מוות בתאונת דרכים - בת 39

1.      מבוא
בפני תביעת תלוייה ועזבונה של המנוחה ז"ל ילידת 12.9.64, שהלכה לבית עולמה בתאונת דרכים ביום 10.4.03, והיא בת 39 (להלן: "המנוחה").
התובע 1 הנו עיזבונה, התובעים 3 ו-4 הנם ילדיה, התובע 3 יליד 9.11.89 והתובע 4 יליד 11.8.91, והם אף יורשיה על פי דין כאמור בצו קיום צוואה מיום 28.8.04.
התובע 2 הנו אביהם ואפוטרופוסם של התובעים 3 ו-4, ואלה נולדו לו ולמנוחה עת היו נשואים. בני הזוג התגרשו ביום 23/1/96, כאשר הילדים נותרו בחזקת המנוחה עפ"י הסכם הגירושין והתובע 2 שילם מזונותיהם.
אין מחלוקת בין הצדדים בדבר היות האירוע בו מצאה המנוחה את מותה, תאונת דרכים כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") והחובה הנובעת ממנו לפיצוי התובעים. עם זאת, ולטענת הנתבעת, אין מקום לפיצוי העזבון בראשי נזק מעבר לאלה המצויינים בכתב התביעה המתוקן, כאשר מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי אין מקום לפיצוי התובעים 3 ו-4 כתלויים.
2.     תביעת התלויים
א.     פיצויים בגין אובדן תמיכה לתובעים 3 ו-4
בסיכומי התובעים, ובגדר תביעת התלויים נתבעו אך אובדן שירותי אם, בעוד ראש הנזק בגין אובדן התמיכה לתלויים נזנח.
בפועל, ערכו התובעים את חשבון נזקיהם במסגרת חישוב הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות, כחלק מתביעת העזבון.
לטענת הנתבעת יש לראות את משפחת המנוחה כמשפחה חד הורית, כאשר המנוחה מכלכלת את שני ילדיה, שהיו סמוכים על שולחנה וניזונו מ"קופתה".
עם פטירת המנוחה ממשיכה המשפחה להיות משפחה חד הורית, אלא שבראש המשפחה עומד עתה האב מכוח החוק. ממוצע שכרה של המנוחה ב-3 החודשים האחרונים לחייה, עמד על 10,080 ₪ ברוטו, ואילו משכורת האב, התובע 2, שהיא עתה הכנסת המשפחה לאחר התאונה, מגיעה ל-11,750 ₪ ברוטו, עפ"י תלושי שכרו האחרונים, וכפי שהוצגו בתיק המוצגים. במצב דברים זה, עפ"י עקרון השבת המצב לקדמותו הנוהג בנזקי גוף, לא חל כל שינוי במצב הילדים כתלויים. הם היו קודם לתאונה תלויים באם ולאחריה הם תלויים באב כמשפחה חד הורית, ללא כל הפסד ממון ולכן גם ללא עילת תביעה כתלויים.
עוד טוענת הנתבעת, כי התלות בפועל היא זו שקובעת בכל הקשור "במאזן הרווח וההפסד הקר והמנוכר" כפי לשון הפסיקה, לעניין בחינת התלות בפועל. דומה הדבר, כך לשון הנתבעת, למצב ובו שני בני הזוג הלכו לעולמם, ומוסד או בני משפחה אחרים ממלאים את מחסורם של התלויים בדיוק כפי שעשו כן הוריהם עת היו בחיים. גם במצב זה, אין מקום לתביעת תלויים. אומנם, יש לבחון האם קיימת חובה להחזיק בילדים ויש להעריך פיצוי בגין תלות כלשהי בעתיד, אך לא כך המצב דנן, בו על האב הביולוגי מוטלת החובה עפ"י דין לזון את ילדיו, ואין כל אלמנט של אי וודאות ביחס לעתיד. מצב זה, דומה גם למצב ובו אלמנת ניזוק נישאת מחדש, כשאז פוקעת תביעתה לדמי תמיכה כתלוייה, כחלק מהכלל המחייב "השבת המצב לקדמותו". אומנם, גם במצבים אלה יערך חשבון עובדתי של רווח והפסד אך ככל שקיימת תלות מלאה בבן הזוג החדש והמצב הכלכלי החדש זהה למצב הכלכלי הקודם, אין עילה לתביעת האלמנה. המסקנה אם כן, לטעם הנתבעת, הינה כי אין להבחין בין אלמנה הנישאת בשנית לבין מעבר ילדים להורה שהיה גרוש מהמנוחה, כאשר אותה משפחה חד הורית ממשיכה להתקיים באותה רמת תמיכה ואף למעלה מכך.
הנתבעת הפנתה לפסקי הדין בעניין ע"א 7244/97 חכמי נ' רותם, פ"ד נד (2) 30, 33, ע"א 489/79 אליהו נ' צאיג, פ"ד לה (2) 123, 133, ע"א 4431/05, המגן נ' אורנית צרור, ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית ואח', פ"ד נה (1) 12, כאשר במקרה האחרון נדונה זכותה של ידועה בציבור לפיצוי כתלויה, ובו מתייחס בית המשפט לצורך בהוכחת התלות כנתון עובדתי, תוך התייחסות לכל נסיבות העניין לרבות הקשר שבין בני הזוג, כאשר ככל שהוא רופף יותר, כן קטן הסיכוי לקיום תלות עתידית.
גישה זו של הנתבעת, נועדה אף להקטין את הפיצוי בגין השנים האבודות, בהיות רכיב התלות חלק ממרכיב הפיצוי בשנים האבודות, ומשאינו מגיע לכאורה לתלויים, אין גם לחייב בגינו כחלק מתביעת העזבון, שכן אחרת, יימצאו הילדים מפוצים בכפל פיצוי.
אין חולק, כי הצורך בהשבת המצב לקדמותו הינו קנה המידה הראשוני, הבסיסי והעיקרי לפסיקת פיצויים בגין נזקי גוף ובין היתר בתביעות תלויים ועיזבון.
בסיטואציה שנוצרה בנסיבות המקרה דנן, התובעים 3 ו- 4, עברו מחזקת האם המנוחה לחזקת אביהם. מעבר זה, הינה מכח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962, הקובע בסעיף 28:
" מת אחד ההורים, תהא האופטרופסות על הקטין להורה השני..."
החובה לפיצוי תלויים מקורה בסעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובעת:
               "זכותם של תלויים לפיצויים
גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה- יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה".
סעיף 80 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע עבור מה ישולמו הפיצויים לתלויים ומציין כדלקמן:
"בתובענה לפי סעיף 78 יש למסור פרטים בדבר האנשים שלטובתם היא מוגשת ובדבר הפסד הממון שסבל כל אחד מהם עקב מות הנפגע, והפיצויים ינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה, ובכלל זה הוצאות שהוציאו לקבורתו..."
סעיפים אלו כלולים גם בחוק הפיצויים,מכוח סעיף 4 (א) לו.
בנסיבות העניין, עסקינן בשני תלויים בלבד, הם התובעים 3 ו-4. לאור הקבוע בסעיף 80 לפקודת הנזיקין, זכאים התלויים לפיצוי בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידיים לסבול למעשה.
ככל שיתברר, כי לא נגרם להם כל נזק ממון, באשר הם ממשיכים את חייהם אצל אביהם, הדואג מעתה ואילך למחסורם לפי חובתו עפ"י דין, כי אז לכאורה ראויה טענת הנתבעת להתקבל.
תביעת התלויים, כאמור, הינה בגין הנזק שנגרם להם עקב המוות (ר' ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (כרך ב') 1048, 1096) והם זכאים ל"הפסד ממון" ולהפסד זה בלבד, ממנו ינוכו טובות ההנאה הכספיות שצמחו להם עקב פטירת המנוח. (ר' ע"א 2376/93 קידר נ' הסנה, פ"ד מט (1) 594, 600).
וכלשון הפסיקה:
"סעיף 55 נועד, כאמור, לפצות את אלה מקרובי המנוח המנויים בסעיף, אשר מטה לחמם נשבר עם פטירתו. דמי הנזק שבית המשפט פוסק הם שלהם, ולאחר אין כלום בהם. אין פורעים בהם חובו של המנוח, ואין צוואת המנוח תופסת בהם; אין גובים מהם מס עזבון ואין הם מתחלקים לפי כל סדר הנהוג בחלוקת ירושתו של אדם. הנתמכים מקבלים פיצוי בהתחשב ב'נזק הממון שסבל כל אחד מאותם בני-אדם בגלל מותו של הנפטר'" (ר' ע"א 148/53 פנץ נ' פלדמן, פ"ד ט 1711, 1717).
זכות זו הינה עצמאית ועומדת לתלויים עקב מות המפרנס (ר' ע"א 591/61 דנצר נ' לוי, פ"ד טז 1793, 1802) וכן ראו ד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן, פ"ד לח (1) 413, 420) בהתייחס לתביעת התלויים, קובע כב' השופט ברק:
"הפיצויים ניתנים על נזק הממון בלבד... אין פיצוי על הנזקים הלא ממוניים כגון כאב וסבל בגין מות המנוח (SOLATIA) אף בגדר הנזק הממוני עצמו, אין הוא ניתן לתלויים בגין כל נזקי הממון, אלא אך בגין התלות המשפחתית אשר נפגעה, להבדיל מתלות אחרת שביניהם, כגון תלות עסקית... בקביעת שיעורו של הפיצוי יש לקבוע את הערך הכספי של התלות. לשם כך יש לבחון אם הלכה למעשה נתקיימה תלות בעבר, וכן יש לבחון - בין אם הייתה תלות בעבר ובין אם לאו... - את הסיכוי לקיומה של תלות בעתיד לולא התאונה".
ועוד נאמר, כי בגדר הפסד הממון יפצה ביהמ"ש "רק על אבדן התמיכה או המזונות שהקרוב קיבל בשל קשרי המשפחה בלבד". (ר' ע"א 111/68 לפידות נ' שליסר, פ"ד כב (2) 379, 390) ובמקום אחר:
"זכותם של התלויים היא לפיצוי על הנזק הרכושי שנגרם להם. הפיצוי ניתן להם בשל אבדן הערך הכספי של התלות במנוח. אכן, התכלית המונחת ביסוד זכות התלויים היא במתן פיצוי לתלויים בשל כך ש'מטה-לחמם נשבר'... זכותם של התלויים לפיצויים אינה מותנית בחובתו המשפטית של המנוח לקיימם. זכותם של התלויים לפיצויים מותנית במציאות העובדתית של התלות הכספית ובסיכוי, כי תלות זו היתה נמשכת גם בעתיד לולא מעשה הנזיקין. הפקודה מפצה את התלויים בשל כך שמותו של המנוח קטע את מקור מחייתם. הפיצוי הוא על אבדן התלות המשפחתית".     
(ר' ע"א 2000/97 לינדורן ואח' נ' קרנית, פ"ד נה (1) 12, 26).
ובמילים אחרות, יש לבחון האם התובעים 3 ו-4 היו תלויים באמם המנוחה בפועל - אם לאו, כאשר על ביהמ"ש להעמיד את התובעים 3 ו-4 במונחים כספיים באותו המצב בו היו לולא התאונה. לעניין זה יש לבחון עובדתית הלכה למעשה את התלות. על ביהמ"ש לבחון האם המנוחה תמכה בתובעים 3 ו-4 בפועל וכן כי תמיכה זו הייתה נמשכת גם בעתיד, כדי להעניק להם פיצוי על ההפסד שנגרם עקב מות אמם.
בנסיבות המקרה דנן, אין מחלוקת, כי המנוחה תמכה בתובעים 3 ו-4 בפועל. למעט סכום זניח של מזונות בסך 1,500 ש"ח לחודש, לא הוכח שהמנוחה קיבלה מהתובע 2 דבר, לפיכך מובן הוא, כי ממשכורתה, כפי שהשתכרה בבנק דיסקונט לישראל בע"מ, אף תמכה בילדיה שלה.
זה עדיין אינו סוף פסוק, שהרי טענת הנתבעת הינה, כי המעבר לאביהם, וחובתו לזון אותם בהיותו אפוטרופסם על פי הדין, כאשר יכולותיו הכלכליות עולות על שלה, מאיינות את הפיצוי בגין תמיכה, בשל היות טובת ההנאה כזו שיש להתחשב בה לעניין הפיצוי, במאזן בין התמיכה הנדרשת מחד להטבות המתקבלות מאידך.
דוגמא דומה למצבנו אנו, הינה מצב ולפיו אלמנה עם ילדים, שבן זוגה נפטר בשל מעשה עוולה נישאת בשנית. ההלכות ביחס לאלמנה ידועות, היינו, ככל שאין פער בין תמיכת המנוח באלמנה לתמיכת בן הזוג החדש בה, לא תהא האלמנה זכאית לפיצויי תמיכה מעת נישואיה.
אך מה ביחס לילדים? שהרי גם הם צפויים עתה לתמיכה מאביהם החורג?
ד. קציר בספרו (עמ' 1181) מציין כך:
"אין לראות בתמיכה, שאפשר שתינתן להם על ידי ההורה החורג, משום טובת הנאה שאפשר להתחשב בה לעניין הערכת הפיצויים".
כך גם נפסק בת"א (י-ם) 99/93 חזן נ' ביו לב (לא פורסם - מצוטט שם), וכך גם כשנראה בכך הטבה הניתנת לילד כדי ליהנות ממנה כשאז אין להתחשב בהטבות חסד כגון אלו שניתנו להנאת המוטב (ר' למשל ע"א 619/78 חונוביץ נ' כהן, פ"ד לה (4) 281, 311).
אך אם קיימת חובה על האב החורג לזון ילדיו החורגים, כדוגמת החובה הקיימת אצלנו על פי סעיף 3 של החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשכ"א-1959), יתכן להתחשב בכך לצורך שיעור המזונות.
(כך למשל ת"א (י-ם) 907/81 סלהב נ' סלהב, פ"מ תשמ"ד (2) 441 458-7, שם העמיד ביהמ"ש מחד את חובת האב החורג לזון ילדי אשתו ואת זכותו של התלוי לפיצוי בגין אבדן תמיכה אפשרית בעתיד מאידך, ולכן פסק רק 50% מהפיצוי שהיה נפסק לטובתם אילולא נישאה אמם מחדש).
אם כך ביחס לאב חורג, מה ביחס לאב הביולוגי? האין חובתו לזון את ילדיו תביא לכך שיש להפחית שיעור התמיכה עד ל-0, ככל שיכולותיו הכלכליות עולות על אלה של המנוחה?
נדמה לי, שתוצאה שכזו אינה סבירה בעליל.
לו דובר על תא משפחתי ובו שני בני זוג, כאשר להם שני ילדים ואחד מבני הזוג נפטר, המזיק יחוב בנזקי התלות של כל התא המשפחתי, כשמשכורות בני הזוג זהות. מדוע יש אם כן לתת משקל לעובדה שאין מדובר באותו תא משפחתי, שהרי התא המשפחתי שהיה קיים - זה של המנוחה והילדים, נהרס ועתה מלוא העול, עבר אל האב, שנאלץ להוציא הוצאות העולות בוודאי על סכום המזונות שנשא בו בהיות המנוחה בחיים.
לפיכך, יש לטעמי לערוך חשבון אחר, היינו אותו חשבון שערך ביהמ"ש במקרה ת"א (ת"א) 1740/90 יחיא נ' הדר (לא פורסם - נדון בספרו של קציר בעמ' 1212), ובו נהרגו שני ההורים והילדים עברו לטיפול והשגחת קרוביהם, שם קבע ביהמ"ש שאין לערוך חשבון אריתמטי מדוייק לפי שיטת הידות, שכן לא יהא בכך כדי להשיב את המצב לקדמותו, ולכן פסק פיצוי המבוסס על צורכי הילדים - היינו הוצאות הטיפול בידי הקרובים להבדיל מההפסדים - קרי, הפסד תמיכת ההורים.
ראו כמו כן גם ע"א 5994/96 בן יאיר נ' עזבון עמר, סביר מט 101 בו נהרגה אם גרושה והילדים עברו לטיפול הסבים, כשנפסק סכום גלובלי עבור עלות עזרת צד ג' ועבור אפוטרופוס שאמור לטפל בענייניהם.
כהשלכה למקרה שלנו, מובן מאליו כי עם המעבר של התובעים 3 ו-4 לאביהם, אצלו לא התגוררו לאחר הגירושין, וכאשר התנהלו בבית אמם כיחידה עצמאית לכל דבר ועניין, ועתה עושים כן בביתו של אביהם, נגרמות לאביהם הוצאות נוספות, בדומה לבני המשפחה במקרה יחיא לעיל, ולפיכך אפילו לא יערך החשבון על פי שיטת הידות, עדיין יש מקום לערוך את החשבון, על בסיס ההוצאות הנדרשות לקיומם, שכן בכך, יש כדי להשיב מצבם לקדמותו.
לפיכך, נראה סביר בעיניי, כי שיעור ההוצאות החודשיות לשני התובעים יעמוד על הסך של 5,000 ₪ לחודש, הכוללים מזון, ביגוד, מדור, טיפול רפואי, חינוך, חוגים, וכיו"ב, לפי 2,500 ₪ לכל אחד מהם, כאשר ברור לי כי, המנוחה, מעבר לסכומים אלו אותם הייתה מוציאה עבור הילדים, קיבלה גם מזונות בשיעור של כ-1,500 ₪ לחודש, כאשר סך כל הוצאותיהם בשיעור של 6,500 ₪ להיום סביר בעיניי.
סכום זה עומד על 2,500 ₪ עד הגיע כל אחד מהבנים לגיל 18, ועל 1/3 הסכום מ-18 ועד הגיעם לגיל 21. שעור הנזק אם כן עומד על 285,000 ₪ לעבר, ובצירוף ריבית מחצית תקופה 28,500 ₪ במעוגל, ולעתיד על סך של 97,619 ₪ ובסה"כ על הסך של 411,119 ₪.
ב.     אובדן שירותי אם
במסגרת סיכומיו עותר ב"כ התובעים לפיצוי בסך של 100,000 ₪, בגין ראש נזק זה המתייחס לפיצוי בן 6 שנים, עד הגיע הילדים לגיל 21, לפי בסיס שעתי של 35 ₪ או במכפלה של 8 שעות בשבוע.
הנתבעת מצידה חוזרת על טענתה כי בהיות המשפחה "חד הורית", וכאשר סטטוס זה אינו משתנה לאחר פטירת המנוחה, אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה.
צר לי כי הנתבעת בחרה לנמק את אי הצורך בתשלום פיצוי בראש נזק זה, תוך בחירה בזהות המצב המשפחתי, ערב התאונה ולאחריה, כאילו לא השתנה דבר.
האם יכול להיות ספק, כי ילדים שנשללת מהם הזכות לקירבה אימהית, טיפול יומיומי, אוהב ומנחה, ימצאו עצמם באותו מצב רק מאחר ועברו להתגורר אצל אביהם? שהרי קודם לתאונה היו להם 2 הורים, אמנם לא ביחד, אך גם הורים לחוד דואגים ליתן את שירותי ההורים כל אחד במועדיו הוא, בין באופן אינטנסיבי אצל ההורה המשמורתן, ובין אצל ההורה האחר בזמנים בהם הילד נמצא בחזקתו.
אין ספק בעיניי, ואף הפסיקה סבורה כך, כי יש מקום לפסוק פיצוי בגין אבדן שרותי אם, גם בנסיבות דנן. (ר' ת"א (י-ם) 891/93 שיבם נ' שיבם,(לא פורסם) ת"א (י-ם) 594/93 עזבון חיימס נ' חיימס,(לא פורסם) ואף מקום שבו נישא האב לאישה אחרת עדיין זכה בן המנוחה לפיצוי בגין אובדן שירותיה, כאמור בת"א (י-ם) 831/92 עזבון המנוחה אבו כרמה נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
השאלה הנשאלת עתה הינה, לאור גילם של התובעים 3 ו-4, בני כ- 13 ו- 15 במועד פטירת המנוחה, מה שיעור הפיצוי המגיע בגין ראש נזק זה?
משנזקקים הילדים לשרותי האם לפחות עד לגיל 21, גם בעת שרותם הצבאי לטעמי, אם כי בשיעור מופחת מגיל 18 עד 21, נראה סביר בעיני לחייב את הנתבעת לשאת בפיצוי בשיעור של 75,000 ₪ כסכום גלובאלי נכון להיום, בגין אובדן שרותי אם.
5.     נזקי העיזבון:
א.     אבדן השתכרות בשנים האבודות
הנתבעת בסיכומיה מציינת, כי במסגרת כתב התביעה לא עלתה עילה לפיצוי התובעים בגין השנים האבודות. לפיכך טענו, כי אין מקום לפיצוי בראש נזק זה, ולחלופין הוסיפו טענות אחרות כפי שיצוינו להלן.
כבר עתה אומר כי במסגרת כתב התביעה המתוקן עתרו התובעים לנזקיהם בתביעת העיזבון וכללו ראשי נזק, ובהם כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים וכן הוצאות קבורה ומצבה. במסגרת הנזקים המיוחדים תבעו הפסדי השתכרות ממועד התאונה עד למועד הגשת התביעה, ובמסגרת הנזקים הכלליים אף תבעו הפסד השתכרות במות המנוחה בחישוב לפי שיטת ידות. אמנם אין ציון מפורש של נזקי אובדן השתכרות בשנים האבודות, אך דומני כי הפסד השתכרות במות המנוחה לפי שיטת הידות, יש בו כדי להלום ראש הנזק באופן ראוי, ובכל מקרה, לא מצאתי כל התנגדות במהלך הדיונים להרחבת חזית בעניין זה, ובמיוחד לא לאחר שבמסגרת הודעת התובעים על הגשת תצהיר לבית המשפט, ציין ב"כ במפורש התייחסות להלכות אטינגר ופינץ במסגרת תביעה העיזבון ללא כל הסתייגות כאמור מצד הנתבעת, ומשהרחבת חזית כזו לא זכתה לכל התנגדות, אין לה לנתבעת אלא לבוא בטרוניות כלפי עצמה.
לעניין שיעור הנזק בראש נזק זה, עתרו התובעים לפיצוי עפ"י בסיס שכר של 10,100 ₪ לחודש שלטעמם מהווה את שיעור שכרה של המנוחה נטו ערב פטירתה. לסכום זה ביקש ב"כ התובעים להוסיף סכום המזונות ששילם התובע 2 למנוחה, ובסך הכול בסיס שכר בן 11,600 ₪ לחודש נטו, ואליו יש להתייחס במסגרת זמן של 3 תקופות. האחת, עד הגיע הבן אדם פז לגיל 21 בתאריך 9.11.2010, כאשר שיעור הפיצוי יעמוד עד ליום מתן פסה"ד על הסך של 443,460 ₪, ולעתיד בהגיעו לגיל 21 על 241,180 ₪ (בהתייחס ל- 5 ידות). בתקופה השנייה עד 11.8.2012, מועד בו יגיע אריאל פז לגיל 21 יעמוד הפיצוי על הסך של 162,446 ₪ (בהתייחס ל- 4 ידות), וסך של 1,346,600 ₪ המתייחסים לתקופה שמהגיע אריאל לגיל 21 ועד להיות התובעת בת 67. סך הכול הפסד השתכרות המנוחה בשנים האבודות, הועמד על הסך של 2,193,686 ₪.
הנתבעת מצידה, סברה כי לשם הזהירות בלבד, יש להתייחס לראש נזק זה באופן שאין לראות בתובעים 3 ו-4 תלויים. לפיכך, במסגרת העיזבון זכאים היורשים לידת החיסכון בלבד של המנוחה, המהווה 30 אחוז מבסיס שכרה עד 67. עוד הוסיפה הנתבעת כי, ככל שבית המשפט לא יקבל את גרסתה זו, עדיין משהגיע הבן האחרון לגיל 21, יש לערוך את החשבון על בסיס אותם 30 אחוזים מבסיס שכרה של התובעת כעולה מפסק דין ע"א 10990/05, 11214/05, פינץ ואח' נ' הראל (2006) (להלן: "פסה"ד פינץ"). לטעמה, שכרה נטו של התובעת עמד על 9,017 ₪ ערב התאונה, ולפיכך 30 אחוז מסכום זה לתקופת העבר עומד על 151,485 ₪, עד 67 על 546,430 ₪.
השאלה הנשאלת הינה, האם לאדם בדרגת שכר כשל המנוחה יש לערוך חשבון באותו אופן שהותווה על ידי הפסיקה (פסה"ד פינץ), היינו על בסיס 30 אחוזים משיעור השכר.
לא מצאתי בנסיבות דנן לחרוג מהמסגרת שהתוותה הפסיקה בפסה"ד פינץ וכן ע"א 5368/06 הדר נ' חוסאם תאבת (2007) (לעניין רווק נטול תלויים), אם כי לא יכולתי שלא להתייחס לסכומי הוצאות גידולם של ילדי התובעת, ולצורך מניעת כפל פיצוי, כאשר לטעמי יש לראות בהוצאות שהוצאו ויוצאו בעניין זה, כחלק מפיצוי בגין אבדן ההשתכרות בשנים האבודות.
לאחרונה סיכם ביהמ"ש בנושא זה במסגרת ע"א 4641/06 מנורה נ' עזבון כרכבי ואח' (19.12.07). לפיו, הפיצוי לעזבון עבור "השנים האבודות" משקף:
"את מכלול אופני השימוש שהיה המנוח עושה בהכנסתו 'בשנים האבודות' - תמיכה בבני משפחתו, תרומה למשק הבית ולחסכון. על כל אלה בניכוי יד הקיום שלו הוא זכאי לפיצוי".
מובן הוא, כי קיים מתחם של חפיפה בין תביעת התלויים ותביעת העזבון ברכיב התמיכה בבני המשפחה ובמשק הבית, כאשר לתלויים בתביעתם שלהם יש זכות לפיצוי עבור תמיכת המנוח שניטלה מהם בעוולה, ולמנוחה בתביעתה יש זכאות לפיצוי עבור אובדן הזכות לתמוך ויש למנוע מצב ובו ינתן פיצוי כפול (עזבון כרכבי -סעיף 20 לפסה"ד).
בנסיבות המקרה דנן, עסקינן בזהות בין היורשים והתלויים, ולפיכך ניתן למעשה להתעלם מתביעתם כתלויים לעניין אבדן רכיב התמיכה, ולצרף את זה לתביעת השנים האבודות כחלק ממרכיב התמיכה, במיוחד כאשר התובעים בעצמם, זונחים תביעתם בגין מרכיב התמיכה בסיכומיהם.
השאלה שנותרת הינה, כיצד יש לבצע את החשבון על מנת למנוע כפל פיצוי תוך הפעלת הילכת הניכוי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה.
לאחר ששקלתי האפשרויות השונות, ומשקבעתי כי את נזקי התמיכה אין לחשב בנסיבות על פי שיטת הידות, אלא לפי צרכי התלויים בפועל, יש לצרף נזק זה לנזקי העזבון בשנים האבודות, כאשר בסיס שכרה של המנוחה משמש אבן יסוד לבחינת שיעור הפיצוי המגיע.
לפיכך, סברתי כי יש לערוך את החשבון באופן הבא:
לתקופה עד הגיע הילדים לגיל 21, כדי שיעור שכרה של המנוחה בניכוי הסכומים ששולמו כהוצאות לילדים התלויים, כאשר ידת החיסכון תתייחס ל-30% מבסיס שכרה נטו ביחס ליתרה.
מהגיע הילד אריאל לגיל 21 ועד לגיל 67 של המנוחה, לפי 30% מבסיס שכרה נטו, מאחר ועתה הינה ללא תלויים, ולא הוכח כי יחסי התלות היו נמשכים מעבר לגיל 21.
בחינת תלושי שכרה של התובעת ב-4 החודשים כפי אישור מעסיקתה שצורף לתיק המוצגים של הנתבעת מ-4.3.07, מעלה כי ממוצע שכרה עומד על 11,593 ₪ ברוטו, ובניכוי מס הכנסה 10,094 ₪, וכאשר סכום זה משוערך להיום הוא עומד על הסך של 10,539 ₪.

אופן עריכת החשבון לעבר:
עד הגיע אדם לגיל 18 -
     91,394 ₪      = 55 X 30% X 5,539 ₪ = 5,000 ₪ - 10,539 ₪          6,485 ₪      = 3 X 30% X 7,206 ₪ = 3,333 ₪ - 10,539 ₪
סה"כ ידת החסכון של המנוחה לעבר: 97,879 ₪ בתוספת 10% לערך ריבית מחצית תקופה = 107,667 ₪.
אופן עריכת החשבון לעתיד:
עד הגיע אריאל לגיל 18:
          38,003 ₪      = 17.5795 X 30% X 3,333 ₪ - 10,539 ₪
עד הגיע אדם לגיל 21:     
37,442 ₪      = 17.7042 X 0.9567 X 30% X 1,667 ₪ - 10,539 ₪
עד הגיע אריאל לגיל 21:     
54,166 ₪      = 20.4334 X 0.9151 X 30% X 883 ₪ - 10,539 ₪
          עד הגיע המנוחה לגיל 67:
     521,688 ₪      = 0.9151 X 180.3109 X 30% X 10,539 ₪
          חישוב נזקי השנים האבודות בגין ידת החסכון של המנוחה עומד אם כן על הסך של- 629,355 ₪.
לסכום זה, יש להוסיף את הסך של 411,119 ₪, שיעור ההוצאות החודשיות של הבנים בתביעת התלויים כחלק מרכיב התמיכה בהם.
     ב.     נזק לא ממוני
לפי משערכת, ועל בסיס 25 אחוז מהסכום המקסימאלי, עומד ראש נזק זה על סך של 45,934 ₪.
ג.          הפסדי פנסיה, קופות גמל, ביטוחים וכיוצ"ב
לטענת התובעים, הפריש המעביד לטובת המנוחה מידי חודש בחודשו 7.5 אחוז לקרן השתלמות - כ-532 ₪ לחודש, 5 אחוז עבור קופת גמל, כ-355 ₪ לחודש, המנוחה הפרישה מצידה לקופת הגמל 337 ₪ לחודש, ולקרן ההשתלמות 169 ₪ לחודש, וסך כל ההפרשות עומדות על 1,393 ₪, שיש לחשבם עד גיל 67 מהוון, ובסך הכל יש להוסיף כפיצוי לעזבון את הסך של 168,000 ₪.
הנתבעת מצידה, לא התייחסה כלל לטענות אלה של התובעים בסיכומיה. מאחר והפרשות אלה יש להוסיפם למעשה לשכרה של התובעת, כי אז גם ביחס אליהם יש לערוך החשבון שנערך לעיל, היינו על בסיס 30% ידת החסכון, ובהתאם לחישוב אותו ביצענו לעיל, עומד הסכום על 107,500 ₪ במעוגל להיום, ובתוספת 2,500 ₪ ריבית מחצית תקופה ביחס לעבר - סך הכל 110,000 ₪.
מעבר לראשי נזק אלה, לעניין העיזבון, לא תבעו התובעים דבר.
6.     ניכויים
לעניין הניכויים הסכימו הצדדים לעניין אחד והוא, כי יש לנכות תגמולי המל"ל בגין קצבת שאירים בסך 122,007 ₪.
עם זאת, הנתבעת ציינה, כי עסקינן בתאונת עבודה, ולפיכך היה על התובעים לפנות למל"ל לצורך קבלת קצבת תלויים, שכן עסקינן בתאונת עבודה, קצבה שלפי האקטואר שי ספיר, עומדת על 588,347 ₪, נכון ליום 14.12.06 וליום הסיכומים על 630,553 ₪.
התובעים מצידם טענו, כי עובדת היות התאונה תאונת עבודה הינה היפותיזה, בנוסף, תביעת התובעים מהמל"ל נעשתה בתום לב, מיד לאחר התאונה וללא התייעצות עם עו"ד, והמל"ל הינו זה שקבע שמדובר בקצבת שאירים.
מעבר לכך, תביעת התובעים הינה כנגד צד ג' ולא המעביד ולכן ספק אם ישנה חובה לפנות למל"ל לאור הילכת ע"א 1619/93, אליהו נ' טטרו, פ"ד מז (4) 89.
עוד הוסיפו, כי ככל שיפנו כיום לקבלת קצבת תלויים, זו תדחה מחמת התיישנות לאור סעיף 296 לחוק הבטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ד-1995.
מעבר לכך, תובע 3 הינו בגיר כיום וזכותו לקצבת תלויים פקעה.
ולבסוף טענו, כי הנתבעת אינה צפויה לתביעה מהמל"ל.
הנתבעת מצידה מציינת, כי אבי הילדים, התובע 2, חטא כלפיהם באי הגשת התביעה למל"ל, וקיים חשש, כי יפנה למל"ל עם תום הדיון על מנת לקבל מהם תגמולים ובכך יהא משום כפל פיצוי.
כבר עתה אומר, כי הוכח, על פי כמות הראיה הנדרשת במשפט אזרחי, היינו במאזן הסתברויות, כי המנוחה הייתה בדרכה לעבודה. לפיכך הארוע הינו תאונה בעבודה. אישור הבנק מיום 19.4.07 למוצגי הנתבעת, מציין מפורשות לפי צו שניתן על ידי ביהמ"ש, כי יום פטירתה לא היה יום חופש בבנק, כי המנוחה לא הודיעה על כל כוונה להיעדר מעבודתה וכי התקשרו לביתה כאשר לא התייצבה לעבודה באותו בוקר, כאשר מאוחר יותר התברר כי נפטרה בתאונה.
גם התובע 2 בעצמו, מציין בביהמ"ש כי:
"אני חושב שהיא כן היתה בדרך לעבודה... אבל יכול להיות שלא, אני לא יודע. אם זה היה ב-8 בבוקר, מן הסתם הייתה בדרך לעבודה". (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 23.10.07).
גם מר משה גולן, מנהל המנוחה בבנק בו עבדה מציין, כך:
"ביום התאונה ראינו שהיא לא מגיעה בשעות שהיא רגילה להגיע, גם שמענו ברדיו על תאונה שהייתה באיילון. מאחר וידענו שהיא מגיעה משם, מאוד חרדנו, צלצלנו אליה, מאחר ולא הייתה תשובה החרדה התגברה ובלית ברירה התקשרנו אליה הביתה. אני התקשרתי אליה הביתה, שאלתי איפה שירי, שאלתי את הילדים והם אמרו שהיא נסעה לעבודה". (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 23.10.07).
אמנם העד מציין כי יכול להיות גם שביקשה לחזור לביתה, לאור מקום הפגיעה על הכביש, אך זוהי השערה.
לפיכך, כאמור אין מנוס מלקבוע כי במאזן ההסתברויות, המנוחה נהרגה בדרכה לעבודה, ולכן עסקינן בתאונת עבודה.
מעבר לכך, מחובת הניזוק לפנות למל"ל ולמצות זכויותיו שם בתום לב, שאם לא כן הינו צפוי לניכוי רעיוני של הגמלה.
לעניין דחיית טענות התובעים במל"ל מחמת התיישנות, לא מצאתי לכך כל חשש מובנה.
לפיכך, הנני מורה על הקפאת הסך של 588,347 ₪ מהסכום שיקבע לפיצוי בגין קצבת תלויים בניכוי הסך של 122,007 ₪ - קצבת שאירים- המחוייבת בניכוי ממילא ומורה לתובעים לפנות למל"ל לצורך קבלת קצבת תלויים. יתרת הסכום משוערך להיום עומד על 513,178 ₪.
הסכום יוקפא למשך 12 חודשים עד לבירור התביעה שתוגש בתוך 60 ימים מיום מתן פסה"ד. שאם לא כן, יהא בכך עילה לביצוע ניכוי רעיוני.
באשר לקרן ההשתלמות "קהל", אליה התייחס הנתבעת בסיכומיה, ומתייחסת למכתב מיום 30.1.07 המצוי לכאורה בתיק המוצגים, למצער כל אסמכתא לכך לא נמצאה בתיק המוצגים. אם כי, מצאתי את תקנות הקרן שנמסרו לביהמ"ש ביום 26.11.07, ולפיהן כאמור בסעיף 52 א':
"עמית, וכן מי שחדל להיות עמית, זכאי לקבל מהחברה אתה יתרה או כל חלק ממנה שבחשבונו, בהתאם לתנאים, למועדים ולנהלים שייקבעו בעניין זה על ידי החברה מפעם לפעם בכפוף להסדר התחוקתי".
נוהלים מיוחדים לא הוצגו לי, ולא ראיתי כל מניעה למשיכת סכומי הכסף המופקדים בקרן בכל עת.
מעבר לכך, קרן השתלמות הינה סוג של חסכון, לפיכך לא מצאתי מקום להורות על ניכויה, מקום בו לא מות המנוחה מביא לשחרור סכומי הכסף המצויים בקרן.
אשר לקופת התגמולים של הבנק, צירפה הנתבעת את תזכיר ההתאגדות של קרן התגמולים והתקנות, מהן ניתן ללמוד, כאמור בסעיף 46 (א') (2), כי עובד הפורש מהבנק לאחר שתי שנות עבודה, וידוע כי המנוחה עבדה בבנק מעבר לשנתיים, ולפחות 5 שנים, (ר' עדות מנהלה בעמ' 14 לפרוטוקול מיום 23.10.07), כי אז העובד זכאי לקבל את כל הכספים העומדים לזכותו בחשבונות "א" ו-"ב" (אותם חשבונות שלאחד מועברים פיקדונות המעביד ולאחר פיקדונות העמית), לרבות הרווחים ויתר הכספים שיש להעביר לפי תקנה 43 (המתייחסת להכנסות החברה).
מכאן, שאין כל סיבה לראות בפטירת המנוחה כעילה לשחרור הכספים שיכלו להיות שלה, בכל עת שחפצה לעשות בהם שימוש, ומכאן שאין מקום לנכות סכומים אלה.
באשר לפיצויי הפיטורין, עותר ב"כ הנתבעת לניכוי הסך של 139,118 ₪ משוערכים ממועד הפטירה ליום הגשת סיכומיו ובסה"כ 156,682 ₪.
ב"כ התובעים סובר, שמדובר בכספים השייכים למנוחה ואין לנכותם. ההכרעה האם לנכות פיצוי פיטורין, אם לאו, מתבססת על תנאי העבודה הקיימים במקום עבודת המנוחה. ככל שהינה זכאית לפיצוי פיטורין גם במקרה פרישה מהעבודה בנסיבות בהן אין חוק פיצוי פיטורין, תשכ"ג-1963, מזכה אותה בפיצוי פיטורין, ואין מקום לנכותם, אך מקום שהסכם העבודה מחייב פיצוי פיטורין רק לפי החוק, כי אז יהא מקום לשקול אם לנכותם מהפיצוי או לפחות את ערכם המואץ.
בנסיבות המקרה שלנו, שולמו לגרושה של המנוחה, כאפוטרופוס התובעים 3 ו-4, הסך של 139,118 ₪, לא צורף כל הסכם ביחס לעובדי הבנק, ולפיכך משנמסרה הטבה זו ליורשיה, מאחר ונפטרה, יש לראות באלה הטבה הנובעת מהמוות המותרת בניכוי, והסכום ינוכה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד תשלומו ועד היום.
לפיכך, סכום הפיצויים להיום יעמוד על 156,682 ₪ לאחר ששוערך ממועד מסירת ההודעה על ידי הבנק בדבר שיעורם ביום 18.12.05,ועד היום לאחר שברור כי לא שולמו עם פטירת המנוחה.
אשר לתשלומים התכופים ששילמה הנתבעת,כעולה מהאישורים שצורפו לתיק המוצגים מטעמה,עסקינן בסכום בסך של 87,000 ₪.סכומים אלה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין להיום עומדים על הסך של 104,673 ₪ מהם יש לחלוץ את סכום שכה"ט והמע"מ והיתרה תנוכה מסכום הפיצוי.
7. סיכום
לאור כל האמור לעיל, ומאחר ועסקינן בתלויים שהינם גם יורשים, כי אז ישולמו להם הסכומים כדלקמן:
תביעת התלויים:      אבדן שרותי אם (ר' הילכת צרור)     75,000 ₪ (להיום)
תביעת העזבון:      (א) ידת החסכון של המנוחה      629,355 + 110,000 ₪
     (ב) הוצאות מחיה לתלויים כחלק מהתמיכה
     ומנזקי השנים האבודות -      411,119 ₪
     (ג) נזק לא ממוני -      45,934 ₪
סך הכל:     1,271,408 ₪
ניכויים:      (א) פיצוי פיטורין     156,682 ₪ להיום.
(ב) ניכוי מל"ל (קצבת שאירים)      122,007 ₪ להיום.
(ג) הקפאת יתרת קצבת תלויים 513,178 ₪.
(ד) תשלומים תכופים 104,673 ₪ בניכוי שכ"ט
עו"ד והמע"מ על סכום זה.
היתרה תשולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
כמו כן, תשלם הנתבעת 13% + מע"מ שכ"ט עו"ד על היתרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
בנוסף תשא הנתבעת באגרת המשפט ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
מובהר, למען הסר ספק, כי בסכום יזכו התובעים 3 ו-4 בחלקים שווים ביניהם, בהיותם יורשי המנוחה על פי צוואתה ולאחר שהתברר במהלך הדיון כי נעשה שימוש בכספי התובעים שהגיעו מהמנוחה לצורכי קיומם .

כל יתרה מהסכום המוקפא שיש להשיבה לתובעים, יתווספו לה הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ. הצדדים רשאים לפנות לביהמ"ש בבקשת הנחיה ככל הנדרש לעניין זה.
מודעת לצדדים זכותם להגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי, בתוך 45 ימים מיום קבלת מתן פסה"ד.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מוות בתאונת דרכים

  2. תביעת תלויים תאונת דרכים

  3. ההבדל בין תביעת תלויים תביעת עזבון

  4. אובדן תמיכת אב / אם בזמן שירותו הצבאי

  5. חישוב פיצוי לא לפי שיטת הידות

  6. שיטת הידות - ידת החסכון / ידת משק הבית

  7. ההבדל בין תביעת תלויים לתביעת שנים אבודות

  8. מוות בתאונת דרכים - בת 50

  9. מוות בתאונת דרכים - בת 68

  10. מוות בתאונת דרכים - בן 15

  11. מוות בתאונת דרכים - בן 16

  12. מוות בתאונת דרכים - בן 17

  13. מוות בתאונת דרכים - בן 18 ללא תלויים

  14. מוות בתאונת דרכים - בן 20 ללא תלויים

  15. מוות בתאונת דרכים - בן 21 ללא תלויים

  16. מוות בתאונת דרכים - בן 21

  17. מוות בתאונת דרכים - בן 23 - תאונת עבודה

  18. מוות בתאונת דרכים - בן 23 ללא תלויים

  19. מוות בתאונת דרכים - בן 26

  20. מוות בתאונת דרכים - בן 28 ללא תלויים

  21. מוות בתאונת דרכים - בן 28

  22. מוות בתאונת דרכים - בן 29

  23. מוות בתאונת דרכים - בן 30

  24. מוות בתאונת דרכים - בן 31 ללא תלויים

  25. מוות בתאונת דרכים - בן 32

  26. מוות בתאונת דרכים - בן 33 תאונת עבודה

  27. מוות בתאונת דרכים - בן 33

  28. מוות בתאונת דרכים - בן 34

  29. מוות בתאונת דרכים - בן 35 תאונת עבודה

  30. מוות בתאונת דרכים - בן 35

  31. מוות בתאונת דרכים - בן 36 בלי משפחה

  32. מוות בתאונת דרכים - בן 36

  33. מוות בתאונת דרכים - בן 37

  34. מוות בתאונת דרכים - בן 38 תאונת עבודה

  35. מוות בתאונת דרכים - בן 39

  36. מוות בתאונת דרכים - בן 40

  37. מוות בתאונת דרכים - בן 41

  38. מוות בתאונת דרכים - בן 42

  39. מוות בתאונת דרכים - בן 43

  40. מוות בתאונת דרכים - בן 44

  41. מוות בתאונת דרכים - בן 46

  42. מוות בתאונת דרכים - בן 47

  43. מוות בתאונת דרכים - בן 49 ללא תלויים

  44. מוות בתאונת דרכים - בן 49

  45. מוות בתאונת דרכים - בן 50 ובת 46

  46. מוות בתאונת דרכים - בן 50

  47. מוות בתאונת דרכים - בן 51

  48. מוות בתאונת דרכים - בן 52 תאונת עבודה

  49. מוות בתאונת דרכים - בן 54 תאונת עבודה

  50. מוות בתאונת דרכים - בן 57

  51. מוות בתאונת דרכים - בן 58 בת 48

  52. מוות בתאונת דרכים - בן 58

  53. מוות בתאונת דרכים - בן 6

  54. מוות בתאונת דרכים - בן 61

  55. מוות בתאונת דרכים - בן 65 תאונת עבודה

  56. מוות בתאונת דרכים - בן 66

  57. מוות בתאונת דרכים - בן 7

  58. מוות בתאונת דרכים - בן 72

  59. מוות בתאונת דרכים - בן 75 בת 64

  60. מוות בתאונת דרכים - בן 75

  61. מוות בתאונת דרכים - בן 83

  62. מוות בתאונת דרכים - בן 9

  63. מוות בתאונת דרכים - בת 18 ללא תלויים

  64. מוות בתאונת דרכים - בת 22 ללא תלויים

  65. מוות בתאונת דרכים - בת 39

  66. מוות בתאונת דרכים - בת 43 ללא תלויים

  67. מוות בתאונת דרכים - בת 43

  68. מוות בתאונת דרכים - בת 45

  69. מוות בתאונת דרכים - חרדי תלמיד ישיבה

  70. מוות בתאונת דרכים אשה ממוצא אתיופי

  71. פיצוי על תאונת דרכים קשה וקטלנית

  72. השנים האבודות - 7 עובדות שחשוב לדעת

  73. תביעת תלויים שהם גם יורשים - מוות בתאונת דרכים

  74. תביעת תלויים של אדם שנהרג בתאונת דרכים

  75. פיצוי לילדים שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים

  76. חישוב פיצויים - רווק שנהרג בתאונת דרכים

  77. האם התאונה בה קיפח המנוח את חייו מהווה תאונת דרכים, כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד ?

  78. תביעה לפיצויים בגין נזקי עיזבון ותלויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

  79. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון