בשלב מוקדם כלשהוא (כנראה בין הגשת התביעה להגשת כתב ההגנה) הציעה חברת הביטוח כי התובעת תיבדק ע"י מומחים רפואיים מוסכמים, אך ב"כ התובעת דחה זאת והסכים לכך שהתובעת תיבדק ע"י מומחים מטעם חברת הביטוח כדי שהנתבעת תוכל לעמוד על היקף הנזק. מכאן, כי אין מקום לטעון - כפי שמנסה ב"כ התובעת - כי חווד דעתו של פרופ' מלמד היא "הודאת בעל דין" מצד הנתבעת. חוו"ד זו היא תוצאה של הליך "פרטי", אשר לא הוסכם כי יבוא במקום ההסדר הקבוע בסעיף 6א לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- .1975מכאן, שכמו כל חוו"ד מטעם בעל-דין, אין היא קבילה כלל. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בדיקה ע"י מומחה מטעם חברת הביטוח: א. כללי 1. זוהי תביעה לפיצויים על נזקי גוף שנגרמו לתובעת בתאונת דרכים מיום .10/7/90התביעה הוגשה במקורה לבית-המשפט המחוזי בחיפה והועברה במהלך קדם-המשפט לבית משפט זה. הנתבעת אינה חולקת עוד על חבותה לפצות את התובעת על נזקיה, אולם טוענת כי לאחר ניכוי מה שכבר שילמה לתובעת וכן לאחר ניכוי הוצאות שיש להפחית מנזקי התובעת, לא נותר עוד נזק בר-פיצוי. 2. התובעת ילידת 4/6/64, נפגעה - כאמור - בתאונת דרכים מיום 10/7/90. בית-המשפט מינה לבקשתה שלושה מומחים רפואיים: אורטופד (ד"ר בלנקשטיין) שקבע שלא נותרה לתובעת נכות אורטופדית כלשהיא; נוירולוג, ד"ר מאיר מרסל, שקבע העדר נכות נוירלוגית כלשהיא; ופלסטיקאי (פרופ' פלד) שקבע כי לתובעת נכות צמיתה בתחום הפלסטי בשיעור % 5בשל צלקות בפניה של התובעת, אותן הגדיר כצלקות שאינן גורמת לשינוי צורה או להגבלה בתנועות. ב. הנכויות: 3. התובעת אינה חולקת על המימצא בתחום האורטופדי ובתחום הפלסטיקה, אולם בפיה טענות קשות כלפי הממצאים הנוירולוגים. 4. טרוניות התובעת כלפי ממצאי המומחה בתחום הנוירולוגי הן רבות. לדעתה, יש לקבוע לתובעת נכות בתחום הנוירולוגי, משום שהמומחה טעה הן בשיטות עבודותו והן במסקנותיו. יסוד מרכזי בטיעוני התובעת נגד המומחה הנוירולוגי וממצאיו נעוץ בעובדה, עליה אני למד מעיון בחומר שהגישו הצדדים במסגרת המר' 4513/97, כי התובעת נבדקה ע"י נוירולוג אחר, פרופ' מלמד, אשר ממצאיו ומסקנותיו שונות מאלה של מומחה בית-המשפט. מסתבר, שבשלב מוקדם כלשהוא (כנראה בין הגשת התביעה להגשת כתב ההגנה) הציעה הנתבעת כי התובעת תיבדק ע"י מומחים רפואיים מוסכמים, אך ב"כ התובעת דחה זאת והסכים לכך שהתובעת תיבדק ע"י מומחים מטעם הנתבעת כדי שהנתבעת תוכל לעמוד על היקף הנזק (נספח "א" לתגובת הנתבעת בהמר' 4513/97 הנ"ל). מכאן, כי אין מקום לטעון - כפי שמנסה ב"כ התובעת - כי חווד דעתו של פרופ' מלמד היא "הודאת בעל דין" מצד הנתבעת. חוו"ד זו היא תוצאה של הליך "פרטי", אשר לא הוסכם כי יבוא במקום ההסדר הקבוע בסעיף 6א לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- .1975מכאן, שכמו כל חוו"ד מטעם בעל-דין, אין היא קבילה כלל. אילו סברה התובעת אחרת, היה עליה להימנע מלעתור למינוי מומחה נוירולוגי מטעם ביהמ"ש, בעוד היא עשתה ההיפך, או לפחות לציין כבר בעת בקשת המינוי כי המומחה מטעם ביהמ"ש אינו רשאי להפחית מהנכות שקבע פרופ' מלמד. התובעת לא עשתה גם זאת, ורק בדיעבד "נזכרה" באותה "הודאת בעל דין", כביכול. כאן המקום לציין כי בהחלטתי בהמ' הנ"ל קבעתי שחוו"ד פרופ' מלמד אינה קבילה, אך הדבר לא הפריע משום מה לב"כ התובעת לחזור ולהדרש לתוכנה בסיכומיו. זוהי דרך טיעון לא ראויה. 5. גם בהמ' 4513/97 וגם בסיכומיה בתיק כולו, לא הצביעה התובעת אפילו על פסק דין אחד (של בית המשפט העליון ואף של ערכאות נמוכות יותר) שבו בית המשפט פסל חוות דעת מומחה מטעמו לגופה, תוך קביעה שהמומחה טעה בממצאים ו/או במסקנות. טעמי הפסלות ה"רגילים" (נגיעה אישית למי מהצדדים; חומר "אסור" שהוצג למומחה או העדר חומר רלוונטי; וכיו"ב) אינם מתאימים כאן, ולא נטענו. המומחה הנוירולוגי, ד"ר מרסל, נשאל שאלות הבהרה חוזרות ונשנות ונחקר חקירה ממושכת. בכל הכבוד, לא מצאתי עילה להתערבותי בחוות הדעתו. זכותו להיות בדעה אחרת מדעתו של פרופ' מלמד; זכותו להשתמש בשיטות בדיקה אחרות (אלא אם היו בפניו ובפניי - אסמכתאות רפואיות לכך שהדרך בה נקט בבדיקה נחשבת כיום כבלתי מהימנה וכנחותה באופן מובהק מזו שהתובעת מצדדת בה) ולא מצאתי כל פגם המאפשר לבית המשפט, שאיננו מומחה ברפואה, להתרשם שיש להתעלם מממצאיו ומסקנותיו, לפסול את מינויו או להקבוע מסקנות עצמאיות ונוגדות את מסקנותיו. למעלה מן הצורך אעיר, כי פרופ' מלמד דיבר על % 5נכות "לא תפקודית", כלשונו. הפער בין מסקנה זו למסקנה של העדר נכות רחוק מלהיות מרעיש, וגם פערים גדולים יותר, כשלעצמם, אינם אפילו עילה להצדיק הבאת "ראיה לסתור" לפי ס' 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975(עניין דומה, אף כי לא זהה, לענייננו). עוד אוסיף, כי תלונות התובעת לגבי הצוואר נמצאו ע"י המומחה האורטופדי כתלונות שאין בצידן נכות. התלונות על חוסר תחושה בפנים ועל נזלת בלתי רצונית לא רק נדחו ע"י ד"ר מרסל, אלא יש להעיר גם כי התובעת התייצבה לכמה וכמה דיונים בפניי ונכחה באולמי שעות לא מעטות, לרבות במהלך עדות שנתנה, לא הבחנתי בפניה בכל עיוות - בין במצב מנוחה ובין בזמן דיבור - העשוי להיגרם עקב העדר תחושה, ולא ראיתי גם כל סימן לנזלת בלתי רצונית. לא הייתי מבסס על כך כל כך מסקנה רפואית, אך לא למותר לציין זאת בנסיבות תיק זה. עוד אוסיף כי ציטוטי ב"כ התובעת בסיכומיו מחקירת המומחה חלקיים ומגמתיים והמומחה העיד חד משמעית כי לא ראה נזלת, כי עפ"י התעוד שבפניו לא יתכן שטענת התובעת על ירידה בתחושה היא נכונה ונובעת מהתאונה (עמ' 12, שורות 16-11), וכן - כי הטענה שהתייחסות המומחה לנכות זמנית (להעדרה) היא לא רק חריגה מסמכותו אלא גם מעידה על הלך רוחו - דינה להדחות. התייחסות זו עקבית לשיטת המומחה ולממצאיו, ונעשתה רק לאחר שנתבקש לכך, ולטענה של חריגה יש להוסיף כי ב"כ התובעת לא היסס להפנות לאורטופד שאלה זהה בדבר משך הנכות הזמנית, ומכאן ש"חריגה מסמכות" אין כאן גם לשיטת התובעת. ב"כ התובעת בוחר לו בכל מקרה את החלקים הנוחים לו: שאלתו לאורטופד על נכות זמנית "כשרה"; תשובת הנוירולוג לשאלה זהה של חברו - "חריגה מסמכות". לא כך נוהגים ולא כך טוענים. 6. התוצאה בנקודה זו היא, כי אני מאמץ במלואם את ממצאי ומסקנות ד"ר מרסל, לפיהם אין התובעת סובלת מנכות נוירולוגית כלשהיא בעקבות התאונה. מכאן כי הנכות הצמיתה היחידה שנגרמה לתובעת היא זו שקבע פרופ' פלד בתחום הפלסטי. ג נזק מיוחד 7. נזקי עבר - הפסדי השתכרות מסתבר, שהתובעת לא עבדה כלל ("הייתי מובטלת") במשך קרוב לשנתיים לפני התאונה, מנובמבר 1988(ר' עדות התובעת, עמ' 11, שורות 23-22). היא החלה לעבוד שוב רק בשנת 1993, כשלוש שנים לאחר התאונה. לטענתה עבדה במקביל ביותר ממקום עבודה אחד לפני התאונה, אך נראה בעליל שחדלה מכל העיסוקים שתיארה כשכירה זמן רב לפני התאונה. כדי לזכות בכל זאת בפיצוי על אבדן השתכרות בעבר, טענה התובעת כי עבדה במשקו החקלאי של אביה מנובמבר 1988ועד לתאונה ונאלצה לחדול מכך עקב התאונה. התובעת עצמה הודתה כי "לא עסקה בהתחשבנות" (ס' 12לתצהירה ת/2), אך העריכה את "תרומתה" בלפחות 000, 4ש"ח לחודש בעבודה זו. אחיה, בתצהירו ת/4, הגדיל לעשות והעריך את תרומתה בעבודה זו למשפחה כשווה ל - 000, 5ש"ח לחודש (ס' 2.3לתצהיר ת/4). אלה טענות מוזרות, שלא לומר מופרכות. ראשית, לא הובאו שום נתונים וראיות על קיומו של משק חקלאי משפחתי, על הכנסותיו והוצאותיו בתקופות השונות, על מחלת האב המנוח (שבגינה היה צורך - כנטען - באותה מעורבות רבה של התובעת בעבודה החקלאית) וכל כיו"ב. אך ספק שהנתונים קיימים וניתנים להצגה, ולא ניתן כל הסבר להעדרם. זאת ועוד: נראה בעליל שהתובעת כלל לא קיבלה שכר עבור אותה עבודה חקלאית נטענת. מכאן שההפסד - אם נגרם - בגין הפסקת עבודתה זו, נגרם לבעלי המשק (הורי התובעת, ככל שניתן להבין) ולא לתובעת עצמה שממילא קיבלה שכר כלשהו עבור אותה עבודה, ולכן גם לא נגרם לה כל הפסד בגין הפסקתה. ההורים לא הגישו כל תביעה, וממילא אין לפצות על נזקיהם, אם היו. די באמור לעיל כדי לדחות הטענה מכל וכל, אך מן הראוי להוסיף כי הן התובעת והן אחיה, שהיה העד היחיד מטעמה (פרט לעדותה שלה) עשו עלי רושם בלתי מהימן ומתחמק בעת עדויותיהם, כפי שגם תצהיריהם "מצטיינים" בהבעות דעה, בהשערות ובהגזמות בולטות. זאת ועוד: מסתבר שבמהלך התקופה שמאז התאונה ועד לתחילת עבודתה של התובעת, היא סייעה בחנותו של אחיה. היקף הסיוע ומידת מעורבותה שנויות במחלוקת, אך ברור שאין כאן תמונה של אדם חסר כל יכולת לעבוד. אירוע שבו נכחה לבדה בחנות היה כבר בשנת 1991, כשנה לאחר התאונה. מהנוסח המתחמק בו בחרה בזמן שהשיבה לשאלות בחקירה הנגדית בעניין זה עולה, כי מכרה פריט או פריטים בחנות וכי לא היו עימה אחיה (בעל החנות), או אישתו, שלטענת התובעת עבדה בחנות. לא ברור כיצד החנות היתה סגורה ונפתחה ע"י התובעת, אם גיסתה היא זו שעבדה בחנות, ומדוע בכלל היה צורך בעזרתה של התובעת בחנות. מכאן, שלא נכון לומר שהתובעת "לא עשתה דבר במשך שנים" (כאמרתו - הגזמתו של אחיה בתצהירו ת/4, ס' 3), וכי התמונה שהתובעת מציירת בתצהירה לגבי חוסר יכולתה "לעשות דבר" מאז התאונה ועד מרץ 1993(ס' 16סיפא לתצהירה ת/2) - אינה נכונה. גם הטענות בתצהיר התובעת על "הלם" ומצב נפשי שמנע ממנה עבודה אינן מעוררות כל אמון, וגם לא הוכחו ע"י חוו"ד מומחה (שכן נזקים לנפש הם בגדר "נזקי גוף", שיש להוכיחם ע"י חוות דעת מומחה). מעניין מדוע "עזרה למשפחה" בחקלאות מוזכרת גם מוזכרת, ואילו "עזרה" בחנות הספרים אינה זוכה לכל גילוי ונחשפת רק בחקירה הנגדית. אם אכן פעולתה של התובעת בחנות היתה שולית כפי שניסתה להציגה בחקירתה הנגדית, מדוע לא הזכירה אותה כלל בתצהירה? לפיכך, התובעת לא הוכיחה כל הפסד השתכרות שהוא בעבר, הנובע מהתאונה (כאן המקום לציין, כי במרץ 1993החלה לעבוד באותו סוג עבודה, בו עבדה לפני פיטוריה בנובמבר 1988, כמדריכת נוער). ככלל, הפסד השתכרות בעבר הוא בגדר נזק מיוחד, שאין מקום לפסוק פיצוי בגינו על דרך האמדן, ובהעדר ראיות אין לפסוק בגינו פיצוי כלל. בנסיבות המקרה שלפניי לא רק שלא הוכח הפסד השתכרות בעבר, אלא שהוכח - לדעתי - כי לא נגרם לתובעת כל הפסד השתכרות, לא בפועל ואף לא בכח. לא שמעתי גם כל טענה לפיה עמדה התובעת להתחיל לעבוד, או לפחות להגיש מועמדות למשרה ההולמת את כישוריה ונסיונה, ונמנעה מלעשות כן עקב התאונה. מאז מרץ 1993 שבה התובעת לעבוד בעיסוקה העיקרי הקודם והיא עובדת כיום גם בעבודה נוספת. אין, איפוא, מקום לפיצוי כלשהוא בגין ראש הנזק של אובדן השתכרות בעבר, לא בגין התקופה שעד מרץ 1993ולא בגין התקופה שלאחר מכן. 8. הפסדי עבר - הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג' בסיכומיו מבקש ב"כ התובעת לפסוק למרשתו סך של -.842, 3ש"ח בגין נסיעות לטיפולים, סך של -.686, 7ש"ח בגין הוצאות רפואיות וסך של -.214, 15ש"ח בגין סיעוד ועזרת צד ג' (הכל המונחי יום הגשת הסיכומים). עורך הסיכומים לא טרח להפנות את בית המשפט לאסמכתאות שבחומר הראיות להוצאות אלה, וכן לא טרח לפרט את אופן שיערוכן. זוהי דרך בלתי ראויה של טיעון, המטילה על בית המשפט את הצורך לנבור בחומר הראיות ולדלות ממנו את הסכומים השונים - וזהו בדיוק תפקידם של הפרקליטים. עיינתי בנספחים (הלא ממוספרים) של תצהיר התובעת ת/2, אשר אליו צורפו מסמכים, ומצאתי שם ראיות להוצאות רפואיות בסך (קרן) של כ -.250, 2ש"ח לערך (ולכן לא ברור לי מדוע דיברה הנתבעת בסיכומיה על סך של -.100, 1ש"ח). על דרך האמדן, מדובר להיום - על סך של כ -.500, 7ש"ח, וזהו הסכום שאני פוסק לתובעת בראש נזק זה. לא הובאו כל ראיות על הוצאות רפואיות נוספות (ומכתב של רופא לעו"ד בדבר עלות אינו ראיה לעניין זה); ולא הוכחו כל הוצאות על נסיעות ועל סיעוד ועזרת צד ג'. גם לא התרשמתי שפגיעותיה של תובעת היו כאלה שהיא נזקקה וקיבלה בגינן סיוע החורג מעזרה רגילה שניתנת ע"י בני משפחה ואשר אינה מזכה בפיצוי. 9. אין טענה בדבר נזקים מיוחדים נוספים. ד. נזק כללי 10. "כאב וסבל": כאן מנסה התובעת, בסיכומיה, לתבוע במצטבר הן פיצוי כמתחייב מנכותה הצמיתה (%5), והן פיצוי נוסף לפי % 10בגין "אבדן סיכויים להינשא". נסיון זה עומד בניגוד ישיר לחוק ולפסיקה לפיהם רשאי בית המשפט לפסוק לכל היותר % 10מה"סכום המקסימלי" בגין נזק לא ממוני, כאשר לתובע נגרמו % 10נכות צמיתה או פחות. "אבדן סיכוי להינשא" הוא בכלל "נזק לא ממוני (ר' - בשה נ' מ"י, ע"א 5118/90, סביר מ"ב 162, וכן - קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהד' 3עמ' 652). לכן אין הוא "ראש נזק" נפרד ועצמאי. שאלה אחרת היא, האם עלי לפסוק לתובעת את כל עשרת האחוזים מה"סכום המקסימלי" שהיא עשויה להיות זכאית להם. בהקשר זה השיקולים הנוגדים הם: העובדה שהנכות הצמיתה היא בשיעור %5; העדר אשפוז; טיבה של הנכות הצמיתה; העובדה שהתובעת הינה רווקה גם כיום, בגיל 35; משך וטיב הטיפול הרפואי שקיבלה (נתון שאין אפשרות לקחתו בחשבון כאשר הנכות היא בשיעור % 10 ויותר, אך ניתן להישקל כאשר הנכות נמוכה מ - %10), וכיו"ב. התרשמתי שהתובעת היא אישה פעילה, עובדת בכמה סוגי עבודה, למדה וסיימה בהצלחה לימודים אקדמאיים לאחר התאונה ואינה מסתגרת בביתה. אינני סבור שיש קשר בין רווקותה לבין התאונה. יחד עם זאת, ובהתחשב בעיקר במשך הטיפול הרפואי העולה מנספחי ת/2, החלטתי להעמיד את הפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון ("כאב וסבל") על % 7.5מה"סכום המקסימלי" כמשמעותו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. 11. אבדן כושר השתכרות לעתיד: כדי להכריע בנקודה זו, עלי להתייחס בתחילה לשאלה האם לתובעת נכות תפקודית. התשובה לכך, לדעתי, שלילית באופן חד משמעי. לא רק שהפסיקה המובאת בסיכומי הנתבעת מלמדת כי ככלל צלקות (גם באזור הפנים וגם כאשר מדובר באישה) אינן בעלות השלכה תפקודית אלא אם הוכח ההיפך, ובענייננו לא הוכח ההיפך; אלא שלדעתי הוכח שהנכות היחידה (הצלקות) אינה תפקודית כלל. התובעת עסקה ועוסקת, מאז שהחלה לעבוד לאחר התאונה בעבודות המחייבות מגע הדוק עם צעירים (מדריכת נוער ומורה בחטיבת ביניים), ואף כיועצת יופי - מלאכה שבודאי מחייבת חזות והופעה נאה מעל לממוצע. זוהי הוכחה חותכת לכך, שמבחינה אובייקטיבית אין הצלקות (נשוא הנכות) מכערות את פניה במידה הפוגעת באפשרותה לעבוד בכלל, ואפילו בתחום היופי עצמו. בנוסף, מוכיח הדבר שגם מבחינה סובייקטיבית לא גרמו הצלקות להגבלה תעסוקתית לתובעת (למשל - ע"י המנעות מפנייה לעיסוקים הכרוכים במגע עם קהל או המחייבים הופעה חיצונית נאה). התובעת היא אדם "יעיל - פעיל" מזה שנים; עובדת ועבדה בכמה מקומות, ובאותה תקופה גם סיימה בהצלחה - במקביל - לימודים גבוהים. היא נוהגת ואינה פנויה לדבריה - לעסוק בניהול משק ביתה. מכאן, כי אין מהימנות לאמור בתצהירה לעניין מגבלות בתחום זה וכי התאור בס' 8לתצהירה של עיסוקה הנוכחי וכושרה הנוכחי בלתי נכון ועומד בניגוד משווע למציאות. כך גם הטענה שתיזקק בעתיד לניתוח פלסטי (ס' 20לתצהירה), העומדת בסתירה חזיתית לחוו"ד פרופ' פלד. התרשמתי באופן כללי שהתובעת אינה סובלת כיום מכל מגבלה שהיא ואלמלא ידעתי על טיב הצלקות - לא הייתי מבחין בהן כלל. הצלקות מתוארות בחוו"ד פרופ' פלד כ"עדינות" ובמקרה אחד גם כ"קשה להבחנה", "ממוקמת בקפל טבעי". תיאור זה תואם באופן מלא גם את התרשמותי מהתובעת וממראה. התוצאה היא כי לא נגרם לתובעת כל נזק כללי של אבדן כושר השתכרות. לא נטען, ולדעתי לא נגרם, נזק כללי אחר (פרט ל"כאב וסבל", בו כבר דנתי). ה. הפחתות 12. מהפיצוי המגיע לתובעת יש להפחית את התשלום התכוף ששולם לה בסך -.000, 8ש"ח מיום 25.7.93(ר' - ת/3), וכן את שכר טירחתו של הנוירולוג ד"ר מרסל בגין חוות דעתו (ר' - נ/1א') ובגין עדותו (אותו קצבתי בסך -.000, 1 ש"ח בתוספת מע"מ, בהחלטה מיום 98/6/10עמ' 12, כאשר הטלתי על התובעת לשלמו והוריתי כי בהתאם לתוצאות אקבע בפסה"ד מי ישא בו). זאת גם לאור החלטת כב' השופט גריל מיום 24.3.96- החלטה בה מונה המומחה בתחום הנוירולוגי לבקשת התובעת אף שכבר מונה מומחה אורטופדי, ובה נקבע במפורש כי אם יתברר שאין נכות נוירולוגית תישא התובעת בשכ"ט המומחה. את שכר העדות יש להטיל על התובעת, שכן המומחה זומן לבקשתה ולמעשה נחקר רק מטעמה, וכן משום שגם בעקבות העדות לא השתנה דבר בתיק. אשר לשכר האורטופד - לדעתי אין להפחיתו מהפיצוי, חרף העדר נכות אורטופדית. כב' השופט גריל לא הורה בעניין זה על ניכוי השכר אם לא תהיה נכות; וגם לגוף העניין, המבחן - לדעתי - אינו בהכרח מבחן התוצאה בלבד. על פניו היתה הצדקה למינוי (ובדיון שקדם למינוי אף נטען ע"י הנתבעת שמדובר ב"צליפת שוט", ודי בכך כדי להצדיק את המינוי). התקנות מטילות בד"כ את נטל המימון על התובע, אך במקרה זה היתנה ביהמ"ש על הכלל האמור (כפי שהוא רשאי לעשות). הנטל הסופי של ההוצאה צריך - לדעתי - להיקבע לפי שאלת ההצדקה למינוי ולא לפי התוצאה, ועל פי מבחן ההצדקה היה המינוי מוצדק. ו. סיכום 13. סוף דבר: א) הנתבעת תשלם לתובעת סך של 500, 7ש"ח להיום בגין הוצאות רפואיות בעבר, וכן סך של 470, 15 ש"ח בגין נזק לא ממוני (לפי % 7.5 מה"סכום המקסימלי" כאשר סכום זה כבר כולל ריבית מיום התאונה). מסכומים אלה יופחתו שכ"ט ד"ר מרסל בגין חוו"ד ובגין עדותו, בסך כולל להיום של 770, 4 ש"ח, וכן סך של 848, 16 ש"ח בגין תשלום תכוף משוערך (לפי חישובי הנתבעת בסיכומיה, בהעדר תחשיב נוגד בסיכומי התובעת). סה"כ תשלם הנתבעת לתובעת סך של 352, 1 ש"ח כיתרת הפיצויים המגיעים לתובעת להיום. ב) שכ"ט והוצאות: בשל אופן ניהול הדיון, החל בהגשת תביעה זו לביהמ"ש המחוזי וכלה באופן הטיעון בפניי ובדיונים שירדו לטמיון בגין התובעת, וכן בגין המהימנות הירודה של התובעת, אני קובע כי התובעת תישא בהוצאותיה ובשכ"ט עורך דינה, ואינני מוסיף על כך חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אף שיש לכך מקום בנסיבות העניין. בכל יתרת אגרה אם תהיה תישא התובעת ולא הנתבעת.מומחהחברת ביטוחפוליסה