קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גניבת משאית שהובילה סחורה: ביוני 1980קיבל התובע, מר שבתאי, דרך נמל התעופה בן-גוריון, מטען אויר אשר הכיל 107גלילים של בד ריפוד. הוא טיפל אישית בשיחרורם מרשות המכס, אשר בנמל התעופה בן-גוריון מכונה "ממ"ן". בתום הטיפול בקשר לשחרור מהמכס, הוא מסר את המסמכים של המטען למר צבי חיון, הוא הנתבע 1, העוסק בהובלת מטענים, למען יוביל את המטען למחסן בת"א. מר צבי חיון הוציא את המטען מממ"ן, הטעין אותו על משאיתו, אך לא הובילו בו ביום לת"א, אלא החנה את המשאית למשך הלילה במוסך בלוד השייך לחבר שלו. המשאית, על מטענה, נגנבה מהמוסך. עתה תובע מר שבתאי את מר צבי חיון לפצותו על האובדן. חב' הביטוח אררט, התובעת מס' 2, ביטחה את המטען, ועקב האובדן פיצתה את מר שבתאי בחלק משווי הסחורה שאבדה, והיא עתה תובעת מאת הנתבעים את הסכום שהיא שילמה, כאמור, כחליפה של מר שבתאי, לפי סעיף 17לחוק הביטוח העותומני. מר צבי חיון עסק בהובלות בשותפות עם אחיו, אבי חיון, הוא הנתבע מס' 2, ולטענת התובעים, השותפות היתה קיימת גם בעת ארוע האובדן של המטען. ולפיכך, נתבע אבי חיון בשל אחריותו לאבדן המטען כשותף של אחיו צבי חיון. לטענת התובעים, השותפות התנהלה בשם "חיון הובלות בע"מ" ולפיכך, צורפה כנתבעת שלישית. כאמור, אבי וצבי חיון ניהלו בשותפות עסק של הובלות מטענים. זו עובדה מוסכמת. אלא ששני האחים טוענים כי השותפות פורקה עוד בשלהי 1979ומיני אז צבי עוסק בהובלה כעצמאי. התובעים, לעומת זאת, טוענים כי השותפות לא פורקה או כי, על כל פנים, היתה עדיין קיימת ביוני .1980יתר על כן, טוענים התובעים, כי אף אם השותפות לא היתה קיימת עוד ביוני 1980, יש להטיל, על-פי העקרונות של דיני שותפות, את החיוב של צבי גם על שותפו לשעבר. זו מחלוקת אחת שבין הצדדים. המחלוקת השניה מתייחסת למידת האחריות של הנתבעים או מי מהם בשל אובדן המטען. ב"כ התובעים טען באריכות, כי השותפות חיון הובלות בע"מ, הנתבעת 3, הינה אישיות משפטית, בה בשעה שהנתבעים טענו כי כלל לא קיים גוף הקרוי בשם זה ואשר יש לו קיום עצמאי נפרד מן השותפים, מאחר והשותפות מעולם לא היתה רשומה. אכן, לא הובאה כל ראיה כי השותפות נרשמה בשם זה או אחר, לפיכך, נראה לי כי היא לא יכולה לתבוע ולהיתבע בשם כלשהו. רק שותפות רשומה הינה על-פי סעיף 66לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה- 1975[1], "תאגיד" והיא יכולה לתבוע ולהיתבע בשמה הרשום. בטרם אדון בשאלה אם אבי חיון אחראי כשות, אפרט את מסכת העובודת. ב- 22.6.80בא מר שבתאי לממ"ן יחד עם ידיד בשם כהן אליאס למען יטפל בשחרור המטען. הם הגיעו בשעה 10.00והטיפול ארך כ- 3שעות. מר שבתאי שילם את המכס ואת כל יתר ההיטלים. שם, בממ"ן, הוא מסר לצבי חיון את המסמכים, בהם אמור היה צבי חיון להוציא את המטען ולהטעינו על משאיתו. השעה בשלב זה היתה כבר .13.30המטען אמור היה להיות מובל למחסני אמנה בת"א. צבי ושבתאי דנו בינם לבין עצמם אם יהיה עוד סיפק בידו של צבי להביא את המטען עוד באותו יום למחסן אמנה בת"א, ולאחר שביררו ביניהם, הגיעו למסקנה כי עד שיספיק להוציא מממ"ן את המטען ועד שיגיע עם משאיתו למחסני אמנה בת"א, מחסני אמנה לא יהיו מוכנים כבר לקלוט את המטען מחמת השעה המאוחרת. בו במקום נימנו וגמרו כי המטען יובא למחסני אמנה בשעה 10.00למחרת בבוקר. מר שבתאי השאיר, לפיכך, את מסמכי המטען בידיו של צבי וכן מסר לו שני שיקים. האחד, לתשלום דמי אחסנה שיש לשלם בטרם מוציאים את המטען מממ"ן, והאחר, שיק בסך 000, 4שקל, דמי הובלה. שיק זה ניתן, על-פי בקשתו של צבי, לפקודת אשתו של צבי. ענין אחד בשיחה זו שנוי במחלוקת. לפי גירסת מר שבתאי הם קבעו כי המטען לא ייצא באותו יום ממחסני ממ"ן אלא למחרת, ויובא מיד לת"א. דבר זה מוכחש על ידי צבי, ועוד אשוב להתייחס לכך כאשר אדון בשאלת האחריות. על כל פנים, צבי חיון - וכפי ששבתאי טוען, בניגוד להוראותיו - העמיס עוד באותו יום את המטען על המשאית והחנה את המשאית עם הסחורה, כאמור, בחצרו של מוסך השייך לחבר שלו. באותו מוסך עובד פועל ערבי שישן שם גם בלילות בחדרון שבמוסך. צבי חיון ביקש מאותו פועל כי ישמור גם על המשאית עם המטען והבטיח לו תשלום בעד זה. המשאית נגנבה בלילה יחד עם הסחורה. הפועל הערבי טען כי לא שמע ולא ראה מאומה. צבי פנה למשטרה שפתחה בחקירה. חלק קטן מהסחורה נמצא אך רובו ככולו אבד. גם המשאית נמצאה מפורקת ובגדר אובדן כליל. מר שבתאי המתין בבוקר של 23.6בת"א להגעתו של המטען. הוא התקשר תכופות למחסני אמנה ואלה אמרו לו כי המטען טרם הגיע. רק בשעה 12.00הוא קיבל הודעה ממחסני אמנה כי הם קיבלו הודעה שהמטען נגנב. מר שבתאי יצא לממ"ן, חיפש את צבי, אך לא מצאו. הוא פגש בממ"ן את אבי חיון שהרגיעו בדברים ואמר לו שיש לקוות שהמטען ימצא. מר שבתאי המשיך בחיפושיו אחרי צבי, אך לא הצליח להשיגו במשך ימים אחדים. לפי גירסתו של מר שבתאי, הוא השיג את צבי חיון בשיחה טלפונית ואז הודיע לו צבי ש"זה עניינו של אבי חיון ולא שלי". אמירה זו מוכחשת על-ידי צבי. על דבר פירוקה של השותפות בין האחים חיון העיד, בנוסף לאחים עצמם, גם אביהם של האחים, מר יוסף חיון. האב העיד על הריב שהיה בין שני האחים בעסקי ההובלה המשותפים שלהם וכי הם מסרו את העניינים שביניהם להחלטתו, והוא אכן החליט על פירוק השותפות. לאבי נתן טנדרים ולצבי נתן המשאית. וכך נעשה. לפי דבריו, העניינים ביניהם נגמרו בשלהי .1979כך גם העידו האחים. אומנם, כמה עובדות וסימנים תומכים בטענת התובעים, כי השותפות היתה קיימת ביוני .1980המשאית היתה רשומה בשם אבי חיון, גם היטוח של המשאית היה בשמו. לצורך שחרור מהיר ממחסן המכס השתמשו האחים, שעה שהיו שותפים, בחותמת שהיו מטביעים על האישור להוצאת מטענים מממ"ן. החותמת היתה באותיות גדולות "חיון הובלות". חותמת זו היתה מצויה במשרד אבי חיון ביוני 1980וצבי השתמש בה גם לצורך שחרור המטען של מר שבתאי. גם העדות של צבי לגבי מועד פירוק השותפות לא היתה ברורה. האב העיד על פירוק לפני סוף .1979ואילו צבי, בעדותו, שעה שסיפר על פגישתו עם מר שבתאי בממ"ן וקבלת השיקים מידיו, אמר על סכום ההובלה שהוא דרש, היינו 4000ש' ש"הוא זול מכל מוביל אחר בגלל שבדיוק החילותי לעבוד לבד". המשתמע מכך, כי רק סמוך לפני אותו מועד התחיל לעבוד שלא בשותפות עם אחיו. על אף כל אלה לא נסתרו, לאמיתו של דבר, דבריו של האב. אין זה בלתי רגיל, כי רישום הבעלות של משאית לא יוחלף, אף כי היא עוברת מאח לאח. עובדה היא, כי גם כשהיתה שותפות, המשאית היתה רשומה רק על שמו של אבי חיון, אף על פי שהיא היתה של השותפים. כלומר, בין אחים שותפים ייתכן שלא מקפידים על הרישומים הפורמליים. בדומה לכך, ניתן לומר לגבי הביטוח. פוליסת הביטוח תמיד על שם הבעלים הרשום של המכונית. ובאשר לחותמת - כפי שהוסבר בעדויות, לכל מוביל קבוע מקום בממ"ן, שם נמסרים לו המטענים שהוא אמור להוביל, וכדי להקל על אנשי המכס, למען ידעו היכן לשים את המטען, מסמן המוביל את המסמך המאשר את ההוצאה מהמכס בשם שלו או בשם שהוא משתמש בו או מוכר בו. זאת היא המטרה של החותמת. חותמת זו מחתימה באותיות גדולות על טופס השחרור את הביטוי "חיון הובלות" לרחבו. אבי חיון המשיך בעסקים במשרר שבו היתה השותפות, ואילו צבי - כדברי אבי חיון בעדותו - "לא עבד במשרד שלי ותפס לקוחות ברמפה. הוא השתמש בחותמת בלי ידיעתי וזאת כדי שיקבלו פריבילגיה בממ"ן. וכל אחד יכול לקחת חותמת.... החותמת היתה חפשי חפשי וכל אחד יכול לקחת את החותמת". מה שהבנתי ומתקבל על הדעת, היא כי זו חותמת רק כדי לקבל את זכות-היתר שניתנה לכמה מובילים שיש להם מקום מסויים לשם מובלים המטענים שהוזמנו על ידם. מאידך, עדותו של האב על הפירוד נתמכת גם בעדותה של סוכנת הביטוח, כי הגם שהביטוח על המשאית הנדונה נשאר על שם אבי חיון, היא קיבלה הוראות מאת אבי, עוד בסוף 1979, כי מאותו מועד ואילך התשלומים של הפרמיות יבוצעו על-ידי צבי חיון. בעדותה היא סיפרה כי: "המבוטח הישיר הוא אבי חיון. ביום אחד צלצל ואמר שמכר המכונית הזאת לאחיו, צבי, ואדאג לגבות פרמיית הביטוח מצבי. וזאת עשיתי לפי הוראות חיון אבי. צבי שילם עבור הפרמיות.... ב- 29.1.80זה הועבר לצבי. הוא משלם את הפרמייה מתי שנוח לו. אני השארתי פוליסה על שם אברהם והחיובים נעשו על צבי". את דבריה אלה היא השעינה על רישומים בכרטסת הלקוחות שלה אשר הוגשה לתיק. גם דבריו של צבי חיון אינם בהכרח סתירה לכך כי השותפות נתחסלה בינואר .1980אדם אשר נפרד משותף ומתחיל בעסק לבד, כעצמאי, ועדיין אינו אלא "תופס לקוחות ברמפה" יכול שיתבטא עוד ביוני כי בדיוק עתה החילותי להיות עצמאי". כל עוד שהוא תופס לקוחות ברמפה, הוא עדיין בהתחלה. על כל פנים, הוא עצמו גם כן העיד שהוא נפרד מאבי בינואר .1980על אלה אוסיף עוד עובדה. אבי חיון העיד, וסוכנת הביטוח אישרה את הדבר, כי לאבי הוצאה פוליסת ביטוח המבטחת את הסחורות שבהעברה על כלי הרכב שלו. המשאית הנדונה, אשר היתה בחזקתו של צבי חיון, לא היתה כלולה בביטוח זה. עובדה זו, יש בה כדי לתמוך בדברי אבי חיון, כי המשאית לא היתה עוד בשימושו. מסקנתי היא, לפיכך, כי העדויות בדבר פירוק השותפות עוד לפני ינואר 1980, לא נסתרו. העובדה, שביום הארוע, השותפות כבר לא היתה קיימת, אין בה עדיין כדי להכריע במחלוקת שבין הצדדים לענין חיובו של אבי חיון. בפקודת השותפויות [1] כמה הוראות המטילות על שותף חיובים, הגם שנוצרו כאשר כבר לא היה שותף. התובעים הסתמכו על הסעיפים: 14, 23ו- 48לפקודת השותפויות [1]. אולם נראה לי, כי פרט לסעיף 48אין לסעיף 14וסעיף 23כל זיקה לענין שבפנינו. סעיף 14דן בשותף אשר חרג מסמכויותיו. לאחר שהאחים נפרדו אין עוד כל שאלה אם היתה חריגה מסמכות אם לאו. צבי לא היה עוד שותף. גם סעיף 23אינו ענין לכאן. סעיף 23דן באדם שהתחזה כשותף - אם במישרין או בעקיפין. לא נטען כי צבי התחזה בעיסקה זו כשותף של אבי, גם אבי לא עשה כל מצג בעיסקה זו, כאילו הוא עדיין שותף עם צבי. השאלה כלל לא התעוררה. אחד הדברים אשר התובעים הסתייעו בו כתמיכה לטענתם כי בחודש יוני השותפות עוד היתה קיימת - היתה התעניינותו של אבי חיון ב- 23.6.80בגורל המטען, היינו, בבוקר שלאחר ליל הגניבה. לפי אחת התרשומות שנעשו במשטרה (ת/14) הסתבר, כי בשעה 11.00התקשר צבי למחסן אמנה והודיע, שהסחורה נגנבה. וכמו-כן ציין צבי חיון לאיש שדיבר אתו ממחסן אמנה, שהוא מדבר מהמשטרה. האיש ממחסן אמנה הודיע למשטרה כי "מאוחר יותר צלצל אבי חיון (אחיו של צביקה) ושאל האם הסחורה (הבדים) פורקה כבר ורק אז נמסר לו שלדברי צביקה אחיו היא (הסחורה) נגנבה". מכאן - כך טוענים התובעים - כי אבי היה שותף להובלה, שכן אחרת מדוע התעניין. אבי אמר בעדותו כי הוא לא זוכר את הדברים. על כל פנים, לא נראה לי כי בתרשומת מעורפלת כזו יש כדי לסתור עדותם הברורה של סוכנת הביטוח ושל אביהם של האחים. אמרתי תרשומת מעורפלת - כי אומנם ההודעה מעוררת את המחשבה שאבי התעניין אם פורקה הסחורה, מאחר והיה לו ענין בהובלתה, אולם, מאידך, תמוה באותה מידה, הכיצד אבי לא ידע שהסחורה נגנבה, אלא לאחר שצבי כבר הודיע על-כך למחסן אמנה. אם אכן אבי היה שותף להובלה, צבי היה מודיע לו מיד. ענין החותמת לא יכול להיחשב כמצג, לא מצד אבי ולא מצד צבי. ראשית, אבי הסביר בעדותו, כי הוא לא מסר את החותמת והיא נלקחה שלא בידיעתו. שנית, החותמת איננה אומרת יותר ממה שהיא חותמת, היינו "חיון הובלות". גם צבי, שמו חיון. שלישית, כאשר שבתאי מסר את הניירות לצבי והזמין אצלו את ההובלה של המטען, הטופס טרם הוחתם בחותמת. צבי יכול היה להשתמש בחותמת רק אחרי שקיבל את הטפסים והמסמכים של המטען, כלומר לאחר שההובלה כבר הוזמנה. אולם, גם בסעיף 48[1] לא יוכלו התובעים להסתייע כאן. אותו סעיף קובע כי: "הנושא ונותן עם שותפות לאחר שחל שינוי בהרכבה רשאי - כל עוד לא נודע לו השינוי - לראות את כל השותפים לכאורה של השותפות הישנה כאילו הם עדיין שותפים בה". מלשונו של סעיף 48נראה, לכאורה, כי הוא דן רק בשותפות שהרכבה השתנה ואינו חל לגבי שותפות שחוסלה ולא קיימת עוד. סעיף זה, המקביל לסעיף 36לחוק השותפות באנגליה, לא קיבל שם פרשנות רבה. ראה הערתו של השופט לינסקי ב-[4] [1949] tower cabinet: That section has not been the subject of construction as far as" ."we have been informed by any court since this act was passed אלא, שאלה מן התקדימים באנגליה שפורסמו והמתייחסים לסעיף זה, שנים בשותפות שפורקה. ראה lindley(מהדורה 14) בעמ' 338והתקדימים המובאים שם. כאשר התובע לא ידוע, שעה שהוא נושא ונותן, כי פלוני היה שותף בשותפות, אין הוא יכול להסתמך על סעיף 48ולחייב את אותו שותף. ההוראה שבסעיף האמור חלה כאשר התובע ידע כי הנתבע היה שותף, אך לא ידע על חיסול השותפות או פרישתו ממנה. (שם - עוקן t[4] הנ"ל). במקרה דנן, אין ספק, כי מר שבתאי ידע כי אבי היה בעבר שותף של צבי. זאת הוא ידע מעיסקות קודמות עם השותפות. אין ראיה כי הוא ידע על-כך שהשותפות פורקה. מאידך, אין גם ראיה שהוא לא ידע על הפירוק, אם כי אבי העיד כי שוחח פעם עם שבתאי ושאלו למה אינו נותן עבודה גם לו. אך לא הייתי משתית כל מימצא על אמירה זו. עם כל זה, נראה לי כי סעיף 48אינו חל במקרה דנן. הסעיף מתייחס לאדם אשר "נושא ונותן עם שותפות". כלומר, העיסקה החלה במו"מ עם השותפות. בכל אותם התקדימים באנגליה, שנפסק בהם לפי העקרון הטבוע בסעיף זה, הגם שהשותפות כבר לא היתה קיימת כשותפות, מגעיו של התובע היו עם עסק שקודם לכן התנהל על-ידי כל השותפים. ניתן היה לראותו, לפיכך, כנושא ונותן עם השותפות, הגם שלא היתה קיימת עוד, אם בשל כך שהעסק המשיך באותו שם כמקודם, וכלל או רמז לשותפים הקודמים, ואם בשל כך שאחד השותפים הקודמים המשיך לנהל העסק באותו מקום שקודם נוהלה השותפות. בנסיבות אלה, מגעיו של התובע עם אותו עסק משמעם שהוא נשא ונתן עם השותפות לפי האמור באותו סעיף. אמת, כי שבתאי הכיר את האחים מעיסקאות קודמות כשותפים בעסקי הובלה. לאחים היה משרד, שם ניהלו את עסקי ההובלה המשותפים. לאחר פירוק השותפות, נשאר אבי בעל המשרד, ואילו לצבי לא היה משרד. הוא היה "חוטף את הלקוחות ליד הרמפה". שבתאי לא בא להזמין את ההובלה במשרד. אילו היה עושה כך, כלומר בא למשרד בו התנהלו קודם לכן עסקי השותפות, ניתן היה לומר, כי הוא נשא ונתן עם השותפות, לפי האמור בסעיף 48[1], ומאחר והוא ידע כי שניהם היו שותפים מותר היה לו להניח כי המשיכו להיות שותפים כל עוד לא הודע לו אחרת. אולם, בנסיבות של הזמנת הובלה זו אין לומר כי מר שבתאי נשא ונתן עם השותפות. מר שבתאי הזמין את ההובלה כאשר פגש את צבי ליד הרמפה. הוא שילם לצבי בשיק לפקודת אשתו של צבי. אילו הובאה ריה כי גם כאשר היתה קיימת השותפות שבתאי היה מזמין את ההובלה בדרך זו, היינו ליד הרמפה, ונותן שיקים פרטיים לפקודת האשה ייתכן וניתן היה לראות שגם הפעם הוא נשא ונתן עם השותפות. אך הזמנת ההובלה כפי שנעשתה הפעם איננה יכולה להיראות כמו"מ עם השותפות במשמעות סעיף 48לפקודת השותפויות. אוסיף, כי מר שבתאי אמר בעצמו, אומנם לא באורח ברור, כי הוא בא לאחים חיון להזמין את ההובלה, ואלה דבריו: "קיבלתי ביוני 80' הודעה מאל-על. הגעתי לבית המכס ושילמתי את המיסים ובאתי עם הניירת. באתי לאחים חיון. הם הובילו לפני זה. המשרד שלהם בקרבת משרדי ממ"ן. על המשרד היה כתוב "האחים חיון הובלות". הם הובילו לי סחורה מקודם ותמיד תחת שם משרד להובלה אחים חיון. כשנכנסתי לשלם את הפרוצדורה ולקחתי את הניירת ובא צבי עם הסחורה ואמרתי לו שגמרתי ולקח הניירות עם שיק המיועד לממ"ן ושיק עבור ההובלה. השיק היה לפי בקשתו שהשיק יהיה על שם מרים חיון". אם רצה מר שבתאי בדברים אלה להשמיע כי הוא הלך למשרד של האחים חיון להזמין את ההובלה וכי אחר כך בא צבי לממ"ן ושאל מה עם הסחורה, הרי שאינני מאמין לו. מר שבתאי היה בממ"ן יחד עם שניים מחבריו. אחד מהם, מר רונן יוסף, העיד כי היה איתו בבית המכס וכי: "הוא נתן את הניירות לצבי על מנת שיביא לו הסחורה. אינני זוכר שהלכתי למשרד הובלות. שבתאי דיבר עם צבי בנוכחותי". גם מר אליאס כהן שבא עם מר שבתאי מרמת-גן למשרד המכס העיד כי נסע עם שבתאי לרמת-גן בבוקר ומשם לנמל התעופה ולא הזכיר כל פניה למשרד הובלות. ברור מהעדויות כי מר שבתאי כלל לא פנה למשרד של אבי חיון, הוכחש גם כי על המשרד היה שלט "הובלות אחים חיון". אני רוצה להתייחס עוד לדברים אשר אמר מר שבתאי במשטרה מיד לאחר שנודע לו על גניבת הסחורה. בהודעה שנרשמה במשטרה (נ/ 2שורה 22), אומר מר שבתאי כדברים האלה: "אתמול, בשעה 13.30לערך לאחר שקבלתי את העתק רשומון היבוא מהמכס ולאחר תשלום המיסים במכס, נגשתי לאחד מהאחים חיון שהם מובילים בממ"ן ושאיתם אני עובד תמיד ומצאתי במקום את צבי חיון. מסרתי לו את רשימון היבוא...". אימרה זו הטרידה אותי קמעא מאחר ומשתמע ממנה כאילו שבתאי בא לעשות עיסקה עם האחים חיון. דברים אלה נאמרו מיד לאחר גניבה שעה שבדבריו של שבתאי לא יכלה להיות מגמה להטיל את החיוב גם על אבי חיון. הוא היה אז מסיח לפי תומו. אולם ראשית, מהביטוי "נגשתי לאחד מהאחים חיון" לא משתמע במפורש כי הוא אכן התכוון לשותפות אחים חיון שעה שעשה העיסקה עם צבי חיון. אך בנוסף לכך לא ראייתו העצמית של שבתאי ולא המחשבה הסובייקטיבית שלו לענין זה היא המכרעת. אין סעיף 48מתייחס לאדם אשר סבור היה שהוא עושה עיסקה עם השותפות אלא אדם אשר "נושא ונותן עם השותפות". אני לכן סבור כי מר שבתאי לא הרים את נטל הראיה אשר סעיף 48מחייב כדי להטיל על אבי חיון את האחריות למעשיו ולפעולותיו של צבי חיון, היינו כי הוא נשא ונתן עם השותפות. אעבור עתה לשאלת האחריות. אתייחס תחילה לכמה עובדות השנויות במחלוקת. צבי חיון טען, כי הוסכם עם מר שבתאי שהמטען יוצא בו ביום אף כי ההובלה תבוצע למחרת, זאת מאחר ומר שבתאי היה זקוק בדחיפות לסחורה והעדיף כי המטען יוצא מהמכס באותו יום למען יוכל צבי להוביל הסחורה מיד בבוקר לתל-אביב. גירסת מר שבתאי איננה כך. לדבריו לאחר שנוכחו לדעת כי באותו יום כבר אין אפשרות להעביר את המטען למחסן אמנה בתל-אביב, סוכם כי המטען יוצא מהמכס רק למחרת בבוקר. אני מעדיף גירסתו של מר שבתאי על פני זו של צבי. גירסתו זו של שבתאי נתמכת גם בעדותו של אליאס במידה מסויימת. על כל פנים, כך או כך, נראה לי כי היתה בכך רשלנות להשאיר את המשאית על המטען במוסך ללא שמירה של ממש. הערבי שהיה אמור לשמור על המטען עבד כפועל באותו מוסך. אינני מקבל כפשוטם את הדברים שנאמרו על ידי צבי כי הוא הבטיח לשומר תשלום בעד השמירה וכי הוא שכר אותו כשומר. אולי הוא הבטיח לו משהו, אך אין לראות זאת כשכירת שומר לשמור על מטען כל הלילה. הערבי הלך פשוט לישון. הדבר הנכון לעשות היה להשאיר את המטען ברשות המכס. לפי מסמכי המכס שהוגשו לתיק נראה כי למטען היה איחסון חופשי עד 23.6.80, ראה ציון תאריך זה ב-נ/.3 סעיף 6(ב) לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד- 1974[2] קובע כי: "אם אבד או ניזוק הנכס בעודו בידי הקבלן - אחראי הקבלן לעניין חוק השומרים, תשכ"ז- 1967כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו". צבי היה קבלן במשמעות אותו סעיף כי ההסכם שלו עם שבתאי היה "חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין". לפי האמור בסעיף 1לאותו חוק ברור כי הובלה והסעה הינה שירות ובאשר לאחריותו של שומר השכר ששמירת הנכס איננה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, קובע חוק השומרים, תשכ"ז- 1967[3] בסעיף 2(ב) שבו: "שומר שכר אחראי לאובדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהן". אלה שני תנאים מצטברים. כאמור, הדרך בה נקט צבי לשמור על המטען והגניבה בעקבותיה אינם בגדר "נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהם". עליו היה להשאיר את המטען בממ"ן כאמור. אך לא זו בלבד שהוא פעל בניגוד להוראות ובניגוד לחובת הזהירות המתחייבת בנסיבות שהיו, הוא גם אשם ברשלנות כיון שלא מסר את המשאית ומטענה לשמירה סבירה. אני על כן מקבל את התביעה נגד צבי ודוחה את התביעה נגד אבי חיון. נטענה טענה כי חלק מהמטען נמצא וכי ערכו של המטען שנמצא הוא % 40משווי כל המטען שאבד. הסכום שצבי חייב לשלמו לפי פסק דין זה הוא, איפוא, שווי המטען פחות % 40ממנו. על השווי אין מחלוקת והוא 302.3ש"ח לפי ערך .11.8.80היינו הסכום יתואם למדד שהתפרסם ביום 15.1.87(להלן, המדד החדש) כאשר המדד הבסיסי הוא המדד שהתפרסם ב- .15.9.80מהסכום האמור ינוכו הסכומים אשר חברת אררט שילמה כפיצוי, היינו - 50ש"ח לפי ערך .11.880 50ש"ח לפי ערך 50 .20.8.80ש"ח לפ ערך 50 .20.8.80ש"ח לפי ערך 11.12.80 כל הסכומים האמורים יתואמו למדד החדש כאשר המדד הבסיסי הוא המדד שהתפרסם ב- 15לחודש שבסמוך לאחר התאריכים בהם שולם כל סכום. היתרה תישא ריבית בשיעור של % 3לשנה מיום 11.8.80ועד היום. הסכומים שנוכו כאמור ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה על בסיס המדד שהתפרסם ביום 15.2.87וישאו ריבית בשיעור של % 3לשנה מהיום ועד יום הפירעון. ניתן בנוכחות עו"ד תגר ב"כ אברהם חיון ועו"ד מאור, ב"כ אררט.סחורהגניבת רכבמשאית