קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא 74 אחוזי נכות ביטוח לאומי: .1זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים מיום 12.9.1985, אשר קבעה למערערת דרגת נכות תיפקודית בשיעור % 74מיום 9.9.1984 ועד הגיעה לגיל 60(30.6.1985). בית-הדין החליט, כי הערעור יידון על-פי טענות בכתב. במסגרת הדיון לפני הרשם נרשמו טענות הצדדים. טענות המערערת: א) קיימת אפליה בין נכי עיניים לנכים אחרים, באשר מדיניות ועדת העררים הינה שלא לקבוע נכות של % 75במקרה של עיוורון כאשר הנכה מסוגל לעמוד על רגליו ואינו מוטל במיטה בשכיבה טיפולית; ב) תקנה 39לתקנות בדבר קביעת דרגת נכות בביטוח נכות אינה צריכה לחסום - במקרה זה - קביעת תחולת הנכות לפני (!) הגשת הבקשה לקביעת דרגת הנכות מחדש; ג) מסקנות הוועדה אינן מתיישבות עם ממצאי ביקורי הבית שנעשו אצל המערערת; ד) הוועדה לא נתנה דעתה על כך שלמערערת ולבעלה אין כל הכנסה; ה) הוועדה לא נתנה דעתה על מצבה של מערערת, על גילה, על בריאותה הכללית והשפעת כל אחד מאלה על כושרה לתפקד; ו) המערערת זכאית להענקה מטעמי צדק בהתאם לסעיף 198אא לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, ותקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), התשל"ה-.1975 בתשובתו הטעים המשיב, כי הבקשה לבדיקה מחדש הוגשה ביום 9.9.1984וזוהי תחולת החלטת הוועדה. המערערת יכולה היתה לפנות לפני כן, דהיינו כחלוף שישה חודשים מן ההחלטה האחרונה בשנת .1979עד הוסיף, כי אין טעות משפטית בהחלטת הוועדה. ניתן לומר שגולת הכותרת של טענות המערערת היא טענה "א" וטענה "ב" כלומר, אילו קבעה הוועדה דרגת נכות בשיעור % 75בתחולה לפני 30.6.1984(!) כי אז היתה במערערת תקופת ההכשרה הדרושה לקבלת קצבת זקנה לכל ימיה. (תקופה בת 12חודשים לפחות). לטענה "א" - אפליה מקור הטענה הוא ב"הסברה" של הוועדה למערערת ולבא-כוחה, כי זו מדיניותה (פסקה 7ו- 8להודעת הערעור). בפרוטוקול הוועדה לא מצאנו כל סימוכין ל"הסבר" זה והרי ניתן לערער על אשר החליטה הוועדה ועל האמור בדו"ח שלה. אין בכך ולו רמז, שלא נאמר למערערת כנטען. אולם אין בידינו לבטל מדיניות שאינה ידועה לנו וממילא אף לא את האפליה הנטענת. במאמר מוסגר ייאמר, כי בפני בית-הדין הארצי לעבודה היו מקרים לא מעטים בהם נקבעה דרגת נכות אשר אינה מצביעה דווקא ובהכרח על מדיניות של אבחנה או אפליה בין עוורים לבין נכים מפגימות אחרות. לטענה "ב" - תקנה 39- נכות בתחולה למפרע תקנה 39קובעת: "לא תיקבע דרגת נכות מחדש לפי תקנות 37ו- 38בעד תקופה שלפני מועד הגשת הבקשה לקביעת דרגת הנכות מחדש". המערערת פעלה על-פי תקנה 37בהגישה בקשה לבדיקה מחדש ביום 9.9.1984, בטענה כי חלה החמרה במצבה הרפואי, הגם שנכותה הרפואית היתה אז % .100טוענת המערערת, כי"אין זה מקרה של החמרה במצב הרפואי... כשמדובר בנכות של % 100אין מקום לדבר על החמרה" (פסקה 12(ד) להודעת הערעור). אם כן, מדוע זה פנתה המערערת כנ"ל? הנימוק פשוט בתכלית הפשטות. למערערת אמנם % 100נכות רפואית אולם נכותה התיפקודית היתה אותה עת % 65(ליתר דיוק בין % 56ל-%65) וכדי להגדיל את דרגת הנכות התיפקודית חייבת היא לעבור דרך הוועדה הרפואית שתקבע את הדרגה הרפואית (הפיזיולוגית), בלעדיה אין ועד הנכות רשאית לפעול. ובכן, לאחר שפעלו כאמור (הן המערערת והן הוועדה הרפואית), התייצבה לפני ועדת הנכות מדרג ראשון (ביום 24.1.1985) אשר קבעה אל נכון, כי אכן הוחמר מצבה ושינתה את דרגת נכותה התיפקודית מ-% 65ל-% 74(ושוב ליתר דיוק בין % 66ל-% .74ובכך הכירה גם הוועדה מדרג שני - הוועדה לעררים - והחרתה החזיקה אחרי קודמתה בחותמה % 74נכות תיפקודית בתחולה מירבית אפשרית לפי תקנה 39, כלומר ממועד הגשת הבקשה הוא .9.9.1984כאן מתחדדת ובולטת יותר טענת המערערת, לאמור: תקנה 39אינה צריכה לחסום את תחולת הנכות התיפקודית, אלא רק את הנכות הרפואית, והרי הנכות הרפואית היא % 100והחמרה אין ומכאן שהוועדה רשאית היתה לקבוע תחולה קודמת, ולפחות כזו שתזכה את המערערת בתקופת ההכשרה בת 12החודשים, היינו מיום .30.6.1984לחיזוק טענתה הצביעה המערערת על שני פסקי-דין של בית-הדין הארצי לעבודה: דב"ע מה/1526- 01[1] (להלן - פסק-דין ציגלמן) ודב"ע מד/85- 01[2] (להלן - פסק-דין מרק). בפסק-דין ציגלמן מדובר במצב אשר בו היתה למערער דרגת נכות תיפקודית בשיעור % 75לקופה מוגבלת (עד אשר יקנה הרגלי עבודה וכו'). משתמה התקופה קבעה הוועדה נכות צמיתה של %74, מכיוון שהמערער איבד את כושרו להשתכר "כמעט באופן מלא". תמיהת בית-הדין (ולא תרעומתו כלשון בא-כוח המערערת) היתה, כיצד זה איבוד מלא של כושר ההשתכרות מזכה ב-% 100(או % 75שחד הם) ואיבוד כמעט מלא מזכה ב-% 74בלבד. ואין הנדון דומה לראיה, מכיוון שאצל המערערת הועלתה כאמור דרגת הנכות לפי הנתונים שהיו לפניה, הווה אומר שלפי דעת הוועדה היתה המערערת מסוגלת לבצע מקצת תיפקודי ביתה חרף נכותה הקשה, ואם נעמיד דברים על דיוקם, הרי ש"בסיבוב הקודם" כושר תיפקודה בבית היה טוב יותר ונקבעה דרגת נכות בת % 65ולאחר החמרת כושר תיפקודה הועלתה זו כדי %.75 בפסק-דין מרק מבחין בית-הדין בין עובדות חדשות ש"נוצרו" לפי תקנה 38(ב) (בדיקה מחדש של דרגת נכות) לבין עובדות חדשות ש"התגלו" לפי תקנה .40ב"מקרה הראשון - העובדות העשויות להשפיע על החלטת הוועדה הן חדשות ולא היו קיימות בעת התביעה; במקרה השני - העובדות היו קיימות אך לא היו ידועות למוסד ולוועדה..." (שם [2], בע' 399- מול האות א'). בית-הדין קובע איפוא, כי "המסקנה מהאמור היא כי המחוקק... קבע הסדר שונה לגבי נכים שבעניינם התגלו עובדות לעומת אלה שבעניינם נוצרו עובדות. ומכאן - כי רשאית הוועדה, בבדיקה מחדש לפי תקנה 40, לקבוע דרגת נכות מחדש לתקופה שלפני הגשת הבקשה" (שם [1], בע' 399- מול האות ג'), דבר המנוע ממנה בבדיקה לפי תקנה 38(ב), עת נוצרו העובדות. המערערת גורסת שנתגלו שתי עובדות חדשות, האחת סיוע על-ידי בעלה והאחרת סיוע על-ידי עוזרת בית. האמנם התגלו עובדות אלה או שמא נוצרו? עיון ב"הערכת תיפקוד של עקרת בית העיוורת" מיום 11.11.1984מראה, כי הבעל "יצא לפנסיה בגיל מוקדם מהדרוש כדי להקל ולתמוך נפשית ופיזית באשה". בדו"ח ביקור בית לצורך שירותים מיוחדים מיום 3.4.1985נאמר, שהבעל הפסיק עבודתו ומטפל ומנהל את משק ביתה, וכן שיש עוזרת בבית. בפרוטוקול הוועדה מדרג ראשון מיום 24.1.1985צוין, כי "בעלה יצא לפנסיה מוקדמת כדי לעזור לה ולעבודות הניקיון יש לה עוזרת" וכך באופן דומה (פרט לעניין העוזרת) בדו"ח הוועדה נשוא ערעור זה (מיום 12.9.1985). כלום ניתן לומר כי הבעל יצא פנסיה מימים ימימה ורק עתה נתגלתה עובדה זו" האם מעולם לא ידעו ועדות קודמות שיש למערערת עוזרת? נראה, כי העובדה שמציינים ומדגישים את דבר יציאתו המוקדמת לפנסיה היא הנותנת והדבר ארע זה מקרוב. מכאן קרובה ונדרשת המסקנה, כי "נוצרו" עובדות חדשות ולא "נתגלו" וידי הוועדה כבולות ונבצר ממנה לקבוע דרגת נכות מחדש לתקופה שלפני הגשת הבקשה. לטענה "ג'" - מסקנות הוועדה אינן מתיישבות עם ממצאי ביקורי הבית. אכן דו"חות ביקורי הבית שהוזכרו לעיל מבליטים את דלות כושרה של המערערת לתפקד במשק ביתה. עם כל אהדתנו והכרתנו את מצבה החמור, הנה בדוח"ות אין קביעה של חוסר אונים ותלות מוחלטים. בסופו של דבר מדובר בעיוורת אשר עדיין מבצעת אי אלו צרכים ותיפקודים שוטפים, כגון רוחצת, מתלבשת ומתפשטת, הולכת תוך כדי גישוש, אוכלת ושותה לבד ולבסוף דו"ח הוועדות. משני הדו"חות עולה, כי חברי הוועדות, ביודעם את נכותה הרפואית ובציינם את אשר מסוגלת המערערת לעשות למשק ביתה ואת אשר לא, ובהדגישם שמדובר במשק בית מצומצם לה ולבעלה, פסקו כפי שפסקו ואין אנו רואים סתירה בין ממצאי דו"חות הביקורים לבין ממצאי הוועדה, נהפוך הוא, מכיוון שהתחשבו בדו"חות האמורים העלו את דרגת נכותה. בוודאי אין לומר שה- וועדות נהגו בניגוד לפסיקה, אלא הלכו בתלמה (דב"ע לח/1686- 01[3], ודב"ע לט/ 176- 01[4]). לטענה "ד'" - העדר הכנסות למערערת ולבעלה טענה זו יש לדחותה על הסף. למערערת ולבעלה יש הכנסות. זו מכספי המשיב וזה מן הפנסיה (המוקדמת) ואל לנו לחקור ולדרוש כמה ולמה. לטענה "ה'" - מצבה הכללי של המערערת הטענה מנוסחת יפה אבל אין היא אלא חזרה בגרסה אחרת על טענות המבצבצות מיניה וביה מיתר הטענות. מצבה, גילה, בריאותה והשפעת אלה על כושרה של המערערת לתפקד, כלום זהו הדיון בפני הוועדות. כלום לא בכך אמורות היו להכריע והכריעו? רק תשובה אחת מתבקשת - הן! על כן אין מקום לטענה. לטענה "ו'" - הענקה מטעמי צדק סעיף 198אא לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי המוסד לביטוח לאומי רשאי, לפי שיקול דעתו , מטעמי צדק, לתת הענקות לאדם בכסף ובעין... כאשר - בין השאר - לא השלים את תקופת האכשרה. בא-כוח המערערת לא הצביע על הוראת דין כלשהי המסמיכה את בית-הדין להעניק מטעמי צדק. הסמכות כל כולה נתונה למוסד לביטוח לאומי ועל כן אין בידינו לעשות שימוש בסעיף 198אא. אשר על כן, משנדחו טענות המערערת אחת לאחת, ומשלא מצאנו כל טעות משפטית בהחלטת הוועדה - אנו דוחים את הערעור. אין צו להוצאותאחוזי נכותנכותביטוח לאומי