מוות בתאונת דרכים - בן 75

זוהי תביעה לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 28/5/02 ושחוק הפלת"ד חל עליה, ובה קיפח המנוח ז"ל את חייו . התובעת מספר 1 הנה אלמנתו של המנוח , התובעים 2,3 הנם בנו ובתו של המנוח , ואילו התובע 4 עזבונו . התביעה הוגשה תחליה על נזקים ממוניים ולא ממוניים, ובמיוחד על הסכום המגיע לעזבון על פי תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 . 4. הפיצויים במות הניזוק נגרם מותו של הניזוק כתוצאה מן התאונה, יהיה סכום הפיצויים לעזבונו עשרים וחמישה אחוזים מן הסכום המקסימלי. וכן על נזקים מיוחדים שנגרמו לתובעים בגין מותו של המנוח . אין מחלוקת בין הצדדים כי המנוח קיפח את חייו באירוע של תאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד. כי לתובעים מגיע פיצוי בגין מותו של המנוח ,ואף במהלך הדיון הודיעו הצדדים כי הסכום המגיע על פי התקנה הנ"ל , בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ כבר שולם לעזבון . נותרה לדיון אם כן המחלוקת בין הצדדים באשר ליתר ראשי הנזק שנתבעו, קרי הפסד פנסיה וקצבת זיקנה לתובעת 1, עזרת מטיבים שונים, וכן נזקי העזבון הכוללים הוצאות קבורה ,מצבה , והוצאות אבלות, ובעיקר התביעה לפיצוי על אובדן שירותי בן זוג. הנתבעים, אינם מכחישים את חבותם לשלם לתובעים את המגיע על פי החוק והתקנות, ואולם חולקים הם על גובה הסכום המגיע, ובחלק מהטענות חולקים על עצם הזכאות לפיצוי . דיון עד לאחרונה , לא הכירה הפסיקה הישראלית בזכותו של בן זוג שנותר בחיים עקב פטירת בו זוגו במעשה עוולה ( או עקב אירוע של תאונת דרכים על פי הפלת"ד ), לתבוע פיצוי על אובדן שירותי בן הזוג שנפטר, ותביעה זו השוותה לתביעתו של מעביד הטוען לאובדן שירותי משרת, שלא הוכרה בשיטת המשפט שלנו . בע"א 153/56 וידר - י"מ פד"י י' עמוד 1246 , קבע בית השפט העליון כי תבעיתו של הבעל מבוססת על סעיף 78 ( לשעבר 55 ) לפקדות הנזיקין , ולפכיך = " תובע הבעל בתורת תלוי באשתו המנוחה ומצבו אינו שונה ממצבם של תלויים אחרים , אם ישנם כאלה . בתביעה זו עילתם של התלויים והבעל בתוכם איננה הנזק שנגרם מחמת איבוד שירותה של האשה , אלא מעשה נזיקין שגרם למותה ואשר בעקבותיו זכאים התלויים להיות מפוצים על כל נזק ממון שסבלו בשל כך , לרבות נזק שנגרם להם (אם נגרם) לרגל הפסקת עבודת האשה בבית, והצורך להעסיק מי שהוא במקומה אחרי מותה . נזק זה הוא נזק אחד מראשי הנזק האפשריים בתביעת התלוים " הלכה זו אושהר גם בפסק הדינן בע"א 187/57 קרפ נ- תדיק פד"י י"ב עמוד 171 . וראה בענין זה גם את קציר,פיצויים בשל נזקי גוף מהדורה רביעית עמוד 829 ואילך . ודוק. הפסיקה עד אז דיברה על זכות התלויים לפיצוי עקב מותה של האשה. ושנית , הפיצוי הוצמד להפסד כספי ממוני בדמות הצורך בהעסקת עוזת עקב מות האם . עם ההתפתחות שחלה בפסיקה וההלכות, ועם ההתקדמות במעמד האשה, והשוייון לו זכתה , בחיים המודרניים בהם הוסרה העננה הפטריארכלית מעל שמי המשפחה , ובפועל שני בני הזוג תורמים בצורה שווה או כמעט שווה לפעילות משק הבית, החלה מסתמנת בפסיקה ההכרה כי גם במות הבעל, למעשה מפסידה האשה את חלקו בעבודות הבית , ובמקביל, החלה להיעלם הדרישה להוכיח הפסד ממוני בצורת שכירת עוזרת בשכר כדי למלא את אשר החסיר הבעל , או האשה במותם, בעבודות הבית. הנה למשל .ע"א 209/65 הסנה חברה ישראלית לביטוח נ- רייף , פד"י כ' עמוד 393 , נקבע " לפי ההשקפה המשפטית המסורתית בתנאי החיים המקובלים במשפחה רגילה , עבודות משק הבית הנעשות ע"י עקרת הבית אינן נחשבות כבנות ערך כספי יחד עם ההכנסה הממשית של הבעל מעבודות חוץ. לפי השקפה זו עבודת הבעל היא לבדה היא המקיימת את המשפחה ומכאן תלותה של האשה והילדים בו . אבל אמיתו של דבר היא שכל עבודה , לרבות עבודת האשה בביתה , היא בת ערך כספי ומאזנת את תקציב המשפחה..... " בפסק דין זה חל חידוש מרענן , באשר לשאלה הראשונה של התלות, האם רק האשה בבעל או גם הבעל באשה , וכב' השופט ברנזון מוסיף ואומר - " התלות איננה איפוא חד סטרית של האשה בבעל . בין אם הבעל עובד בחוץ והאשה מנהלת את משק ביתה או להיפך, או בין אם שניהם עובדים בחוץ ומקיימים את המשפחה בכוחות משותפים , קיימת תלות הדדית ועזרה הדדית . פירוק השותפות הזאת על ידי ניתוק פתיל חייו של אחד השותפים בהכרח שהוא מביא הפסד לשותף הנשאר בחיים. מותו של אחד מבני-הזוג הוא לא רק אבידה אישית, חברתית ונפשית, שלצערי אין מפצים עליה, אלא הפסד כלכלי ממשי, שיש לפצותו". אם כן בענין רייף הנ"ל חלה תזוזה בקביעה כי רק הבעל זכאי לפיצוי על הפסד ממוני בגין אובדן ההכנסות מעבודתה של האשה כולל השווי הכספי המוכח של עבודתה בבית. אולם החלק השני, המחייב הוכחת נזק כספי ממשי , ע"י העסקת עוזרת בשכר שתבצע את העבודות אותן עשתה המנוח קודם למותה , או הבעל קודם למותו, כתנאי לזכייה בפיצוי על ראש נזק זה , נותרה בעינה . בע"א 64/89 - חיים גבאי ו-2 אח' נ' מלכה לוזון ו-5 אח' . פ"ד מח(4), 673 ,עמ' 683-684. אומר כב' השופט מצא את הדברים הבאים - "כשלעצמי, אינני רואה מניעה מן הדין לזכות את המשיבים בפיצוי על אבדן שירותיו של המנוח, כחלק מעילת התלות שלהם. לאמור: אם למשיבה היתה ציפיה סבירה להסתייע בבעלה לצורכי הטיפול בילדים, אם וככל שאבדן שירותיו שינה מבחינה זו את מצבה ומצב ילדיה לרעה, וככל שאבדן זה ניתן להערכה במונחים כספיים, זכאים המשיבים שייפסק להם פיצוי בגינו. " ואולם עם השנים, חלה תזוזה גם בענין השני, שאלת הצורך להוכיח הוצאה ממשית בדמות נזק מיוחד שיש להוכיחו ע"י שכירת עוזרת בשכר והוכחת תשלום שכרה כתנאי לזכיה בפיצוי , . המשפט האנגלי למעשה כל הזמן הכיר בזכותו של בעל לפיצוי בגין אובדן שירותי אשתו ולהפך .הנה: ע"א 64/89 - חיים גבאי ו-2 אח' נ' מלכה לוזון ו-5 אח' . פ"ד מח(4), 673 ,עמ' 683-684. "המשפט האנגלי מעולם לא הטיל ספק בכך, כי אבדן שירותיה של אישה מזכה את בעלה בפיצוי, בגדר עילת התלות. כך נקבע על יסוד הגדרת העילה בחוק המקורי: FATAL ACCIDENTS ACT, 1846 (הידוע בכינויו LORD CAMPBELL'S ACT); וכך נקבע גם על יסוד החוק בגלגוליו היותר חדשים, משנת 1959 ומשנת 1976. לפנים נפסקו אמנם הפיצויים רק בגין הוצאות שנגרמו לבעל עקב הצורך לשכור עוזרת שתבצע את מלאכות משק הבית במקום אשתו (ראה, למשל, את פסק-דינו של השופט SCRUTTON, בשבתו בערכאה הראשונה, בפרשת .BERRY V. HUMM & CO. [1915] 1 K.B 627, AT P. 631). אך לימים נפסק, כי זכותו של הבעל לקבלת הפיצוי אינה מותנית בשכירות שירותיהם של אחרים דווקא. כך, למשל, אם הוא מראה כי בנסיבות העניין היה זה סביר מצדו לצמצם את היקף משרתו, על-מנת למלא את מקום אשתו המנוחה בעשיית מלאכות הבית והטיפול בילדים, יזכה בפיצוי. במקרה כזה, הפסד השכר הנגרם לו עקב צמצום משרתו יבטא את גובה הנזק שנגרם לו בשל אבדן שירותי אשתו, שעליו יש לפצותו (ראה: PERRY & AN., [1977] 2 ALL ER 529 .MEHMET V, וכן סיכום ההלכה: ,LAWS OF ENGLAND, 4TH ED., VOL. 34 HALSBURY'S .(PARAS. 94-95 ושואל כב' השופט מצא בע"א 64/89 - הנ"ל : " כלום הזכות העומדת לבעל, עם אבדן שירותי אשתו, עשויה לעמוד גם לאישה עם אבדן שירותי בעלה? " ומשיב "לדידי, אין שמץ של ספק שהתשובה לשאלה זו היא בחיוב. בעיני הדין האמריקאי מקובלת גישה זו, בזמננו, כמובנת מאליה ונטייתו, ככלל, היא לפצות אישה על כל נזק שמות בעלה הסב לה הניתן להערכה כספית, לרבות שירותיו " "בהתייחסו, בפסק-דין זה, לפרשנות המושג "שירותים" (SERVICES) - שאבדנם מהווה חלק מהפסד התמיכה (LOSS OF SUPPORT) עליו זכאית האלמנה לפיצוי - אומר השופט BRENNAN (בעמ' 815): "SUCH SERVICES INCLUDE, FOR EXAMPLE, THE NURTURE, TRAINING, EDUCATION, AND GUIDANCE THAT A CHILD WOULD HAVE RECEIVED HAD NOT THE PARENT BEEN WRONGFULLY KILLED. SERVICES THE DECEDENT PERFORMED AT HOME OR FOR HIS SPOUSE ARE ALSO COMPENSABLE". דין זה כוחו יפה לחול אף אצלנו. ההבחנה בין "תפקידי" בני הזוג, שנהוג לכנותם "מסורתיים", הפכה, זה מכבר, לנחלת העבר. דברי כב' השופט מצא בענין גבאי הנ"ל . הנה אם כן ההתפתחות בהלכה ובפסיקה הביאה למצב כיום שבו = א- כמו שלאשה יש זכות לתבוע את אובדן שירותי הבעל יש לבעל זכות לתבוע את אובדן שירותי האשה. ב- הזכות אינה תלויה בהוכחה ממש של נזק כספי בדמות שכירתה של עוזרת בשכר ותשלום שכרה, ודי בכך שניתן יהיה לכמת את אובדן שירותי האשה או הבעל בערכים כספיים . ". כבר ציינתי שאינני רואה מניעה לפסוק פיצוי על אבדן שירותים של בן-זוג, במסגרת עילת התלות, גם כשבן הזוג הנותר אינו שוכר שירותים חלופיים בתשלום ממון. הפסד התמיכה הכספית, שבגינו קמה לתלויים עילה לפיצויים, ראוי וניתן להתפרש ככולל, לא רק הפסד ממון ישיר, אלא גם הפסד הניתן להערכה שיפוטית, ולפיצוי, במונחים כספיים. כך ממש נתפרש המושג "הפסד ממון" ("LOSS PECUNIARY"), בהקשר לזכות לפיצוי על אבדן שירותים כחלק מעילת התלות, בפסק-דין ישן של בית המשפט העליון בארצות הברית, בפרשת MICHIGAN CENTRAL RAILROAD (COMPANY V. VREELAND, 33 S.CT. 192 (1912 (בעמ' 196):" הפסיקה החדשה אם כן הכירה בזכות התביעה של בן זוג עקב אובדן חלקו בהכנסתו של בן הזוג שנפטר כולל אובדן שירותים , גם ללא צורך בהוכחת הוצאה ממשית על שכירת עוזרת. פסק הדין בענין גבאי , חוזק בפסק דין יותר מאוחר , כוונתי לפסק הדין בע"א 1503/94 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ - עזבון המנוח ברוך ברמן ואח' , תקדין עליון לשנת 96 כרך 2 עמוד 796 "בענייננו, עסוק היה המנוח בעבודתו במספר מקומות בכל רחבי הארץ משך ששת ימי השבוע. לצורך זה נזקק לנסוע ממקום מגוריו באלון שבות שבגוש עציון למקומות שונים, כולל לאוניברסיטת בר-אילן. קשה להלום שנותר בידו זמן לסייע ולעזור במשק הבית עזרה רבה. לכך יש להוסיף, שבית המשפט נמנע מלנכות את ידת המנוח בהכנסתה של האלמנה כפי שזו היתה ערב התאונה, בשל כך שעקב מות המנוח נדרשה האלמנה להקדיש לעבודות הבית ולטיפול בילדים מעבר למה שהשקיעה קודם פטירת המנוח. בנסיבות אלה, קביעת הפסד חודשי בסכום של 2,000 ש"ח בגין אבדן עזרת המנוח בעבודות הבית וטיפול בילדים, באין כל ראיות של ממש על הפסד הממון שנגרם לתלויים עקב כך, הינה מוגזמת. ניתן להניח, שנזק ממון כלשהו נגרם להם. אך הערכה, אפילו נדיבה למשיבות, מצדיקה פסיקת סכום חודשי של 750 ש"ח לכל היותר. " דברי כב' השופט אור בענין ברמן הנ"ל . פסק הדין בענין ברמן יוצא כבר מתוך ההנחה , כי מגיע לתלויי המנוח ברוך ברמן, כולל אלמנתו ,פיצוי על אובדן שירותיו , ואף ללא צורך להוכיח הוצאה ממשית בפועל, ובתנאי שניתן לכמת בכסף את אותם שירותים שאבדו. כב' השופט אור קבע סכום של 750 ₪ בשים לב לעובדה כי המנוח ברמן עבד כל הזמן מחוץ לבית והקדיש מעט זמן לבני המשפחה והטיפול בהם . מכאן שניתן לסכם ולומר היום כי העילה בנזיקין של אובדן שירותי בן זוג, הנה עילה המוכרת בפסיקה הישרלאית , והיא כבר נחלתם של בן זוג שאשתו נפרטה ושל בת זוג שבעלה נפטר, ואין הבדל ביניהם בענין זה , וגם אין צורך להוכיח הוצאה של ממש כדי לזכות בפיצוי ודי שניתן לכמת בכסף את התמיכה שאבדה . ומן הכלל אל הפרט . תביעת התובעת 1 לאובדן שירותי בן זוג המנוח דניאל בכר היה בן 75 במותו . לא עבד מחוץ לבית והקדיש את כל מרצו שנותר לו , לעניני הבית והתובעת 1 . התובעים טוענים כי המנוח היה בריא לחלוטין, במצב גופני טוב ואף צעד כל בוקר, והעובדה היא כי הוא נפגע במרחק של 8 קילומטר מהבית . על העזרה אותה הגיש המנוח לתובעת 1, עמד התובע 3 בתצהירו ,סעיפים11-13 . בהם מציין התובע 3 כי אמו התובעת 1 עברה טרם התאונה אירוע מוחי , והמנוח היה זה הוא אשר סייע בידה, ביצע את עבודות משק הבית השונות, כולל נקיון, קניות , בישול, טיפול בתובעת 1 וסייע לה בכל צרכיה . התובע גם מציין כי אביו היה מלווה את אמו לטיפולים רפאויים. היה נוסע עמה בתחבורהציבורית וסעד את התובעת 1. התובע אף טוען כי עבודות משק הבית בוצעו ע"י המנוח ללא כל עזרה חיצונית, כי המנוח לא היה מוכן לקבל עזרה חיצונית , והוא לבדו עשה את העבודות. תצהיר זה מטרתו להוכיח שני דברים :, גם כי המנוח היה אדם פעיל, בריא, וביצע את עבודות משק הבית לבדו , ללא עזרה מבחוץ, ושנית כי הוא שירת את התובעת 2 שהיתה חולנית , בכל דבר בחייה , הוא בגפו . וכי במותו איבדה התובעת 2 את שירותיו הרבים. התובע 2 נחקר על תצהירו , גרסתו בענין מצב בריאותו של אביו המנוח לא נסתרה,ונותר לי כראיה על כושרו של המנוח לעשות את העבודה בבית ובאיזה היקף, רק תצהירו של התובע 3 כשהוא מסויג במבחני השכל הישר, ונסיון החיים, כמה יכול היה לעשות איש בא בימים בגיל 75 , ועד איזה גיל . אני מקבל את גרסת התביעה לפיה המנוח הוא אשר תמך בתובעת 1 , הוא אשר סייע לה במצוקתה, עשה את עבודות משק הבית, ניקה, קנה ,בישל, ודאג למחסורה של אשתו . העובדה כי אין בידי התובעים להראות הוצאות מוכחות בקבלות על עזרת אחר בשכר, מוכיחה את הטענה כי המנוח הוא אשר תמך בתובעת 2 . מטבע הדברים, עזרה הניתנת מהתובעים 2,3 לאמם, שעה שהם לא גרים עמה, ושניהם עסוקים, כל אחד בעיסוקיו, אינה יכולה להיחשב תמיכה מלאה, המאיינת את שירותיו של המנוח בתובעת 2. מן הסתם ביקורים כהנה וכהנה אצל ההורים, וביצוע מטלה זו או אחרת במהלך שבת, חג או סתם יום חול, שלא באופן קבוע, איננה שירות הניתן ע"י הבן או הבת במקום שירותי הבעל, הנמצא כל הזמן עם האשה. לפיכך מקובלת עלי טענת התובעים כי המנוח הוא אשר החזיק את משק הבית שלו ושל התובעת 2 , ובמותו איבדה זו את שירותי בעלה . הנתבעים מלינים על כך שהתובעת עצמה שהיתה זקוקה לשירותי המנוח לא באה להעיד. אין בכך כל פסול. תובע רשאי להוכיח את תביעתו ע"י ראיות , בין אם אלו כוללות עדותו שלו ובין אם לאו. גם הנימוק של התובע 3 כי אמו חולה ולא יכלה לתת תצהיר ולהגיע לבית המשפט להיחקר עליו, נשמע סביר. משך מתן השירות ע"י המנוח . בסיכומיו טען בא כוח התובעים כי תוחלת החיים בשנת 2002 , השנה בה נפטר המנוח עמדה על 10 שנות תוחלת חיים מעבר לגיל 75 בו היה המנוח . עיון בלוחות הסטטיסטיים של הלשכה המרכזית לסטייסטקה , מראה כי בשנת 2002 עמדה תוחלת החיים של זכרים יהודים על 77.9 שנים .זהו ממוצע צפוי . במקביל מאחר והמנוח היה כבר בן 75 , והרושם המתקבל מתצהירו של התובע 3 כי המנוח היה פעלתן, בריא , הלך יום יום, וקיים את משק הבית עם אשתו החולה, סביר להכיר בתוחלת חיים ותוחלת תמיכה ומתן שירות ,של 5 שנים מיום מותו של המנוח . על פי תיאור מצבה הרפואי של התובעת 1, ובהעד רנתונים מדויקים אחרים, סבור אני כי היתה זקוקה לעזרה ושירות , לה בלבד ללא ההשקעה במשק הבית שהיתה נעשית ממילא ,בשים לב למצבה, 7 שעות שבועיות . אין צריך לומר כי עם הזמן הולכת ופוחתת יכולתו של המנוח להמשיך ולפעול באותה מידה של מרץ , ועם הזמן הולכת ועולה מידת הצורך שהוא עצמו יהיה זקוק לסיוע וסיעוד . העובדה כי במותו נחסך מהתובעת המאמץ אותו היא היתה משקיעה במשק הבית על המנוח עצמו, איני לוקח בחשבון , שכן על פי הראיות שבפני היא היתה והנה חולנית, ואין זה סביר שאשה בגיל 72 ויותר תשקיע במשק הבית, ותשרת את המנוח בצורה משמעותית. לפי כך אני קובע כי מגיע לתובעת 1 פיצוי של 30 שעות עזרה לחודש לפי 35 ₪ בממוצע לשעה . 5 שנים ( עבר ועתיד ) X12 חודשים X 30 שעות X 35 ₪ = 63875 ₪ ( אי הוספת הצמדה על נזקי העבר מתקזז כנגד אי ביצוע היוון על נזקי העתיד ) . התובעת 1 תבעה גם בגין אובדן קצבת זיקנה , נזק שנגרם לה בעקבות מותו של המנוח . ידוע הוא כי הגמלה המשולמת כקצבת זיקנה ,לבן זוג שבן זוגו איננו, הנה יותר ממחצית סכום הקיצבה המשולמת לשני בני זוג. כמו כן מונחת בפני חוות הדעת של האקטואר שי ספיר, ועל פיה קצבת הזיקנה המשולמת עתה לתובעת 1 , הנה יותר ממחצית הקצבה ששולמה למנוח , בחייו. ואם אצא מתוך הנחה כי חלקה של התובעת בקצבת היזקנה של המנוח , על פי שיטת הידות הנה 2/3 הקצבה, ועל פי חוות הדעת של ספיר, התובעת 1 מקבלת כיום קצבת זיקנה בשיערו של 2/3 הקצבה, כך שלמעשה אין לה כל הפסד בראש הנזק של אובדן חלקי של קצבת זיקנה . אני דוחה את התביעה בראש הנזק של אובדן קיצבת זיקנה . אובדן חלקה של האלמנה בזכויות הפנסיה על פי חוות הדעת של ספיר, המהווה ראיה מטעם הנתבעים, ובאין ראיה אחרת מצד התובעים, אני קובע כי הפסדה של התובעת 1 בגין אובדן פנסיה של המנוח, הנו 8237 ₪ , נכון ליום 4/12/02. אני פוסק לתובעת 1 את הסכום של 8237 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום מתן חוות הדעת 4/12/02 ועד התשלום המלא בפועל . הוצאות נוספות. התובעים טוענים כי עקב הפטירה , והעובדה כי התובעת 1 גרה בקומה נמוכה בבנין, הדבר חייבם, עקב בדידותה של התובעת 1 להתקין סורגים, ודלת פלדלת, בעלות של 6136 ₪ . עם כל הכבוד איני רואה את הקשר בין מותו של המנוח והצורך בהתקנת סורגים ואמצעי הגנה נוספים. בגילם של המנוח והתובעת 1 , סביר להניח כי גם בחייו של המנוח היו בניו חייבים לדאוד למיגון הבית ,. אותו הדין בעין התחברות למוקד שמירה , ואיני רואה מקום לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק זה . לגבי תביעתם של התובעים 2,3 , לא הוכח בפני שהם משקיעים בעזרה לתובעת 2 מעבר למה שניתן לצפות מבנים אל אמם, ואילו הייתי פוסק להם פיצוי נוסף היתה נוצרת כפילות במתן עזרה. הרי אותו פרק זמן שקבעתי כי המנוח היה מקדיש לתובעת, הנו אותו זמן, בין אם היה נעשה ע"י המנוח עצמו או ע"י מי מבניו, התובעים 2,3 . תביעתה של התובעת לאובדן שירותי בן זוג, הנה במסגרת תלותה במנוח, ולא במסגרת היותה יורשת . על כן אין זכותה זו תלויה בעובדה שהיא יורשת על פי צו הירושה אם לאו. מאידך, מי שאינו ולא היה תלוי במנוח אינו זכאי לפסיקת פיצוי בראש הנזק של אובדן שירותים. הוצאות לוויה קבורה ואבל ער אני לאמור בסעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי . יחד עם זאת ישנן הוצאות שאינן מכוסות ע"י הביטוח הלאומי, .אני מעריך סכומים אלו במקרה זה שלפני בסכום של 10000 ₪ . לפיכך אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת מספר 1 את הסכומים שלהלן : אובדן שירותי בן זוג 63875 ₪ בערכם נכון ליום פסק הדין אובדן זכויות פנסיה 8237 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום /12/02 כמו כן אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים 2,3 שהם עזבונו של המנוח על פי צו הירושה , את הסכום 10000 ₪ בערכם ביום מתן פסק הדין יתר התביעות של התובעים נדחות. מן הסכומים הנ"ל יש לנכות את הסכום אותו קיבלה התובעת 1 מהביטוח הלאומי בגין מענק פטירה בסך של 6983 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום 30/11/02 ועד היום . לסכום נטו יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13 % , מע"מ על שכר הטרחה , ואגרת משפט ששולמה עם הגשת ההליך .מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות