קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח שריפה במועדון: ביום 23.7.85 הוצת מועדון, שהיה ידוע כ"מועדון ספייס" בנתניה. השריפה כילתה את תכולת המועדון וגם פגעה, לפי הנטען בתביעה, במבנה. התובעים, הטוענים שיש להם זיקה למבנה המועדון ולתכולתו, תובעים מאת הנתבעת לשפותם על נזקיהם. הנתבעת היא חברת ביטוח. לית מאן דפליג, שהוציאה פוליסת ביטוח המכסה את מבנה המועדון ותכולתו כנגד "סיכוני אש". הנתבעת מסרבת לשלם לתובעים את נזקיהם מסיבות שונות. כפי שיתברר להלן, העיקרית שבסיבות היא, טענת הנתבעת על היותם של התובעים או חלקם מעורבים במעשה השריפה. בתחילה הוגשה התביעה על-ידי רחל דנקנר בלבד. זו היא אשה שהיתה אז בת 84והיא הבעלים של הבית בו נמצא המועדון. בבית ישנן יחידות אחרות המושכרות למטרות שונות ואת כל ההכנסה מהן נוטלת רחל דנקנר. היא הוציאה באמצעות חתנה, מר דורון, פוליסות ביטוח ביחס לחבותה בגין מבנה במשך שנים ארוכות. גברת דנקנר השכירה את קומת המרתף או הקרקע, מקום בו נמצא המועדון, לנכדתה. זו האחרונה, הקימה בצוותא חדא עם בעלה ועם עוד אחד בשם אשכנזי, מועדון. השותפות נחלקה % 50לאחרון ו-% 50לאותה נכדה, אורית וייסנר שמה, ולבעלה. השכירות לא היתה מסחרית והיא נבעה מקשרי המשפחה שבין הסבתא ונכדתה. אכן, כשנשאל בעלה של אורית, הוא מאיר וייסנר, במסגרת החקירות שנערכו לו במשטרה בעקבות הצתת המועדון, הכיצד הוא מתקיים מהמועדון שהכנסותיו לא היו מרובות, אם לנקוט לשון המעטה, השיב כי הוא לא משלם שכר דירה ולכן הוצאותיו אינן גדולות יחסית. עוד השיב, כי יש לו גם הכנסה מעסק אחר, ואשר לשותפו, אלי אשכנזי, אמר שאביו כנראה עוזר לו. פוליסת הביטוח, שעל-פיה תובעים התובעים (ת/ 4ת/5), הוצאה על שם רחל דנקנר, ובאופן טבעי הוגשה התביעה המקורית, כפי שכבר ציינתי, על ידה. הנתבעת, בהגנתה המקורית, טענה להעדר חבות בשל "המחאה" שעשתה רחל דנקנר. בישיבת קדם משפט מיום 24.11.87הצהיר בא-כוח התובעת דאז, כי הוא יצרף "תצהיר המכיל את כל ומלוא העובדות מתוכן יוסק כי יש לצרף את אורית וייסנר ומאיר וייסנר... כתובעים נוספים, זאת מכוח העבדה שהפוליסה הוצאה גם על שם "מועדון ספייס" ואין מועדון זה אלא שם מסחרי לתובעים הנוספים... בתצהיר יפורט מי בעלי הרכוש שנזוקו...". בא-כוח הנתבעת הצהיר בתגובה, כי אם יוגש תצהיר כזה, יסכים לתיקון התביעה, בלי להודות כמובן בעובדות. ברור שתיקון התביעה שהוסכם עליו התייחס לנקודה זו ולנקודה זו בלבד. מאיר וייסנר ערך תצהיר ביום .21.1.88הוא פירט את שכבר נאמר לעיל אודות השותפות המחזיקה במועדון ספייס. הוא הדגיש, כי "התכולה שהיתה במועדון הנ"ל היתה בבעלות השותפים הנ"ל", וכי המועדון בוטח מאז 1976אצל אותה חברת ביטוח ובאמצעות אותו סוכן ותוך ידיעת הסוכן את כל ומלוא הפרטים העובדתיים הנוגעים לאופן האחזקה הניהול והבעלות של המועדון מחד, ועל תכולתו מאידך. בעקבות תצהיר זה הוגש ב- 25.1.88כתב תביעה מתוקן. בכתב זה הוספו אורית וייסנר, מאיר וייסנר ואליהו אשכנזי, כתובעים נוספים. העובדות הצריכות לענין זה והנובעות ממנו נכללו כדין בתביעה המתוקנת, אולם התובעים ללא היתר, "הגניבו" עובדה נוספת לתביעה. המדובר הוא באמור בסעיף 5(ב) לתביעה המתוקנת לפיו "עד למועד הנזק... התובעים לא קיבלו לידיהם את פוליסות הביטוח... והם היו ברשותו ו/או בשליטתו של סוכן הנתבעת". בסיכומיו מבקש בא-כוח התובעים להסתמך על עובדה זו, לצורך השתחררות ממלתעותיה של טענת הנתבעת אודות אי קיומם במועדון של אמצעי הגנה שהוסכם עליהם. כפי שיתברר להלן, אני דוחה טענה זו מנימוקים אחרים, אולם ראיתי לנכון להדגיש, כי הטענה העובדתית האמורה נכללה בתביעה המתוקנת שלא כדין. הסוגיה, מיהו המבוטח, נשארה סלע מחלוקת בין הצדדים גם לאחר תיקון התביעה. הנתבעת, בהסתמכה על הכתוב בפוליסות, טוענת כי המבוטח הוא גברת דנקנר בלבד. התובעים, בהסתמכם על ידיעת סוכן הביטוח, טוענים שכל התובעים מבוטחים לפי פוליסה זו. תניא דמסייע לטענתם מביאים התובעים מהפוליסה ת/ 3שהיא פוליסת ביטוח אחריות כלפי צד שלישי, שהוצאה כמעט לאותה תקופת ביטוח, ושבה המבוטח הוא "מועדון ספייס ו/או דנקנר" (ראה גם פוליסה נ/106), וכן מתוספת לפוליסה (ת/2) שהוצאה בנובמבר 1981בו המבוטח הוא "דנקנר רחל ו/או וייסנר אורית ו/או מועדון ספייס" ומפוליסה נוספת (ת/1) שהוצאה בסוף 1977ושם המבוטח הוא "גברת רחל דנקנר ומשפחתה". עוד הם מפנים לצ'ק (נ/104) שהוצא באפריל 1983על-ידי הנתבעת, בשל נזקי פריצה שהיתה למועדון. הצ'ק הוצא לפקודת "דנקנר רחל ו/או טיסנר ו/או מועדון ספייס". ברור שטיסנר הוא שיבוש של וייסנר, והצ'ק מעיד על-כך, שהנתבעת ראתה אז את אלו כזכאים לשיפוי. הפוליסות חודשו מדי שנה בדרך אוטומטית (למעט הפסקה קצרה שחלה בביטוח ב- 1980או 1981). הדבר נעשה על-ידי סוכן הביטוח קראוס. הוא העיד, שידע על המצב העובדתי של היות אורית ומאיר וייסנר ואליהו אשכנזי בעלי המועדון ובעלי תכולתו, הוא גם אישר שהפרמיה שולמה במלואה על-ידי הוראת קבע של המועדון. בנסיבות אלו, אני דוחה את טענת הנתבעת בנקודה זו, וקובע כי שלושת אלו היו מבוטחים גם בפוליסה נגד אש (ת/ 4ת/5), זאת לא רק בידיעת הנתבעת באמצעות מי ששימש סוכנה לצורך זה, הוא קראוס (ראה עדותו עמוד 4ואילך), אלא מתוך כוונה מפורשת של הנתבעת להעניק כיסוי ביטוחי ל"מועדון ספייס" לפי המתכונת שהיתה ידועה לאותו סוכן. לא אצא ידי חובת הדיון באספקט זה של ההתדיינות בין הצדדים, אם לא אוסיף, שכשנהגו הנתבעת, וסוכנה קראוס, כפי שנהגו, כמפורט בהמשך, הם גילו מידה גדושה של רשלנות ואי איכפתיות, ואינני יודע אם אלו לא מגיעים לדרגה שבהליך מתאים (אם ביחסיהם עם מעסיקיהם או מי מהם, אם כלפי מועצת מנהלים או אסיפה כללית של בעלי המניות, אם אחרת) היה עליהם ליתן את הדין על-כך. אומר סוכן הביטוח קראוס, כי ידע שאליהו אשכנזי הוא שותף, ואולם לא רק שלא ציין את שמו בפוליסת הביטוח, הוא כלל לא שאל על עברו וטיבו, וכשנשאל מדוע לא שאל, השיב כי לא ידע שלאשכנזי עבר פלילי ולכן לא שאל. חוששני, שמי שכך עונה, אינו ראוי לתואר ולעיסוק שהוא נושא בהם. כשיודעים שמאן דהוא הינו בעל עבר פלילי, אין צורך לשאול על כך. רק כשלא יודעים דבר בנושא זה, רק אז שואלים. לתשומת לב מר קראוס. ואולם זהו רק מקרה פרטי במחדל הגדול יותר של היעדר דרישה כלפי התובעים למלא הצעת ביטוח. החוק והפסיקה והמציאות הכלכלית חברו יחדיו כדי ליתן לחברת ביטוח, שיכול שתהיה צפויה לשלם סכומי כסף ניכרים, מינימום מידע שיאפשר לה לשקול אם ליתן את מבטחה בהגינותם, כושרם וכישוריהם של מבוטחיה. פוליסת הביטוח עצמה מציינת כענין שבשיגרה, שהצעת הביטוח היא חלק ממנה. בענייננו, בוטח עסק הקרוי "מועדון ספייס", בלי לדעת מי הוא ומה הוא, ומי עומד מאחריו, כשהסוכן יודע, נוסח תורה שבעל-פה, מי הוא הבעלים ואינו טורח לעלות זאת על הכתב, כשחברת הביטוח אינה טורחת לשאול מי הוא זה ואיזה הוא אותו מועדון, וכשבשום מקום באותה חברת ביטוח מכובדת לא נדלקת נורת אזהרה נוכח העובדה שאין אפילו הצעת ביטוח ביסוד הפוליסה שהוצאה. כיוון שכך נהגה, לא ידעה חברת הביטוח שאליהו אשכנזי שיש לו חלק מהותי (%50) במועדון זה, לא כלול ברישיון שהוצא בקשר לניהול המועדון, וממילא לא נתנו, לא המשטרה ולא מכבי אש, את דעתם על אישיותו. שנים ארוכות נוהל כך המועדון. הדבר מעורר תמיהה, אולם חברת הביטוח לא טרחה לא לדעת ולא לברר מה היא סיבת ניהול העסק בדרך של הענקת "חצי רישיון" בלבד. יצויין, שכשמאיר וייסנר נחקר במשטרה בנושא השריפה המועדון, הוא ציין כי אליהו אשכנזי הוא שותפו רק בהכנסות ובציוד של המועדון. היינו, הוא היה מודע לכך שעליו לעשות הפרדה בין "שותף במועדון", האסור על-פי דין נוכח היעדר רישיון לשותפו, לבין מה שהוא סבר שהוא "הבה נתחכמה לו", בדרך יצירת "שותף לא שותף". לכשעצמי, אני רחוק מלהיות סבור שרק מקרה הוא שכך התנהלו הדברים ואינני מאמין לא לוייסנר ולא לאשכנזי שאין סיבה לדבר. אבל חברת הביטוח, הנוטלת סיכונים שיכול שיהיו מושפעים מטיבם ואיכותם של בני אדם, היא אינה מתעניינת בנושא זה כלל ועיקר. מאותה סיבה, אני דוחה את טענת הנתבעת, על הסתרת מידע מהותי מצד התובעים. הנתבעת טוענת, כי אלו לא גילו להשהיתה שריפה במועדון ב 1980או .1981אכן, זהו מידע מהותי. צירוף מידע זה לקודמו, שפורט לעיל, ולעוד מידע שבחלקו נחשף ובחלקו "בצבץ" מהראיות שהובאו, יתכן שהיה מדליק נורה אדומה אפילו אצל חברת ביטוח בעלת "אטימות" לכל המתרחש, כנתבעת. דא עקא, שמידע זה היה בידיעתו של הסוכן קראוס והוא אישר זאת. מבחינת התובעים, הם לא הסתירו דבר, מבחינת הנתבעת - שוב אותה רשלנות וחוסר ארגון. לא די שסוכן ביטוח ידע עובדה; צריך שתהיה מערכת אירגונית שתקטלג את העובדות הידועות כך שמידע ירוכז וינוצל כדבעי. הנתבעת לא תוכל להלין אלא על עצמה בנושא זה. והמחדל שלה באי דרישת מילוי הצעת ביטוח על-ידי התובעים משליך גם על נקודה זו. עוד קובלת הנתבעת על הסתרת מידע בכל הנוגע לאיומים שהושמעו כלפי התובעים. אני מקבל את עדויות התובעים וייסנר ואשכנזי שהעידו בפני, כי לא היו איומים של ממש בנושא זה. יש שהרוחות מתלהטים ומי שנפגע מבטיח לנקום, ואולם לא מדובר על משהו של ממש. בכגון דא, אין לדרוש מהמבוטח שירוץ לאחר כל איום כזה אצל חברת הביטוח, לספר אל היתקלות זו או אחרת, כשם שאין על המבוטח בביטוח חיים לעשות כן כל אימת שתוך כדי מחלוקת פולט יריבו כלפיו שהוא "עוד יהרוג אותו". עוד אוסיף, שספק אם מי שבאמת מתכוון להצית את רכוש רעהו, יודיע לו קודם לכן כי בכוונתו לעשות כן. אולם אפילו היו האיומים שמדובר בהם גבוליים, גם אז חוששני שחברת הביטוח הנתבעת, בהתנהגותה ובחוסר האיכפתיות שגילתה, יצרה "מצג" כלפי התובעים שאל להם להטריח את מנוחתה בנושאים שבהם אין היא מראה ענין כלשהו. אולם כל המחדלים והרשלנויות של חברת הביטוח וסוכנה, אין בהם כדי להקטין או לבטל את נטל השכנוע הרובץ על התובעים בהליך זה. אין צריך להכביר מילים כדי לומר שכל תובע, והתובעים בכלל זה, צריכים להוכיח את עילת התביעה. נטל זה הוא קבוע ומוטל עליהם מהחל ועד כלה. בסעיף 7(א) לתביעה המתוקנת נאמר כי "ביום ...23.7.85פרצה שריפה במועדון...". זהו בסיס עילת התביעה ואת זאת על התובעים להוכיח. כדי להבין אל נכון מה משמעות הביטוי "פרצה שריפה" בהקשר זה, טוב יהיה לבחון את הבסיס ההגיוני והמשפטי של עיסקת ביטוח. לפי סעיף 1לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981[7] (להלן חוק חוזה ביטוח), "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה ביטוח, תגמולי ביטוח למוטב", (ההדגשה שלי ו' ז'). מטרתה הסופית של עיסקת הביטוח היא, איפוא (מנקודת ראות המבוטח), לקבל תגמולי ביטוח "בקרות מקרה ביטוח". מה הוא מקרה ביטוח כמשמעותו בסעיף זה? אומר על כך hardy ivamyבספרו general Principles of insurance law[9], (עמוד 3), כי "מקרה ביטוח" צריך לכלול בתוכו אלמנט של אי ביטחון שיכול להיות או באשר למועד התרחשותו (במקרה של ביטוח חיים) או, בביטוחים אחרים (עמוד 4) [9]: ...In the fact that happening of the event depends upon" "...accidental causes אמור מעתה, ש"מקרה ביטוח" כמשמעותו כאן כולל בתוכו לחות נתון מינימלי אחד, והוא שהמקרה לא ארע ונתהווה כתוצאה ממעשה זדון מכוון של המבוטח, שאילמלא כן, לא ניתן היה לראות בו מעשה הנובע מ- "accidental causes" או בלשונו של macgillivray on insurance law [10] בעמוד 844פיסקה 1754, ברור הדבר שאדם הגורם בעצמו לנזק אינו זכאי לתגמולי ביטוח. הדבר ברור, לדברי המחבר המלומד, מנקודת ראות עיסקית. באשר לצד המשפטי: When the instrument of loss, such as fire, is put in" operation by the wilful act of the assured, it is no longer , That word"peril" Involving something fortuitous or unexpected as far as the".assured is concerned מכאן, שמי שצריך להוכיח שאירע "מקרה ביטוח" צריך להראות שמדובר "במקרה" שיש בו "האיכות והתכונות" שהוזכרו לעיל, שהדומיננטית שבהן היא אותה אי יצירה מכוונת של "המקרה" על ידי המבוטח. נראה לי, שמבחינה משפטית הגיונית וקונצפטואלית זוהי נקודת המוצא של כל הליך בו נתבעת חברת ביטוח לשלם תגמולי ביטוח. ואולם יש בכוחם של הסכמים הנעשים בין הצדדים להעביר נטלי הוכחה או שכנוע, זה על שכם רעהו של זה. (ראה למשל הרנון, דיני ראיות, (תשל"א) עמוד 201[11]). אכן, הסיקו בתי-משפט, במקרים רבים, כי נטל ההוכחה באשר לטענת מעשה זדון של המבוטח, שהביא לנזק, מוטל על שכם חברת הביטוח. הדבר נבע בעיקר מהגדרת אירוע זה, של מעשה זדון עצמי, כאחד "החריגים" הכלולים בפוליסה והמוציאים "זדון עצמי" מהכיסוי שניתן בפוליסה. הנטיה בפסיקה היתה לפרש "מבנה ניסוחי" כזה, כמטיל על חברת הביטוח את הנטל להוכיח את היוצא מן הכלל, בדיוק כפי שמוטל עליה, ובצדק, להוכיח שנזקי שריפה מקורם ברעידת אדמה, אם ברצונה שלא לשאת בתגמולי ביטוח, ואם קיים חריג בנושא כזה בפוליסה. אומר בענין זה המלומד ivamyבספרו הנ"ל [9] (עמוד 420): Thus, to take a convenient illustration from fire" insurance, an insurance against fire, with an exception Against incendiary fires, has the same effect as an Incendiary fire. The difference is in-insurance against non Sense a mere difference of phraseology, but it has a".material bearing on the onus of proof זוהי דוגמא לכלל הרחב המובא לפי ציטוט זה בספר הנ"ל של ivamy[9] וכך גם נאמר ב-. Am. Jurמהדורה שניה כרך 44סעיף 1967(עמ' 909הערה 12) [12]: The burden of proof may depend on such matters as whether" the exception is in the general clause permitting recovery Or in another clause and whether the plaintiff pleads The excepted clauses or whether the insurer pleads such affirmative that death of injury did not result from one of ".exception as matter of defense לכשעצמי, נראה לי נכון יותר ומתאים יותר להטיל את נטל השכנוע על התובע, בכל הנוגע לגרימה בזדון ובמכוון של "מקרה בטוח" על-ידי המבוטח. אחרי ככלות הכל וכפי שכבר אמרתי, הדבר נובע מעצם מהותה ותפישתה של עיסקת ביטוח. הכרעה בנושא נטל ההוכחה בכגון דא, המושפעת מניסוח מקרי של פוליסת ביטוח או כתב טענות זה או אחר, לא תמיד קולעת למטרה, אם כי יש, ואין להימנע מ"כניעה" לתכתיבי ניסוח או מאופן הצגתן והכחשתן של עובדות בכתבי הטענות. כבר אמרתי, שלצורך ענייננו, "מקרה ביטוח" מקפל בתוכו את העובדה ש"המקרה" לא אירע על-ידי מעשה מכוון וזדוני של המבוטח. אין לי צורך לדון בפוליסות בהן מוצא מקרה כזה מכלל הכיסוי הביטוחי על-ידי הכנסתו לסעיף "החריגים" או ה"הגבלות" שבפוליסה. בענייננו, פוליסת הביטוח נגד אש, עליה מסתמכים התובעים, אינה כוללת במסגרת החריגים או היוצאים מן הכלל תנאי זה. (השווה לפוליסה לביטוח לוחות זכוכית שצורפה לתביעה המקורית, שבסעיף 3(א) לתנאיה נאמר ש"הפוליסה הזאת אינה מבטחת שבירה הנגרמת על-ידי מעשה זדוני של המבוטח או בסיועו"). בנסיבות אלו, נראה לי שהפירוש הנכון של הפוליסה הוא, ש"מקרה הביטוח" בו עוסק חוזה הביטוח הוא מקרה של שריפה שלא נגרמה על-ידי מעשה מכוון וזדוני של המבוטחים. פועל יוצא מכך הוא שבמסגרת הוכחת עילת התביעה, צריכים התובעים להוכיח את קיומה של עובדה זו. יצויין, שבחוק חוזה ביטוח [7] מצויה הוראה מיוחדת (סעיף 26) הקובעת את היותה של חברת הביטוח פטורה מתשלום תגמולי ביטוח במקרה כזה. אפילו טעיתי במסקנתי לענין המצב המשפטי, הרי התוצאה תהיה אותה תוצאה נוכח ניסוח כתב התביעה. נאמר שם (סעיף 7(א)) ש"פרצה שריפה במועדון". השימוש היומיומי במילה "פרצה שריפה" בא לאבחן מעשה זה של "פריצת שריפה", מ"הצתה". כך גם מוגדר פועל זה במילון אבן שושן (מהדורה רביעית) "התחולל, יצא לחוץ בכוח, פרצה אש עזה...". הדומיננטי במילה זו הוא "התחוללותה" של השריפה. כך הגדירו התובעים את עילתם, וזהו מה שקיבלו על עצמם איפוא להוכיח כחלק מעילת תביעתם. במאמר מוסגר אעיר שהם נתנו, אינטואיטיבית אולי, פירוש נכון וצודק להוראות הפוליסה. נראה לי, שמסקנה זו תואמת, בכל הכבוד, את הרציו שעומד ביסוד החלטת בית-המשפט העליון ב-ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ [4] (להלן - פסק-דין זיקרי). באותו מקרה תבע מבוטח את חברת הביטוח בה ביטח את עיסקו מפני נזקי פריצה וגניבה. חברת הביטוח חשדה בו, כי בפועל לא היתה פריצה וכי המעשה כולו היה מבוים. הערכאה הראשונה (מפי השופטת נתניהו) החליטה, שהמבוטח לא הרים את הנטל המוטל עליו ובית-המשפט העליון אישר זאת. אומר השופט בך (עמוד 604[1]) כי נטל הבאת הראיות עבר לחברת הביטוח, כאשר הסימנים החיצוניים שהיו במקום שבוטח הצביעו על סימני הפריצה והגניבה "אך נטל ההוכחה ביחס לתביעתו הבסיסית מוטל עד סוף המשפט על התובע..." כיוון שעל-פי מאזן ההסתברויות לא הוכיח התובע המבוטח שבוצעו התפרצות או גניבה בחנותו, לכן יש לדחות את התביעה, ואומר השופט ברק באותו עמוד [1] כי "נל השכנוע מוטל על המערער... היה עליו להוכיח, על-פי מידת ההוכחה הנוהגת במשפט אזרחי - נטיה של מאזן הסתברות לטובתו - כי נתקיימו היסודות המקיימים את זכותו. בנטל זה לא עמד המערער. על-פי כתב התביעה היה על המערער להוכיח, על-פי מאזן ההסתברויות, כי עיסקו נפרץ וכי נגנב מתוכו רכוש... בנטל זה לא עמד...". הרציו של פסק-דין זה, כפי שאני מבין אותו, היינו, שהנטל להוכיח את אירוע הסיכון כנגדו ביטחה פוליסת הביטוח, כמו גם את הנזק שנבע מתוצאת מימוש הסיכון הזה, מונח על שכם התובע מהחל ועד כלה. ודוק, התובע יצליח בתביעתו רק אם יוכיח את השניים, הן את אירוע הסיכון והן את הנזק. השופט ברק מדגיש זאת במובאה דלעיל באומרו, כי יש להוכיח את הפריצה ואת הגניבה. הוכחת אחד מהשניים אינה מספקת. בדרך כלל יש במראה עיניים חיצוני כדי להניח את הדעת באשר לשני האלמנטים הללו, היינו, שאירע המקרה הכלול בסיכון שבוטח, וכן שאירע נזק. בפסק-דין זיקרי [1] "מראה העיניים" ו"הסימנים החיצוניים" אכן הצביע בבירור על פריצה לעסק המבוטח, כמו גם על גניבה מתוכו. (סיכון + נזק). חרף זאת, הפסיד התובע את תביעתו משום שלא עמד בנטל השכנוע להוכיח שהפריצה הנחזית, אכן היתה פריצה שהיתה כלולה בסיכון כנגדו ביטחה הפוליסה. במילים אחרות, הוא לא שיכנע שידו לא היתה במעל. לענין זה יפים הדברים שנאמרו בספר on insurance law- של Parkington& macgillivray(מהדורה 8, 1988) בעמ' 687[13] סעיף 1558, וכוונתי לקטע הראשון (להלן - "הקטע הראשון"): Since the burden of proving that the loss was caused by a" peril insured against is always on the assured, it may Sometimes be the case that, if the insurer raises the Loss, the assured will have to prove that he did not so possibility that the insuerd himself wilfully caused the ."caused the loss If the insurer chooses to plead positively that the assured" but even if he fails deliberately destroyed the property insured he will assume; the burden of proving that assertion To discharge that burden, the assured may neverthless be Unable to recover if he in his turn cannot prove that the".property was lost by the peril insured against השאלה היא, איפוא, מהו הסיכון שהפוליסה מבטחת נגדו. לענין זה הקובע הוא לא "מראה עיניים" חיצוני של האירוע, אלא טיבו האמיתי. בפסק-דין זיקרי [1] "מראה העיניים" הצביע בבירור על פריצה וגניבה, ואולם לא היה בכך, נוכח חשדות שנבעו ממסכת עובדתית שהוכחה על-ידי חברת הביטוח, כדי להועיל לתובע. בתי-המשפט, על שתי ערכאותיהם, הסכימו שחרף סימנים חיצוניים אלו, וחרף העובדה שחברת הביטוח לא יכלה להוכיח שידו של המבוטח היתה במעל, עדיין עומד בין המבוטח לבין תגמולי הביטוח הצורך להרים את נטל השכנוע, שאכן ארע מקרה הביטוח מדובר בו. לאחר הקטע האמור בספרו של macgillivray[13], ממשיך המחבר ואומר (להלן "הקטע השני): If however, there is no doubt that the peril insured" will be different. Thus if the assured sets fire to his own against has operated to cause the loss, the burden of proof Establish that there has been a loss by fire and the onus property insured under a fire policy, the assured can easily Fire and the onus will then shift to the insurer to plead will then shift to the insurer to plead and prove that the And prove that the fire was caused by the wilful act of the".assured המחבר המלומד מסתמך במסקנתו זו על פסק-הדין במשפט . Mance stattery v[2] [1962]. באותו מקרה נשרפה אוניה בהיותה בים. לבעליה היה ביטוח, שכלל, בין היתר, גם אובדן על-ידי אש. התובע תבע את חברת הביטוח וזו טענה שמדובר בהצתה על-ידי הבעלים ועליו מוטל הנטל להוכיח כי המקרה אירע שלא כתוצאה ממעשה זדון שנעשה על-ידו. השופט סלמון כותב (בעמוד 526[2]), כי השאלה על מי מוטל הנטל במקרה של נזק הנגרם עלידי שריפה לא הוכרעה עד אז באנגליה למיטב ידיעתו. גם הצדדים לא הביאו בפניו, חרף נסיונותיהם למצוא כזה, פסק-דין הדן ישירות בנקודה זו. הוא הגיע למסקנה, כי הנטל מונח על שכם חברת הביטוח. לא ברור מפסק-הדין אם הדבר נבע מהיות התנאי שמדובר בו כלול ב"הגבלות" או ב"חריגי" הפוליסה, שאז לפי שיטת הפרשנות הנוהגת שהזכרתיה לעיל, העול על חברת הביטוח להוכיח את האירוע החריג. לא נראה לי, כי ניתן ליישב את האמור ב"קטע הראשון" שצוטט עם האמור ב"קטע השני" שצוטט, ובכל הכבוד, נראה לי, שמדובר בגישות שונות המשתקפות בפסיקה. עובדה היא, שהובאו בפני בית-משפט במשפט סטטרי הנ"ל פסקי-דין התומכים בגישה הנוגדת את גישת השופט סלמון באותו פסק-דין, ובית-המשפט אכן הזכירם מבלי שאיבחנם. אינני סבור, שהעובדה שבמקרה השריפה אירע נזק ואילו במקרה הפריצה לא אירעה גניבה (אם אכן היתה הפריצה מבויימת), יש לה השלכה על ענייננו. כבר נאמר, שההוכחה צריכה להיות של שני האלמנטים, של מימוש מקרה הסיכון שבוטח, ושל הנזק. די שהראשון לא יוכח, כדי שהשני לא יקובל כמזכה בתקבולי ביטוח. כדי לסבר את האוזן, טול מקרה בו הראה "מראה עיניים" על פריצה לבית עסק בעל חלונות ראווה גדולים ויקרים. הפריצה אירעה על-ידי הריסתם וניתוצם של חלונות אלו ולאחר מכן חדירה לבית העסק ונטילת סחורה משם. האם חלוקת הנטלים לענין נזקי חלונות הראווה תהיה שונה לעומת נטלי ההוכחה לענין הגניבה? בחלונות הראווה הראה המבוטח בעליל כי מראה עיניים מצביע על פריצה וגרימת נזק לחלונות הראווה. כלום לעניין זה יהיה נטל השכנוע מוטל על חברת הביטוח ואילו בכל הנוגע לגניבה יהיה הנטל מוטל על המבוטח? לי נראה, שהקובע לענייננו הוא "המקרה". על המבוטח הנטל להראות ש"המקרה" לא יוזם ובוצע במזיד על ידו, ולענין זה אין חשיבות בין פריצה וגניבה, לבין שריפה, לבין ביטוח ימי נגד סיכוני ים. ושוב, כדי לסבר את האוזן, טול את המקרה שנדון בענין זיקרי [1]. אילו בנוסף לפריצה היתה קורית במקום גם שריפה, שמקורה ברצון הפורץ לטשטש את עקבותיו על-ידי שריפה, האם היו נטלי ההוכחה מתפצלים כך שככל שהדבר נוגע לשריפה היה הנטל על חברת הביטוח להוכיח שיד המבוטח לא במעל, ואילו בנזקי הפריצה היה נטל זה מוטל על שכם המבוטח? הוא שאמרתי, ששני הקטעים האמורים שצוטטו מבטאים גישות שונות המשתקפות בפסיקה. אינני רואה כאמור הבדל בין המקרה שנדון בפסק-דין זיקרי [1] למקרה שבפנינו. שם גם כאז יש סימנים חיצוניים לאירוע של סיכון כנגדו ביטח עצמו המבוטח. מה שם הוחלט שחרף הגילוי החיצוני אודות אירוע "המקרה", עדיין מוטל נטל השכנוע על המבוטח, ואם נותרות בתום מערכת הבאת הראיות, כפות המאזניים מעוינות, הוא יפסיד תביעתו, אף כאן כך. ברוח זה החליט בית-המשפט באנגליה במשפט compania navera santi[3] [1960] . S.a. v. Indemnity marine assurance co. Ltdוכך גם עולה מדבריו של השופט sellersבמשפט regina fur co. Ltd. V. Bossom [4] [1958] דברים המובאים גם בפס"ד האמור של ביהמ"ש העליון בפרשת זיקרי [1] (עמ' 602) וכך הוא אומר: In order to succeed, the plaintiffs have to prove a loss of" , goods covered by the policy due to a risk insured against And this obligation remains none the less where the Or/evidence called by the defendant underwriters might evidence advanced to prove the loss, if rejected and Committed by the claimants. If the evidence of all the establish or tend seriously to show that a crime had been Court in doubt on the question whether or not there was a witnesses and the effect of all the documents leaves the That is, by breaking and entering and- fortuitous loss The plaintiffs would not be entitled to judgment- as they would not have established the material fact that stealing The loss of the goods was due to risk insured by the".policy (ההדגשות שלי - ו' ז'). הנקוד הוא בדברים אלה על הצורך בהוכחת מימושו של ה-risk .Insured against ,Macgillivrayבספרו הנ"ל [13] אומר בקשר לפס"ד זה (סעיף 1556עמ' 686): The assured will discharge his burden under an all risks" ". Policy if he can show that the loss occured accidentally(ההדגשות שלי - ו' ז'). בסכמו את ההלכה, אומר המחבר המלומד [13] (עמ' 687סעיף 1557): the same rules apply to all risks policies as to ordinary" conrtacts of insurance and the onus will be on the assured Be regarded as a casualty within the meaning of an insurance to prove that the loss was something fortuitous which could ".contract הגיון זה עומד גם בבסיס החלטת הרוב בבית הלורדים במשפט .P [5] ]1924] co. Ltd. V. Duman& .samuelבית הלורדים נזקק לשאלה אם מעשה מכוון של אחד הנהנים לפי פוליסת ביטוח, שהביא לטביעתה של אוניה מבוטחת, כלול במסגרת הסיכון שנגדו הוצאה הפוליסה. הסיכון הוא "perils of the sea" באותו ענין העובדות מסובכות יותר משום שחלק מהנהנים - שהיו בעלי שעבוד באוניה - לא היו שותפים למעשה הזדון המכוון של בעלי האוניה, שהיו אף הם נהנים לפי אותה פוליסה. החשוב לעניננו הוא, שרוב הלורדים הביע דעתו שמעשה זדוני מכוון אינו כלול בסיכון. ניתוח המצב המשפטי התבסס על מעשה חקיקה שהגדיר את הסיכון האמור רק כשהוא: "fortuitous accidents or casualties of the seas" ואולם הוא התבסס גם על פסיקה קודמת לחקיקה זו - אומר בעניין זה viscount caye(עמ' 76[5]): Which is at least as old as"fortuitous" ...the word" involves an(שהינו פס"ד משנת 1865- ו' ז') thompson v. Hopper Element of chance or ill luck which is absent where those in"...charge of a vessel deliberately throw her away ובהמשך אומר viscount finlay(עמ' 79[5]): The scuttling of this vessel occured on the seas, but it" was not due to any peril of the seas, it was due entirely to The fraudulent act of the owner. The scuttling was not . Fortuitous, but delibrate and had nothing of the element of"accident or casualty about it בהמשך (עמ' 81[5]) מביא שופט זה בהסכמה של לורד קולינס במשפט: . Co. V. Thames and mersey marine insurance co& trinder anderson ואלה הדברים שהוא מביא: The wilful default of the owner inducing the loss will" debar him from suing on the policy... Because the wilful I act takes from the the catastrophe the accidental character" . Which is essential to constitute a peril of the sea The idea of somthing" ..., Said lord halsbury"think "peril" fortuitous and unexpected is involved in both words"."accident" or החשוב לענייננו בפסק-דין זה הוא, שעצם הגדרת הסיכון כולל בחובו נתון עובדתי שהסיכון לא יתמשש על-ידי מעשה מכוון וזדוני של המבוטח או הנהנה. אם אלמנט זה מהווה חלק מהסיכון, וקיום הסיכון הוא חלק מעילת התביעה, ונטל הוכחת עילת התביעה על שכם התובע מונח, הרי שנתון זה צריך להיות מכוח על-ידי המבוטח. כאמור, כנגד הגיונם של פסקי-דין אלו, ואחרים כמותם, יש פסקי-דין אחרים. הבולט שבהם, שהוא למיטב ידיעתי פסק-הדין סטטרי [1], שכבר הוזכר לעיל ואולם יש גם אחרים. אחד המאוחרים שבהם הוא פסה"ד הידוע בשם [1987] "alexion hope" the[6] בו אימץ בית-המשפט את הלכת סטטרי ואולם השאלה שהיתה צריכה שם לא נגעה ישירות לנטלי ההוכחה. למסקנה דומה הגיעו גם בארצות-הברית (ראה . Am. Jurכרך 44מהדורה 22עמוד 911הערה 10סעיף 1976[12]) וכן גם בקנדה (ראה digestכרך 29עמוד 469). לי נראה, שהמקום שהפוליסה אינה מחייבת להגיע למסקנה הפוכה, אם בשל שיטת פרשנות נוהגת ואם בשל ניסוח, הפרשנות הנכונה והרצויה מחייבת הטלת נטל השכנוע על המבוטח. על הסיבות להיותה של פרשנות זו נכונה הכברתי מילים לא מעט עד כה ואוסיף רק שהיא תעלה בקנה אחד גם אם הגיון פסיקת בית-המשפט העליון בפסק-דין זיקרי [1] הנ"ל. היותה פרשנות רצויה נובעת מכך שהתוצאה אליה היא מביאה היא "שזה נהנה וזה אינו חסר". רוצה לומר, המובטחים אינם ניזוקים והצדק אינו חסר. מה יהיה על מבוטח לעשות במקרים כאלה? הוא יצטרך לעלות בעצמו על דוכן העדים או להעיד אחרים כי מקרה הביטוח אירע מבלי שהוא גרם לו בזדון. בדרך כלל נוכח עדוית כאלו כשאליהם מתלווים "הסימנים החיצוניים" המדברים בעד עצמם (של פריצה, שריפה, מוות, תאונה או כל סיכון אחר, הכל לפי המקרה) תסתיים מסכת הראיות בנקודה על-ידי עדויות כאלו. אולם מקום שהמבטח יצליח, במהלך הבאת הראיות, להעלות עובדות מחשידות שמשקלן כבד ומתקרב למשקל "הסימנים החיצוניים" המדברים בעד עצמם יחד עם עדות המבוטח (ועדויות אחרות מטעמו, הכל לפי המקרה), יהיה על המבוטח להתמודד עם עובדות אלו ולנסות להפריכן או להסבירן. יש לזכור שבמקרים כאלו יוטל עול כבד למדי על חברת הביטוח. בדרך כלל לא צריך שיהיה למבוטח קושי לעשות כן אם ידו לא היתה במעל. השופט סלרס, בפסה"ד [4] [1958] regina fur co. V. Bossomאומר: I approach this matter on the basis that it ought not to be" difficult, except in exceptional circumstances for those in Taken place... Charge of goods in premises to establish that a burglary has Exceptional circumstances well within the province of the burglary ought to be, in the ordinary way, except in very the fact which normally would be rquired to establish a Very little person whose premises have been burglared, ...in this case i- if this was a bona fide matter- difficulty in honest parties convincing the court that can see ."somebody unknown had broken into these premises as alleged אם המבוטח לא עמד בנטל זה, ומשקל העדויות המחשידות מגיע למשקל "הסימנים החיצוניים" בצרוף לעדויות מטעם המבוטח, כי אז יפסיד תביעתו. מקרים אלו יהיו מקרים קיצוניים, כמו במקרה שנדון בפסק-דין זיקרי [1] הנ"ל. במקרים כאלו, יהיה על בתי-משפט לבחון ביסודיות מרובה הן את העובדות המחשידות, הן את מישקלן של הראיות והן את יתר הנסיבות בטרם יגיע למסקנה שהראיות של הצדדים מאוינות. אם יגיע למסקנה כזו, תשלל אומנם מהמבוטח זכות לתגמולי ביטוח, אולם קרוב לוודאי שבדין ובצדק כך יהיה, בדיוק כפי שהיה זה בפסק-דין זיקרי [1] הנ"ל. בבוחנם את הראיות ואת הנסיבות, יקפידו בתי-המשפט, אל נכון, שלא לאפשר יתרון בלתי מוצדק לחברות הביטוח. מידת הזהירות תהיה מידה יאה לבחינה כזו ומה שיידרש מחברות הביטוח (והוא גם מה שיאכף על-ידי בתיהמשפט) היינו (כפי שמסכם את הדברים הולסבורי, חוקי אנגליה, (מהדורה רביעית), כרך 25, עמוד 271סעיף 506) שבדרישתם לראיות או בהחלטתם באשר לדיותם, אל להם למבטחים לנהוג בקפריזיות. הם זכאים לראיות שיניחו את דעתם כאנשים סבירים. (ראה גם סיפרו הנ"ל של ivamy[9] עמוד 418). אחרי הכל, יכולתה של חברת ביטוח להוכיח באופן פוזיטיבי השתתפות במעל מצד מבוטח הינה מוגבלת מאוד (השווה דברי בית-המשפט בארה"ב על הצורך להקל על חברות ביטוח בהבאת ראיות נוכח העובדה שעברייני ביטוח אינם פועלים באופן גלוי כפי שהובאו ב-. Am. Jur(מהדורה שניה) כרך 44עמוד 984סעיף 2046[12]). עברייני ביטוח פועלים במחשכים והדירבון לזכות בכספים קלים יהיה גדול אם ידעו מבוטחים על הקלות היחסית בה הם יכולים לזכות בתגמולי ביטוח נוכח אי יכולתה של חברת הביטוח להוכיח פוזיטיבית את שעשו או יעשו. למותר לציין, שהסובל יהיה הציבור כולו, והסבל יהיה כספי וחברתי. כספי - על שום שהציבור יממן בפרמיות הביטוח שהוא משלם גם הוצאות אלו של חברות הביטוח, וחברתי - משום דירבונה האפשרי של עבריינות ובריונות. מאידך, הטלת נטל השכנוע בנושא האמור על המבוטחים לא תקשה עליהם קושי של ממש. בנסיבות אלו נראית התוצאה לא רק נכונה אלא גם רצויה. ועתה, מהאיגרא רמה של תורת המשפט ל"בירא עמיקתא" (תרתי משמע) של העובדות. חוששני שהמעט שניתן לומר הוא שהתובעים לא הרימו את נטל השכנוע הדרוש. בהגיעי למסקנה זו, אני מסתמך על הכוח המצטבר של העובדות הבאות. חלק מהעובדות תורמות הרבה למסקנה זו. לחלקן "משקל נוצה", ואולם כוחן המצטבר שוקל לפחות כמשקל "הסימנים החיצוניים", קרי עצם אירועה של דליקה והנזק שהיא גרמה. ואלו הן העובדות: א. לא יכול להיות ספק, שלא מדובר ב"שריפה שפרצה", אלא בהצתה מכוונת. הוסכם בין הצדדים (עמוד 26) כי "דו"ח מכבי אש יוגש ודו"ח אירוע של קצין המשטרה יוכל להיות מוגש אם ירצה בזאת באכוח הנתבעים". (הדו"ח צורף לסיכומי הנתבעת שהוגשו ביום 17.5.88והוא מצוי גם בתיק המשטרה שהוגש לבית-המשפט ושניתן להסתמך מתוכו על הודעות התובעים). המדובר בטופס המוכתר בכותרת "גליון חקירת דליקה" ובעמוד השני, בסעיף "ממצאי החוקר מסקנותיו", נאמר כי נמצאו שני מוקדי אש, מוקד אחד מתחת למזגן ומוקד שני מהצד השמאלי של יציאת החרום. האש, ככול שניתן להסיק ממה שנראה, נגרמה על-ידי שפיכת נוזל דליק ובעזרתו. מסקנת החוקר היא כי מדובר בהצתה. בסעיף 5בדו"ח זה נאמר, שהכבאים שהגיעו ראשונים למקום הרגישו ריח של בעירה מתחת למזגן. מאיר וייסנר אומר לחור (כאמור בסעיף 6של טופס זה) כי כשהגיע למועדון בבוקר לאחר השריפה מצא את דלת יציאת החרום פתוחה ואת מזגן האוויר פרוץ ולא במקומו "אלא משוך החוצה". במשטרה אמרו לו שנמצא מיכל פלסטי עם נפט. די בכל אלו לקבוע שהיתה הצתה. ב. אורית וייסנר, שהיא אחת התובעות, אומרת בהודעתה במשטרה מיום 23.7.85(שעה 20.20) כי לפי מה שראתה, פרצו מציתי המועדון דרך פתח המזגן, שהוצא על-ידם, לאחר שהיו בפנים פתחו את דלת החרום, שאין לה ידית מבחוץ ולכן, היא ניתנת לפתיחה רק מבפנים. בהמשך נשאלה על-ידי החוקר "את בשיחה איתי בעל-פה אמרת לי שמי שהצית את המועדון חייב להכיר את המועדון איך את חושבת כך ומדוע?". על כך השיבה: "כיוון שחצר הכניסה לחצר היא די מוגבלת והדלת האחורית היא סמויה בין השיחים והמזגן מוסתר על-ידי מחסן של המסעדה לכן היה צריך להכיר את המועדון מבפנים זה השערה שלי". אותה תשובה באשר לדרך אירוע ההצתה נותן בעלה של אורית, הוא מאיר וייסנר. בהודעתו במשטרה מיום 23.7.88(שעה 17.25) הוא נשאל על התרשמותו מדרך ההצתה של המועדון הוא עונה שלפי מה שראה הזיזו את המזגן המערבי, זרקוהו, נכנסו דרך פתח המזגן או ששפכו את החומר המדליק דרך המזגן. כשנשאל למה הוציאו דווקא את המזגן הזה השיב כי באותו מקום אין שכנים. ג. בדרך כלל היו סורגים מסביב למזגנים שהגנו על פתח הכניסה, אולם ביום ההצתה סורגים אלו לא נמצאו. גירסת התובעים היא שהמזגנים נלקחו לניקוי או תיקון. לצורך כך הוסרו הסורגים והם לא הוחזרו למקומם. על כל פנים, אין חולק, שסורגים לא היו (ראה עדות מאיר וייסנר עמוד 18), ושהם הוצאו על-ידי בעלי המועדון. ד. לא רק שאין זה מן התבונה שלא לסרג פתח חבוי מעין רואים המוליך ישירות למועדון, ולא רק שראוי לסרג מזגן העולה לא מעט כדי להגן עליו, אלא שנעשה במועדון בתחילת 1985סקר על-ידי שמאי מטעם הנתבעת וזאת נוכח רצונם של התובעים להגדיל באופן דרסטי את סכום הביטוח. על נושא זה של הגדלת סכום הביטוח עוד אעמוד להלן. בענייננו חשוב להדגיש, כי הסקר (ת/6, ת/7), שאומץ ב"פוליסה המוגדלת" (ת/ 5עמוד 1של הרשימה למטה) קובע במפורש בסעיף "ההגנות" שלו כי "שלושה מזגנים מסורגים מחוץ לקיר". בפוליסה המוגדלת נאמר כי "ההגנות כפופות לדו"ח הנ"ל", והכוונה לאותו סקר. העולה מן האמור הוא, שהמעט שניתן לומר הוא שנעשה על-ידי התובעים מצג כלפי הנתבעת אודות קיומם של סורגים בפתחי המזגנים, וכי חרף מצג זה הסורגים הוסרו על-ידי התובעים או מי מטעמם. ה. בתחילת שנת הביטוח בה אירעה השריפה עמד הביטוח על סכום של 500, 28דולרים למבנה וכ-200, 29דולר לתכולה. הדבר היה ב- 9.11.84(ראה ת/4). לבקשת התובעים הועלה סכום הביטוח החל מ 9.1.85ל-000, 50דולר בכל הנוגע למבנה ולכ-500, 100דולר בכל הנוגע לתכולה. זהי עליה של למעלה מפי 3(!) בכל הנוגע לתכולה. ו. הביטוח כלל כל השנים כיסוי מפני סיכוני אש פריצה וגניבה, וכך גם היה בתחילת שנת הביטוח שמדובר בה, וגם כשהפוליסה הוגדלה. חודש לאחר הגדלתה של הפוליסה הודיעו התובעים כי הם מבקשים להשמיט מהפוליסה את סיכוני הפריצה והגניבה ולהותיר את הביטוח נגד אש בלבד. לגירסתם הדבר נעשה כדי לחסוך בפרמיות. אין חולק כי לפני שנת הביטוח שמדובר בה ניצלו התובעים את הכיסוי בשל פריצה וגניבה בקבלם כסף מהנתבעת עבור טלויזיה שלטענתם נגנבה. היינו הם היו מלומדי נסיון במימוש הסיכון הזה וחרף זאת ביקשו לבטלו. ז. לא ניתן הסבר מניח את הדעת להעלאה דרסטית של למעלה מפי 3מונים, בביטוח התכולה והכפלת סכום הביטוח בביטוח המבנה. (1) במהלך הבאת הראיות ניסו התובעים להעלות גירסה כאילו היו השקעות נוספות במועדון בסמוך לפני העלאת סכום הביטוח. גירסה זו לא רק שלא הוכחה, אלא שהיפוכו של דבר הוכח: ההשקעה העיקרית נעשתה לאחר הצתה קודמת של המועדון בשנת 1980או .1981( 80.000- 60.000דולר). התוספות להשקעה זו היו מזעריות והשתרעו על שנים, ועיקרם בשנים שקדמו לשנת הביטוח שמדובר בה. כשנלכד אליהו אשכנזי ברשתה של סיטואציה עובדתית זו, שטפחה על פניו, המשיך לעמוד על גירסתו, שההשקעות הנוספות הצריכו הגדלת סכום הביטוח. כיוון שכך נתבקש להעריך ובהערכה גסה מה היו ההשקעות החדשות והוא השיב (עמוד 20) "אינני יכול לומר אפילו לא בערך ואפילו לא בסדר גודל כלשהו כמה זה עלה". סימני אי האמת המתגלים מתשובות כאלו ודומיהן אינם צריכים לסיוע של מילים. (2) גירסה נוספת שניתנה למניע שעמד ביסוד הגדלת סכום הביטוח, והיא היתה הדומיננטית במשפט זה, הינה שמאיר וייסנר, הפסיד כסף עקב תת ביטוח על מכוניתו שנשרפה. כיוון שכך פנה לנתבעת לוודא שהמועדון מבוטח בסכום המלא והראוי. תובע זה הדגיש בפני (עמוד 16) כי "אני בדקתי הפוליסה רק בגלל שריפת המכונית". וייסנר נחקר ונתבקש להראות שאכן יש ממש בטענתו כי הפסיד עקב תת ביטוח, והמעט שניתן לומר הוא שטענתו לא הוכחה. אני מעז לומר, שהוכח היפוכו של דבר. הפוליסה הוצאה ב- 8.5.84ושווי הרכב מסוג אלפא רומיאו מודל 1978, צויין להיות בסכום של 000, 600שקלים ישנים. בנוסף בוטחו מכשירים חשמליים שערכם 000, 30שקלים ישנים. המדד עלה בין תחילת הביטוח לחודש תשלומי תגמולי הביטוח בערך פי 3.8וסכום הביטוח הבסיסי כשהוא צמוד עמד על 000,212, 2שקלים ישנים ועוד כ-000, 115שקלים ישנים עבור מכשירים חשמליים שהיו במכונית. בפועל שולם לו סכום של 835,408, 2שקלים ישנים (ראה נ/ 103וכן את המסמכים במכתב בא-כוח הנתבעת לבא-כוח התובעים מיום 28.4.88שהוגש בבית-המשפט ביום 2.5.88). סכום זה שולם לאחר ששמאי קבע את ערך המכונית למוד הנזק להיות בסכום של 000,327, 2שקלים ישנים. בתצהיר שהוגש על-ידי וייסנר (שתאריכו 9.5.88) הוא מספר שלפי מחירון המכוניות המשומשות לחודש ינואר 1985נקבע מחיר מכונית מסוג מכוניתו להיות בסכום של 000,800, 2שקל. הוא צרף לתצהיר שני דפי מחירונים. באחד משני המחירונים נרשם כי מחיר מכונית אלפטה 1600(לא הוברר אם כזו היתה מכונית התובע) מודל 1978הוא 000,614, 2שקלים ישנים. במחירון השני לא מופיעה כלל שנת מודל זו. אולם על דרך של "מדרגות הפער" בין שנות מודל אחרות יגיע המחיר בערך לאותה רמה. דא עקא שמדובר על מחירי ינואר 1985שהיתה תקופת שיא האינפלציה. הפערים בין חודש לחודש יכלו להגיע לאחוזים רבים. בנסיבות אלו פער קטן כל כך אינו משמעותי וניתן ליחסו לפער הזמנים ולאי המידע אודות תקופת המחירים המדויקת אליה מתיחסים המחירונים. כאמור, היתה הערכת שמאי ולא שמעתי שוייסנר חלק עליה, ואפילו היה פער כנטען, אין בו כדי לגרום לזעזוע עמוק כל כך שיריץ את וייסנר ושותפו לחברת הביטוח לבדוק את הכיסוי למועדון. כדי להיחלץ ממלתעותיה של מסקנה זו הוסיף וייסנר בתצהירו עובדות, עליהן לא סיפר במהלך עדותו, לפיהן השקיע כ200, 1דולר בתוספת למכונית. אינני מוכן לקבל גירסה זו שהובאה במאוחר, ללא פירוט מספיק וללא אסמכתאות ובנוסף שהיא בלתי הגיונית. קשה לי לתאר שאדם ישקיע במכוניתו הלא חדשה סכום המגיע לכדי שליש משוויה כולה, בסוג השקעות כמפורט על-ידי וייסנר בתצהירו. בין כך ובין אחרת, אני דוחה את הגירסה שהיה פער של ממש בין סכום הביטוח שקיבל וייסנר לשוויה של המכונית. ממילא קורסת נופלת גירסתו שזה היה המניע הבלעדי להעלאה הדרסטית בביטוח המועדון. ואולם בנוסף לכך, ספק אם הגירסה יכולה לעמוד בלוח המועדים. כזכור, הצתת המכונית היתה ב- .9.12.84לפי הנאמר בתצהירו קיבל וייסנר את תגמולי הביטוח בתחילת ינואר .1985הדבר מתקבל על הדעת נוכח תאריך הצ'ק (נ/103) ומרווח הזמן עד שהוא הגיע לידיו. רק אז הוא יכול היה לדעת על "הפער הגדול" בין שווי המכונית לתגמולי הביטוח שהוא קיבל. רק אז הלך לבדוק עם שותפו אצל הסוכן קראוס את סכומי הביטוח בהם הם היו מבוטחים. אז ביקשו השותפים להעלות את הביטוח פי 3, אולם הסוכן לא נאות להם והזמין עבורם את הסקר. דו"ח הסקר (ת/, ת/7) נושא תאריך .9.1.85הוא בוודאי נערך כמה ימים קודם לכן, ואולם אפילו לא כך, קשה להניח שכל אותם מאורעות של בדיקת הפוליסה, החלטה להעלות את סכומי הביטוח, הזמנת הסוכן (מחוץ לנתניה), התיאומים הדרושים, (במהלך הסקר היו נוכחים כל המעוניינים), והכנתו והעלאתו על הכתב של הסקר, כולם נעשו בטווח הקצר של שבעת שמונת ימי תחילת ינואר. ח. למשיבים עבר של הצתה קודמת של המועדון, כשרק לאחר מעשה נודע להם שהוא אינו מבוטח. בנוסף, לוייסנר, אחד התובעים, עבר של הצתה של מכוניתו האמורה. ראוי לציין, כי וייסנר העיד בפני שהמכונית נשרפה כתוצאה מקצר חשמלי, בעוד שבמשטרה התלונן על הצתה (ת/102). ט. בניגוד לגירסה בבית-המשפט, לפיה היה וייסנר הדוחף להגדלת סכומי הביטוח, אי אפשר שלא להתרשם מהודעות וייסנר ואשכנזי במשטרה, כי במקרה הטוב היתה היוזמה לכך משותפת, במקרה הפחות טוב (הנראה לי תואם יותר את המציאות) היה אשכנזי היוזם והמדרבן לצעד זה. בכל אחד משני המקרים, גירסת הצתת המכונית כמדרבנת להגדלת הפוליסות נראית מרוחקת יותר. י. שמו של אשכנזי לא הועלה מעולם בכתב בפוליסת ביטוח כלשהי. יא. הרשיון שניתן למועדון אינו כולל את אשכנזי. יב. הוסכם בין הצדדים (עמוד 20), כי הראיות בתיק המשטרה אודות שירות המילואים של אשכנזי בעת ההצתה יהיו ראיה. ב"סיכום תיק חקירה" מיום 4.10.85המצוי בתיק המשטרה מובאים מספר נתונים ובתוכם, שאשכנזי יצא למילואים "וזה לאחר תקופה ארוכה של היעדרות ממילואים". מסקנה זו עולה מהחקירה שנעשתה על-ידי המשטרה ועיון ב"חומר הגלם" בתיק המשטרה בנושא זה, כפי שהוא מתבטא בהודעות שונות של וייסנר ואשכנזי במשטרה, מחזק מסקנה זו. מסתבר שאשכנזי לא טמן ידו בצלחת בכל הנוגע למציאת סיבות לאי התייצבות למילואים. הפעם יצא למילואים. יג. סיבות שונות עולות מהראיות וכוונתי בין לראיות שניתנו לבית-המשפט ובין כעולה מהודעות התובעים במשטרה, על מטרת הליכתו של וייסנר במועד אירוע ההצתה לפאב במכמורת. הוא נעל, לפי גירסתו בפני, את המועדון בערך באחת אחר חצות. אז נסע למכמורת לפאב, בו שהה עד 4לפנות בוקר. ההצתה נתגלתה בשעה 3לאחר חצות בערך. הסיבות שניתנו נעות משיגרה תכופה למדי של וייסנר בהליכה לפאב זה, עבור דרך הרצון לעזור לחברו בעל הפאב, וכלה בהופעה מיוחדת שהיתה באותו ערב בפאב. לכשעצמי, קשה לי לראות את מי שסוגר את עיסקי המועדון בדרך כלל ב- 2לאחר חצות, לאחר שלפני כן ובמשך היום הוא מנהל עסק אחר, וגם למחרת היום הוא מנהל את אותו עסק אחר, נוסע מהלך מספר דקות נסיעה כדי להגיע דרך שיגרה לעיתים תכופות לפאב לאחר 2אחר חצות, על-מנת לחזור הביתה ב- 4בבוקר, היינו לצאת מהפאב עוד לפני כן, והכל כדי להמשיך ולנהל את עיסקו האחר בבוקרו של אותו יום. אשר לגירסת ההופעה המיוחדת, צריך שתהינה ראיות מוצקות יותר על מועדה וטיבה ושעתה וזמנה של אותה הופעה. אם בעזרה לחבר עסקינן, גם כאן אינני בטוח מי זקוק יותר לעזרה נוכח דחיסות האירועים שוייסנר הכניס עצמו לתוכם מבחינת פעילויותיו השונות כנובע מגירסותיו אלו. יד. המעט שניתן לומר הוא, שעיסקם של התובעים במועדון לא היה עסק טוב. כבר הזכרתי את דברי וייסנר שתירץ את יכולתו להחזיק במועדון מהכנסותיו מעיסקו האחד מחד גיסא ומאי תשלום דמי שכירות מאידך גיסא. הוא גם העלה השערה ששותפו, אשכנזי, נעזר באבו. בנוסף לכך אישרו שני השותפים במשטרה ובבית-המשפט כי העסק היה חלש, אם כי הם סייגו זאת בחולשה זמנית. הם דיברו על כך ש"בעונה" היה אמור להיות טוב יותר. יצויין, שההצתה היתה בסוף יולי, כמעט שיא העונה. יש עדות על כך שביום המקרה נסגר המועדון ב- 1אחר חצות ולא ב- 2משום שלא היו במקום יותר משניים שלושה אנשים והדבר היה בשיא העונה. יש גם עדויות מפי שני אלו על רצון למכירת העסק וגם על אפשרות סגירתו, וגם על משא ומתן בקשר למכירתו. בעדותו בפני הסתתר וייסנר אחר כוונתו להשכיר את העסק ולא למכרו, אולם זוהי השתעשעות במילים משום שהמבנה לא היה שייך לו וממילא לא היה יכול למכור את העסק אלא להעביר את ניהולו על דרך של השכרה בהסכמת סבתה של אישתו, למשקיע חדש. כשמדבר וייסנר על השכרה, הוא מדבר על העברת העסק לידיים אחרות או בלשון ההמון - על מכירתו. קשה להעלות על הדעת שעסק בלתי מצליח כזה היה נמכר ב-000, 120דולר, הוא הסכום שנתבע עקב השריפה. טו. שני השותפים, וייסנר ואשכנזי, לא עוררו אמון רב בעדויותיהם, ובענין זה גבר השני על הראשון, והדברים נאמרים לגבי שניהם בלשון המעטה. סתירות אחדות כבר ציינתי ואולם ישנן עוד אחרות ובתוכן מי סגר את המועדון ביום ההצתה, האם וייסנר או פועל שלו אחריו, כשוייסנר טען בהקשרים שונים זאת וזאת. גם התחמקות בענין רווחיותו של המועדון שייכת לתחום זה וכן גם היתממות בקשר לאי הוצאת רשיון הכולל גם את אשכנזי. גם אלו גם נקודות אחרות שהוזכרו כוללים סתירות ותמיהות ומבצבצת מהם כוונת אי אמירת אמת, התחמקות והיתממות וכל אלו כרוכים בסתירות שונות. טז. "רשימה" זו הכוללת עובדות וטענות מדברת בעד עצמה ואין צריך להכביר מילים כדי להבהיר למה היא מכוונת, מה אצור בתוכה ואיזו מסקנה נובעת מכוחה המצטבר. ובכל זאת אסכם ואצרף ואמזג את חלקן של העובדות העולות מהרשימה הזו. מדובר בעסק לא מוצלח שטרח, ללא כל סיבה נראית לעין, לשלש את סכום הביטוח שלו, כשהוא נותן סיבה המוכחת כלא נכונה ליוזמה מפתיעה זו. חרף נסיון כאוב שהיה לו בשל גניבה ופריצה קודמת, וחרף מודעות שהוא גילה לצורך בביטוח נאות, הוא מסלק מעל הדרך ביטוחי פריצה וגניבה, ומותיר ביטוח נגד אש בלבד. לאחר חצות של לילה, בו אחד משותפי העסק מצוי במילואים לאחר תקופת זמן ארוכה בה נמנע מלהתייצב לשרות מילואים, והשני מתייצב בשעה מאוחרת זו של הלילה במקום שעשועים שיש בו, ככל הנראה, קהל משתעשעים (היכול ללא ספק להעיד כי ראהו) נעשית הצתה מכוונת של בית העסק. נוכח סכומי הביטוח ומצבו העיסקי של העסק אין ספק שהשריפה תאמה את האינטרס של התובעים. הצתה זו נעשית ממקום, באופן ובדרך שרק מי שמכיר את מבואותיו ומוצאותיו של העסק יכול לבצעה. יתירה מזאת, בעלי העסק מסלקים את הסורגים המגינים על העסק מפני פריצה לתוכו דרך אותו מקום עצמו שדרכו נעשית ההצתה המכוונת. בעלי העסק עצמם אינם מצטיינים במסירת גירסאות אמינות ומהמנות הנקיות מרבב של תמיהות וסתירות. נראה לי שהכוח המצטבר של כל אלו שוקל לפחות "כסימנים החיצוניים" המעידים כביכול על אירועו של "מקרה הביטוח", ובמצב מעוין זה לא הרימו התובעים את הנטל הדרוש לשם הוכחת עילת תביעתם, היא העילה של "שריפה שפרצה" (סעיף 7(א) לכתב התביעה שלהם). בוודאי לא הרימו את הנטל לגבי "מלוא העילה" כפי שנקבעה על-ידי לעיל, היינו היותה של השריפה בלתי תלויה במעשה זדון מכוון של המבוטחים. בכל אחד משני מקרים אלו, היינו העילה לפי ניסוחה על-ידי התובעים בסעיף 7(א) לתביעה, או "העילה המלאה" כפי שנקבעה על-ידי, די בכך שכפות המאזניים תהינה מעוינות כדי שהתובעים יפסידו תביעתם. עם זאת ולמעלה מהצריך, אני מבקש להוסיף, שאני רחוק מלהיות בטוח שאין בכוח המצטבר של הרשימה שפורטה לעיל כדי לשקול למעלה מ"הסימנים החיצוניים" שהם במקרה זה עצם קיומה של הדליקה. נוכח מסקנתי, אין לי צורך להחליט בכך, אולם כאמור, אין זה משולל יסוד לסבור, שאפילו היה על הנתבעת להרים את נטל השכנוע, יש ב"רשימה" האמורה לעשות כן, ולו כדי להזיז את המאזניים במעט ולהטותם לטובתה. בהקשר זה ראוי לציין, שלפי המובא ב-. Am. Jur(מהדורה שניה) כרך 44עמוד 912סעיף 1968[12], הרי שהרוצה לטעון בתביעה לקבלת תגמולי ביטוח על נזקי גוף או מוות, ש"מקרה הביטוח" נגרם על-ידי פעולה מכוונת של הנהנה או המבוטח, חייב להוכיח זאת. אולם אם הוגדל סכום הביטוח לפני המקרה, והמדובר הוא ב"מקרה ביטוח" שהוא תאונה, כי אז עובר נטל ההוכחה לתובע. (ראה גם הערה מס' 14באותו מקום). בענייננו, לא רק שמדובר בהגדלת סכום הביטוח, ולא רק שמדובר בהצתה, אלא ב"רשימה" ארוכה יותר, הכל כמפורט לעיל. קשה לי גם לומר שנעשה מאמץ של ממש מצד התובעים להבהיר ולהסביר את הסתום והתמוה. היה בידם להראות בדיוק את מצבו הכלכלי של העסק, יש דוחות במס הכנסה ויש מע"מ, כולם מזמן אמיתי. הם יכלו ליתן פרטים מלאים ולהביא עדויות על האופן והמועד בו נלקחו (אם נלקחו) המזגנים לתיקון, דבר שהביא להורדת הסורגים, דבר שאיפשר כזכור את ההצתה. ניתן היה להביא ראיות שיאשרו שלא ניתן היה להזעיק את מאיר וייסנר משעשועיו בפאב בעוד עיסקו נשרף, לא על-ידי טלפון ולא בדרך אחרת (והמדובר הוא בנסיעה של דקות ספורות). ניתן היה להביא ראיות על ההשקעות הגדולות שעשה מאיר וייסנר במכוניתו (אם עשה) ושהגיעו כאמור לכשליש משויי המכונית, שהרי השקעות אלו גרמו לטענתו לתת ביטוח, ותת הביטוח הוא שהיווה את ההדק שהריץ את התובעים להגדיל את סכומי הביטוח. לא מניתי אלא מעט מהרבה עובדות, שאם רצו, יכלו התובעים להוכיחם ממקורות זרים שאינם תלויים בהם. אחרי ככלות הכל, המחוקק הביע דעתו בסעיף 54לפקודת הראיות [8] על משקל עדותם של הנוגעים בדבר. שבעתיים נכונים הדברים נוכח "הרשימה" הגדולה המעיקה על התובעים, כפי שהבאתי אותה לעיל. בכגון דא ואם היה ברצונם להוכיח תום לב, הם יכלו לנסות ולפרק חלק גדול מהרשימה. הבל פיהם בלבד, אינו מספיק. תביעתם של התובעים בכל הנוגע לתכולת המועדון נדחית איפוא. טוען בא-כוח התובעים בסיכומיו, כי התובעת מס' 1, היא גברת דנקנר, משכירת הנכס, זכאית לתגמולי ביטוח משום שידה לא היתה במעל ומשום שמכוח החוק אין עוד צורך בקיום אינטרס ביטוחי, וכן משום שהיא בעלת המבנה. אני סבור שגם לאחר שחוקק חוק חוזה הביטוח יש צורך בקיום אינטרס ביטוחי. עשיית ביטוח ללא קיום אינטרס ביטוחי תהפוך את עיסקות הביטוח למועדון של הימורים, ויימצאו רבים שיהיו מוכנים לקנות "כרטיס פיס" בדמות תשלום פרמיה לביטוחו של מפעל "כור" נגד אש, או של מכונית אגד נגד תאונה, או של בנק באמריקה נגד פריצה וגניבה, בעוד אין להם לא ענין ולא חלק ולא נחלה בכל אלה. עיסקות מסוג זה לא רק שהן נוגדות את טבעו של ענף הביטוח, אלא שיכול שיהיו עבירה על חוקי הימורים למיניהם, ובוודאי שהם יהיו נגד תקנת הציבור. זאת הן בשל היותן עיסקות הימור, הן בשל הדחף שהן תיתנה למבוטח זה או אחר לנסות ולהשחית את רכוש הזולת או לפגוע בגופו למען יזכה בתגמולי ביטוח. אולם אין לי צורך להחליט בנושא זה בהליך זה, משום שבענייננו קובעת הפוליסה שמדובר בה (נ/5, נ/ 4), שהסכום שישולם על-ידי המבטח לא יעלה על סכום הביטוח "ובשום פנים לא יעלה על הנזק שנגרם למבוטח מחמת שהרכוש המבוטח אבד או ניזוק". חד וחלק. מי שלא נגרם לו נזק אינו זכאי לתגמולי ביטוח. גם הראיות שהובאו וגם הסיכומים שהוגשו מלאים עובדות והודאות אודות אי היותה של "סבתא דנקנר" בעלים או בעלת אינטרס של משהו במועדון, למעלה מהמבנה עצמו. כיוון שכך היא לא תוכל לזכות בתגמולי הביטוח בגין תכולת המועדון. לעומת זאת, היא בעלת הנכס, ונראה לי שהוכח למעלה מהמידה הדרושה במשפט אזרחי כי היא לא היתה שותפה לא למעל ולא לידיעה. את ניהול ענייניה היא מסרה לחתנה, העד דורון, והיא היתה מנותקת מקשר עיסקי של ממש עם הנכס כולו, ובכלל זה עם המועדון, פרט לקבלת שכר דירה בגין השכרת יחידות שונות בבית בו מצוי המועדון. נראה לי, שבנסיבות אלו היא זכאית לקבלת תגמולי ביטוח עבור הנזק למבנה, ולמבנה בלבד. השכרת מבנה המועדון לבתה של גברת דנקנר היתה על בסיס משפחתי ולא עיסקי. האינטרס שלה הוא לקבל את הנכס בחזרה כפי שמסרה אותו, כל מה שלא תקבל כפי שנמסר הוא נזקה. השקעות בדקורציות פנים אפילו הם מחוברים לקירות, אינם בכלל אינטרס זה. רוצה לומר - יכלו התובעים ליטול את כל אלו בזמן פירוק עיסקם בתום חוזה השכירות ולהחזיר את הנכס במערומיו, ולא היה לה לגברת דנקנר פתחון פה בענין זה. לא הוכח הסכם אחר בין הצדדים, והבעת השערות על-ידי דורון בנושא זה אינה משכנעת אותי. כללו של דבר, גברת דנקנר זכאית לתגמולי ביטוח עבור הנזק למבנה בלבד. להסרת ספק אני חוזר ומדגיש, כי זכותה תכלול אומנם חלונות דלתות קירות מקוריים (להוציא ציפויים שהוספו), מערכת חשמל מקורית כיורים מקוריים וכל כיוצא בזה ואולם לא שום תוספות. לא תישמענה ולא תותרנה ראיות נוספות על הסכמים שנעשו בין גברת דנקנר ליתר התובעים. פרשת הראיות, בכפוף להוכחת גובה הנזק נסתיימה. בישיבת קדם משפט מיום 25.2.88הוסכם בין הצדדים כי המשפט יפוצל וכי בתחילה תובאנה ראיות בכל הנוגע לחבות. זאת אכן נעשה והאמור פה מתייחס לחלק זה של המשפט. עוד הוסכם, שאם תוכח חבות ותהיה מחלוקת בין הצדדים על גובה הנזק הם ימנו שני מומחים ואלו יקבעו, בדרך באופן ובצורה שהוסכם באותו קדם משפט, מה היה הנזק בעקבות השריפה. למסקנות האמורות של המומחים אמור בית-משפט ליתן תוקף של פסק-דין. כיוון שכך, ובכל הנוגע לגובה הנזק למבנה, ואם לא יגיעו הצדדים להסכם בנושא זה, הם יפעלו כמתחייב מההסכם שבינהם. לא אצא ידי חובת סיום החלטה זו אם לא אתייחס למספר נוסף של נקודות שהועלו על-ידי הצדדים: כזכור, כלל דו"ח הסוקר (ת/ 6ת/7) "סעיף הגנות" בו פורט מה הן ההגנות שיש לעסק ובכלל זה צויינו הסורגים המגינים על המזגנים ועל פתחי המזגנים. טענת התובעים היא שפוליסות הביטוח לא נמסרו להם ולכן ולפי סעיף 2לחוק חוזה הביטוח, אין התנאות הדו"ח האמור מועילות. כבר אמרתי בראשית החלטתי, כי הטענה העובדתית בדבר אי מסירת הפוליסות לידי התובעים הוכנסה לכתבי הטענות שלא כדין. אולם אפילו בהנחה שטענה זו הוכנסה כדין לתביעה, גם אז דינה להידחות. סוכן ביטוח הוא סוכנה של חברת ביטוח "לענין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ביטוח ולענין כריתת החוזה" (סעיף 33לחוק חוזה הביטוח [7]). הוא גם משמש סוכנה של חברת הביטוח לענין קבלת דמי ביטוח ולענין קבלת הודעות (סעיפים 34ו- 35לאותו חוק) [7]. אולם אין הוא בהכרח שליחה של חברת הביטוח לגבי עניינים אחרים הנמצאים בתחום התעסקותו. הדברים גם ברורים. נסיון החיים מורה כי אדם פונה לסוכן ביטוח לקבלת עצות והדרכות, ולטיפולי ביטוח שונים שאינם בכלל אלו המפורטים בסעיפים האמורים לחוק חוזה ביטוח, ואפילו בהתיעצות לאיזה חברת ביטוח לפנות בביטוח זה או אחר. באותם עניינים לא "כפה" המחוקק שליחות על הצדדים, ומעמדו של הסוכן יהיה כמשתמע מהנסיבות. בענייננו, מדובר בסוכן המטפל בענייני הביטוח של משפחת דנקנר מקדמת דנא, ושל המועדון מאז היווסדו ב- .1976במסגרת טיפולו בענייני הביטוח הללו הוא החזיק בידיעתם, בהסכמתם ובעבורם של התובעים בפוליסת הביטוח שלהם. כך נהגו הצדדים כל השנים ויש על כך ראיות למכביר. אפנה לאחת מהן, היא תצהירו של מאיר וייסנר מיום .21.1.88הוא אומר שם "מן הראוי לציין כי עד לאירוע הנזק נשוא התביעה לא החזקנו בידנו את פוליסות הביטוח שהוצאו מידי שנה ואלה התקבלו תמיד במשרד סוכן הביטוח והוחזקו על ידו...". כזאת היתה ההסכמה בין הצדדים. הסוכן החזיק את הפוליסות עבור התובעים, ולא בשם חברת הביטוח. כשרצו התובעים להגדיל את סכומי הביטוח, הלכו כדבר מובן מאליו למשרד הסוכן, עיינו בסכומי הביטוח של הפוליסות והחליטו מה שהחליטו, תוך שהם ממשיכים להשאיר את הפוליסה שם. בנסיבות אלו החזקת הפוליסות על-ידי הסוכן נעשתה עבור התובעים בידיעתם ובהסכמתם. הטענה כאילו משוחררים התובעים מעולה של תניית הסקר נדחית. כיוצא בזה נדחית הטענה כאילו התנגדה הנתבעת במהלך הבאת הראיות לתוכן הסקר והסכימה רק לעובדה שנערך סקר. ההתנגדות לתוכן היתה לצורך שמירת זכויות הנתבעת לטעון כי לא כל התכולה הרשומה בדו"ח היתה בפועל במקום. הדברים היו ברורים והנסיון לקרוא את ההתנגדות של הנתבעת ואת ההסכמה שבין הצדדים בעקבות התנגדות זו באופן חסר הגיון, כאילו אין הנתבעת מסכימה להוראות הפוליסה המאמצת את ההגנות, טוב יותר שלא נעשה. מאידך גיסא, צודק בא-כוח התובעים כשהוא אומר בענין זה שהתנאה בפוליסה בנושא זה אינה ברורה. בפוליסה המוגדרת נרשם בעמוד 1של התוספת כי "הסכומים המופיעים בתכולה הינם בהתאם לדו"ח הסוקר קורן מיום 9.1.85השמור בתיק החברה וכן ההגנות כפופות לדו"ח הנ"ל". מסתבר, שכיד הרשלנות הטובה על חברת ביטוח זו, שחלקה כבר פורט לעיל, הרי נמשכת השלשלת לא רק במעשיה ובמחדליה, אלא גם בניסוחיה הקלוקלים וחסרי המשמעות, ומה שצוטט לעיל הוא רק דוגמא אחת לכך. נוכח המסקנות אליהן הגעתי, אין לי צורך לדון בשאלה מה טיבו של תנאי זה, ואיזה התנאה, אם בכלל, הוא מוסיף לחוזה הביטוח. בהקשר זה אציין את שכבר ציינתי, שדבר אחד הינו בטוח בנושא זה, דהיינו, שהתובעים הציגו בפני חברת הביטוח מצג שיש סורגים למזגנים ולפתחים וכי דבר מצג זה נרשם בפוליסה. למעלה מהצריך אוסיף, שטוב תעשה חברת הביטוח הנתבעת אם במסגרת בדק הבית, שיתכן שתחליט לעשות נוכח הרשלנויות שנחשפו בחלקן כאן, תשכור שירותיו של יודע חוק לניסוח התניות הפוליסה שהיא מוציאה. במספר מקומות בסיכומיו מדגיש בא-כוח התובעים כי וייסנר ואשכנזי אומנם נעצרו על-ידי המשטרה בחשד הצתה, וכי אומנם היתה חקירה בענין זה ואולם החשד נתבדה והם שוחררו. טוב היה עושה בא-כוח התובעים אם לא היה מכניס ראיות לסיכומיו, ובוודאי לא ראיות בלתי מבוססות, שאז לא היה זוכה לתגובה בפסק-דין זה. משבחר ללכת בדרך זו אעמיד דברים על אמיתותם ואציין, שבידי המשטרה היו, ויש, למעלה מחשדות כבדים המבוססים על חומר החקירה שיש לו משקל כבד, כולל בדיקת פוליגרף של שני השותפים וחשוד נוסף, והמשטרה החליטה שלא להעמיד את השניים (ואחד נוסף) לדין בגין הצתה "מחוסר הוכחות נגד החשודים", והכוונה להוכחות שיש צורך בהן למשפט פלילי. התובעים טוענים בסיכומיהם כי מידת ההוכחה המוטלת על הנתבעת בהעלותה טענות של ביצוע מעשים פליליים על-ידי התובעים היא מידת הוכחה כבדה המתקרבת לשיעור ולמשקל הראיות להוכחת אשמה במשפט פלילי. בנושא זה נחלק העולם המשפטי, ויש דעות לכאן ולכאן. אולם אפילו אלה המחמירים אינם טוענים, שמקום שנטל השכנוע מוטל על התובע המבוטח ועליו להוכיח את עילת התביעה, שאז צריך המבקש לסתור הוכחה זו, להרים נטל כבד יותר מנטל הוכחה במשפט אזרחי רגיל, היינו יותר מהסתברות רגילה של ראיות במשפט אזרחי. כך גם הוחלט בפסק-דין זיקרי [1] הנ"ל (ראה גם הערה 38בספרו הנ"ל macgillivray[10] שם נאמר שאבד הכלח על הלכת "ראיות היתר"). התוצאה היא, שניתן בזה פסק-דין הדוחה את תביעת התובעים 1, 2ו .3תביעתם כאמור נדחית, והם ישאו בהוצאות הנתבעת ובנוסף בשכר טירחת עורך דין בסך של 000, 9(תשעת אלפים) ש"ח בצירוף מע"מ ועל סכומים אלו יחולו הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה. אשר לגברת דנקנר התובעת מס' 1, האמור לעיל בכל הנוגע להיותה זכאית לנזקים שהדליקה גרמה למבנה הוא בעל "מעמד" של החלטה. ביטוח שריפהשריפה