ככלל, נקבעים יחסי עובד מעביד בדיני עבודה לפי המבחנים שבפסיקה, כמסקנה משפטית הנלמדת ממערכת עובדות מסוימת אשר עמדה בבסיס מערכת היחסים בין הצדיים.בית-המשפט, ובכלל זה בית-הדין לעבודה, דן בפסקי-דין רבים בשאלה מהי יחשב כ"עובד". המבחן העיקרי העולה מפסקי-הדין הוא מבחן מעורב, שבמרכזו מבחן ההשתלבות. לפי מבחן זה אדם נחשב עובד, ראשית, אם הוא משתלב בפעילות הרגילה של מקום העבודה ושנית, אם אין לו עסק עצמאי משל עצמו. בנוסף למבחנים אלו ישנם מבחני משנה נוספים כגון: הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, אופן הפיקוח על ביצוע העבודה, צורת תשלום השכר כגון עמלות, שכר בסיס, טיפים, אופן ניכוי תשלומי החובה, תשלומי מס ערך מוסף, ביצוע העבודה באופן אישי. כאמור, הכרעה אם במקרה מסוים התקיימו יחסי עובד ומעביד בין שניים, אם לאו, תוכרע על פי משקלם המצטבר של מכלול המבחנים, בהתחשב בתכלית החקיקה ועל פי שיקולי מדיניות. יש לזכור כי בכך בלבד שמועסק לא קיבל שכר עבור שירותיו, אין כדי לשלול את מעמדו כ"עובד" ועל קיומו של חוזה עבודה, ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים ולא רק מחוזה שבכתובים והתנהגות הצדדים לעיתים מעידה על מעמדו של המועסק כ"עובד" ועל החיובים החלים על המעביד. יחסי עובד מעביד