מוות בתאונת דרכים - בן 83

מבוא בפניי תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 5.10.04 ונפטר ביום 5.11.04. התביעה היא בגין תלות התובעת במנוח, הן בפרנסתה והן בשירותי בעל שסופקו לה על ידו, וכן תביעת עזבון. התובעת ילידת 24.7.25 (ראה ת/1) (להלן - התובעת או התלויה) והמנוח, יליד 16.2.1921, היה בן 83 ו-8 חודשים במועד פטירתו. על פי צו הירושה שצורף לכתב התביעה, התובעת היא היורשת היחידה. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות (ראה הודעה של הנתבעת מיום 2.3.06, כי היא חוזרת בה מכפירתה בחבות וכן החלטת בית המשפט מיום 24.4.06, המתייחסת להודאה בחבות של הנתבעת, כאמור בהודעה לעיל). המחלוקת היא בשאלת גובה הנזק ומתמקדת בגובה הכנסות המנוח והתובעת וכן ברכיב שרותי בן זוג והמעבר של התובעת לבית אבות. ביום 22.11.07, נשמעו הראיות בתיק, ולאחר שמיעת הראיות הוגשו סיכומים בכתב ע"י הצדדים. בפרשת התביעה, העידו שני עדים שהכירו את המנוח: מר הרשקוביץ ומר הרוש מישל, וכן מר חיים אנגלשטיין (בנם של המנוח והתובעת). בפרשת ההגנה לא נשמעו עדים, והנתבעת חזרה בה מהבקשה להזמנת עדים שהוגשה על ידה בטרם הדיון (פרו' 22.11.07 עמ' 14). צודקת הנתבעת, כי בסיכומי התובעת בחלק של תביעת העזבון לא צויין רכיב אובדן השתכרות בשנים האבודות אף שהיה על התובעת לעשות כן. עם זאת, איני מקבל את טענת הנתבעת להרחבת חזית מצד התובעת לגבי רכיב הפיצוי בגין השנים האבודות בתביעת העזבון. אומנם, בסעיף 20 לסיכומים שהוגשו מטעם התובעת, לא צויין רכיב אובדן השתכרות בשנים האבודות והתובעת התייחסה לרכיב זה רק בסיכומי התשובה. אולם, בכתב התביעה (סעיף 17) נטען, כי עקב מותו של המנוח בתאונה זכאית התובעת כיורשת בלעדית של העזבון לפיצוי בגין אובדן הפנסיות של המנוח וכן בגין אובדן כל הכנסה שהיא. כלומר, במסגרת כתב התביעה, צוין רכיב הפסד ההשתכרות בשנים האבודות כחלק מתביעת העיזבון. בנוסף, סוגיית הכנסות בני הזוג היוותה חלק ניכר מהמחלוקת בתיק ולנתבעת לא נגרם כל נזק ראייתי במהלך שמיעת הראיות לגבי רכיב זה ובכלל. בהתחשב באמור לעיל, ואף שהטענה בדבר אובדן הכנסה בשנים האבודות בתביעת העזבון לא נטענה בסיכומים שהוגשו מטעם התובעת, איני סבור שיש להשתיק את התובעת מלטעון טענה זו. לפי ההלכה הפסוקה, לצורך חישוב הפיצוי לו זכאית התובעת, נחשב תחילה את תביעת העזבון, ולאחר מכן את תביעת התלויים, ובהמשך נבצע את הקיזוז המתאים בין תביעת העיזבון לבין תביעת התלויים, למניעת פיצוי כפל, במתחם החפיפה בין התביעות השונות. בע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל ואח' (להלן - פסק דין כרכבי) נקבע לעניין דרך החישוב: "סיכום אופן חישוב הפיצוי א. תביעת התלויים 18. בשלב ראשון, יש לזהות את הקופה המשותפת של המשפחה (בין אם היא מורכבת מהכנסת המנוח לבדה ובין אם היא כוללת את הכנסת בן הזוג או בת הזוג). בשלב שני, יש לברר את מספר הידות בהתאם למספר בני המשפחה התלויים בכל אחת מתקופות החיים (משפחה "דינאמית") בתוספת יד המנוח ויד משק הבית. בשלב שלישי, מחלצים את שוויה של כל יד באמצעות חלוקת הקופה המשותפת במספר הידות שהתקבל. בשלב רביעי, מפחיתים מהכנסתו של המנוח את יד הקיום. היתרה המתקבלת מבטאת את הפיצוי לתלויים בגין הפסדי התלות מההכנסה של המנוח, ולכך עשויים להתווסף, במקרים המתאימים, פיצויים בגין הפסדי ממון נוספים, דוגמת אובדן שירותי בן-זוג והורה. זו - תביעת התלויים. זוהי דרך החישוב "המסורתית" ונכונותה נבחנה היום גם בהשוואה לשימוש בנתיב הרעיוני המלא. ב. תביעת העיזבון 19. בשלב ראשון, יש לזהות את הקופה המשותפת של המשפחה. בשלב שני, יש לברר את מספר הידות בהתאם למספר בני המשפחה הנתמכים בתוספת יד המנוח, יד משק הבית ו"יד החיסכון" - כאשר גם הפעם המשפחה היא "דינאמית". בשלב שלישי, מחלצים את שוויה של כל יד באמצעות חלוקת הקופה המשותפת במספר הידות שהתקבל. בשלב רביעי, מפחיתים מהכנסתו של המנוח יד אחת - היא יד הקיום (נגיסתו של המנוח בקופה המשותפת - לצורכי קיומו). היתרה המתקבלת מבטאת את הפיצוי בגין אובדן ההשתכרות של המנוח "בשנים האבודות" (מכלול הכנסתו בניכוי הוצאות הקיום). לפיצוי זה עשויים להתווסף, במקרים המתאימים, פיצויים בגין ראשי נזק נוספים, דוגמת נזקי ממון, כאב וסבל והוצאות שירותי קבורה ולוויה. זו - תביעת העיזבון." בע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' אורנית צרור נקבע לענין החפיפה בין תביעת העזבון לתביעת התלויים: "על כן, למשל, אם תביעת העיזבון גבוהה יותר, אך בתביעת התלויים נפסק פיצוי עבור אבדן שירותים - עמדתי היא כי אין לנכות פיצוי זה מתביעת העיזבון. "מרכיב זה של אובדן שירותים אינו יכול להיות מובא בחשבון בתביעת הניזוק, שכן זו מקנה זכאות לניזוק על נזקיו שלו ולא זכאות לתלויים על נזקיהם" (גלעד, במאמרו הנ"ל, בעמ' 90-89). במלים אחרות: העובדה שהתלויים קיבלו לידיהם פיצוי עבור אובדן שירותים אינה משפיעה על ההפסד של העיזבון (קרי: של המנוח). אין, לפיכך, לנכותה, וממילא, בנסיבות אלה, אמת המידה של "הגבוה מבין השניים" אינה הולמת. ..... ואולם, עומדים אנו על הקביעה כי מתביעת העיזבון - כעניין שבעיקרון - אין לנכות פיצויים הנפסקים לתלויים בגין ראשי נזק שאינם הפסדי תמיכה, כגון אובדן שירותים. 16. יחד עם זאת - וכאן באים אנו אל לב-ליבה של הסוגיה ככל שהיא נוגעת לעובדות התיק שבפנינו - בכל הנוגע ליחס שבין הפיצוי עבור הפסדי תמיכה (בתביעת התלויים) לבין הפיצוי בגין הפסדי השתכרות (בתביעת העיזבון), כבר נפסק כי יש לקבוע מנגנון של ניכוי או קיזוז, המתחייב ממהותו המיוחדת של העניין. הפיצוי בגין הפסד השתכרות "בשנים האבודות" מקפל בתוכו פיצויי-תמיכה. זהו פיצוי לעיזבון, קרי: לניזוק, אך יש בו מרכיב של תמיכה. הוא כולל תמיכה + חיסכון. מכאן הצורך להבטיח, שמרכיב התמיכה לא ייפסק פעמיים - פעם בתביעת העיזבון ופעם בתביעת התלויים. לעניין זה, אין נפקא מינה איזו תביעה מוגשת קודם, וככל שהן מוגשות יחד - איזו תביעה גבוהה יותר. לעניין זה גם אין נפקא מינה האם ישנה זהות בין היורשים לבין התלויים, אם לאו. כך או כך, ככל שמדובר בפיצוי לעיזבון בגין הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות", יש להישמר מפני פיצוי כפול בעקבות תביעתם הנפרדת של התלויים בגין הפסדי התמיכה בהם." לגבי ראשי נזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה בין תביעת התלויים ותביעת העזבון - נפסק כי אלה יפסקו לתלויים ולעזבון לפי הענין ומבלי קשר לשאלה המקרית איזו תביעה גבוהה יותר. לענין זה ראה ע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל נ' אסדי רזקאללה בפיסקה 16: ". עניין שני הוא דינם של ראשי-הנזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה בין שתי התביעות - ראשי נזק המתייחדים לכל אחת מהן, מי לתביעת העיזבון ומי לתביעת התלויים. כך, למשל, בתביעת התלויים עשוי להיפסק פיצוי בגין ראש הנזק של אובדן שירותים, ובתביעת העיזבון עשויים להיפסק פיצויים בגין כאב וסבל וראשי-נזק נוספים. לגבי ראשי נזק אלה הייתה קיימת עד כה הבחנה בין מקרה שבו תביעת העיזבון גבוהה יותר לבין מקרה שבו תביעת התלויים גבוהה יותר. כאמור, אין מקום להבחנה הזו ומן הראוי להחיל דין אחד, קוהרנטי, שלפיו ראשי נזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה לא "ינוכו" ולא "יקוזזו", אלא ייפסקו לתלויים ולעיזבון, לפי העניין ומבלי קשר לשאלה (המקרית) איזו תביעה גבוהה יותר. ודוק: לא בשינוי של עקרון הניכוי אנו עוסקים. עקרון זה מלווה אותנו משכבר הימים, והוא עומד במלוא תוקפו גם היום. כל שאמרנו הוא שיש לתקן את המישגה שנפל ביישומו של העקרון החשוב הזה, בהקשר של תביעות מקבילות שנובעות מעילה אחת, ובמקום שבו מדובר בראשי נזק המצויים מחוץ למתחם החפיפה שבין התביעות." הימנעות התובעת ממתן עדות צודקת הנתבעת, כי היה ראוי שהתובעת תעיד במסגרת תיק זה. מר חיים אנגלשטיין התייחס בתצהירו לכך שאמו אישה חולנית וחלשה ביותר והעיד בבית המשפט שהתובעת לא העידה במשפט מאחר והיא הביעה הסתייגות ממתן עדות, וכי העיסוק בפטירת המנוח גרם לה לפגיעה בריאותית ופסיכולוגית. לטענת מר חיים אנגלשטיין, הוא חשש לבריאותה, ולכן היא לא הגיעה למתן עדות. אין בכך לאיין את טענת הנתבעת, כי היה מקום לכך שהתובעת תעיד במשפט. יצויין, כי לא הוגשה מטעם התובעת חוות דעת רפואית לגבי אי התייצבותה למתן עדות. לגבי הכנסות בני הזוג - הנתונים לגבי הכנסות התובעת והמנוח עולים, רובם ככולם, מן המסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט ובעניין זה איני סבור שעדות התובעת הייתה משנה בצורה משמעותית. לגבי מצבה הרפואי והתפקודי של התובעת לפני ולאחר פטירת המנוח - בהעדר חוות דעת רפואית באשר למצבה הבריאותי של התובעת לפני ואחרי הפטירה, מצב הדברים שהתובעת לא התייצבה למתן עדות נזקף לחובתה בכל הנוגע להוכחת השינוי במצבה הבריאותי בעקבות פטירת המנוח והיקף הרכיב של אובדן שירותי בן-זוג. הנתונים הרלוונטיים לבסיס החישוב בשלב ראשון, יש לזהות את הקופה המשותפת של הכנסות המשפחה בטרם התאונה וכן את השינוי בהכנסות לאחר מועד התאונה. הכנסות המנוח פנסיה ממקום עבודה המנוח היה עובד מדינה בעברו, וקיבל פנסיה ממקום העבודה. מר חיים אנגלשטיין צירף כנספח ה' לתצהירו טופס 106 של ריכוז משכורת לשנת המס 2004 של המנוח, בו מפורט כי המנוח קיבל קצבה מלאה שנתית בסך של 60,655 ₪, כשבמסגרת פירוט המשנה נרשם כי קיים חלק של קצבה רגילה חייבת במס וחלק שהוא פטור בגין קצבה לא מהוונת. לפיכך, לטענת התובעת קיבל המנוח פנסיה חודשית ממקום העבודה בטרם פטירתו בסך של 5,055 ₪. מנגד טוענת הנתבעת, כי על פי המסמכים שצורפו כנספח ו' לתחשיב נזק מטעם התובעת עולה שהתובעת זכאית לקצבה ממקום העבודה של המנוח בשיעור של 60% מהגימלה שהייתה מגיעה למנוח אלמלא נפטר, וזאת החל מיום 1.12.04. מעיון בטופס 106 של התובעת משנת 2004, עולה שקיבלה ממקום העבודה של המנוח קצבת שארים לחודש דצמבר 2004 בסך של 2,743 ₪. מאחר ומדובר בסך של 60% מהגימלה שהייתה מגיעה למנוח אלמלא נפטר, הרי לפי חישוב אריתמטי, הגימלה החודשית של המנוח בטרם פטירתו ממקום העבודה הייתה בסך של 4,572 ₪. לאחר ששקלתי טענות הצדדים, איני מקבל את טענת התובעת לגבי גובה הגימלה החודשית של המנוח ממקום העבודה כמפורט בסעיף 6 לתצהירו של מר חיים אנגלשטיין מאחר והמנוח נפטר בתחילת חודש נובמבר 2004 ולא ברור כיצד השפיע הנתון של פטירת המנוח על הפנסיה השנתית שקיבל בשנת 2004, האם למשל קיבל פנסיה ממקום העבודה בחודשים נובמבר ודצמבר 2004 ו/או תשלומים אחרים הקשורים לפטירתו במהלך אותה שנה. לאור האמור לעיל, אני סבור כי הפנסיה החודשית של המנוח ממקום עבודתו (לפני פטירתו) עמדה על סך של 4,572 ₪. לפי טופס 106 של המנוח לשנת 2004 לא נוכה למנוח מהפנסיה השנתית תשלום למס הכנסה ולפיכך אין מקום לניכוי מס. קצבה שקיבל המנוח כנכה רדיפות הנאצים וקצבת זקנה מביטוח לאומי המנוח קיבל קצבה כנכה רדיפות הנאצים בסך של 1,745 ₪ לחודש (נספח ו' לתצהיר חיים אנגלשטיין), וכן קיבל קצבת זקנה חודשית בסך של 1,313 ₪ מביטוח לאומי. בסוגיית הקצבה של נכי רדיפות הנאצים, מנספח ו' עצמו לא ניתן ללמוד על סוג הקצבה, אם כי ניתן ללמוד שהמנוח קיבל קצבה חודשית בסכום של 1,745 ₪ לחודש. מר חיים אנגלשטיין העיד בבית המשפט, כי גם אימו קיבלה קצבה הקשורה לרדיפות הנאצים בסך של כ-2,000 ₪, וכי היא ממשיכה לקבל קצבה זו גם לאחר פטירת המנוח. נוכח נספח י"ח לתצהירו של מר חיים אנגלשטיין, דין וחשבון על ההכנסות בארץ בשנת המס 2003, ממנו עולה כי המנוח והתובעת הצהירו על הכנסות מקצבאות נכות לנרדפי הנאצים בסך כולל של 43,710 ₪, אני מקבל את טענת התובעת, כי המנוח קיבל קצבה החודשית בסך של 1,745 ₪ בגין היותו נכה מרדיפות הנאצים. בסוגיית קצבת הזקנה מביטוח לאומי, איני מקבל את טענות הנתבעת כי על פי ההלכה הפסוקה (ע"א 326/81 אסתר אבודרהם נ' מלון הילטון תל אביב בע"מ, פ"ד לח (1), 745, 747), עם מותו של המנוח, חדלה זכותו לקבל קצבת זקנה, והאלמנה אינה זכאית לפיצוי בגין אובדן קצבת הזקנה של המנוח. בפסק דין אבודרהם, דובר על מצב שקצבת השארים הייתה גדולה מקצבת הזקנה, ולכן נפסק כי האלמנה אינה זכאית הן לקצבת הזקנה (כפיצוי מהמזיק), והן לקצבת השארים (מהביטוח הלאומי). בענייננו, יש מקום לחשב את קצבת הזקנה של המנוח כחלק מהכנסתו בטרם הפטירה, ובמקביל לנכות את קצבת השארים שהחלה התובעת, האלמנה, לקבל בעקבות פטירת המנוח, החל מחודש דצמבר 2004, בסך של 802 ₪ כל חודש. צודקת הנתבעת, כי נספח ז' לתצהירו של מר חיים אנגלשטיין מתייחס לקצבת זקנה שמקבלת התובעת בסך של 1,284 ₪ בטרם פטירת המנוח ולאחריה, ובסיכומים מטעם התובעת, מייחסים את נספח ז' לתצהיר חיים אנגלשטיין, כאילו מדובר בקצבת זקנה של המנוח, שעה שמהמסמך עולה שמדובר בקצבת הזקנה של התובעת. עם זאת, ניתן ללמוד על היקף קצבת הזקנה שקיבל המנוח מביטוח לאומי, מהדין וחשבון על הכנסות בארץ בשנת המס 2003 (חלק מנספח י"ח לתצהירו של מר חיים אנגלשטיין), שם דיווחו התובעת והמנוח על סך שנתי כולל של קצבאות זקנה מביטוח לאומי, בסך של 31,164 ₪. בהתחשב בכך שהתובעת קיבלה קצבה חודשית בסך של 1,284 ₪, ובחישוב שנתי סך של 15,408 ₪, עולה איפוא, שהמנוח קיבל קצבת זקנה מביטוח לאומי בסך כולל לשנת 2003 בסך של 15,756 ₪ ובחלוקה ל-12, קצבה חודשית בסך של 1,313 ₪. עיסוקו של המנוח בהשכרת דירות וחנויות מר חיים אנגלשטיין העיד בתצהירו, כי למנוח ולתובעת היו חמש דירות ושתי חנויות, כאשר המנוח הוא שהתעסק בהשכרת הנכסים, לרבות איתור שוכרים, חתימה על חוזים, גביית דמי שכירות וטיפול בבעיות שנוצרו מול השוכרים. בסעיף 14 לתצהירו, העיד מר חיים אנגלשטיין כי התובעת וילדיה נאלצו למכור את הדירות והחנויות כיוון שלאחר פטירת המנוח לא היה מי שיטפל בהשכרתן. מר חיים אנגלשטיין צירף כנספח י"ב לתצהירו את העמוד הראשון מכל אחד מהסכמי המכר של ארבע דירות (שלוש מהן בחדרה ואחת בפתח תקווה), וכן העמוד הראשון של הסכם מכר של חנות בחדרה. הסכמי המכר הם מתאריכים 13.3.05, 15.5.05, 2.6.05, 22.6.05, 9.11.06, כאשר בעלת הנכסים (למעט אחד) היא התובעת. בעדותו בבית המשפט, העיד מר חיים אנגלשטיין כי אביו הוא שטיפל באופן בלעדי בהשכרת הדירות, וכי לאחר פטירתו, הם ביקשו מהדיירים לעזוב ומכרו את הנכסים (פרוטוקול 22.11.07, עמ' 10). עוד העיד מר חיים אנגלשטיין, כי הכספים הושקעו במסלול סולידי (פרו' 22.11.07 עמ' 8). בסוגיה זו של פעילותו של המנוח בהשכרת הדירות ומצב בריאותו, העידו שני עדים נוספים, מר הרשקוביץ ומר הרוש מישל. מר הרוש מישל הוא מתווך ולפי עדותו, שוחח עם המנוח הרבה פעמים, לגבי מצב הנכסים. לפי עדותו, הוא הכיר חלק מהשוכרים, וכן טיפל במכירת הנכסים לאחר מותו של המנוח. הוא גם העיד שהמנוח היה בעל מרץ רב יחסית לגילו. בתצהירו העיד שלאחר פטירתו של המנוח פנו אליו בניו של המנוח ואמרו לו כי אינם יכולים להמשיך ולנהל את הרכוש ובקשו ממנו לטפל במכירת הנכסים. מר הרשקוביץ, שלפי עדותו הכיר את המנוח משנת 1947, העיד בתצהירו שהמנוח היה אדם פעיל ובעל מרץ רב, וכי הרבה לרכב על הקטנוע שלו. יצויין שהמנוח נפגע בתאונת הדרכים ממנה נפטר, בעת שנהג בקטנוע. למרות המסמכים הרפואיים שהוגשו ע"י הנתבעת, שבהם קיים אזכור לבעיות רפואיות מסוימות של המנוח, ואשר על בעיות אלה גם נשאל בנו של המנוח (פרו' 22.11.07, עמ' 11-12), שוכנעתי על פי העדויות ששמעתי כי המנוח היה בריא ופעיל יחסית לגילו, וכי המנוח הוא זה שטיפל בהשכרת החנויות והדירות שהיו שייכים למנוח ולתובעת, ונוכח כך, נמכרו רוב הנכסים לאחר פטירתו. על פי דו"חות שהוגשו למס הכנסה לגבי שנות המס 2002 ו-2003, עולה שהכנסות בני הזוג, המנוח והתובעת, מהשכרת חנויות היו בסך של 27,740 ₪ בשנת 2002 ו-25,808 ₪ בשנת 2003, ומהשכרת דירות בסך של 77,602 ₪ בשנת 2002, ו-71,331 ₪ בשנת 2003. עולה איפוא, כי ההכנסה השנתית של בני הזוג כתוצאה מפעילותו של המנוח בהשכרת החנויות והדירות בשנת 2003 עמדה על סך של 97,139 ₪, כלומר הכנסה חודשית של 8,095 ש"ח. איני מתייחס לנתונים משנת 2004, מאחר והמנוח חדל לתפקד החל ממועד התאונה ביום 5.10.04. איני מקבל את טענת התובעת, כי יש לחשב את אובדן ההכנסות מהשכרת הנכסים על פי מלוא ההפסד. מצד שני, איני מקבל את טענת הנתבעת, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את מרכיב העבודה שהושקעה ע"י המנוח לצורך הפקת ההכנסה מהדירות והחנויות. עם זאת, הנתבעת צודקת, כי לא הובאו נתונים בדבר ההכנסות מהשכרות הנכסים לאחר פטירת המנוח ועד למכירתם, וכן לא הובאו נתונים לגבי הסכומים שהתקבלו בגין מכירת הנכסים ולגבי דרך השקעת הכספים שהתקבלו כתוצאה ממכירת הנכסים. איני מקבל את טענת הנתבעת לגבי כך שתרומת המנוח, ככל שהייתה כזו, להפקת ההכנסות מדמי השכירות, מתקזזת עם שווי האצת העיזבון. בעניין זה אני מפנה לע"א 2543/04 עזבון המנוח גולן אליהו ז"ל נ' עוואללה סולימאן שם קובע כב' השופט חשין, כי ההלכה הפסוקה היא שאין להתחשב בערך ההאצה שבו זוכים התלויים כיורשיו של המנוח שמת בטרם עת עקב האירוע נשוא התביעה. בנוסף, חזקה היא כי הנכסים היו שייכים למנוח ולתובעת יחדיו כבני זוג. שוכנעתי כי המנוח הוא שטיפל בהשכרת הנכסים וכי יש להעריך על דרך האומדנה את ההכנסה החודשית של המנוח בגין השכרת הנכסים, לפי שווי רכיב העבודה שהשקיע המנוח בהשכרת אותם נכסים. יצויין גם, כי חלק הארי מן ההכנסות היה בגין שכר דירה לדירות מגורים, שהוא פטור מתשלום מס על פי דוחות המס. בהתחשב בכל האמור לעיל אני סבור כי יש להעריך רכיב זה על דרך האומדנה כהכנסה חודשית בסך של 1,000 ₪. נוכח גילו המתקדם של המנוח ובהתחשב בכך שמדובר בהכנסה הכרוכה בעבודה של ממש בהשכרת מספר רב של נכסים וטיפול שוטף בסוגיות הקשורות בהשכרה (להבדיל מהכנסות אחרות של המנוח מקצבאות ופנסיות), אני סבור כי התובע לא היה ממשיך בהשכרת הנכסים בכל התקופה עד תום תוחלת חייו וניתן להעריך בדרך אומדנה, כי המנוח היה ממשיך להשכיר את הנכסים תקופה של 3 שנים בלבד. לצורך פישוט החישוב, מאחר והערכתי את תוחלת החיים של המנוח לתקופה של 6 שנים, תחושב ההכנסה החודשית מהשכרת הנכסים בסך של 500 ₪ לכל תקופת תוחלת החיים של המנוח. הכנסות התובעת הכנסה מקצבת זקנה לפי נספח ז' לתצהירו של מר חיים אנגלשטיין, קיבלה התובעת קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 1,284 ₪ לחודש. הכנסה זו המשיכה לקבל התובעת גם לאחר פטירתו של המנוח. הכנסה מקצבה צודקת הנתבעת כי על פי דוחות השומה לשנים 2002 ו-2003, עולה כי התובעת קיבלה הכנסה נוספת בסך של 10,574 ₪ בשנת 2002, בסך של 11,247 ₪ בשנת 2003 ובסך של 10,516 ₪ בשנת 2004. מר חיים אנגלשטיין, כשנשאל על דוחות מס הכנסה ועל שומת 2004, לא יכל לפרט איזה סוגים של קצבאות הרכיבו את מקורות ההכנסה (פרו' 22.11.07 עמ' 7). בנסיבות אלה ומשהתובעת לא העידה, טענתה של הנתבעת כי לתובעת הכנסה חודשית נוספת מקצבה (שאינה קצבת זקנה), מתקבלת. לפיכך, שוכנעתי כי התובעת קיבלה הכנסה מקצבה בסך של 885 ₪ לחודש. הכנסה מקצבת נכי רדיפות הנאצים נוכח עדותו של הבן מר חיים אנגלשטיין בבית המשפט, כי התובעת קיבלה סך של כ-2,000 ₪ כקצבת ניצולי שואה בטרם פטירת המנוח, וכי התובעת המשיכה לקבל קצבה זו גם לאחר פטירתו, שוכנעתי כי התובעת קיבלה הכנסה בסך של 2,000 ₪ לחודש בגין קצבה זו. בהקשר זה, אני מפנה לנספח י"ח לתצהירו של מר חיים אנגלשטיין, דין וחשבון על ההכנסות בארץ בשנת המס 2003, ממנו עולה כי המנוח והתובעת הצהירו על הכנסות מקצבאות נכות לנרדפי הנאצים בסך של 43,710 ₪. מנתון זה, עולה כי התובעת קיבלה גם כן קצבה חודשית בסדר גודל של 2,000 ₪, בנוסף לקצבה החודשית שקיבל המנוח, בסך של 1,745 ₪. מר חיים אנגלשטיין העיד בסעיף 15 לתצהירו, כי עקב פטירתו של המנוח הופסקה הקצבה שהתקבלה ממשרד האוצר עבור המנוח כנכה רדיפת הנאצים. הקופה המשותפת ואובדן ההכנסה כתוצאה ממותו של המנוח הכנסות המנוח עובר לתאונה פנסיה ממקום העבודה בסך של 4,572 ₪, קצבה של נכה רדיפות הנאצים בסך של 1,745 ₪ וכן קצבת זקנה חודשית בסך של 1,313 ₪ והכנסה חודשית מהשכרת הנכסים בסך של 500 ₪. ההיקף הכולל של הכנסות המנוח לחודש בטרם מועד התאונה עמד על סך של 8,130 ₪. הכנסות התובעת (האלמנה) עובר לתאונה הכנסה מקצבת זקנה בסך של 1,284 ₪ לחודש, הכנסה מקצבה נוספת בסך 885 ₪ לחודש והכנסה מקצבת נכה רדיפות הנאצים בסך של 2,000 ₪ לחודש. ההיקף הכולל של הכנסות התובעת לחודש בטרם מועד התאונה עמד על סך של 4,169 ₪. לפיכך, הקופה המשותפת של הכנסות המנוח והתובעת נכון לחודש אוקטובר 2004, עמדה על סך של 12,299 ₪ לחודש. תביעת העזבון חישוב הפיצויים בגין הפסדי השתכרות ב"שנים האבודות" לפי שיטת הידות, יש לחלק את ההכנסה המשותפת של בני הזוג ל-4 ידות: ידת הקיום של המנוח, ידת הקיום של התובעת, ידת משק בית וידת חיסכון. נוכח כך שבפסק דין כרכבי הובהר כי ידת החיסכון מתייחסת לרווחה, אני סבור שלמרות גילם המבוגר של המנוח והתובעת, יש להתחשב גם בידה זו. עולה איפוא, שידת הקיום של המנוח עומדת על סך של 3,075₪. בהתחשב במכלול הנתונים, אזי אובדן ההכנסה החודשי בגין מותו של המנוח מסתכם בסך של 5,055 ₪ (הכנסתו של המנוח בטרם פטירתו בסך של 8,130 ₪ פחות ידת הקיום של המנוח בסך של 3,075₪). המנוח נפטר כתוצאה מתאונה בגיל 83 ו-8 חודשים. בהתחשב בטבלאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובנתונים שהובאו בפניי לגבי המנוח, אני סבור שתוחלת החיים של המנוח עמדה על 6 שנים במועד פטירתו. לפיכך, זכאית התובעת בתביעת העיזבון בגין רכיב אובדן הכנסה בשנים האבודות לסכומים הבאים: עד לחודש יולי 2008, סך של 5,055 ₪ כפול 45 חודשים, שלפי חישוב אריתמטי מדובר בסך של 227,475 ₪. בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה (יום 1.9.06) מדובר בסך של 254,773 ₪. בנוסף, יש לחשב אובדן הכנסה נוספת בגין התקופה עד לסוף חודש אוקטובר 2010, כלומר בגין התקופה מחודש אוגוסט 2008 עד לחודש אוקטובר 2010. לפיכך, יש להכפיל את הסכום של 5,055 ₪ במקדם היוון לשנתיים ושלושה חודשים, שהוא 26.07. לפי חישוב אריתמטי מדובר בסך של 131,784 ₪. בתביעת העיזבון יש להוסיף את הרכיבים הבאים: הוצאות פינוי, קבורה ואבל לפי קבלות שצורפו (נספח ט' לתצהיר מר אנגלשטיין) - סך של 1,250 ₪. סך נוסף של 3,000 ₪ בלבד בגין מצבה, מאחר ובגין רכיב זה לא צורפה קבלה. איני מוצא מקום לחייב את הנתבעת בתשלום עבור אגרת צו ירושה והטיפול בצו הירושה. פיצוי בגין כאב וסבל לעיזבון בסך של 38,830 ₪ (לגבי רכיב זה קיימת הסכמה בין הצדדים). רכיב השגחה וסיעוד בזמן אישפוזו של המנוח וכן בגין נסיעות, בהתחשב בכך שהמנוח היה מאושפז כחודש ימים בטרם פטירתו, על דרך האומדנה סך של 3,000 ₪. תביעת התלויים חישוב הפיצויים בגין הפסדי תמיכה לצורך תביעת התלויים, יש לחלק את ההכנסה המשותפת בטרם פטירת המנוח לשלוש ידות (ידת המנוח, ידת התובעת וידת משק בית, לחלץ את ידת הקיום של המנוח ולהפחיתה מהכנסת המנוח. לפי חישוב אריתמטי, ידת הקיום של המנוח היא בסך של 4,100 ₪. בהתחשב במכלול הנתונים, אזי אובדן ההכנסה בגין מותו של המנוח מסתכם בסך של 4,030 ₪ (הכנסתו של המנוח בטרם פטירתו בסך של 8,130 ₪ פחות ידת הקיום של המנוח בסך של 4,100₪). המנוח נפטר כתוצאה מתאונה בגיל 83 ו-8 חודשים. בהתחשב בטבלאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובנתונים שהובאו בפניי לגבי המנוח, אני סבור שתוחלת החיים של המנוח עמדה על 6 שנים במועד פטירתו. לפיכך, הפיצוי בגין הפסדי תמיכה עד לחודש יולי 2008 הוא בסך של 4,030 ₪ כפול 45 חודשים. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.06. בנוסף, יש לחשב הפסדי תמיכה בגין התקופה מחודש אוגוסט 2008 עד לחודש אוקטובר 2010. לפיכך, יש להכפיל את הסך של 4,030 ₪ במקדם היוון לשנתיים ושלושה חודשים, שהוא 26.07. אובדן שירותי בעל - כניסה לבית אבות לאחר ששקלתי את הראיות והעדויות בסוגיית אובדן שירותי בעל וכניסת התובעת לבית אבות, איני סבור שהתובעת עמדה בנטל השכנוע להוכיח כי עברה למוסד סיעודי נוכח פטירת המנוח והחמרת מצבה בעקבות פטירתו. בסוגיה זו, לא שוכנעתי מאמירתו של מר הרשקוביץ בסעיף 5 לתצהירו, כי לאחר שהמנוח נפטר, לא יכלה אשתו לתפקד לבד בבית. התובעת לא התייצבה למתן עדות ואיני סבור שדי בעדותו של מר חיים אנגלשטיין כדי לבסס את הטענה כאמור בסעיף 16 לתצהירו, כי התובעת לא התאוששה מהאסון ולא הייתה יכולה להמשיך ולתפקד, וכן כי עד לתאונה המנוח הוא שעשה את כל העבודות בבית. מר חיים אנגלשטיין טען בסעיף 16 לתצהירו, כי הרופאים הם שהורו להעביר את התובעת למוסד סיעודי ובהקשר זה לא הובאה כל חוות דעת רפואית באשר לסיבות שהתובעת הועברה למוסד סיעודי וכיצד הדבר קשור לתאונה ולפטירת המנוח. יצויין גם, כי בתה של התובעת שטיפלה בתובעת ואצלה שהתה התובעת רוב התקופה לאחר פטירת המנוח לא התייצבה למתן עדות בבית משפט לגבי מצבה של התובעת ואופי הטיפול בה. בעדותו בבית המשפט אישר מר חיים אנגלשטיין, כי אימו לא קיבלה קצבת סיעוד מביטוח לאומי לפני התאונה. עוד העיד, כי הרופאים אמרו להם שעדיף שהתובעת תהיה בטיפול מקצועי של 24 שעות, אולם לפי עדותו, לא ניתן לו בעניין זה כל מסמך. אין חולק לאור המסמכים שהוגשו כי התובעת שוהה ב"גיל עד" מרכז גריאטרי ציבורי, בעלות חודשית של כ- 8,500 ₪. עם זאת, התובעת לא עמדה בנטל השכנוע להוכיח כי המעבר הוא בעקבות פטירת בעלה המנוח, וכי מצבה הבריאותי הגורם לשהותה במוסד זה נגרם כתוצאה מפטירת המנוח בעקבות התאונה. נוכח הראיות, הטענה בדבר אובדן שרותי בן זוג מתקבלת בחלקה, ובהתחשב במצבו הבריאותי ובגילו של המנוח אני פוסק בגין רכיב זה על דרך האומדנה סך של 15,000 ₪. מאחר והתובעת לא עמדה בנטל השכנוע להוכיח כי המעבר למוסד הרפואי נגרם כתוצאה מסיבות רפואיות הקשורות לפטירת המנוח, לצורך חישוב אובדן ההכנסה, נלקחה בחשבון ידת משק הבית כאילו התובעת ממשיכה להתגורר בביתה. סיכום ביניים נוכח הנתונים שפורטו לעיל, עולה שתביעת העזבון גבוהה מתביעת התלויה ומאחר ובענייננו התובעת (התלויה) היא היורשת על פי צו הירושה, זכאית התובעת לקבל את הסכומים על פי תביעת העזבון. תביעת העזבון היא בסך כולל של 432,637 ₪. ניכויים מהסכומים להם זכאית התובעת יש לנכות את הסכומים שהחלה לקבל לאחר פטירת המנוח ובעקבות פטירתו. התובעת החלה לקבל לאחר פטירת המנוח סכומים כמפורט להלן: פנסיית שארים מביטוח לאומי בסך של 802 ₪, וכן פנסיה ממקום העבודה של המנוח בסך של 2,743 ₪. לפיכך ינוכו הסכומים הבאים: מחודש נובמבר 2004 עד לחודש יולי 2008, סך של 3,545 ₪ כפול 45 חודשים ובחישוב אריתמטי סך של 159,525 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה (מיום 1.9.06) והסך הכולל הוא 178,655 ש"ח. מחודש אוגוסט 2008 עד לחודש אוקטובר 2010 סך של 3,545 ₪ כפול מקדם היוון לשנתיים ושלושה חודשים, שהוא 26.07 . לפי חישוב אריתמטי מדובר בסך של 92,418 ₪. בקשת הנתבעת לניכוי סכומים נוספים כמפורט להלן נדחית. בסיום ישיבת ההוכחות ביום 22.11.07 ויתרה הנתבעת על זימונם של העדים מטעמה לרבות ראש מנהל הגמלאות ו/או המוסמך מטעמו ממשרד האוצר, וכן עדים מהמוסד לביטוח לאומי (שביקשה לזמן בבקשה להזמנת עדים מיום 11.11.07). נוכח האמור לעיל, ובהעדר מסמכים, איני מקבל את טענת הנתבעת לניכוי סכומים נוספים שהתובעת קיבלה או זכאית לקבל (לפי טענת הנתבעת) בעקבות פטירת המנוח. כך למשל, טענת הנתבעת, כי התובעת (האלמנה) זכאית לקבל לקבל משך 36 חודשים לאחר פטירת המנוח את הגימלה שקיבל המנוח בטרם פטירתו לפי חוק נכי רדיפות הנאצים וזאת בהסתמך על סעיף 11א. לחוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 אינה מתקבלת. בנוסף, ומאותם טעמים, איני מקבל את טענת הנתבעת, כי התובעת קיבלה או זכאית לקבל מהמוסד לביטוח לאומי מענק פטירה בגין פטירתו של המנוח. משויתרה הנתבעת על זימון העדים שהיו מעידים על הסכומים המדוייקים ששולמו לתובעת מגופים אלה ו/או על זכאות התובעת ותנאיה לקבלת סכומים אלה ובהעדר כל ראיה במסמכים שהוגשו, לא שוכנעתי כי יש לנכות סכומים אלה. עולה איפוא, כי הסכום הכולל שיש לנכות הוא בסך של 271,073 ₪. סוף דבר לפי ההלכה הפסוקה, אם תביעת העזבון גבוהה יותר, אך בתביעת התלויים נפסק פיצוי עבור אובדן שרותים, אין לנכות פיצוי זה מתביעת העזבון. זאת, בשונה מרכיב התמיכה שאין לפסוק פעמיים, הן במסגרת תביעת התלויים להפסדי תמיכה והן במסגרת תביעת העזבון להפסדי הכנסה בשנים האבודות. בענייננו, תביעת העזבון גבוהה יותר ולפיכך יש לפסוק לטובת התובעת הן את תביעת העזבון והן את רכיב אובדן שרותי בן זוג. לאור כל האמור לעיל, תביעת הפיצויים של התובעת מתקבלת במובן זה שעל הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: בגין תביעת העזבון סך של 432,637 ₪ ובגין תביעת התלויים את הרכיב של שרותי בן זוג בסך של 15,000 ₪ וסך הכל 447,637 ₪. מסכום זה יש לנכות את הניכויים בסך של 271,073 ₪. לפיכך תשלם הנתבעת לתובעת סך של 176,564 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד יום התשלום בפועל. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עורך דין בשעור של 13% בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט.מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות