מוות בתאונת דרכים - בת 18 ללא תלויים

בפני תביעה שעניינה תביעת העיזבון של המנוחה ז"ל, שנהרגה בתאונת דרכים בדמי ימיה בהיותה בת 18. בין הצדדים נותרו במחלוקת שני עניינים. האחד עוסק באופן חישוב הפסד ההשתכרות בגין "השנים האבודות", והשני עוסק בשאלת גובה הפיצוי שיש לשלם לתובעים בגין הוצאות קבורה ומצבה. מבוא התובעת 1, ילידת 10.6.56, והתובע 2, יליד 26.10.54, הינם הורי המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה"), ויורשיה על פי דין. המנוחה, ילידת 22.10.85, היתה בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה זו הנוהגת ו/או המשתמשת ברכב מספר 79-264-15 (להלן: "הרכב"). הנתבעת הינה חברת ביטוח הפועלת כחוק בישראל, ובכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה זו ביטחה את השימוש ברכב על פי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל-1970 בתאריך 4.10.03, בשעה 00:30 או בסמוך לכך, ברחוב חטיבה שמונה בבאר שבע, היה הרכב מעורב בתאונת דרכים בה מצאה המנוחה את מותה (להלן "התאונה"). דיון והכרעה השנים האבודות לטענת התובעים המנוחה עלתה עם הוריה לישראל בשנת 1995, ולמרות הקשיים הכרוכים בהשתלבות בסביבה זרה, התאקלמה במהירות בארץ, שלטה בשפה העברית והצליחה בלימודיה. במועד התאונה היתה המנוחה תלמידת כיתה י"ב בתיכון "טומשין", ואמורה היתה לסיים את לימודיה עם תעודת בגרות מלאה. המנוחה היתה תלמידה חרוצה ושקדנית, אשר עתידה לפניה. במקביל ללימודיה, עבדה המנוחה בחנות נעליים. עבודה זו היתה כמובן עבודה זמנית עד סיום לימודיה של המנוחה וגיוסה לצה"ל. לעניין הפסד השכר בשנים האבודות טוענים התובעים כי בהתאם להלכת ע"א 10990/05 (להלן: "הלכת פינץ"), מאחר שבמועד התאונה היתה המנוחה בת 18, ואלמלא התאונה היתה היום בת 21 במצב זה, אין צורך בהיוון כפול, והפסדיה יחושבו על בסיס 30% מהשכר הממוצע במשק- 7,383 ש"ח ובניכוי מס 6,713 ש"ח, למשך 47 שנות העבודה שאבדו לה, כדלקמן:- 6,713 ש"ח X 30% X 302.17( מקדם ההיוון ל-47 שנים)- 608,540 ש"ח. לטענת הנתבעות אין לראות בהלכת פינץ סוף פסוק לעניין חישוב הפסד ההשתכרות ב"שנים האבודות". ב"כ הנתבעות סבור כי הנחת עבודה זו ניתנת לסתירה ע"י הבאת ראיות שלא היו בנמצא במקרה של פינץ'. לשיטתו עיון בסיכומי ב"כ "הראל" בפרשת פינץ מעלה, כי לא נשמעו שם טענות לעניין שיעור החיסכון ולא הוצגה כל חוות-דעת של אקטואר ו/או כלכלן באשר לשיעור החיסכון אלא הפנייה לפסיקה, ולכן הנתבעת הגישה לבית המשפט את חוות-דעת של האקטואר גד שפירא לעניין שיעור החיסכון, אשר מבוססת על מחקר וניתוח של ההוצאות וההכנסות של משקי הבית בישראל אשר מפורסמים ומעודכנים מעת לעת ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ושנערכו לאורך זמן וע"י בעל מקצוע שהוא גם אקטואר וגם כלכלן. על-פי חוות הדעת, שיעור החיסכון שהיתה יכולה המנוחה לחסוך בין הגילאים 25-64 הינו 14.31%, שהם 263,613 ₪. הכרעה לעניין השנים האבודות על פי הלכת פינץ החישוב עבור אובדן יכולת ההשתכרות בשנים האבודות ייעשה לפי שיעור של 30% מהשכר הממוצע במשק, לתקופה של 46 שנים (מגיל 21 ועד לגיל 67). תוך היוון כפול כאשר מדובר במנוח חסר תלויים כשהחישוב נעשה לפני המועד בו היה אמור המנוח להגיע לגיל 21. בית המשפט העליון בעניין פינץ קבע שלוש חזקות עובדתיות לעניין אבדן השכר בשנים האבודות של מנוח חסר תלויים: א. שיעור שכרו של המנוח יהא כשיעור השכר הממוצע במשק. ב. המנוח היה חוסך .30% משכרו. ג. המנוח היה עובד החל מהגיעו לגיל 21 ועד הגיעו לגיל 67. קביעתו של בית המשפט העליון נעשתה לאור המגמה שהסתמנה בערכאות המבררות כי יש להעמיד את הפיצוי על שעור של 30% מבסיס השכר. הבחירה לפסוק את הפיצוי לניזוק חסר-התלויים לפי שיעור של 30% מצטרפת לחזקה עובדתית קיימת - זו הקובעת כי מקום בו העתיד המקצועי של הניזוק לוט בערפל, יש ברגיל לעשות שימוש בנתון של השכר הממוצע במשק (ראו ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, תק-על 2005(3) 3932). החזקות הללו מביאות לידי ביטוי שאיפה להאחדת הפיצוי בתנאים של אי-ודאות. המדובר בניסיון של בית המשפט העליון להימנע ככל האפשר משימוש בנתונים ספקולטיביים ועשיית אבחנות בין ניזוק לניזוק כאשר מדובר בפיצוי צופה פני עתיד,של אדם צעיר שהלך לעולמו תוך ספקולציה מה היה עושה במהלך חיו. בלשונו של בית המשפט העליון בעניין פינץ: "שאיפה זו ראויה היא והולמת. היא מתרחקת משימוש-יתר בנתונים ספקולטיביים, ונמנעת מהבחנות בלתי ראויות בין ניזוק לניזוק שאין להן ביסוס אינדיבידואלי במציאות. היא מתווה רף פיצוי עקבי, שיחול ברוב המקרים בהם קוצרה תוחלת החיים של קטין - הכל בהיעדר ראיות ממשיות לסתור. יתרה מכך, מתווה הפיצוי האחיד, הגלובאלי, כורך בחובו את מגוון "סיפורי החיים" האפשריים ומכנס את כולם לכלל שומה אחת; כך עשוי להימנע הצורך מלהביא בחשבון הפיצוי אין-ספור משתנים שניתן להעלותם על הדעת. כך תמנע גם האפליה הבלתי ראויה בין ניזוקים שאין ביניהם שוני אינדיבידואלי רלבנטי" (ר' סעיף 10-11 לפסק הדין). החזקות הללו משקללות את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, : תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חסכון לקראת יצירת קרן פנסיה, וכד'. התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי ההשתכרות של קטין לרבות הפסדי הפנסיה. יחד עם זאת מציין בית המשפט העליון בהלכת פינץ ששיעור זה עשוי להשתנות בהתקיים, במקרה מסויים, או בנסיבות ספציפיות המצדיקות זאת. דהיינו החזקות העובדתיות ניתנות לסתירה באמצעות ראיות מיוחדות, ממשיות, הנוגעות למקרה הספציפי. בעניין פינץ נכתב במפורש: "שבהיעדר ראיות כאלה, תקומנה שלוש חזקות עובדתיות שתקבענה את שומת הפיצוי בעניינו של קטין: השכר הממוצע במשק, שיעור הפסד של 30% ותקופת השתכרות של 46 שנים" הנתבעות ניסו בתיק דנן להוכיח באמצעות חוות דעתו של האקטואר מר גד שפירא ששיעור החיסכון שהיתה יכולה המנוחה לחסוך בין הגילאים 25-64 הינו 14.31%, שהם 263,613 ₪. האקטואר שפירא קבע את שקבע לאור העובדה שבעת מותה, המנוחה טרם הספיקה להתחתן, והחישוב נערך מתוך הנחה שהיא היתה מתחתנת ובעלה היה משתכר בשיעור השכר הממוצע במשק. במידה ולא היתה מתחתנת או שבעלה לא היה משתכר, הרי ששיעור החיסכון היה שלילי. אך המומחה מטעם הנתבעים, התבסס בחישובו על ההנחה שבעלה של המנוחה היה עתיד להשתכר כגובה השכר הממוצע במשק. מחקירתו הנגדית של האקטואר שפירא עולה שמר שפירא הודה שאין נתונים סטטיסטיים לגבי שעורי החיסכון בישראל והחיסכון הלאומי אינו של משפחות בלבד, אלא גם של מפעלים, שלגביהם אין נתונים ממשיים בדבר החיסכון הגם שהם מהווים חלק ניכר מהתל"ג. ש. נכון שאין בנמצא נתונים סטטיסטיים כלשהם לגבי שיעור החיסכון של משפחה בישראל? ת. נכון. ש. או של פרט בישראל? ת. נכון. ש. נכון שאתה ניסית לבנות בחוות דעתך מודלים תיאורטיים על פי נתונים סטטיסטיים אחרים? ת. נכון. ש. באומדן מס' 1 (עמ' 2,סעיף 3 לחוות הדעת) שהוא הלידר של חוות הדעת שלך, לקחת את הנתונים של החשבונות הלאומיים, כלומר, כמה חוסכים כל משקי הבית, המפעלים בישראל. ת. נכון. ש. אתה מציין בהגינותך שאין לך נתונים שיעידו על שיעור החיסכון של המשפחות בנטרול המפעלים שהם נתח משמעותי מהתל"ג. נכון? ת. נכון. ש. ואתה גם לא תוכל להגיד לנו מה היחס בין תרומתם של המפעלים לתרומתם של הפרטיים לתל"ג? ת. לא. ש. ולכן יכול להיות שכל חוות הדעת שלך מונחת על בסיס שמלכתחילה אנחנו לא יודעים את משמעותה? ת. אני חושב שהאומדים האלה הם אומדנים טובים. ש. אני אומר שאתה אפילו לא יודע אם החיסכון הזה הוא כולו של פרטיים, כאשר החיסכון של המפעלים הוא שלילי. או להיפך, יכול להיות שהחיסכון של המפעלים הוא חיובי ולפרטיים בכלל אין חיסכון. אפילו את הבסיס הזה אתה לא יכול לדעת כי אין נתונים. ת. תיאורטית זה נכון. ש. מעשית, מפעלים חוסכים או לא חוסכים? ת. יש להניח שהחיסכון שלהם הוא בסך הכל חיובי, זו הערכה שלי. ש. הערכה שמבוססת על ידע כללי או התרשמות מקריאת נתונים? ת. על ידע כללי, השכלתי ככלכלן ואקטואר. ש. הנתון שנתת לנו קודם שהחיסכון של המפעלים הוא חיובי, אתה לא יכול להראות לי איזושהי אסמכתא לגביו, אתה לא יכול להגיד לי מה שיעורו של החיסכון? ת. לא. הנה כי כן, מסתבר שמרכיב חשוב מאד ועיקרי בחוות דעתו של מר גד שפירא שלמפעלים מרכיב חיסכון חיובי אין לו כל אסמכתא סטטיסטית ממשית. חוות דעתו של מר שפירא לא התייחסה למנוחה דכאן באופן אישי ולנסיבותיה המיוחדות, ככל שהיו כאלה. המדובר בחוות דעת כללית שטובה לכל מנוחה חסרת תלויים כדוגמת המנוחה דכאן. כאשר בית המשפט העליון פתח פתח צר בענין פינץ, הכוונה הייתה לפרמטרים ספציפיים שיש בהם כדי להשפיע על התחשיב לגבי יורשיו של מנוח ספיציפי. אל לנו לשכוח שגם בעניין פינץ נטען כי המנוח חגי פינץ, היה נער מוכשר מאד בתחום המחשבים והיה צפוי לו עתיד מזהיר בתחום זה, טענה שלא התקבלה על ידי בית המשפט העליון באופן שהביאה אותו להתייחס לנתון זה. כפי שהובהר לעיל, הקביעה של 30% נקבע כמדיניות שיפוטית כדי שלא להפלות בין נפטר לנפטר או בין יורשיהם כאשר כל כך הרבה פרמטרים נמצאים בתחום הספקולטיבי. נדמה כי בית המשפט העליון לא נדרש לאחר פסיקתו בעניין פינץ להלכה בדבר שיעור החיסכון של 30% של מנוח חסר תלויים, ללא עבר תעסוקתי. בתי המשפט המחוזיים דנו בסוגיה וגם הם לא קיבלו את הטענה שיש לשנות את אחת החזקות העובדתיות שנקבעו בפס"ד פינץ. 1. פסק דינו של כב' השופט ר. כרמל מבית המשפט המחוזי בירושלים בעניין ת"א (ים) 4/97 עזבון המנוח אטינגר ואח' נגד עיריית ירושלים ואח'.(להלן: "עניין אטינגר") כב' השופט כרמל דן בסוגית שיעור הפיצוי שיש לפסוק לעזבון המנוח, מיכאל אטינגר בגין השנים האבודות. בעניין אטינגר הכיר בית-המשפט העליון, בזכות הפיצוי בגין השנים האבודות, הן שנות ההשתכרות אותן מפסיד הניזוק בגין קיצור תוחלת חייו עקב מעשה נזיקין. בהסתמך על הלכת פינץ, התייחס בית המשפט המחוזי בעניין אטינגר לאפשרות שביהמ"ש עשוי לסטות מהחזקות העובדתיות זו מקום בו התשתית הראייתית המונחת בפניו מצדיקה סטייה כזו. וזאת במקרה שהוכחו נתונים מיוחדים הנוגעים למנוח והמוציאים אותו, בהסתברות גבוהה, מגדרי החזקה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת בשאלת בסיס השכר. בענין אטינגר נטען כי מאחר שמדובר במשפחה שכל בניה משכילים ובעלי קריירות מוצלחות, סביר כי גם המנוח היה מרוויח מעבר לשכר הממוצע במשק, ולפיכך נטען כי נסתרה החזקה בעניינו. בית המשפט המחוזי לא ראה לסטות בעניין אטינגר מהלכת פינץ הגם שקיבל את טענת התובעים דשם שהמנוח היה ילד נבון, מוכשר ומקובל חברתית. למרות זאת עדיין קיימים סימני שאלה המונעים מלדלג ולחלוף על פני משוכת ההסתברות הגבוהה. הדרך בה הלכו אחי המנוח אין בה כדי להעיד בהכרח על דרכו של המנוח שהיה בן 12 עת הלך לעולמו. 2. כב' השופטת מזרחי מבית המשפט המחוזי בירושלים גם היא לא ראתה לסטות מהלכת פינץ בת"א (ים) 1247/98 עזבון המנוחה יצחק חן ואח' נגד טביב בצלאל ואח' (להלן: "עניין חן"). בעניין חן דנה כב' השופטת מזרחי בפיצויים הראויים לנפגעי "פסטיבל ערד" או ליורישיהם, ובין היתר התייחסה לעניין שינוי הלכת פינץ. בעניין חן נעשה חישוב לגבי שתי המנוחות על בסיס שכר של 15,000 ש"ח, בסיס שכר הגבוה מן השכר הממוצע, כאשר לגבי שתיהן נטען כי אין ספק ששכרן העתידי היה עולה על השכר הממוצע במשק. כך צוין כי אחת מהמנוחות היתה תלמידה מצטיינת, אביה הינו מורה ומחנך ואמה הינה ספרנית. אחיה הבכור הינו רופא בישראל ואחותה, המתגוררת בארה"ב, הינה בעלת תואר בחינוך ועוסקת כמנהלת בית ספר. התובעים טוענים כי המנוחה הייתה פונה למקצוע העיתונאות. כב' השופטת מזרחי חוזרת על הלכת פינץ לפיה יש להביא "ראיות ממשיות לסתור" את החזקה שהקטין ישתכר באופן שונה מהשכר הממוצע במשק, וראיות כאלה לא הוצגו בעניין חן. דהיינו, אין זה מספיק שהרקע הסוציו-אקונומי של המנוח היה גבוה מהממוצע ולא ניתן להביא ראיות בדבר העיסוקים של אחי המנוח או רמת ההשתכרות של הורי המנוח. לא היה די בעדות אבי הקטין המנוח שמדובר במשפחה שכל אנשיה משכילים ובעלי קריירות מוצלחות, כדי להביא לחישוב שאינו על פי השכר הממוצע במשק. 3. כב' השופטת צילה צפת, מבית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א (ב"ש) 3334/04 לוי נגד שירביט ואח' (להלן: "עניין לוי") קבעה שאין לסטות מהלכת פינץ לעניין שיעור החיסכון אך ראתה לסטות מהלכת פינץ לעניין כושר ההשתכרות לעתיד. כב' השופטת צפת דחתה את טענת התובעים לפיה נוכח הסיכוי ששכרה של המנוחה היה עולה על השכר הממוצע במשק הרי שגם היה עולה מרכיב החיסכון, ועל כן יש להעמיד את שיעור החיסכון על סך של 50%. בעניין לוי חזרה כב' השופטת צפת על הקביעה של הלכת פינץ לפיה שיעור החיסכון שנקבע מושתת על ניסיון החיים. חזקה זו אומנם ניתנת לסתירה אך דרושה הוכחה ברמה גבוהה ואין להסתפק באמירה בעלמא. מעבר לכך, דחה ביהמ"ש את טענת התובעים לגופה, וציין כי ניסיון החיים מלמד דווקא על כך שרמת החיים וההוצאות הנדרשות לסיפוקה עולים, ככול שרמת ההשתכרות עולה. יחד עם זאת נוכח העובדה שהמנוחה דשם, שהייתה בת 23 במותה, סיימה סמוך לפני פטירתה תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ועמדה להתחיל התמחות. ובנוסף לכך הומצאו ראיות בדבר היותה תלמידה טובה, כעולה מתעודת הבגרות וציוניה בלימודי המשפטים באוניברסיטה. כמו כן הובאו ראיות באשר לשקדנותה, חריצותה ולהצלחתה בעבודתה עד לפטירתה, ומכתב ההמלצה של עו"ד בעניין פעילות המנוחה בקורס פרקטיקה וסיוע משפטי ומכתב תודה מאישה אשר טופלה ע"י המנוחה (שניהם נכתבו לפני פטירת המנוחה), והכל בנוסף תלושי השכר של המנוחה המעידים כי היא עבדה בד בבד עם לימודיה. לאור הנתונים דלעיל ראתה כב' השופט צפת לסטות מאחת החזקות העובדתיות של פס"ד פינץ וקבעה שנוכח העתיד שהיה צפוי למנוחה כעורכת דין, יש להניח שתשתכר שכר בשיעור כפל השכר הממוצע במשק. הנה כי כן יש לפניו דוגמאות שיש בהן כדי להמחיש העקרונות שעל פיהם ניתן לסטות מהחזקות העובדתיות שהותוו בפס"ד פינץ. נדמה כי מתוך פס"ד פינץ והפסיקה הרלוונטית ניתן לגזור כללים בדבר המקרים בהם ניתן לסטות מאחת מהחזקות העובדתיות כשמדובר במנוח חסר תלויים: - הראיות צריכות להיות ספיצפיות למנוח ולא ראיות סטטיסטיות כלליות. - לגבי מנוח חסר תלויים, שלא החל להכשיר עצמו באופן ממשי לרכישת מקצוע, אין להקיש לעניין כושר השתכרותו לעתיד מתוך כושרם להשתכר של בני משפחתו. - ניתן להניח שמנוח חסר תלויים שסיים הכשרתו לעסוק בעיסוק מסוייים יעסוק בעיסוק זה. במקרה דנן ניתן להשליך על כושר השתכרותו מתוך ההשתכרות של העוסקים באותו מקצוע. אשר על כן לא ראיתי לקבל את עמדת הנתבעות לפיהן יש לסטות מהלכת פינץ ולקבוע כי שיעור החיסכון של המנוחה היה קטן מ 30%. הוצאות מצבה התובעים טוענים כי אין חולק, כי היה ביכולתם להסתפק במצבה שעולה כ- 10,000 ש"ח, ואין חולק שבפועל, ביקשו שהנתבעת תשיא בעלות מצבה מיוחדת, שעלותה 46,056 ש"ח. הכלל המשפטי הראוי לבחינה במקרה זה, הינו הכלל בדבר חובת הניזוק כלפי המזיק להקטין את נזקיו. מאחר ואין מחלוקת שהתשלום עבור המצבה נובע מהתאונה, הדרך היחידה לפטור את הנתבעות מחובת הפיצוי כלפי התובעים הינה לקבוע, כי האחרונים הפרו את חובתם כלפי הנתבעות להקטין את נזקיהם. המנוחה היתה ביתם היחידה, וכל עולמם של התובעים. מותה השאיר בליבם חלל ריק. התובעים, שכל עולמם חרב עליהם, בחרו להקים מצבה שונה מהמצבות הסטנדרטיות, לזכר ביתם, ולא לשפר את איכות חייהם על חשבון חברת הביטוח. הנתבעים סבורים כי לאור הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין אפשרות לתת ביטוי הולם לכאבם ולסבלם של התובעים, שהרי גם זה נקבע לפי נוסחה קרה ושרירותית. ולכן הכרה בהוצאות מצבה יש בה כדי לשפות בגין מרכיב כאב וסבל. בנסיבות אלה טוענים התובעים כי אין לראות אותם כמי שהפרו את חובת הקטנת הנזק כלפי הנתבעות. ולכן מבקשים הם להכיר בהוצאות בגין מצבה בסך של 49,510 ₪. לטענת הנתבעות אין להכיר בהוצאה בגין מצבה מיוחדת שהוזמנה מאינדונזיה באבן גרניט ירוקה- מצבה לא סטנדרטית שמפאת גודלה היה צורך לרכוש מקום קבורה סמוך נוסף. אמנם נדמה, שההוצאות בגין הקמת מצבה הינן בבחינת "דברים שאין להם שיעור". איש אינו מתיימר להכתיב להורים השכולים את הסכום שאותו עליהם להוציא בגין הקמת המצבה. מדובר בעניין רגשי. הנתבעות ערות לרצונם הטבעי של התובעים להנציח את ביתם המנוחה שנקטפה בדמי ימיה, באמצעות מצבה שעלותה גבוהה ביותר, כ- 50,000 ₪. לטעמן של הנתבעות לא יעלה על הדעת, שהנתבעות, כמבטחות, תחובנה בפיצוי כל סכום שיוציא קרובו של מנוח מבוטח בגין הקמת מצבה, אשר במקרים אחרים יכול להגיע אף לסכומי עתק כ- 100,000 ₪ או 200,000 ₪. לפיכך סבורות הנתבעות כי סכום הפיצוי בגין הקמת המצבה ראוי לו שיוגבל לאותו סכום אשר נוהג אדם ממוצע להשקיע בהקמת מצבה לקרובו המנוח, סכום אשר הצדדים כבר הסכימו שהוא עולה לכדי 10,000 ₪. הכרעה לעניין הוצאות מצבה התובעים מבקשים להכיר בהוצאות שהוציאו בגין מצבה בסך של כ 50,000 ₪ מדובר במצבה גדולה מאבן מיוחדת שיובאה מאינדונזיה ושלצורך הקמתה ובשל גודלה היו צריכם התובעים לרכוש חלקת קבר סמוכה. השאלה היא האם יש להטיל על חברת הביטוח את העלות הנדרשת. חברת הביטוח לעומת זאת סבורה שעליה לשאת בהוצאות הקמת מצבה בסכום אשר נוהג אדם ממוצע להשקיע בהקמת מצבה לקרובו המנוח בסך של 10,000 ₪. בע"א 7644/02 עזבון המנוחה יעל עמר ואח' נגד חברת מקור הירדן ואח' הכיר כב' השופט ריבלין בהסכמת כב' השופטים ארבל וג'ובראן, בהוצאות הקבורה כפי שנקבעו, בבית המשפט המחוזי בסך של 16,630 ₪ נכון למועד פסק-הדין בבית המשפט המחוזי. בע"א 2543/04 עזבון המנוח אליהו גולן ז"ל ואח' נגד סהר ואח', אשר נכתב על ידי כב' השופט דוד חשין בהסכמת של כב' השופטים לוי ונאור, אושר הסכום שפסק בית המשפט המחוזי בירושלים, בגין הוצאות מצבה וקבורה, בסך של 50,000 ₪. בת"א (ים) 5087/03 פלונית נגד סהר הכיר כב' השופט יוסף שפירא מבית המשפט המחוזי בירושלים, בהוצאות קבורה ולוויה בסך גלובלי של 15,000 ₪ מתוכם 9,000 ₪ בגין הקמת המצבה. בת"א (ים) 6456/04 פינץ נגד הראל קבע כב' השופט יוסף שפירא מבית המשפט המחוזי בירושלים, על דרך האומדנא, סך של 3,000 ₪ מתוך הסך של 7,500 שנתבעו. בראש הנזק של הוצאות קבורה ולוויה. בת"א (חי) 205/01 עזבון המנוח מאיר שמואל ואח' נגד מנורה ואח' אשר נדון בפני כב' השופט עמית מבית המשפט המחוזי בחיפה, נתבע הסך של 75,000 ₪. לטענת התובעים דשם, בשל מעמדו הציבורי של המנוח, נרכשה עבורו חלקת קבר יקרה בהר הזיתים, ובמהלך השבעה, ומשך תקופה ארוכה לאחר מכן, פקדו את בית המשפחה אין ספור מנחמים. על כל אלו, דרשו התובעים סך של 75,000 ₪. כב' השופט עמית העמיד את הפיצויים בראש נזק זה דהיינו הוצאות הקמת מצבה, רכישת חלקת קבר והוצאות אבלות בסך גלובלי כולל של 20,000 ₪. בת"א (ים) 1247/98 יצחק חן ואח' נגד טביב בצלאל ואח' הכירה כב' השופטת מזרחי מבית המשפט המחוזי בירושלים, על דרך האמדנא, בהוצאות קבורה בסך של 12,000 ₪ מתוך סך של 20,000 ₪ שנתבעו. בע"א (חי) 1744/05 עזבון גרשון להב ז"ל נגד חברת החשמל אישרו כב' השופטים ברלינר עמית וסוקול מבית המשפט המחוזי בחיפה, את פסק דינו של בית המשפט השלום שקבע בגין הוצאות קבורה ומצבה סך של 25,000 ₪. מהפסיקה כפי שהבאה לעיל נראה שהטווח שבו הכירו בתי המשפט בהוצאות מצבה הוא טווח רחב מאד ונע בתחום שבין 3,000 ₪ לסך של 50,000 ₪. לא מקובלת עלי טענת ב"כ התובעים שיש להתיר את הרסן בשומת ראש נזק זה, של הוצאות קבורה ומצבה בשל העובדה שהחוק הגביל את הפיצוי במרכיב של כאב וסבל. מעין פיצוי על הגבלת מרכיב הנזק הלא ממוני. האם כאבה של משפחת פינץ קטן מכאבה של משפ' קפילוביץ ? האם כאבה של משפחת עמר שונה מכאבה של משפחת גולן ? נוכח העובדה שאין להפלות בין דם לדם, ולאור העקרונות שהותוו על ידי בית המשפט העליון בדבר אבדן ההשתכרות בשנים האבודות והמטרה להאחדת הפיצוי, אפשר שהיה מקום שהמחוקק יאמר דברו בעניין זה ויקבע מסמרות בדבר שיעור הפיצוי המקסימלי בגין הוצאות הלוויה ומצבה. אשר על כן, נראה לי כי אין לקבל את עמדת התובעים להטיל על הנתבעות את מלוא עלות המצבה. בנסיבות העניין נראה לי כי הסך של 25,000 ₪ כהוצאות הקמת מצבה יש בו כדי לאזן בין עמדות הצדדים. לסיכום א. באשר לפיצוי בגין אבדן שכר בשנים האבודות יש לילך על פי העקרונות שהותוו בפס"ד פינץ. דהיינו 30% מהשכר הממוצע במשק. אין מקום להיוון כפול מאחר שהמנוחה אילו הייתה בחיים עברה את גיל 21. יחד עם זאת, משום מה, ראה ב"כ המלומד של התובעים לקחת בחשבון, בניגוד לפס"ד פינץ, 47 שנות אבדן עבודה ולא 46 כפי שנקבע שם. ב. באשר למרכיב "כאב וסבל" אין מחלוקת בין הצדדים כי בראש נזק זה החישוב הוא סך של 41,122 ₪ נכון ליום הגשת התחשיבים. ג. באשר להוצאות הקמת מצבה סך של 25,000 ₪ נכון ליום פסה"ד. הצדדים יגישו פסיקתא לחתימתי לאחר שב"כ התובע יתקן את חישוביו בעניין השנים האבודות. נושא ההוצאות ושכר הטרחה יקבע על ידי במסגרת הפסיקתא. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות