מוות בתאונת דרכים - בן 9

מבוא 1. בתאונת דרכים שאירעה ביום 7.9.99 (להלן:"התאונה"), קופחו חייו של המנוח ז"ל, יליד 12.3.90, והוא ילד כבן 9 שנים (להלן:"המנוח"). מדובר בתביעה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לעזבון המנוח וכן לתובעת מס' 2, גרבר נלי (להלן:"התובעת"), אימו של המנוח, אשר נפגעה פגיעה נפשית, עקב מות המנוח. הנתבעים הודו בחבות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, (להלן: "החוק") והמחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק בלבד. תביעת העזבון פיצוי בגין אבדן יכולת ההשתכרות של המנוח ב"שנים האבודות" 2. בפסק הדין בעניין ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', פ"ד נח (4) 486 , הכיר בית המשפט העליון, בעילת התביעה, בגין נזקי ה"שנים האבודות", דהיינו, פיצוי בגין אבדן יכולת ההשתכרות של הניזוק, שנתקצרה תוחלת חייו, באותן שנים שנגרעו ממנו, עקב מעשה עוולה . 3. ב"כ הצדדים נחלקו בשאלת שיטת חישוב הפיצויים, בגין השנים האבודות ואכן, דעות שונות נשמעו בסוגיה זו, בפסיקה ובספרות, עד אשר לאחרונה, אמר בית המשפט העליון את דברו ופסק הלכה. 4. בפסק הדין בעניין ע"א 10990/05 פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006 (2), 199 (להלן:"פרשת פינץ", נפסק כי בעניינו של ניזוק, חסר תלויים, יוערך הפיצוי בגין השנים האבודות, בשעור של 30% מבסיס השכר, אשר לגבי קטינים, הוא בדרך-כלל, השכר הממוצע במשק, לעניין זה, ראה, ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, תק-על 2005(3) 3932. שיטת חישוב זו, מבוססת למעשה, על חלוקת ההכנסה, לשלוש ידות - ידת הקיום, ידת משק הבית וידת החיסכון. הערכת הפיצוי, בגובה ידת החיסכון, מגלמת את הסכום שהיה נותר בידי המנוח, לאחר ניכוי הוצאות מחייתו - ידת הקיום וידת משק הבית. כב' השופט ריבלין, עומד בפסק דינו ב"פרשת פינץ", על השאיפה ליצור אמת מידה אחידה, אשר בהעדר ראיות המצדיקות סטייה ממנה, תשמש לפסיקת הפיצוי כשמדובר בקטינים וניזוקים צעירים, לגביהם אין נתונים מיוחדים המאשפרים להעריך שיעור ההשתכרות וההפסד בפועל, וכדבריו: "...הנחות עבודה אלה משקפות שאיפה להאחדת הפיצוי בתנאים של אי-ודאות. שאיפה זו ראויה היא והולמת. היא מתרחקת משימוש-יתר בנתונים ספקולטיביים, ונמנעת מהבחנות בלתי ראויות בין ניזוק לניזוק שאין להן ביסוס אינדיבידואלי במציאות. היא מתווה רף פיצוי עקבי, שיחול ברוב המקרים בהם קוצרה תוחלת החיים של קטין - הכל בהיעדר ראיות ממשיות לסתור. יתרה מכך, מתווה הפיצוי האחיד, הגלובאלי, כורך בחובו את מגוון "סיפורי החיים" האפשריים ומכנס את כולם לכלל שומה אחת; כך עשוי להימנע הצורך מלהביא בחשבון הפיצוי אין-ספור משתנים שניתן להעלותם על הדעת. כך תמנע גם האפליה הבלתי ראויה בין ניזוקים שאין ביניהם שוני אינדיבידואלי רלבנטי" ובהמשך:"...בהיעדר ראיות כאלה (ראיות הסותרות את החזקות העובדתיות האמורות- ב.ט) תקומנה שלוש חזקות עובדתיות שתקבענה את שומת הפיצוי בעניינו של קטין: השכר הממוצע במשק, שיעור הפסד של 30% ותקופת השתכרות של 46 שנים. חישוב זה, המתמשך לאורך שנים רבות, משקלל את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, כמו-גם את הנתונים המשתנים בין אדם לאדם: תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חסכון לקראת יצירת קרן פנסיה, ועוד כיוצא באלה. התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי ההשתכרות של קטין לרבות הפסדי הפנסיה... יודגש, כי תוצאת החישוב נתונה להיוון ותכופות גם להיוון כפול. מטבע הדברים יקטן, לפיכך, הפיצוי, ככל שהניזוק נפגע בגיל צעיר יותר" (פסקה 11 לפסק הדין). 5. אשר לבסיס השכר, אין בידי לקבל טענת הנתבעים על פיה בהתחשב בכך שמדובר במשפחה שעלתה ארצה, זמן קצר עובר לתאונה והשכר הממוצע במקום מגוריה בארץ, נמוך מהשכר הממוצע הכלל-ארצי, יש לפסוק את הפיצוי על בסיס השכר הממוצע, במקום המגורים - העיר רמלה. כאמור, בית המשפט העליון, חזר ופסק כי: "הנחת עבודה היא לנו לגבי קטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק... ... הנחה זו נדחית מפני נתונים עובדתיים המצביעים על שכר צפוי גבוה יותר, או נמוך יותר, מהשכר הממוצע במשק" (ע"א 1433/98 חמד נ' גנאיים תק-על 99 (3) 1754 ופסה"ד בעניין רים אבו חנא הנ"ל). בעניין זה, אין לי אלא לחזור על דברי בת"א (תל-אביב-יפו) 81469/00 אחמד חאג' יחיה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-של 2004(1), 2168: "מן המקובץ עולה כי להבדיל מהתייחסות לנתוניו, כישוריו ויכולותיו של הנפגע הספציפי העומד בפנינו, אין אנו מעריכים את פוטנציאל השתכרותו של קטין, על בסיס מקום מגוריו בתחומי מדינת ישראל, אם גדל הוא בעיר, עיירה או כפר שהכנסות תושביו נמוכות או באחת משכונות היוקרה שתושביהן משתכרים הרבה מעבר לשכר הממוצע וכפי שנאמר בעניין זה "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" נדרים פ"א, א'". 6. הפיצוי בגין השנים האבודות, יחושב, על כן, על בסיס הפסד בשיעור של 30% מהשכר הממוצע במשק, לתקופה של 46 שנים, תוך היוון כפול, עד המועד בו היה המנוח צפוי להגיע לגיל 21. כן יצויין כי על פי פסה"ד ב"פרשת פינץ", הפיצוי המחושב בדרך זו, כולל התחשבות בהפסדי צבירה לפנסיה (פסקה 11 לפסה"ד) לפיכך אין מקום לפסיקת פיצוי נוסף, בגין הפסדי פנסיה. השכר הממוצע במשק, עומד על סך של 7,371 ₪ ובניכוי מס, סך של 6,420 ₪. הפיצוי בגין השנים האבודות, בהיוון כפול, מסתכם בסך של 497,073 ₪, על פי החישוב כדלקמן: 0.8626x299.1951x0.3x6,420. כאב וסבל 7. מכח תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו- 1976, זכאי עזבון המנוח, לפיצוי בגין כאב וסבל, בשיעור של 25% מהסכום המקסימלי, המסתכם, נכון ליום פסק הדין, בסך של 48,536 ₪. הוצאות קבורה ואבל 8. לתצהירה של גב' יוליה בובליאק, אחותו של המנוח (להלן: "יוליה"), צורפו קבלות בגין הוצאות קבורה, מצבה וארוחות אבל, המסתכמות בסך של 6,648 ₪. הוצאות נוספות לא הוכחו. בהתחשב בהפרשי הצמדה וריבית, מיום התאונה, ראיתי לפסוק פיצוי בסך מעוגל של 10,000 ₪, בגין ראש נזק זה. סיכום - תביעת העזבון 9. הפיצוי לעזבון המנוח, כפי שנפסק לעיל, מסתכם בסך של 555,609 ₪. תביעת התובעת 10. התובעת, ילידת 1965, עלתה לארץ, עם בעלה השני ושלושת ילדיה, בשנת 1998. התובעת, לא נכחה במקום ארוע התאונה. בתצהירה ציינה התובעת כי בנה, דניס, בישר לה בצעקות ובבכי כי המנוח שיצא לשחק בחצר בית הספר, נדרס. התובעת יצאה מביתה, ועל פי עדותה ועדות בתה, יוליה, צעקה והתעלפה. התובעת נלקחה, ברכב משטרתי, למקום ארוע התאונה, שם ראתה שלולית דם ואת כובעו של המנוח, מוטל על הכביש. מאוחר יותר, נדרשה התובעת, לזהות את גופת בנה. 11. עקב השפעת התאונה הטרגית, על מצבה הנפשי של התובעת, הופנתה התובעת לטיפול במרכז לבריאות הנפש בבאר-יעקב, שם אובחנו תגובת סטרס חמורה, סימפטומים דכאוניים וחרדתיים, הפרעות שינה והתקפי בכי ממושכים. התובעת טופלה בתרופות נוגדות דיכאון ותרופות משרות שינה. 12. פרופ' אברהם ויצמן, אשר מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, בתחום הפסיכיאטרי ציין בחוות דעתו, במ/1, כי: "מאז התאונה יש סימפטומים של עוררות יתר, חודרנות, הימנעות, צמצום תפקודי, אנהדוניה ודכדוך הנמצאים מבחינת איכותם ועוצמתם מעבר לתגובת אבל ממושכת, ומתאימים לתסמונת בתר- חבלתית עם דיכאון מג'ורי". עוד מציין המומחה כי תופעת התכווצויות שרירים ורעד בידיים, נבדקה על ידי נוירולוג שביצע בדיקת EEG והתרשם שמדובר בתגובה גופנית לחרדה. פרופ' ויצמן, הוסיף וציין כי מאז התאונה, נמצאת התובעת, בטיפול נפשי מסודר ורצוף ונוכח העדר שיפור במצבה , למרות טיפול תרופתי ופסיכוטרפויתי, העריך את נכותה של התובעת, בשיעור של 50%. 13. פרופ' ויצמן נדרש לחקירה על חוות דעתו. פרופ' ויצמן, אישר בעדותו כי בעת הבדיקה, נכחה בתה של התובעת אשר סייעה בתרגום, אך ציין כי נוצר קשר ישיר עם התובעת וכדבריו: "נכון. כתבתי כי הבת סייעה בתרגום. בחלק מהמשפטים, הנבדקת ידעה להשיב בעברית. התקשורת העיקרית היתה באמצעות הנבדקת במילים הכי פשוטות. כאשר לא הייתי בטוח שהיא הבינה את זה, פניתי לבת שלה והיא תרגמה.." (עמ' 29 לפרוטוקול), ובהמשך, לשאלת בית המשפט, השיב פרופ' ויצמן כי: "הנבדקת יצרה קשר טוב וניסתה להסביר את מצבה , הכי מדויק שאפשר בשפה הדלה שיש לה" (עמ' 30 לפרוטוקול). 14. פרופ' ויצמן ציין כי אינו סבור שלדלקת בבלוטת התריס, יש השפעה על מצבה של התובעת. לגבי תופעת הרעד ביד, השיב פרופ' ויצמן כי הוא עצמו, לא הבחין ברעד וכי התובעת טופלה בדרלין שהינה תרופה המקטינה או מונעת רעידות (עמ' 35 לפרוטוקול). פרופ' ויצמן אישר כי לגורמים נוספים, כמו פטירת בעלה הראשון של התובעת, נטישת הבעל השני וחזרתו לאוקרינה מספר חודשים לאחר התאונה, קשיי הקליטה ותחושת הזרות, עשויה להיות השפעה, באופן שהינם מגבירים את הסיכון לפתח תסמונת נפשית לאחר טראומה (עמ' 31 לפרוטוקול). יחד עם זאת, הסביר, פרופ' ויצמן כי בהעדר עדות לפסיכופתולוגיה או סימפטומים נפשיים קודמים, אין מקום לייחס חלק מהנכות, לאותם גורמים נוספים שהינם בגדר גורמי סיכון. קביעתו זו של המומחה, מקובלת עלי, שהרי על פי ההלכה הידועה כעקרון "הגולגולת הדקה", המזיק מקבל את הניזוק כפי שהוא, דהיינו; על גורמי הסיכון הטבועים בו. בהעדר עדות לנכות נפשית קודמת, תרומתם האפשרית של גורמי הסיכון האמורים, להתפתחות התסמונת הנפשית, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין מצבה של התובעת לבין התאונה ואין בעובדת "רגישותה" של התובעת, כעולה חדשה או כמי שאיבדה את בעלה הראשון, כדי להצדיק ייחוס חלק מהנכות, לאותם גורמי סיכון שאין עדות כי הם לכשעצמם, גרמו לבעיות נפשיות, עובר לתאונה. 15. פרופ' ויצמן, ראה להעריך את הנכות, בשיעור של 50%, בהתאם לסעיף 34 ה' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), נוכח קיומם של סימנים קליניים מובהקים וקבועים שאין בהם הפסקות, המגבילים באופן ניכר את ההתאמה החברתית ואת כושר העבודה (סיכום חוות הדעת ועמ' 33 לפרוטוקול). קביעותיו של המומחה, לא נסתרו, לפיכך ראיתי לאמץ את חוות דעתו ומסקנותיו. 16. נוכח קביעת נכותה הנפשית של התובעת, בשיעור של 50%, דומה כי אין מחלוקת בדבר זכאותה לפיצויים על פי החוק, בהתאם לקריטריונים שנקבעו ב"הלכת אלסוחה", רע"א 444/87 אלסוחה ואח' נ' עזבון דהאן ואח', פ"ד מד(3), 397 ואלו הם: זהות התובע - מדובר בדרגת קירבה ראשונה, אם ובנה. התרשמות ישירה מן האירוע המזיק - התובעת אמנם לא נכחה במקום ארוע התאונה והינה בגדר "קרוב נעדר", אך קיבלה את הידיעה על התאונה, מיד בסמוך לאחריה, וחוותה את החוויה הטראומטית, בחושיה, בעת שראתה את שלולית הדם וכובעו של המנוח על הכביש ונדרשה לזהות את גופת המנוח. מידת הנזק הנפשי - עילת תביעה בגין פגיעה נפשית של קרוב משפחה, תוכר רק מקום בו מדובר במחלת נפש מוכרת או נזק נפשי של ממש, וכדברי הנשיא שמגר: "הרעיון העומד ביסודו של תנאי זה הוא, כי יש לתת את הגנת הדין רק לנזק נפשי העולה באופן ברור וגלוי כדי מחלה, שכן פגיעות נפשיות קלות ערך הן עניין של יום ביומו במציאות חיינו, ועל האדם להתגבר עליהן בכוחות עצמו..." (שם, בעמ' 436 ). הנכות התפקודית 17. התובעת השלימה 12 שנות לימוד, במכללה מקצועית, במסגרתה למדה לימודי שענות, אשר בסיומם קיבלה דיפלומה מקצועית, בדרגה שניה מתוך שלוש דרגות אפשריות (עמ' 17 לפרוטוקול). התובעת העידה כי לאביה היה עסק לתיקון שעונים עתיקים, בעיר לבוב שבאוקרינה וכי לאחר סיום לימודיה, עבדה עימו בעסק. בשנת 1992, הפסיקה התובעת את עבודתה בעסק המשפחתי שכן על פי עדותה, התקשתה לעמוד במרחק הנסיעה למקום העסק, בהיותה מטופלת בשלושה ילדים קטנים (עמ' 18 לפרוטוקול). לאחר מכן, עבדה התובעת, משך כחמש שנים, כמוכרת בכירה, בחנות כל-בו, ולאחר נישואיה השניים, עברה לעבוד בקפיטריה של בעלה. 18. כחודשיים לאחר עלייתה ארצה, החלה התובעת לעבוד בניקיון, בבית הספר לאחיות בבי"ח "אסף הרופא". לטענת התובעת, מדובר היה בעבודה זמנית שכן תיכננה לפתוח חנות לתיקון שעונים, במרכז הארץ. 19. בהמלצת העובדת הסוציאלית והפסיכיאטר שטיפלו בה, חזרה התובעת לעבודתה, כשלושה חודשים לאחר התאונה, אך לטענתה, לא יכלה להתמיד בעבודה שכן סבלה מכאבי ראש ורעידות בידיים. לאחר מספר חודשים, בחודש פברואר 2000, עזבה התובעת את עבודתה ומאז אינה עובדת. 20. התובעת טוענת כי בהתחשב במצבה הנפשי, הרעידות בידיים והטיפול התרופתי, איבדה כליל את כושרה להשתכר ועותרת היא, לחישוב הפיצוי, על בסיס הפסדי השתכרות מלאים. מאידך, טוענים הנתבעים, כי נוכח העובדה שפרופ' ויצמן, לא הבחין ברעד בידיה של התובעת (עמ' 35 לפרוטוקול) ואף אישר כי לאחר סיום המשפט יכולה להיות הקלה מסויימת (עמ' 32 לפרוטוקול) ובהתחשב בעובדה שהתובעת עסקה, בעבודות פשוטות, שאינן דורשות ריכוז או מאמץ חריג, יש להעריך את הפסדיה של התובעת על בסיס גריעה של 20% משכרה. 21. מדובר בנכות נפשית, שדרגתה וחומרתה נקבעו על פי סעיף 34 ה' לתקנות הביטוח הלאומי, בהתאמה למידת הירידה והפגיעה בתפקוד. פרופ' ויצמן, ציין אמנם בעדותו כי חולי P.T.S.D., מתקשים לחזור לתפקוד אך לא קבע כי התובעת איבדה לחלוטין את כושר השתכרותה. עוד יש לציין כי פרופ' ויצמן, לא הבחין ברעד בידה של התובעת, משמע שתופעה זו, אינה תמידית וניתנת לטיפול תרופתי. בהתחשב בכך שהתובעת עסקה, בעבודות פשוטות יחסית; כמוכרת בחנות כל-בו, עובדת בקפיטריה, ועובדת ניקיון, איני סבורה כי ניתן לראות בנכותה התפקודית, כנכות מלאה ומוחלטת. בנסיבות אלה, ראיתי להעריך את הנכות התפקודית, בהתאם לשיעור הנכות הרפואית, שהוערכה כאמור, בהתאם למידת ההגבלה של כושר העבודה וההתאמה החברתית, דהיינו, בשיעור של 50%. בסיס השכר 22. עובר לתאונה, השתכרה התובעת, מעבודתה בניקיון, סך ממוצע של כ-2,524 ₪ לחודש, ובשיערוך להיום בסך של כ- 2,900 ₪ לחודש. אין בידי לקבל טענת התובעת כי צפויה היתה להגיע לשכר בגובה השכר הממוצע במשק עם פתיחת עסק לתיקון שעונים או בכל עבודה אחרת. התוכניות לפתיחת עסק לתיקון שעונים, טרם קרמו עור וגידים. אמנם, התובעת שהתה בארץ, זמן קצר יחסית, מכדי לממש את תוכניותיה, אך ספק בעיני, אם כוונות או תכניות אלה, היו יוצאות אל הפועל או אם התובעת היתה רואה ברכה, בהקמת עסק מסוג זה. מעבר לכך שהתובעת לא עסקה בתחום זה, משנת 1992, הרי שאין מדובר במקצוע מבוקש ויצויין כי התובעת עצמה העידה כי לאחר פטירת אביה, לא המשיכו היא או אחיה, בניהול העסק: "...משום שאבי היה מומחה ידוע והיו מעט אנשים שתיקנו שעונים עתיקים ולמעשה בלבוב היו רק 3 מומחים שעסקו בעבודה כזו, וזה לא היה לי נוח וגם לא היה לי מספיק זמן לתת תשומת לב לעסק בגלל זה סגרנו את העסק" (עמ' 19 לפרוטוקול) - ועל אחת כמה וכמה, שהכדאיות בפתיחת עסק לתיקון שעונים בארץ, מוטלת בספק. 23. בהיות התובעת, עולה חדשה, חסרת השכלה או הכשרה מקצועית מיוחדת, סביר כי היתה ממשיכה לעסוק בעבודות פשוטות, כגון אלה בהן עסקה עובר לתאונה, כזבנית בחנות, עובדת קפיטריה או עובדת ניקיון. בנסיבות אלה, בהתחשב בשכר המשוערך מחד ובעליה מסויימת בשכר, במשך הזמן מאידך, ראיתי להעריך את בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים, באופן ממוצע, בסך של 3,600 ₪ לחודש. הפסדי השתכרות 24. מתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובעת, ת/4, עולה כי בחודש התאונה, יולי 1999, לא קיבלה שכר ואילו בחודשים אוגוסט וספטמבר, קיבלה שכר חלקי. בחודשים אוקטובר 1999 עד ינואר 2000, קיבלה התובעת שכר מלא, כעובר לתאונה, ובחודש פברואר 2000, עזבה את עבודתה. בנסיבות אלה, ראיתי לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות מלא, למשך חודשיים (חודש מלא וחודשיים הפסד חלקי), על בסיס השכר המשוערך בסך של 2,900 ₪. הפיצוי בגין תקופת אי הכושר שלאחר התאונה, מסתכם, על כן, בסך של 5,800 ₪. אשר לתקופה שמיום 1.2.00 ועד היום, משך 76 חודשים, יחושב הפיצוי על בסיס הפסד בשיעור של 50% משכר בסך של 3,600 ₪ לחודש. הפיצוי בגין תקופה זו, מסתכם בסך של 136,800 ₪ (76x0.5x3,600). הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר, מסתכם בסך של 142,600 ₪. לא ראיתי לפסוק ריבית על הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר, ומנגד, גם לא תתווסף ריבית על תגמולי המל"ל ששולמו בעבר. 25. הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעתיד, עד הגיע התובעת לגיל 67, מסתכם על בסיס נתונים אלה, בסך של 389,626 ₪ (3,600x0.5x216.4590). 26. בנסיבות העניין, כשמדובר בתובעת שלא צברה זכויות פנסיה כלשהן, עובר לתאונה, לא ראיתי לפסוק פיצוי בגין הפסדי פנסיה. 27. סך הפיצוי בגין הפסדי השתכרות, בעבר ובעתיד, מסתכם בסך של 532,226 ₪. כאב וסבל 28. התובעת זכאית לפיצוי בגין כאב וסבל, בהתחשב ב- 50% נכות, המסתכם בסך של 93,188 ₪, נכון ליום פסק הדין. עזרת הזולת 29. התובעת טוענת כי עקב מצבה הנפשי והרעד בידה הימנית, הינה מוגבלת בביצוע עבודות משק הבית. התובעת ציינה בתצהירה כי הינה מתקשה בבישול, בקילוף ירקות, חיתוך בשר והרמת סירים והעידה כי הינה נעזרת בבתה, יוליה, אשר מבצעת את עבודות משק הבית. בחקירתה הנגדית, הודתה התובעת כי הינה מבצעת עבודות קלות כגון; ניקוי אבק, הפעלת מכונת כביסה ותליית כביסה שאינה כבדה ושבה וציינה כי הינה נעזרת בבתה, לצורך בישול וביצוע עבודות ניקיון שכן אינה יכולה להשתמש בידה הימנית, עקב הרעד ממנו היא סובלת. יחד עם זאת, התובעת אישרה כי לעיתים מצבה טוב יותר והינה יכולה להשתמש ביד, וכדבריה: "לפעמים כן, אבל אני מתעייפת מאוד מהר והיד שלי מתחילה לרעוד ולא רק יד אלא גם רגל וגם חצי גוף ולא רק זה, יש לי כאבי ראש חזקים בעורף" (עמ' 24 לפרוטוקול). נוכח העובדה שהתובעת, הודתה בעדותה, כי תופעות הרעד ביד, אינן תמידיות ואף המומחה הרפואי, פרופ' ויצמן, העיד כי לא הבחין ברעד, איני סבורה כי התובעת מנועה מלבצע עבודות במשק הבית, גם אם הדבר אורך זמן רב יותר מהרגיל. יחד עם זאת, בהתחשב בנכות הנפשית המשמעותית ותופעת הרעד ביד, נראה כי יש צורך בעזרה מסויימת, בביצוע עבודות קשות במשק הבית. יצויין כי מעבר לעזרת השכן, מר טיאפושקין, עת/1, בהסעה לרופאים ובביצוע קניות בתקופה הסמוכה שלאחר התאונה, לא הועסקה עזרה חיצונית כלשהי והתובעת העידה כי נעזרה בבני משפחתה, אם כי יצויין שבניגוד לעדותה, בחקירה חוזרת, כי דודתה ואחיה מסייעים לה, הרי בתצהירה ציינה את עזרת בתה, יוליה, בלבד. משלא הועסקה עזרה בשכר בעבר, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין עזרת בני המשפחה בעבר, בסכום גלובלי של 35,000 ₪. אשר לעתיד, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין עזרת הזולת, על בסיס העסקת עזרה, בהיקף של כארבע שעות שבועיות, לצורך ביצוע עבודות משק הבית הקשות, ובאופן גלובלי בסך של 140,000 ₪. הפיצוי בגין עזרת הזולת, בעבר ובעתיד, מסתכם בסך של 175,000 ₪. ניידות 30. התובעת עותרת לפסיקת פיצוי בגין הוצאות נסיעה במוניות. לטענת התובעת, היות ובנה נדרס על ידי אוטובוס ולאור הרעד בידה הימנית, אין היא מסוגלת לנסוע באוטובוס. קבלות על נסיעות במוניות, לא הוגשו. כן לא הוכח צורך בנסיעה במוניות מיוחדות או העדר אפשרות לעשות שימוש במוניות שירות, שעלותן כעלות הנסיעה באוטובוס. זאת ועוד, יוליה, אף הודתה בחקירתה הנגדית כי אימה נוסעת, לעיתים, באוטובוס וכדבריה: "כשהיא נוסעת לבקר חברה, כמעט תמיד היא נוסעת במונית, ואם צריך לחכות הרבה זמן למונית, אז היא נוסעת באוטובוס" (עמ' 14 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, לא ראיתי מקום והצדקה לפסיקת פיצוי בגין הוצאות ניידות יתרות, מעבר להוצאות נסיעה, לטיפול רפואי. את הפיצוי בגין הוצאות נסיעה לטיפול רפואי, בעבר ובעתיד, ראיתי להעריך בסכום גלובלי של 3,000 ₪. הוצאות רפואיות 31. התובעת עותרת לפסיקת פיצוי בגין הוצאות רפואיות ובכלל זה, הוצאות בגין טיפול נפשי ורכישת תרופות. מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר התובעת ומחוות דעת המומחה, עולה כי התובעת מצויה בטיפול נפשי ותרופתי. התובעת ציינה בתצהירה כי הינה נדרשת להוצאה, בסך של כ-150 ₪ לחודש, לרכישת תרופות, יחד עם זאת, לתצהיר צורפו קבלות בודדות בלבד. אשר לעתיד, פרופ' ויצמן, ציין בעדותו כי הפרוגנוזה של טיפול, אינה טובה, בחלוף שש שנים מאז התאונה, יחד עם זאת, המליץ על טיפול קוגניטיבי- התנהגותי ושיקומי, למשך שנה (עמ' 33 לפרוטוקול). לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 724, זכאית התובעת, לקבל את הטיפול הרפואי, הדרוש לה, במסגרת קופת החולים בה היא חברה ומכח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1994 ובכלל זה, טיפולים נפשיים. מעדותו של מר צחי פניאל, מנהל מדור תאונות ב"מכבי שרותי בריאות", עולה כי התובעת, כחברה בקופת החולים, זכאית ל- 30 טיפולים נפשיים, בגינם נדרש תשלום השתתפות עצמית, כמפורט בת/6. כן העיד מר פניאל כי ניתן לקבל טיפולים נוספים, בהתאם להמלצה מקצועית. התובעת זכאית, על כן, לקבל את הטיפול הנפשי, כפי שהומלץ על ידי המומחה, במסגרת קופת החולים, בה היא חברה. לפיכך, בהתחשב בכך שסביר כי התובעת, נדרשה ועלולה להידרש, לתשלום דמי השתתפות, לצורך קבלת טיפול רפואי - נפשי ורכישת תרופות, בעבר ובעתיד, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי, בסך של 25,000 ₪, בגין ראש נזק זה. סיכום וניכוי תגמולי המל"ל 32. התובעת הוכרה כזכאית לקצבת נכות כללית, מלאה. מסכום הפיצויים כפי שנפסק לעיל, יש לנכות את גמלאות המל"ל, המסתכמות על פי חוות דעת עדכנית מיום 23.4.06, ערוכה על ידי האקטואר, שי ספיר, בסך של 598,109 ₪. סכום הפיצויים, כפי שנפסק לעיל, מסתכם בסך של 828,414 ₪ ובניכוי גמלאות המל"ל, זכאית התובעת לפיצוי בסך של 230,305 ₪. סוף דבר 33. בגין נזקי התאונה, זכאים התובעים לפיצויים, כדלקמן: א. בגין תביעת העזבון, סך של 555,609 ₪. ב. בגין תביעת התובעת מס' 2, סך של 230,305 ₪. על הסכומים האמורים, יתווספו שכ"ט עו"ד, בשיעור 13% ומע"מ כחוק וכן החזר הוצאות המשפט, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, ממועד ההוצאה ועד מועד פסק הדין. הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד מועד התשלום בפועל. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות