בוררות בין בני זוג בעניין מזונות

במהלך התביעה למזונות, בה בני-הזוג לא היו מיוצגים, הציע להם בית-המשפט לפנות לאישיות סמכותית כדי ליישב את הסכסוך שביניהם באופן סופי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות בין בני זוג בעניין מזונות: .1לפני שתי בקשות: האחת, לאשור פסק בורר והאחרת לביטולו. הבקשה לאשור פסק הבורר הוגשה ב- 25.11.84 ואילו בקשת הביטול הוגשה על-ידי המשיבה ב- .23.1.85את התצהיר הנדרש לתמיכה בבקשתה הגישה המשיבה רק בתאריך .26.6.85 .2מסתבר כי בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה אם ההליך שקיימו היה הליך בוררות לפי חוק הבוררות, וכן בשאלה, אם הפרי שהבשיל כתוצאה מן ההליך האמור, הינו בגדר "פסק בורר". כמובן ששתי השאלות כרוכות ושלובות זו בזו, ותשובה שלילית לאחת מהן, די בה כדי להכשיל את בקשת האישור כולה ולייתר את הצורך בדיון בבקשת הביטול. בעיה נוספת שהתעוררה נוגעת למועד הגשת בקשת הביטול. בא-כח המבקש טוען שאין לפנינו בקשת ביטול, שהרי זו הוגשה במקורה ללא תצהיר והתצהיר הוגש באיחור רב, וכן הוא טוען, שעל-כל-פנים, בקשת הביטול עצמה הוגשה באחור רב ואין טעם מיוחד למתן הארכת מועד. בית המשפט סבר כי מן הראוי לדון תחילה במחלוקות המהותיות ורק אחר-כך בבעיה הפרוצדורלית הנוגעת להארכת המועד. הסדר זה יצר קשיים מרובים, ועל כן נקבע הסדר דיוני אשר לפיו הותר למשיבה להגיש בקשה חדשה לביטול הפסק וכן בקשה להארכת מועד. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות לערער (בר"ע 671/85), אולם זו נדחתה. בינתיים הוגשה בטעות בקשה חדשה לביטול הפסק ובקשה להארכת המועד, וכן הוגשה בקשה לדחיית בקשת אישור על הסף. כדי למנוע סחבת מיותרת וכדי לשים קץ לסבלם המיותר של בעלי-הדין קבע ביתהמשפט כי הבקשה החדשה תראה כבקשה המתוקנת, ואילו בקשת הדחיה על הסף לא תידון, שכן בית-המשפט ידון ממילא בשאלת תקפות הפסק. בזה תמה מסכת הדילוגים מעל משוכות פרוצדורליות. על בית-המשפט להיכנס עתה לעובי הקורה ולפסוק במחלוקות האמיתיות שמתעוררות בתיק זה, תחילה תבחנה הטענות שלפיהן מוכחש קיומו של הליך בוררות לפי חוק הבוררות ומועלית התנגדות לטענה בדב קיומו של "פסק בורר". אם תתקבלנה טענות אלו יהא זה מיותר לדון בשאלה אם לפנינו בקשת ביטול, ואם זו אכן הוגשה במועדה. מאידך גיסא, אם תדחינה טענות אלו, לא יהא מנוס ממתן החלטה תחילה דווקא בטענות שעניינן הארכת המועד. דחיית טענה זו תהיה בבחינת סתימת הגולל על כל שאר הטענות הנוגעות לביטול הפסק גופו. .3תחילתה של פרשה זו בתביעת מזונות שהגישה המשיבה בשמה ובשם בתה הקטינה נגד בעלה - המבקש בתביעה זו (תיק מ.א. 3834/83). בני-הזוג הינם חרדים יראי שמיים. לכל אחד מהם ילדים מנישואיהם הקודמים, ומנישואיהם הנוכחיים נולדה להם בת. שניהם טופלו בעבר בבתי-חולים לחולי נפש, נישואיהם עלו על שרטון, בין היתר, גם משום הסיבה הזו. בהזדמנויות שונות הוצע לבני-הזוג להפרד ולהתגרש זה מזו. כך הומלץ עלידי עובדת סוציאלית, והבעל נהג כעצתה. כמו-כן נעשו נסיונות חוזרים ונשנים - שלא עלו יפה - לפשר ביניהם, בעבר אף חתמו על הסכם גירושין ומינו את הרב טאוב להכריע בסכסוכים הממונים - סכסוכי רכוש - שביניהם. אולם האשה לא הופיעה לישיבות הבורר וגם לצורך סידור הגט לא הופיעה בפני בית-הדין הרבני (של הרב קרליץ). הסכסוך הממוני שבין בני-הזוג מתמקד בשתי הדירות: לאשה דירה משלה בקרית ארבע ולטענת הבעל יש לה הכנסה מהשכרת דירתה. לבעל דירה הרשומה על-שמו בבני-ברק. בדירה זו התגוררו בני-הזוג, אולם הבעל העביר את הדירה על-שם בנו, והאחרון הגיש תביעת פינוי נגד האשה, כיום ממשיכה האשה להתגורר בדירת בעלה בבניברק יחד עם בתה מנישואיה הקודמים, ובתה מנישואיה הנוכחיים. במהלך התביעה למזונות, בה בני-הזוג לא היו מיוצגים, הציע להם בית-המשפט לפנות לאישיות סמכותית כדי ליישב את הסכסוך שביניהם באופן סופי. האשה הביעה רצונה "לפנות לרב לפי שיקול דעת בימ"ש שיהא בורר בענין כולו", והבעל אמר "אני מסכים". בית-המשפט מינה את הרב קוק לבורר בסכסוך בין הצדדים וקבע, כי החיוב במזונות זמניים יעמוד עד למתן הפסק ואישורו. המשיבה הופיעה לישיבות הבורר ואף טענה לגופו של ענין, תוך הבאת עדים לחיזוק טענותיה. בפסקו מציין הבורר, כי עלו לפניו "תביעות הצדדים, האשה מבקשת שלום בית והבעל גירושין...". הבורר ניסה לשכנע את בני-הזוג לעשות שלום בית ואף הציע הצעות לפתרון המשבר בין בני-הזוג. האשה התנגדה נמרצות להצעות הבורר. לבסוף החליט הבורר כדלקמן: "א. על הצדדים להפרד זמ"ז בג"פ כדמו"י ויפה שעה אחת קודם. ב. אין על הבעל שום חיוב מזונות לאשתו. ג. אין החלטה בדבר מזונות בת הצדדים. ד. הבורר אינו חפץ לקבל שכר בורר". פסק הבוררים נמסר לאשה ביום .4.11.84הפסק נעדר תאריך. .4הגעתי למסקנה כי לא התקיימה כאן בוררות כמשמעה בחוק הבוררות. ומה שהתקיים הוא בעצם מעין הליך של פשור שבמקרה הטוב היה צריך להסתיים בהסכם בין הבעל לאשה. הטעם העיקרי למסקנתי זאת מושתת על סעיף 3לחוק הבוררות [1] האומר: "אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים". אין ספק, ועל-כך הצדדים אינם חלוקים, שאי-אפשר להעביר לבוררות ענייני מעמד אישי כמו גירושין למשל, בשל ייחוד הסמכות לדון בעניינים אלה לבתי-הדין הדתיים (ר' ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה שניה מורחבת) בעמ' 48[2]). מפרטיכל בית-המשפט עולה בבירור, כי בניהזוג התכוונו למסור להכרעת הבורר את כל הסכסוך ביניהם, ואין ספק "שהענין כולו" בלשון בני-הזוג, היה אמור לכלול גם את השאלה המרכזית בדבר עתידם - האם גירושין או שלום בית. בית-המשפט אינו מוסמך להעביר ענין לבוררות ביוזמתו אלא בהסכמת הצדדים. פרטיכל בית-המשפט אינו אלא תחליף להסכם בוררות, ואם התכוונו הצדדים לבוררות בסכסוך כולו, כך יש לפרש את אשר רשם בית-המשפט בפרטיכל. התוצאה היא, שלא היה כאן הסכם בוררות על-פי חוק הבוררות, ולכן גם הפסק אינו פסק בוררות כמשמעו בחוק. בא-כוח הבעל מבקש להתמודד עם הבעיה הזאת על-ידי חלוקת הפסק. הוא מצמצם את בקשתו לאישור הפסק לאותם עניינים שבהם מוסמך הבורר לפסוק, ולדבריו הוא משאיר לעצמו אופציה לבקש את אישורו של בית-הדין הרבני לאותו חלק של פסק הבורר שהוא בסמכותו היחודית של בית-דין זה. כל התאוריה הזאת אינה מבוססת ויש עמי כמה טעמים לדחייתה: א. בטרם הגענו לפסק קיימת בעיית ההסכם. אם, כפי שאמרתי, ההסכם אינו הסכם בוררות כי הוא מבקש להעביר לבורר ענין שהבורר אינו מוסמך לפסוק בו, הרי ההסכם בטל, ובהעדר הסכם אין פסק - לא שלם ולא חלקי. ב. לא נטען בפני, שאפשר להתייחס להסכם כאל כל חוזה רגיל ולחלקו כך שיהא בר-תוקף כהסכם בוררות רק בשאלת המזונות. אפילו היה הדבר אפשרי מן הבחינה התאורטית, הרי מן הבחינה המעשית אין הדבר אפשרי. ענייני המעמד האישי כוללים שורה של סכסוכים בין בני-זוג שפתרונו של כל אחד מהם קשור קשר הדוק אל פתרונם של האחרים. טול, למשל, גירושין ומזונות. הואיל ואין לאשה זכות למזונות אחרי גירושיה, הרי כשיש גירושין על הפרק קשורות הבעיות זו בזו. מן הטעם הזה אין לעשות הפרדה מלאכותית בנושא הנדון בין חלקים שונים של הסכסוך, לא לענין הסכם הבוררות ולא לעניין פסק הבורר. זאת ועוד, הרעיון של עו"ד חלפון, שניתן להעביר פסק בורר על גירושין לאישור בית-הדין הרבני, אף הוא רעיון שאינו מבוסס בחוק, אם מדובר בפסק בורר על-פי חוק הבוררות, הרי בית-המשפט היחיד המוסמך לאשר אותו הוא בית-המשפט המחוזי, ובית-הדין הרבני חסר סמכות בענין זה. יוצא שהוראה כזו בפסק בורר אינה ניתנת לאישור בשום ערכאה: לא בבית- הדין הרבני שאינו מוסמך לאשר פסק בורר, ולא בבית-המשפט המחוזי, שאינו מוסמך לאשר פסק גירושין. יכולתי להסתפק באמור לעיל כדי לדחות את הבקשה לאישור הפסק, אך מצאתי לנכון להעלות הרהור נוסף בענין העברה לבוררות של ענייני מזונות. סכסוך בענין מזונות מורכב משתי דיוטות: בראשונה, נקבעת הזכות עצמה ורק בשניה נקבע שיעור המזונות. הזכות עצמה היא ענין שבמעמד אישי, והדין החל הוא הדין האישי. מסופקני אם ניתן להעביר לבורר ענין החייב להיות נדון על-פי הדין האישי, שהרי חוק הבוררות יוצר אפשרות של שחרור הבורר מן הדין המהותי (ר' עיף י"ד לתוספת וסעיף 2לחוק [1]). עשו בני-הזוג הסכם בוררות בענין מזונות, ולא אמרו כלום בענין הדין המהותי, יהא הבורר משוחרר מן הדין המהותי. היעלה על הדעת לשחרר בורר מחלות הדין האישי בבואו להכריע בשאלת זכותה של אשה למזונותיה? ושמא תאמר שניתן להעביר לבורר רק את נושא שעור המזונות? גם לענין זה ספק בלבי. ראשית, גם לענין שעור המזונות יש הוראות בדין האישי, כמו בהלכה שהאשה "עולה עמו ואינה יורדת". בורר המשוחרר מן הדין האישי עלול לראות את עצמו רשאי לפסוק על-פי הצדק הכלכלי בלבד. הוא עלול למשל, לקחת בחשבון את יכולת ההשתכרות של האשה שאינה עובדת, למרות שהדין האישי אינו מטיל עליה חובה לעבוד. מחשבה נוספת הראויה לברור היא זאת: רעיון הבוררות מושתת על השאיפה לפתרון סופי של סכסוך. אין בבוררות הליך מתאים לסכסוכים מתמשכים. מה רבותא בשחרורו של בית-המשפט מדיון פלוני על-ידי העברתו לבורר אם נשאר פתח לפניות נוספות באותו ענין. הרי לא יעלה על הדעת שפניות נוספות בענייני מזונות תופנינה אף הן לבורר שכבר סיים את תפקידו. ומה דינם של כל העניינים הכרוכים מעצם טיבם וטבעם בתביעת גירושין, והם בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני, אם לא הוקנתה בהם סמכות מוקדמת לבית-המשפט המחוזי. טול, למשל, מקרה של אשה שתבעה מזונותיה בבית-המשפט המחוזי ובית-המשפט שכנע אותה להעביר את הענין לבוררות. בזה תם ההליך בבית-המשפט המחוזי. קם הבעל ומגיש תביעת גירושין, כשהוא כורך בה את ענין המזונות. האשה רשאית כמובן לבקש עיכוב ההליכים בעניין המזונות שם בשל קיומו של הסכם בוררות, אך על-פי סעיף 5(ג) [1] לחוק הבוררות רשאי בית-הדין שלא לעכב את הדיון אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות. יש להניח שבית-הדין הרבני יחליט, ובצדק יחליט, שאין טעם לקיים בוררות נפרדת כשתביעת גירושין נדונה בפניו. אך האשה נמצאת במקרה כזה מפסידה את ברירתה להתדיין בענין מזונותיה בפני בית-המשפט המחוזי. עניינים של החזקת ילדים ומזונותיהם בוודאי אינם מסמכותו של בורר, הן משום שגם כאן יש הלכות מפורשות בדין האישי, כמו למשל, נושא המזונות מדין צדקה, והן משום שבורר אינו מוסמך, במקום בית-משפט, לקבוע טובתו של הילד. מכל האמור לעיל עולה הרהור שמא אין מקום לקיום בוררות על-פי חוק הבוררות בכל מכלול הבעיות הנוגעות למעמד האישי ולסכסוכים בין בני הזוג. תהליך של פשור הוא תהליך רצוי ומבורך. שכנים טובים או נכבד1עדה יכולים לעיתים קרובות לתרום לפתרון של סכסוך משפחתי יותר מכל בית-משפט. אך לי נראה כי יש להגביל את תרומתם לתפקיד של פשור וקרוב הלבבות, אך בשום פנים אין להעניק להם סמכות הכרעה. בסיכום, אין הסכם בוררות, ואין פסק בורר, ולכן אין מה לאשר. היה פשור שלא עלה יפה והאשה ובתה רשאיות לעתור לבית-המשפט בתיק המזונות על-מנת שימשך הדיון בו, כי בשלב זה עומד בתקפו רק צו למזונות זמניים, וכמובן שזה מצב שאין להנציח אותו. יישוב סכסוכיםבני זוגבוררותמזונות