קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הגשת הצהרת הון: א. ערעור המדינה וערעור המשיב נדונו כאחד בהתאם להוראות סעיף 207 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב- 1982[8]. המשיב, בעל חנות ירקות בשכונת התקוה בת"א - הורשע עפ"י הודאתו ב- 2עבירות על הסעיף 216(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] [9] להלן הפקודה - שענינן אי-קיום דרישה להגיש הצהרת הון. העבירה הראשונה התייחסה לאי-קיום דרישה מיום 24.7.79- להגיש תוך 30יום הצהרת הון ליום .31.3.79העבירה השניה התייחסה לאי-קיום דרישה מיום 24.1.82להגיש תוך 120יום הצהרת הון ליום .31.3.81שופט השלום המלומד, השופט ברא"ז השית על המשיב תשלום קנס בסך 000, 16שקל (קנס מקסימלי) ליום ביצוע העבירה - כטענת התובע בבימ"ש קמא וכן מאסר-על-תנאי של 6חודשים והתנאי שתוך שלוש שנים לא יעבור עבירה על פקודת מס הכנסה. בגזה"ד דן השופט בשאלת הארכת המאסר-על-תנאי של 6חדשים שהושת על המשיב בתיק פלילי 8864/79 של בימ"ש השלום מיום .3.2.80ברם בסיפא של גזה"ד הטיל העונשים המצויינים לעיל. ערעור המדינה מכוון לאותו חלק של גזה"ד הדן בהארכת המאסרהמותנה. להשקפת פרקליט המחוז מר י. אור - ב"כ המערערת - לא היה מוסמך ביהמ"ש קמא להאריך המאסר המותנה באשר המשיב עבר שתי עבירות נוספות לאחר גזר הדין. האחת שנוצרה לאחר מועד גזה"ד, והאחרת שראשיתה לפני מועד גזה"ד - היא עבירה נמשכת. בנוסף לכך טען ב"כ המערערת בסעיף 11של נימוקי המערערת - כי ביהמ"ש לא היה מוסמך לגזור מאסר מותנה בנסיבות הענין - עפ"י הוראות החוק צריך היה להפעיל המאסר המותנה ולגזור עונש שבחלקו יהיה מאסר בפועל. ב. ערעור המשיב ערעור המשיב שהוגש באיחור, לאחר שנעתרנו לבקשה להארכת מועד מכוון לענין שגגה שנפלה בניסוח גזה"ד. ביהמ"ש קמא נימק בהרחבה ( 4עמודים מודפסים) מדוע אין הוא סבור שהוא מחוייב להפעיל המאסר המותנה. ברם בסיפא של גזה"ד השית על המשיב מאסר מותנה מבלי לציין שזאת תוצאה של הארכת המאסר המותנה בתיק פלילי 8864/79 הנזכר בסעיף א'. אנו מקבלים את ערעור המשיב מנימוקי ב"כ בהודעת הערעור שתמציתה הובאה לעיל. לאור זאת אין מקום לדון בנימוק הערעור הנוסף של המדינה עפ"י ס' 11לנימוקי הערעור. ג. ערעור המדינה .1הרחבת היריעה ע"י ב"כ המערערת: בהודעת הערעור צמצם פרקליט המחוז המלומד, עו"ד י' אור את הערעור לשאלה המשפטית בלבד - אם מוסמך היה ביהמ"ש להפעיל שיקול דעת ולהאריך המאסר המותנה. ברם בסיכומיו בכתב שהוגשו במקום טענות בעל-פה - הרחיב פרקליט המחוז את היריעה והוסיף בפרק 3של סיכומיו נימוקים לפיהם בנסיבות העבירה והעבריין לא היה מקום להשתמש בשיקול דעת גם אם תידחה טענתו המשפטית. פרקליט המחוז ציין כי הוא רואה להתייחס לשאלות שבעובדה - באשר ב"כ המשיב - כנראה - עפ"י אינפורמציה שמסר לו מרשו - טען בסיכומיו בכתב בבימ"ש קמא - כי מרשו נכשל אך ורק בעבירות נשוא כתב האישום ובד"כ הוא שומר על דיווח מדוייק לשלטונות המס. ב"כ המדינה מציין כי בשל העובדה שהיו סיכומים בכתב לא הגיבה המערערת על טענות אשר בערכאה ראשונה והוא רואה להעמיד דברים על דיוקם. המשיב - הגיש דו"חות על הכנסותיו לשנים 1979- 1982באיחור והוא חייב 000, 250שקל - לפי דיווחיו לשלטונות המס. ב"כ המשיב התנצל - שמסר אינפורמציה לא מדוייקת - עפ"י דברי מרשו שהנו אדם חסר השכלה ולא יודע קרוא וכתוב ורק לאחרונה נעזר בשירותי איש מקצוע. בסופו של דבר, הדגיש, מילא מרשו - אם כי באיחור - אחר הוראות החוק. הואיל והיה סיפק בידי ב"כ המערערת לתקן את הודעת הערעור - איננו רואים להתייחס לטענות שהועלו והוכנסו בדלת האחורית בשלב הטיעונים. בתיק זה חלו עיכובים רבים עד שהגיע מועד שמיעת טענות הצדדים: המשיב הופיע לראשונה ביום 23.12.84- ללא סנגור. יעצנו לו לשכור עו"ד לאור העובדה כי מתעוררת שאלה משפטית. בתאריך 7.2.85הופיע עו"ד ינקו - ב"כ המשיב וביקש לדחות שמיעת הערעור וליתן לו ארכה להגשת ערעור מטעם מרשו. במועד הבא - ביקשה נציגת המערערת הגב' זמיר לדחות שמיעת הערעור עד להכרעה בתיק ע"פ 584/84 [7] ע' 3- באשר באותו ערעור שנדון על ידינו התעוררה שאלה דומה להשקפת ב"כ המערערת - של ישום הלכת ביהמ"ש העליון בענין עלפי נ' מדינת ישראל [1]. לימים הודיעתנו נציגת המדינה כי לא יוגש ערעור מטעם המערערת - על אף הרשות שנתנה - לביהמ"ש העליון. לאחר קבלת ההודעה נקבע מועד לשמיעת הערעור ומחוסר זמן נדחה למועד אחר ומפאת קוצר הזמן - העדיפו ב"כ הצדדים להגיש סיכומיהם בכתב. כאמור, במשך הזמן שחלף לא הודיעה ב"כ המערערת על תיקון הודעת הערעור ועל כן איננו רואים להזקק לעובדות הנוספות שהציג בסעיף 4לסיכומיו. אשר לטרונייתו הצודקת על טיעוניו של הסנגור בבימ"ש קמא שלקו לדברי ב"כ המדינה באי-דיוקים (הוא השתמש בביטוי חריף יותר) - נראה לנו כי ב"כ המערערת בערכאה הראשונה צריך היה להציג הנתונים המחמירים מעצמו - וכן יכול היה על אף עריכת סיכומים בכתב להגיב על טיעוני הסנגוריה. העובדה שגם בהודעת הערעור לא היתה התייחסות לנתונים אלה מצביעה על כך כי הנתונים לא היו כנראה בידי הפרקליטות. יתכן ומצב דומה שרר גם בדיון בשנת 1979וע"כ לא הבחין הפרקליט דאז בעובדה שהמשיב לא הגיש הצהרת הון - דבר שצריך היה להביא או בטיעוניו לעונש או להסב תשומת לב המשיב לכך בשעתו. .2הטיעונים המשפטיים של ב"כ המערערת. א. ב"כ המערערת טוען בסיכומיו כי העבירה על הסעיף 216(1) לפק' מס הכנסה - זהה במרכיביה לעבירה המצויינת בסעיף 216(4) לפקודה. הואיל ולגבי סעיף 216(4) קיימת הלכה מחייבת של ביהמ"ש העליון בע"פ 122/82 עלפי נ' מדינת ישראל [1] - להלן "הלכת עלפי" - לפיה העבירה היא מסוג העבירות הנמשכות - יש להקיש כי העבירה על סעיף 216(1) היא עבירה נמשכת. לאור זאת, עבר המשיב 2עבירות נוספות לאחר גזה"ד מיום 3.2.80ולביהמ"ש קמא לא היה שיקול דעת להאריך המאסר המותנה - בהתאם להוראות סעיף 56(ב) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977[10]. באשר בימ"ש זה סטה מהלכת עלפי בע"פ 584/84 [7] - הקדיש ב"כ המערערת פרק ניכר מטיעוניו לענין זה. ב. לביסוס טיעוניו כי אין לאבחן בין העבירה על הסעיף 216(1) והעבירה על הסעיף 216(4) טען ב"כ המערערת כדלהלן: .1החובה להגשת דו"ח על ההון והנכסים נובעת מכוח הוראות סעיף 135(1) לפקודה. .2החובה להגשת דו"ח על ההכנסות עפ"י ס' 216(4) - מעוגנת בהוראות הסעיף 131(א) ו- 132לפקודה. .3 "ההבדל היחידי לענין מילוי 2החובות האמורות הינו בכך שלענין דו"ח על ההכנסות, נובעת החובה מכוח החוק ללא התערבות פקיד השומה והמועד נקבע בסעיף אחר, בעוד שלענין דו"ח על ההון נובעת החובה מכוח סמכות פקיד השומה המעוגנת בסעיף 135לפקודה והמועד למילוי הדרישה נקבע בגוף הדרישה." (פרק ב(א) לסכומים). .4הסנקציה הפלילית ב- 2העבירות זהה. .5"יתר על כן, החובה להגיש דו"ח על הכנסות יש ומקורה יהיה גם כן בדרישת פקיד השומה, ר' סעיף 135ו-131(6) לפקודה. במקרה זה תהיה הסנקציה בסעיף 216(1) כמו במקרה של אי-קיום דרישה שמקורה בסעיף 135(1) כאמור" (פרק 4(א) 5בסיכומי ב"כ המערערת). ג. ביהמ"ש קמא ראה לאבחן בין 2העבירות ואם כי לא מטעמיו - אנו מקבלים השקפתו. להלן נוסח הוראות הפקודה, נשוא הדיון: " .216אדם אשר בלי סיבה מספקת, עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו... (1) לא קיים דרישה הכלולה בהודעה שניתנה לו לפי פקודה זו (2) ...... (3) ...... (4) לא הגיש במועדו דין וחשבון לפי הסעיפים 132או 133 (5) ...... (6) ......" הימצאות 2סעיפי העבירות תחת קורת גג אחת אינה הופכת אותן בהכרח לעבירות דומות שאין לאבחן ביניהן. הדוגמא הבולטת לסתירת טיעוני פרקליט המחוז לענין זה הוא ס"ק 216(6) - הדן בהשמדת ראיות - שלגבי דידה אין חולק שאינה יכולה להיות עבירה נמשכת. לפיכך הנימוק מס' 4בטיעוני ב"כ המדינה - אין בו לעצמו כוח משכנע. המחוקק ראה לכנוס 6עבירות נפרדות תחת קורת גג אחת באשר הרישא משותפת לעבירות וזאת במקום לחזור שש פעמים על הרישא של ס' .216 אשר להנמקות 1, 2, 3ו- 5של ב"כ המערערת: ב"כ המערערת מביא עובדות המקרה כאילוסטרציה לסעיף 216(1) - ואכן יש דמיון רב בין דו"ח על הכנסות לדו"ח על הנכסים וההון. כדי לרדת לכוונת המחוקק ולבחון אם יש מקום להקיש בין 2הוראות החוק יש לבחון הוראות סעיף 216(1) לעצמן. סעיף 216(1) - הינו סעיף גורף. פרט לסמכות המנויה בסעיף 135(1) לפק' מס הכנסה - הוא הסעיף השייך לענייננו - קיימים סעיפים נוספים המקנים סמכות לפקיד השומה להציג דרישות. נביא מקצתן: הסעיפים 136, 137, 138, 139ו- 140והסעיף שהזכיר ב"כ המערערת 131(6). המלים "לפי פקודה זו" בסעיף 216(1) כוללות גם דרישה עפ"י התקנות. אם תתקבל השקפת פרקליט המחוזי כי יש להחיל את הלכת עלפי - בדבר עבירה נמשכת - גם על סעיף 216(1) - הרי שיחול ריבוי עצום ורב של מספר העבירות הנמשכות ולאיזה צורך? הרי בכל עת ובכל שלב יכול פקיד השומה להוציא דרישה חדשה! ואם תאמר לענין התיישנות העבירה - יש לחשיבות והיות והעבירה נמשכת - בא סעיף 225לפקודה וקובע תקופות התיישנות. "לא תוגש תביעה פלילית לפי פקודה זו כעבור שש שנים משנת המס שבה נעברה העבירה, ובמקרה של עבירה על הוראות סעיף 220- כעבור עשר שנים משנת המס שבה נעברה העבירה." נוסח הסעיף 225- מורה כי עבירות על פק. מס הכנסה אינן עבירות נמשכות. איננו רואים להרחיב את הלכת עלפי שהינה הלכה חריגה לכשעצמה והינה בבחינת "חקיקה שיפוטית" להבדיל מפרשנות במתחם הלגיטימי, כדברי כב' השופט ברק במאמרו "פרשנות ושפיטה: יסודות לתורת פרשנות ישראלית" [12] בעמ' .475ע"כ ראינו להזכיר בע"פ 584/84 - כי אין להלכת עלפי תחולה רטרואקטיבית - להבדיל מהלכות שהן בגדר פרשנות ב"מתחם הלגיטימי" עפ"י העקרונות שנקבעו בע"פ 217/59 [2] ו-ע"פ 77/51 [3] - רואים אנו לנהוג בזהירות ולא נקבע כי סעיף 216(1) דן בעבירה נמשכת - וזאת בהעדר הוראה מפורשת של המחוקק. איננו סבורים כי אימוץ הלכה - כפי שמבקש ב"כ המערערת - בדרך האנלוגיה - הופך את הלכת עלפי לענין סעיף 216(1) לפקודה - להלכה מחייבת עפ"י הוראות סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה, התשמ"ד- 1984[11]. לאור קביעותינו דלעיל איננו רואים להתייחס להחלטתנו בע"פ 584/84 ולהערותיו המענינות של ב"כ המערערת. .3פרשנות גזה"ד המותנה בת"פ 8864/79 נראה לנו כי אף אם היינו מקבלים את ערעור המדינה לענין ישום הלכת עלפי בענייננו - היינו דוחים הערעור. לאחר בחינת גזה"ד המתנה לענין זה שיווינו לנגד עינינו הנחית בית המשפט העליון בע"פ 412/84 [4] בעמ' 51(בין האותיות ו-ז). בשעה שבא ביהמ"ש לבחון את העונש המתנה, הכלל הוא שיש לבחון כוונת השופט שגזר את העונש, בבחינת "מעשה פרשנות של הוראת השופט" (פסה"ד הנ"ל בעמ' 51). בגזה"ד מיום 3.2.80כתוב לאמור: "מאסר-על-תנאי לתקופה של 6חדשים והתנאי הוא כי תוך 3שנים מהיום יעבור הנאשם עבירה על פק' מס הכנסה." מהי משמעות הוראות השופט "מהיום יעבור הנאשם"? כפשוטה - כל עבירה שיעבור מיום 3.2.80- יעבור לשון עתיד. על כן לא יכול להתייחס - גם אם בעבירה נמשכת עסקינן - לעבירה שנעברה ונעברת בו ביום גזה"ד. לפרשנות של הוראת השופט יש לאמץ כללי הפרשנות המקובלים לפירוש חוק. יש לתת להוראת השופט פירוש העולה בקנה אחד עם מטרתו של העונש המותנה, עם מטרות הענישה, בדרך כלל ועם תחושת הצדק המקוננת בלב השופט. כל זאת על רקע של מדיניות שיפוטית השואפת לעשיית צדק. איזו מדיניות שיפוטית תשרת הגישה כי מחד כאילו נותן ביהמ"ש הזדמנות לעבריין לתיקון דרכו ומאידך הוא חוסם אותה כבר עם החתימה על גזה"ד, כי אם העבירה של איהגשת הצהרת הון שבאישום הראשון - שהתגבשה באוגוסט 1979- היא עבירה נמשכת, הרי שגם אם מילא שעה לאחר גזה"ד - את החובה - אין מניעה להעמידו לדין בגין האיחור - וניתן לכאורה להפעיל המאסר- המתנה. גם לתביעה יש ענין וחובה כמו לכל רשות מינהלית לנהוג ביושר עם האזרח. כיצד זה לא הסבה תשומת לב ביהמ"ש - לענין מחדלו של המשיב? נהיר לנו כי התובע לא ידע בשעתו על המחדל אבל שלטונות המס - ידעו גם ידעו שהמשיב לא נענה לדרישה, וכי מה חשבו לטמון למשיב "רשת" (כביטויו של התובע בבימ"ש קמא - לפיו המשיב נלכד ב"רשת" העבירה הנמשכת) (לענין החובה לנהוג בהגינות עם עבריין ר' ע"א 472/79 [5]). בנסיבות המקרה קשה גם לבוא חשבון עם המשיב - שלא דאג להסיר המחדל בטרם נגזר דינו בפרטיכל נרשם - שהוא בעל דוכן לירקות ואינו יודע קרוא וכתוב. הרי זה בבחינת "מי שאינו יודע לשאול" וצריך היה הפרקליט דאז לפתוח לו שער. מקובל בתיקים שעניינם עבירות על חוק העונשין להסב תשומת לב הנאשם לאפשרות של צירוף תיקים לענין העונש. אמנם - הבקשה היא של הנאשם - אך התביעה הכללית נוהגת להסב תשומת לב הנאשם לאפשרות זאת. נוהג זה רצוי שיאמצו גם פרקליטי המדינה המופיעים בתיקי מס הכנסה. דבר זה יקדם את ענין גביית המס - כי המטרה האמיתית היא לגרום לכך שהאזרח יגיש הדו"חות וימלא המוטל עליו בטרם ייגזר דינו ולא לתופסו ב"רשת" מאסר מותנה. נראה לנו כי פסה"ד המתנה יחול רק על עבירות שתחילת ביצוען לאחר 3.2.80וע"כ נותר האישום השני בלבד כעבירה נוספת, ולגבי עבירה נוספת אחת - מוסמך ביהמ"ש להאריך התנאי. .4הלכת עזרא שירי - ע"פ 264/83 [6]: בנסיבות המקרה 2העבירות מתייחסות לאותו ענין - דו"ח על ההון והנכסים של המשיב בתאריכים שונים. אם העבירה שבאישום הראשון היא עבירה נמשכת, כטענת המערערת, יש מקום לשקול אם אין היא מתמזגת עם הדרישה הנוספת באותו ענין משנת .1982לענין זה ניתן להעזר באמות המידה שנקבעו בע"פ 264/83 [6] בעמ' 383(בין האותיות ג ו-ד) ואמת המידה כמאמרו של כב' השופט ברק היא: "על-פי אמת מידה זו, מעשים שונים בעלי קשר פנימי מהותי הדוק, המהוים פרשה אחת, מהוים עבירה נוספת אחת לענין הארכת התנאי. .5בסיכום: אנו דוחים את ערעור המדינה - ומקבלים את ערעור המשיב לענין הטעות שנפלה בגזה"ד. גזה"ד שהשית בימ"ש קמא על המשיב יעמוד על מכונו בשינוי הבא: במקום ס' (ב) המקורי יבוא הסעיף הבא: (ב) מאסר-על-תנאי של 6חדשים שהוטלו על המשיב בת"פ 8864/79 של ביהמ"ש בת"א - מוארך למשך שנתיים מיום 29.10.84והתנאי כפי שנקבע בתיק פלילי 8864/79 "שלא יעבור עבירה על פק' מס הכנסה".מיסיםהצהרת הון