 36 חודש. על כן בשלוש השנים הראשונות זכאית היתה המנוחה לתשלום בסך של 5,778 ₪. · תשלומי המל"ל - עם מותו של המנוח היא היתה זכאית להמשך תשלום קצבת הזקנה עבור עצמה בסכום של 1,698 ₪ בצרוף קצבת שארים בסך של 1,144 ₪ וסה"כ 2,842 ₪. · משרד האוצר - תגמולי רדיפות הנאצים - המנוחה היתה זכאית לתגמולים בשיעור המלא שהמנוח זכה לקבל וזאת למשך תקופה של 36 חודשים מיום מותו - 1,025 ₪ לחודש. · פיצויים מהמוסד לביטוח לאומי בגרמניה - המנוחה היתה זכאית לרנטה בשווי של 60% מהרנטה של המנוח בסך של 4,035 ₪ ובסה"כ 2,421 ₪ (נפלה טעות חישוב בסיכומי התובעים). הוכח כי המנוחה היתה זכאית לסכום זה כפי שעולה ממכתביה של עוה"ד דרור ומעדותה בבית המשפט. · פנסיה ממע"צ - עפ"י סעיף 28 לחוק שירות המדינה זכאית המנוחה לפנסיה כאלמנה בשיעור של 60% מהפנסיה שזכה לה המנוח - 1,389 ₪. 98. סה"כ הכנסות המנוחה בתקופה זו מסתכמות בסכום של 20,156 ₪. 99. כאמור, הערכתי כי הוצאות המנוחה לבדה היו מסתכמות בסכום של 8,500 ₪ ועל כן יש לחשב את הפיצוי על בסיס הפסד של 11,656 ₪ לחודש וזאת לתקופה של 36 חודש מתום תוחלת חייו של המנוח. 100. בגין התקופה שמיום 1.1.2010 ועד ליום 31.12.2012 מסתכם הפיצוי בסכום של 372,216 ₪ נכון ליום 7.6.07. (תוצאה זו התקבלה בהתאמה לחישוב שבוצע על ידי התובעים וצורף לסיכומיהם). חישוב הפיצוי בגין שנים אבודות מיום 1.1.2013 ועד לתום תוחלת חייה של המנוחה ביום 10.7.2027 101. מיום 1.1.2013 צפויה היתה המנוחה לתקבולים מהמקורות כדלקמן: · פנסיית שארים ממשרד הביטחון - 6,701 ₪. · תשלומי המל"ל - 2,842 ₪. · רנטה מגרמניה - 2,250 ₪ · פנסיית שארים ממע"צ - 1,509 ₪ סה"כ - 13,302 ₪ סיכום הפיצוי בגין השנים האבודות 102. להלן סיכום הפיצוי בגין השנים האבודות: · ממועד פטירת המנוח ועד ליום 31.12.09 - 1,134,698 ₪ · מיום 1.1.2010 ועד ליום 31.12.2012 - 372,216 ₪ · מיום 1.1.2013 ועד ליום 10.7.2027 - 575,235 ₪ סה"כ - 2,082,149 ₪ 103. כאמור, המנוחה היתה צפויה להוצאה בסך של 8,500 ₪ לחודש ועל כן החיסכון הצפוי הינו 4,802 ₪. (בסיכומי התובעים נפלה שגגה שכן הביאו בחשבון גם את גמלת הנכות מצה"ל בסך של 5,778 ₪ אשר המנוחה לא היתה זכאית לה בתקופה זו). 104. סה"כ הפיצוי בגין התקופה שמיום 1.1.2013 ועד ליום 10.7.2027 ובהיוון כפול מסתכם בסכום של 575,235 ₪ נכון ליום 7.6.07. הוצאות קבורה ואבל 105. התובעים תובעים סך כולל של 17,370 ₪ (נומינלי) בגין הוצאות הקמת המצבות, הוצאות כיבוד ב"שבעה", סעודת יום ה-30 והוצאות בגין צווי ירושה. 106. הנתבעת מכירה בהוצאה בסך של 11,500 ₪ בגין עלות הקמת המצבות ודוחה את פריטי הנזק הנוספים לרבות ההוצאות בגין צווי ירושה. 107. באשר לעלות אגרת צווי הירושה - איני מוצא מקום להידרש לשאלה זו מהטעם כי התובעים זכאים להחזר הוצאה זו במסגרת הוצאות המשפט, שכן אין חולק כי תנאי לתשלום הפיצוי לתובעים הינו הוצאת צווי הירושה. 108. מעיון בפסיקת בתי המשפט לרבות בית המשפט העליון מצאתי כי בשנים האחרונות נפסקים לא אחת סכומים העולים על הסכומים שהוצאו בגין עלות הקמת המצבות בלבד ועל כן מצאתי כי יהיה זה נכון לפצות את התובעים בסך כולל של 15,000 ₪ לפי ערכו נכון ליום 4.6.07, וזאת בנוסף לאגרות בגין צווי הירושה. סכום זה התיישב עם הסכומים שנפסקים לאחרונה. נזק לא ממוני 109. אין מחלוקת כי התובעים זכאים לפיצוי בשיעור של 25% מהפיצוי המכסימלי בגין ועבור מותם של כל אחד מהמנוחים. מוסכם על הצדדים כי בגין קיצור תוחלת חיים זכאים התובעים לסכום של 80,865 ₪ לפי ערכו נכון ליום 4.6.07. 110. לדעתי, התובעים זכאים גם לפיצוי בגין "הכאב והסבל" לו היה זכאי המנוח בגין ימי האשפוז שאושפז עד למותו, וזאת בנוסף לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים. ברם, משפיצוי זה לא נתבע ע"י התובעים - אין מקום לפצותם בגינו. נזקי התובעים בתקופה שממועד פציעתו האנושה של המנוח ועד למותו 111. כאמור, המנוח אושפז במחלקת טיפול נמרץ כללי בבית החולים "רמב"ם" כשהוא סובל מחבלות קריטיות בכל גופו. בבית החולים נמצא כי נגרמו לתובע, בין היתר, פגיעה מוחית, ריאתית ובטחול. המנוח הונשם ונזקק לאינטובציה. 112. בתקופה זו שכרו התובעים למשך מספר ימים שירותי עזרה בשכר באמצעות חברת כח אדם, ובגין כך נשאו בהוצאות בסך של 3,562 ₪ וכן נשאו בהוצאות פינוי באמצעות מד"א בסך של 570 ₪. הנתבעת מכירה בהוצאות אלו בלבד. 113. בנוסף תובעים התובעים החזר הוצאות נסיעות יום - יומיות לבית החולים, שיחות טלפון, הוצאות חניה ועוד, וסה"כ 12,750 ₪. התובעים לא צרפו ראיות בעניין זה אולם סביר בעיני כי נגרמו לתובעים הוצאות בפריט זה. 114. לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעים, על דרך של אומדנה, סכום כולל של 7,500 ₪ לפי ערכו הנכון ליום 4.6.07. אובדן השתכרות לאריאלה / עזרת קרובים 115. לטענת אריאלה, היא מנהלת עסק עצמאי של הרצאות, שיעורים ושיווק מוצרים בתחום הרפואה הסינית. כתוצאה מפגיעתו האנושה של המנוח, שהו התובעים לרבות אריאלה, במחיצתו ועל כן האחרונה נאלצה לבטל הרצאות שבסיומן נהגה לשווק מוצרים שונים. 116. שוכנעתי כי אריאלה אכן היתה אמורה להרצות במקומות שונים וכי בתום כל הרצאה נהגה לשווק מוצרים למשתתפים בהרצאה. כפי שהוכח, אריאלה לא קיבלה תמורה בגין ההרצאות עצמן, אולם התאפשר לה על ידי מארגניהן למכור את מוצריה למשתתפים. 117. אריאלה עותרת לפיצוי בסך של 134,040 ₪ בגין הפסקת עבודתה בעסקיה עקב האבל והצורך לסעוד את המנוח. 118. ייאמר כי אריאלה מנהלת ספרים כדין, אולם לא הובאה על ידה כל ראיה באשר להכנסותיה בפועל עובר לתאונה, כמו גם לאחריה, למעט צפי הכנסות שנערך על ידה בלא שנתמך בראיות אובייקטיביות של ממש. 119. ייאמר כי גם אם היה מוכח בפני ההפסד הנטען במלואו- לא היה מקום לפסיקתו שכן בחלקו אינו בר תביעה ובחלקו אינו עומד ביחס ישר לצורך לסעוד את המנוח ולעקרון הקטנת הנזק. 120. יחד עם זאת פטור בלא כלום אי אפשר. סביר בעיני כי שלושת התובעים אכן נאלצו לשבות מעבודתם ולשהות במחיצת המנוח, גם אם יכול והמנוח לא היה מודע להמצאם ליד מיטתו. על כן מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעים בפריט זה פיצוי בסך של 5,000 ₪, לפי ערכו נכון ליום 4.6.07. אובדן שירותי סבתא ולחילופין אובדן שירותי אם 121. אין חולק כי אין חובה שבדין למתן "שירותי סבתא". הרציונאל שעומד מאחורי הלכת אטינגר הינו פסיקת פיצוי בגין אובדן נכס. אובדן הנכס שנדון בפרשת אטינגר, כמו גם בפסיקה שבאה לאחריו, דן באובדן השתכרות שנגרם למנוח. 122. לטענת הנתבעת - משלא מוטלת על המנוחה חובה למתן "שירותי סבתא" - לא עומדת לתובעים עילת תביעה בגין כך. לדעתי, נימוק זה אינו יכול לסייע בידי הנתבעת. 123. לו המנוחה היתה מעניקה "שירותי מטפלת" תמורת שכר, בין לתובעים ובין לצד שלישי - היה מקום להביא הכנסה זו בגדר הכנסות המנוחה עובר לתאונה. אימוץ טענת הנתבעת משמעו - "פטור" מפיצוי בגין אובדן נכס זה, אך ורק מהטעם כי המנוחה לא קיבלה תמורה בגינו, על אף שהשירות שווה כסף, בין למנוחה ובין למקבלי השירות. 124. אין חולק כי לא מוטלת על הורה חובה שבדין "לתמוך" בילדיו מעבר לגיל 21, (בהנחה כי ישרתו בצבא). חרף זאת מצאה הנשיאה כב' השופטת בלהה גלאור מקום לפסוק לתובעים אובדן תמיכת אביהם המנוח עד לגיל 24, וזאת מששוכנעה כי נוכח שכרו של המנוח, ברי, שהיה מסייע לילדיו אף בלימודיהם האקדמיים. ת"א (חיפה) 447/02, עזבון המנוח משה גולובי ז"ל נ' מכבי שירותי בריאות - קופת חולים מכבי (5.12.06) ות"א (חיפה) 394/02, עזבון המנוח אטיאס ז"ל נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, (5.9.06). 125. כך סבר כב' השופט יוסף שפירא בפרשת אשכר. 126. כאמור, המנוח והמנוחה לא עבדו עובר לתאונה. ברם, הוכח כי המנוחה עסקה באופן יום יומי שוטף בטיפול בנכדיה עד הגיעם לגילאי שנתיים - שלוש, ובהמשך סייעה גם כן באופן רציף, קבוע ושוטף, בטיפול בנכדיה בסיום יום לימודיהם בגן ואף בבתי הספר. 127. לטענת התובעים, מותה הפתאומי של המנוחה גרם לליאור לנזק ישיר ומיידי, שכן, בנו שהיה במועד התאונה כבן 8 חודשים טופל עד לאותו יום, באופן יום יומי קבוע ומלא על ידי סבתו המנוחה, וזאת מאז שבה אשתו של ליאור לעבוד בתום חופשת הלידה. 128. סיגל, מורה לחינוך מבוגרים, נשואה ואם לארבעה ילדים, כאשר הצעיר שביניהם נולד לאחר התאונה ביום 16.3.05. לטענת התובעים, המנוחה סייעה לסיגל בגידול שלושת ילדיה הראשונים, והיה בכוונתה לטפל במשותף בנכדה שנולד לאחר התאונה ביחד עם בנו של ליאור, שנולד למעלה משנה קודם להולדת בנה של סיגל. 129. לטענת התובעים, בגין התאונה נאלצו לשנות תוכניותיהם, בין על ידי שכירת שירותי מטפלת בתשלום ובין עקב כך שסיגל נאלצה ליטול חופשה ללא תשלום לתקופה של שנתיים ימים לצורך גידול בנה הצעיר. 130. לאור האמור לעיל, תובעים סיגל וליאור אובדן "שירותי סבתא" ולחילופין אובדן "שירותי אם". 131. נוכח טענות הצדדים, אשר חלקן טרם נדון בפסיקת בית המשפט העליון, הוריתי לצדדים להשלים סיכומיהם בנקודות מסוימות שפורטו בהחלטתי מיום 19.7.07, לרבות בסוגיה זו. כן אפשרתי לנתבעת להגיש מיוזמתי תגובה לתגובת התובעים להחלטתי הנ"ל. 132. הוכח בפניי כי המנוחה העניקה "שירותי סבתא" לילדיהם של ליאור וסיגל ושוכנעתי כי היה בכוונתה לטפל בילדיהם של ליאור וסיגל במשך מספר שנים. 133. לדעתי, עצם יכולתה של המנוחה להעניק שירותי מטפלת הינו בגדר "נכס". אין חולק כי נכס זה אבד בגין התאונה. נשאלת השאלה האם אין לפצות בגין אבדן יכולת זו בשל כך שניתנה ללא תמורה וללא חובה שבדין. לדעתי, שורת השכל הישר והצדק אינה מתיישבת עם שלילת הפיצוי בגין פריט זה. 134. התובעים קיבלו תמורה כספית (ושקט נפשי) בטיפולה של המנוחה בילדיהם ויש להניח כי הטיפול בנכדים גרם למנוחה הנאה רבה - הנאה שנשללה ממנה. כזכור, אובדן טובת ההנאה מגידול ילדיהם שנמנעה מההורים בגין מות ילדם - שימש אחד הנימוקים שהביאו את ביהמ"ש בפרשת ביטון ליחי ז"ל לקבוע כי אין מקום לנכות מהפיצוי את הוצאות הגידול של הילד המנוח. ביהמ"ש סבר כי אינו יכול לפצות את ההורים בגין אובדן טובת הנאה זו ועל כן מצא לנכון "לפצותם" בדרך של אי הקטנת הפיצוי. 135. לדעתי, ניתן להקיש מדרך זו שננקטה על ידי ביהמ"ש העליון גם על הסוגיה שבפנינו. זהו טעם נוסף מדוע יש לפצות בגין "אבדן שירותי סבתא". 136. באשר לטענה בדבר ריחוק הנזק - המנוחה הייתה בגיל 67, קרי גיל העבודה, ועל כן היה על הנתבעת לצפות, במועד אירוע התאונה, את האפשרות כי המנוחה עובדת באופן כזה או אחר. 137. יחד עם זאת, נוכח חריגותו של הפיצוי, בהתחשב בגיל המנוחה ובנסיבות החריגות של הדיון שבפנינו - מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לליאור ולסיגל יחדיו פיצוי גלובאלי בסך של 20,000 ₪ , נכון ליום 7.6.07. סכום זה בצירוף הפיצוי החודשי אינו עולה על תקרת שילוש השכר הממוצע במשק ועל כן חושב בנפרד. סיכום 138. פיצוי בגין השנים האבודות 2,082,149 ₪ קיצור תוחלת חיים 80,865 ₪ נזקי התובעים עד לפטירת המנוח 7,500 ₪ עזרת קרובים 5,000 ₪ אבדן שירותי סבתא (לתובעים 2, 4 בלבד) 20,000 ₪ הוצאות קבועה ומצבה ועוד 15,000 ₪ סה"כ 2,210,514 ₪ 139. אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 2,210,514 ₪ הנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ- 4.6.07, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ, אגרת בימ"ש והוצאות משפט לרבות הוצאות בגין אגרות צווי הירושה. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי. פסק הדין יישלח בדואר רשום לבאי כח בעלי הדין.מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות