דחיית גמלת תלויים לאלמנה בביטוח לאומי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית גמלת תלויים לאלמנה בביטוח לאומי:

.1תביעתה של התובעת לתשלום גמלת תלויים בגין פטירת בעלה המנוח ז"ל (להלן - המנוח) נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) במכתבו מיום 28.2.1982, משני הטעמים הבאים:ב
א) שהתאונה בה נפגע המנוח לא היתה בגדר "תאונת עבודה" כמשמעותה בסעיף 35לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן - החוק), באשר לא היה קשר בינה לבין עבודתו של המנוח; ב) שהתאונה לא ארעה "תוך כדי" ו"עקב" נסיעתו של המנוח לעבודה, דהיינו עקב סיכוני הדרך, ולפיכך אין היא תאונת עבודה אף לפי סעיף 36(1) לחוק.
.2בעקבות דחיית תביעתה על-ידי המוסד, הגישה התובעת תובענה נגדו בבית-דין זה, ובישיבת הדיון המוקדם שקוימה בפני ביום 30.12.1982, נרשמה בפרוטוקול מוסכמה אחת, לאמור:ו "התובע (צ"ל המנוח) נרצח בהיכנסו למכונית בדרכו לעבודתו", ופלוגתה אחת, לאמור:נ "האם ניתן לראות את מותו של המנוח כתאונה בדרך לעבודה בגדר סעיף 36(1) לחוק?".
בניסוח העובדה המוסכמת על הצדדים נפל אי-דיוק מסוים כאשר נכתב "המנוח נרצח בהיכנסו למכונית", ומוטב שאעמיד דברים על דיוקם כבר עתה:ב למעשה, הסכימו הצדדים - כך עולה בבירור מסיכומיהם - כי המנוח נרצח לכל המוקדם בשעה שהתניע את מכוניתו, ולא מייד כשנכנס אליה. על כך מבסס בא-כוח התובעת את כל טיעוניו, ואילו בא-כוח המוסד מציין בע' 2לסיכומיו:ו "הפעולה של התנעת המכונית שגרמה להפעלתו של המלכוד שברכב..." וגו' (ההדגשה לא במקור).
כן נרשם בפרוטוקול במהלך אותה ישיבה, כי התובעת אינה טוענת כי המנוח נרצח במסגרת סעיף 35לחוק, והיא משתיתה את תביעתה על סעיף 36(1) לבדו.
.3עובדות, שלא היו שנויות במחלוקת בין בעלי הדין, הינן כדלקמן:נ
א) המנוח שימש כמנהל חברת "מרס בע"מ" ומקום עבודתו היה ב"בית מרס" בתל-אביב; ב) ביום 3.12.1979, בשעות הבוקר, יצא המנוח את מעונו ונכנס למכוניתו על מנת לנסוע לעבודתו, כהרגלו מדי יום ביומו; ג) המנוח התניע את מכוניתו ואולם, מייד עם ההתנעה או תחילת הנסיעה ארעה התפוצצות במכונית; ד) כתוצאה מן הפיצוץ נפצע המנוח אנושית בכל חלקי גופו, וזמן קצר אחר מכן מת מפצעיו.
עובדה נוספת, שזכרה לא בא בכתב התביעה ובכתב ההגנה, אך מן הראוי לציינה בהקשר זה הינה, ששני אנשים, מוחמד שניר ומוחמד טורק, הועמדו לדין באשמת רציחתו של המנוח בתפ"ח 1119/80בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (להלן - המשפט הפלילי), ומתוכם הורשע הנאשם מס' 2, מוחמד טורק, בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א) (2) לחוק העונשין [נוסח משולב], תשל"ז- .1977בע"פ 869/81, [1], הוגש ערעור על ההרשעה, אולם בית-המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
הואיל ובא-כוח התובעת, שהסכים בישיבת הדיון המוקד לקביעה כי המנוח נרצח ושמר על זכותו להשיב על סיכומיו של בא-כוח המוסד, בהם נזכרה ההרשעה במשפט הפלילי, לא חלק בתוך המועד הקבוע להגשת סיכומי התשובה מטעם התובעת על זכותו של המוסד להסתמך על פסק-הדין המרשיע או על נפקותה של עובדת ההרשעה לענייננו, הרי שיש לראות אף את פסק-הדין שניתן במשפט הפלילי כעובדה שאיננה שנויה במחלוקת בין הצדדים.
.4נוכח העובדה, שהמחלוקת בין בעלי הדין נסובה רק על משמעותן המשפטית של הנסיבות בהן מצא המנוח את מותו, אך לא על הנסיבות עצמן, לא התעורר הצורך בשמיעת עדויות. הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב, וכה עשו.
.5השאלה שאדרש לה להלן הינה, האם עלה בידה של התובעת להוכיח, כי המנוח מצא את מותו לא רק "תוך כדי" נסיעתו ממעונו לעבודתו, אלא גם "עקב" נסיעתו זו,
או, במלים אחרות, האם יש לראות את האירוע שבו קיפח המנוח את חייו בבחינת
"תאונת דרכים", היינו תאונה הקשורה ב"סיכוני הדרך", כלשון המונח שטבע בית-הדין הארצי לעבודה בדב"ע ל/10-0, [2].
.6בסיכומיו לא חלק בא-כוח המוסד על טענת התובעת, כי המנוח נהרג "תוך כדי נסיעתו" לעבודתו, כמובנו של ביטוי זה בסעיף 36(1) של החוק; סלע המחלוקת בין הצדדים, שבו עלי להכריע בדיון זה במסגרת הסעיף הנ"ל, הינו, איפוא, האם מותו של המנוח בא עליו גם "עקב נסיעתו" לעבודה.
.7עיקר טענותיו של בא-כוח התובעת היו, שהיות וההתפוצצות שגרמה למותו של המנוח ארעה לאחר שהופעל מנגנון נפץ עם סיבוב מפתח ההתנעה שבמכוניתו על-ידיו או בדרך אחרת כלשהי, שהיתה קשורה עם התנעת המכונית, הרי שיש לראות אירוע זה בבחינת תאונה שארעה "עקב הנסיעה" לעבודה.
בא-כוח התובעת מתח השוואה בין המקרה דידן לבין נשוא ההתדיינות בפסק-דינו של בית-הדין לביטוח לאומי בתב"ל (ב"ש) 20/65, [3], שם נקבע, כי פגיעה עקב הפעלת ארכובת התנעה ("מנואלה") תחשב כתאונה עקב הנסיעה, מאחר שהארכובה הינה חלק מציוד המכונית והשימוש בה הינו פעולה חיונית וסבירה להתנעת מנוע שאינו מותנע בדרך הרגילה.
אף בענייננו, גורס בא-כוח התובעת, לא עסק המנוח בפעולה זרה לנסיעתו לעבודה, אלא היה לה לפעולת ההתנעה קשר אמיץ ובל יינתק עם הנסיעה, והעובדה, שגורם זר וחיצוני לנסיעה - מטען נפץ שהונח במכוניתו של המנוח -תרם אף הוא לאירוע הפיצוץ בו נפגע המנוח, אין בה כדי לנתק את שלשלת הקשר הסיבתי שבין התנעת המכונית על-ידי המנוח לבין הפיצוץ.
עוד טוען בא-כוח התובעת, כי יש לאבחן את עובדות העניין שלפנינו ממקרהו של ד"ר קסטנר, שנדון בעב"ל 54/61, [4], באשר שם נדון רצח של עובד בהולכו ברגל ממקום עבודתו למעונו, כאשר לא היה כל קשר סיבתי בין הליכתו של העובד מעבודתו לבין מותו, בעוד שבמקרה נשוא דיוננו קיים אלמנט ברור של קשר בין הרצח לנסיעה עצמה, בכך שהמכונית התפוצצה תוך כדי ועקב התנעתה על-ידי המנוח.
מוסיף בא-כוח התובעת וטוען, כי בשאלה, האם נהרג המנוח עקב הנסיעה, יש להכריע על-פי ה"מבחן העובדתי"; לשון אחר, אם יימצא כי התאונה בה נגרם מותו של המנוח הינה "תאונת דרכים", כמשמעות המושג בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, מן הדין יהא לראותה גם כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי, כאשר המבחן הינו, האם עשה המנוח ברכבו שימוש תעבורתי טבעי ורגיל אם לאו. סימוכין לטענתו האמורה מוצא בא-כוח התובעת בדברי השופטת בן-פורת בע"א 753/75, [5] (בע' 764). במקרה ההוא נדונה תביעת עזבון בנזיקין נגד חברת ביטוח בגין תאונה בה הרג אדם, כאשר משאית בה נסע התפוצצה לאחר שעלתה על מוקש נגד רכב. כבוד השופטת קבעה, כי דריכתו של גלגל המשאית על המוקש היתה הגורם הישיר להפעלתו, ולפיכך נגרמה התאונה ונבעה "מן השימוש בכלי הרכב", כמותנה בפוליסת הביטוח. שונה היה המצב, לדברי השופטת, לו היה נזרק רימון-יד לתוך הרכב בהיותו בתנועה או אם היה
מתפוצץ מטען השהיה ברגע שהרכב היה מגיע במקרה למקום, שאז מן הדין היה לקבוע, שאין השימוש ברכב מהווה גורם (או אחד הגורמים) לתאונה.
כנגד טענותיו דלעיל של בא-כוח התובעת טוען בא-כוח המוסד, כי המנוח לא נהרג בשוגג ולא נזדמן לזירת הרצח באקראי, אלא הוא נרצח מפני שרוצחו ביקש את נפשו בתור מי שהינו. אין לראות את האירוע של רציחת המנוח כאחד מסיכוני הדרך, הואיל ואך בדרך מקרה בחר הרוצח לבצע את זממו בהיות המנוח בדרכו לעבודתו, כפי שיכול היה להתנקש בחייו בכל מקום וזמן אחר. בכך שונה ענייננו, לדברי בא-כוח המוסד, מן המקרה שנדון בדב"ע מא/63-0, [6]. שם נדונה תחולתו של סעיף 36(1) לחוק על מקרה בו נורה אדם למוות עת הזדמן באישון ליל, בדרכו ממעונו לעבודתו, בקרבת מקום בו בוצע זמן קצר קודם לכן מעשה פשע שבו לא היה מעורב כלל.
לאור נסיבותיו המיוחדות של האירוע האמור, כמתואר לעיל, הנבדלות מן המקרה שלפנינו, נקבע שם, כי מותו של המנוח נגרם "עקב נסיעתו".
.8בעניין דוידיאן, [2], עמד בית-הדין הארצי על אופן פירושו של סעיף 36(1) לחוק, באומרו:ב
"אין כל סיבה לכך שהדיבור 'תוך כדי נסיעה' ו'עקב נסיעה' לא יזכה אף הוא לפירוש דינמי, כפי שזכה לו הדיבור 'תוך כדי העבודה' ו'עקב העבודה'. במה דברים אמורים? במידה ואותו פירוש מתיישב עם מטרת החוק, הוא בא לקדמו ואינו מטשטש גבולות בין ענפי הביטחון הסוציאלי. לשון אחר, לא 'פירוש דווקני' יש ליתן לסעיף... ולא פירוש מרחיב... אלא 'פירוש תכליתי', פירוש שיש בו להשיג את מטרת המחוקק ולפתור בעיות שהוא בא לפתרן, בעיות כפי שהן משתנות עם שינוי הזמנים והנסיבות, בבחינת מה היה כותב המחוקק בזמן ששאלת הפירוש עומדת בפני בית-הדין" (שם, [2], בע' 7- 8- ההדגשות לא במקור).
על דבריו אלה חזר בית-הדין הארצי בתחילת פסק-דינו בעניין בניטה (שם, [6], בע' 284), בבססו עליהם את החלטתו להכיר באירוע בו נורה אדם ונהרג בדרכו ממעונו לעבודתו כאחד מ"סיכוני הדרך". בנסיבות שאינן שונות במהותן, שנדונו בעניין דוידיאן, [2], שבו ניתן פסק-הדין כ- 10שנים קודם לכן, לא ראה בית-הדין לכלול תקיפה של אדם בחדר המדרגות של ביתו בעת ששב מעבודתו בקטיגוריה של "סיכוני דרך".
מקרה דומה נוסף היה נשוא ההתדיינות בבית-הדין האזורי בתב"ע לא/229-0, [7]. בית-הדין סרב להכיר במקרה בו נדרס רופא למוות, עת הלך בדרכו המקובלת מהעבודה לביתו, כתאונה בעבודה במסגרת סעיף 36(1) של החוק, שכן מות הרופא לא נגרם כתוצאה מסיכוני דרך האורבים לכל עובר ושב, אלא כתוצאה מפעולה זדונית של אדם אחר שרצה במותו.
.9היוצא מן הסקירה המופיעה לעיל הוא, ש"סיכוני הדרך" אינם בבחינת רשימה סגורה, ומה שבעבר לא נכלל בסיכונים אלה יכול אף יכול שייכלל בהם כיום, הכל לפי
"שינוי הזמנים והנסיבות", כאשר לנגד עיני השופט היושב בדין - ואשר אף בקרב עמו הוא יושב - ההנחיה, כי עליו ליתן להוראות סעיף 36(1) לחוק פירוש תכליתי ודינמי.
בדב"ע לה/64- 0(לא פורסם), הנזכר בעניין בניטה, [6], נאמר בסעיף 5לפסקהדין, כי "טיב הסיכון אינו נקבע לפי תדירותו או נדירותו" (עניין בניטה, [6], בע' 285). מכאן, שאף אם מקרים כגון קטילת המנוח באמצעות הטמנת מטען נפץ במכוניתו, שרקעם פלילי, הינם נדירים בארצנו, אין לחייב בשל זאת בלבד, מבחינה עיונית, את הוצאתם מגדר "סיכוני הדרך"; ואולם, לאור ממצאי המשפט הפלילי, לפיהם היה קשר של שכנות קרקעות בין המנוח לבין אחד הנאשמים ("קשר" להבדיל מ"מניע", שאין עניינו לדיון בגדר סעיף 36(1) לחוק), מוליכה שורת ההיגיון לעבר המסקנה, כי המנוח נרצח על רקע אותו קשר, היינו, שרוצחו נתכוון דווקא לו ולא לאדם אחר או לכל אדם שהוא. יחד עם זאת, עצם העובדה שהרצח בוצע בעת נסיעתו של המנוח לעבודה אינה מביאה, מיניה וביה, גם למסקנה, שהרצח ארע "עקב" אותה נסיעה.
רוצחו של המנוח העדיף, מטעמיו שלו, להביא לחיסולו של המנוח על-ידי גרימת פיצוץ במכוניתו בהיותו בדרכו לעבודה. לא ייתכן, כי בשל בחירה מקרית זו של הרוצח ייקבע, שמותו של המנוח בא עקב נסיעתו לעבודה, שהרי אין כל ספק, שלו היה חומר נפץ מתפוצץ שעה שהמנוח היה נוסע במכוניתו לבילוי בערבו של אותו יום, לא היתה קמה לאלמנתו, התובעת בתיק זה, עילת תביעה נגד המוסד מכוח סעיף 36(1) של החוק.
אין אני מקבל את טענתו של בא-כוח התובעת, כי על העניין שלפנינו להחתך על-פי הנפסק בעניין לדרר, [3]. אילמלא הופעל מטען הנפץ לאחר שהמנוח התניע את מכוניתו, לא היה הפיצוץ בו מצא המנוח את מותו מתרחש כלל, ובחירת הרוצח לחבר את מנגנון ההפעלה של חומר הנפץ למנגנון ההצתה של המכונית היתה מקרית לחלוטין. סבור אני, כי יש לראות מטען הנפץ בבחינת גורם זר מתערב (intervening cause) המנתק את הקשר הסיבתי המשפטי שבין פעולת ההתנעה של המכונית לבין קרות הפיצוץ.
לא שוכנעתי גם מטיעונו של פרקליט התובעת, כי עלי להכריע את המקרה דנן על-פי הלכת בלגה, [5]. אמנם המקרה שנדון שם - דריכת גלגל משאית על מוקש נגד רכב והתפוצצות המשאית עקב כך - דומה לענייננו, אך סבורני כי לא כדין קבעה שם כבוד השופטת בן-פורת, כי הפיצוץ נבע ישירות מן השימוש בכלי הרכב, ואין אני רואה מקום להבדיל בין המקרה ההוא לבין הדוגמות האחרות המובאות שם על-ידי השופטת, כמפורט בסעיף 7לפסק-דין זה.
.10תוך שעיינתי בסיכומי הטענות של הצדדים נתברר לי, כי בא-כוח המוסד תוקע יתדותיו בפסק-הדין שניתן במשפט הפלילי, ואשר לא פורסם.
מאחר שסברתי, כי אם במשפט הפלילי הגיע בית-המשפט המחוזי לכלל ממצא באשר לקשר שבין מות המנוח לבין עבודתו, ייתכן כי יהא מקום לבחון את תביעת התובעת גם לאור הוראות סעיף 35לחוק, קיימתי בלשכתי ישיבה ביום 25.3.1984, בהעדר הצדדים, בה החלטתי לחייב את המוסד להמציא לתיק בית-הדין העתק של פסק-הדין הסופי שניתן במשפט הפלילי, וכמו כן הזמנתי את באי-כוח הצדדים להרצות טענותיהם באשר לתחולת סעיף 35לחוק על המקרה הנדון, לאור הממצאים והמסקנות שנבעו במשפט הפלילי.

בהתאם להחלטתי, הומצא לתיק בית-הדין פסק-הדין שניתן במשפט הפלילי שערעור שהוגש עליו לבית-המשפט העליון נדחה באחרונה - ובישיבה נוספת שקוימה בפני בתאריך 10.5.1984הצהירה באת-כוח המוסד, עורכת-הדין פוגל, כי "הנתבע לא יתנגד, אם תוגש בקשה להשלמת הטיעון בהסתמך על סעיף 35לחוק".
לאור זאת הוריתי לצדדים להשלים סיכומיהם בכתב בהתייחס לפסק-הדין שניתן במשפט הפלילי, שאת ממצאיו ומסקנותיו קיבלתי כראיה לאור הסכמת הצדדים וכן לאור העובדה שלא נגבו במשפט זה כל עדויות.
.11אחת מטענותיו של בא-כוח המוסד בסיכומיו המשלימים הינה, שהתאונה לא ארעה "תוך כדי" העבודה, הואיל והמנוח נפגע מחוץ לחצרי מקום עבודתו ומחוץ לשעות עבודתו, ולא ניתן לומר כי אותה עת "נשא" עימו את סיכון העבודה, מאחר שהקשר בין העבודה לבין הפגיעה במנוח הינו, לדבריו, סמוי ונסתר מן העין.
אמת נכון, כי "בדרך כלל, יראו כתאונה שארעה 'תוך כדי העבודה', אם היא ארעה במסגרת הזמן שבין תחילת העבודה ביום מסוים ובין גמר העבודה באותו יום" (דב"ע לא/22-0, [8] (בע' 212), והיא תוכר בתור שכזו אם עשה הנפגע בעת הפגיעה דבר מהדברים שסביר היה כי יעשה בזמן העבודה, והאירוע ארע בזמן העבודה ובמקום שסביר היה כי יימצא בו בזמן העבודה (שם, [8], בע' 211); ואולם, "אין בית-דין זה נדרש לקבוע... נוסחה בבחינת 'מירשם לכל' לפירוש הדיבור 'תוך כדי העבודה'.. ." (שם, [8], בע' 212).
בדב"ע לד/76-0, [9] (בע' 321) הורחב מבחן קשר הזמן של אירוע התאונה עם העבודה גם על תאונה שארעה מחוץ לזמן העבודה, ובלבד שהוכח כי אותה שעה "נשא" עימו העובד את "סיכון העבודה", היינו, כאשר ניתן היה לראות באופן קונסטרוקטיבי את העבודה כאילו נמשכה עד לאירוע.
בפסק-דינו בעניין . Meo v. Commercial can. Corp[12], התייחס בית-המשפט העליון של מדינת ניו-ג'רסי בארצות-הברית לשאלה, אם פגיעה מחוץ לשעות העבודה הרגילות ומחוץ לחצרי מקום העבודה יכול ותהיה פגיעה "תוך העבודה". וכה נאמר שם על-ידי השופט גולדמן:ו
"ההשקפה המודרנית זנחה את העמדה, שתקיפות מחוץ לשעות העבודה, או מחוץ למקום העבודה, אינן מזכות בפיצויים".
דברים אלו אומצו על-ידי בית-הדין הארצי בדב"ע לא/32- 0[10] (בע' 344).
.12האם ניתן לומר, כי המנוח "נשא" עימו את סיכון העבודה כאשר נפגע, היינו כאשר התכוון לעשות דרכו מבית מגוריו למקום עבודתו? לשם מתן מענה לשאלה זו, אין אלא לפנות אל אמרות השופטים אשר ישבו במשפט הפלילי - הנשיא בנימין כהן השופט טלגם והשופט אילן - כאשר ניסו לתהות על קנקנם של הנאשמים בקשר עם המניע שלהם לרציחת המנוח; ממילא תתייחס התשובה שאדלה מתוך דברי השופטים, שיובאו להלן, הן למבחן של "תוך כדי" והן למבחן של "עקב", ברוח דבריו של בית-הדין הארצי בדב"ע לב/69-0, [11], בע' 391:נ "את שני המבחנים 'תוך
כדי' ו'עקב', אין להחזיק במדורים נפרדים, אך יש למזגם במושג אחד של קשר לעבודה".
.13ואלו דברי שלושת שופטי בית-המשפט המחוזי ביחס למניעי הנאשמים לרצח המנוח:ב
השופט טלגם:ו
"...כמעט לגבי אף אחד מהם (מן הנפגעים בפיצוצים) אי-אפשר להראות על אינטרס ברור של מוחמד שניר בחיסולו. אפילו שולמן, אבי הקשר שבין מוחמד שניר לפיצוצים, איננו מקרה ברור של מכשול או סכנה שמן ההכרח להגותם מן המסילה. ככל הידוע מהראיות עמד שולמן להיות מוזמן כעד הגנה מטעם בנק דיסקונט במשפט שהיה לבנק עם שניר על דרך מעבר בין פרדס שניר לכביש הראשי, סמוך לבית מרס ששולמן היה מנהלו; הוא לא נחשב לראש בריונים, חלילה, הוא לא עמד בראש צריו של שניר ואפילו לא ברור ששניר יכול היה לדעת על הזמנתו לעדות בזמן שכבר ארע הפיצוץ. אבל לשולמן יש לפחות נגיעה כלשהי בשניר" (ע' 50להכרעת הדין); וכן:נ
"אין לנו, איפוא, זיהוי בטוח של מניע על-פי הראיות ועל פי הקשר בין הנרצחים והנפגעים לבין הנאשמים או עד המדינה. זה באשר לנאשם שניר.
המצב לגבי הנאשם טורק מביך עוד יותר... לטורק אין, איפוא, מניע מוכח, אולם ניתן להראות שמעמדו הוא כשל כלי-שרת בידי חבריו. טורק איננו בעל מעמד כשניר או כחיל; הוא נזקק לחסדיהם גם מבחינה כלכלית" (ע' 56- 57להכרעת הדין); ולבסוף:ב
"...בתחום הראיות שהוגשו והאנשים שאמנם קיימו מגעים ביניהם לא ניתן להצביע על שום משמעות של הפיגועים הללו לאף אחד מהמעורבים ועלינו להתעלם איפוא מהרקע שאין לו ראיה ולהיצמד לאותם ממצאים שהראיות מאפשרות לנו לקבוע אותם מבלי שנצטרך לסמוך רק על דברתו של עד המדינה" (ע' 58להכרעת הדין).
הנשיא בנימין כהן:ו
"שולמן, קרבן הפיצוץ בתל-אביב... היה סוחר גדול מן הישוב אשר חצרי עסקו סמוכים לחצרי הנאשם? (שניר) ודרכיהם נפגשו לא פעם" (ע' 72להכרעת הדין);
"...זה המקום לדון בשאלה, איזה מניע - אם בכלל - היה לנאשמים לעשות את הפיגועים המיוחסים להם? ובכן, לעניין גרסת התביעה בדיון הזה, צריך להבדיל בין המניע אשר היא מייחסת לנאשם 1לבין המניע אשר היא מייחסת לנאשם 2(טורק). לנאשם 1התביעה מייחסת מניע שהוא נקמה:נ מה עד המדינה עשה לנקום על רצח אחיו, כך הנאשם 1על רצח אחיו שלו; ונוסף לכך גם על גזילת מקרקעי המשפחה.

הנאשם 1נחשב לראש משפחה מורחבת (המכונה משפחת שניר) הגרה ומשכירה ועוסקת במקרקעין די נרחבים הידועים בתור פרדס שניר, אשר לפי גרסתה שייכים לה מדורות. אלא שאחרי כינון המדינה הלכו המקרקעין ונצטמצמו, והיתה סכנה שלבסוף יילקחו כליל לטובת אחרים, בעיקר מכוח הפקעה, אשר דינה מעסיק את הנאשם 1שנים רבות, הן במשא-ומתן והן בערכאות. והנה, 4חודשים לפני פיצוץ שולמן... נעשה בגרזן פשע נתעב באחיו עלי, אשתו וילדיו הגרים אף הם באותם מקרקעין עצמם; הנאשם 1מצא את כולם מתבוססים בדמם; והתוצאה של הפשע הנתעב היה (צ"ל היתה) שהאח מת ואשתו וילדיו נפגעו קשות לצמיתות. מי עשה את הפשע הנתעב הזה, אין אנו יודעים; ואולם לעניין מניע הנקמה אשר התביעה מייחסת לנאשם 1, ניתן להצביע על אמרתו (ת/104), שבה ענה למשטרה פחות או יותר בהאי לישנא:ב את רוצחי אחי עלי יש לחפש אצל אלה שהיו מעוניינים במקרקעין שלנו; אינני יכול לומר מי היה מעוניין במקרקעין עד כדי שיבצע רצח ואינני אומר מי רצח, אבל המשטרה צריכה להסיק מכך שהחזקתנו במקרקעין הפריעה לתוכניות של בצלאל מזרחי ושולמן שהיו שותפים. אחרי שירצחו את כולנו, אולי העיריה (המפקיעה) תיקח את המקרקעין ותמכור אותם לשולמן ולבצלאל מזרחי ולבנק דיסקונט העושים עסקים יחד. הואיל וזו האמת, הרי אני אומר אותה למרות שדברי עלולים לעורר מחשבה שאני נקמתי בשולמן על-ידי רציחתו.

ואשר למניע אשר המדינה מייחסת לנאשם 2, הרי אותו נוכל לפטור באזכור הצגתה את הנאשם 2בתור דמות כפופה; דמות המוכנה לעשות את רצון הדמות השליטה:ו התביעה גורסת, שאת רצון הנאשם 1" (ע' 73- 74להכרעת הדין ההדגשות במקור).

וכן:
"כנראה צריך להניח, שהנאשם 1נכנס לתסביך רדיפה חריף בעניין המקרקעין, כאילו כל שכניו סוגרים עליו לכלותו: אותו ואת משפחתו, מהחזיק במקרקעין בכלל" (ע' 76להכרעת הדין); וכן:
"לנאשם 1היה (לפי הבנתו המעוותת) עניין לחסל את שולמן, ולשם כך נזקק לנאשם 2(שיעשה את המלאכה בעוד הוא גופו ישמור)" (ע' 77

להכרעת הדין).

השופט אילן:
"ההסבר שנותן חסן כחיל למניע של שורת מעשי הרצח אינו מתקבל על דעתי; או לפחות לא זו כל האמת, ואפשר לשער השערות מהשערות שונות. אם חברי היו מקבלים את דעתי, היינו משלימים עם העובדה, שאין אנו
יודעים את המניע של שניר. אפילו אם כחיל דובר אמת, ששניר אמר לו מהו המניע שלו (נקמת דם אחיו עלי) אין זו ודאות בעיני שאמר לו כל האמת" (ע' 87להכרעת הדין); וכן:
"לשיטתי, אין אנו יודעים כלל את המניע של נאשם מס' 1לרצח שולמן. אני לא יכול לתאר לעצמי, שהנאשם מס' 1באמת האמין ששולמן אשם ברצח עלי. הדבר היחיד שאני כן יודע בהקשר זה הוא, שהנאשם הזה, באחת מאמרותיו למשטרה (מוצג ת/104) תעלה את הסברה, שמי שיכול להיות אשם ברצח עלי זה רק אנשי בנק דיסקונט או שולמן, בגלל סכסוך הקרקעות שבין אלו לבין הנאשם. אין להעלות על הדעת, שסכסוך קרקעות מסוג זה יכול לשמש אצל 'אדם מן הישוב' מניע לרצח, אבל עצם העובדה, שהנאשם מס' 1העלה את הסכסוך הזה כמניע אפשרי של מאן דהוא לרצוח את אחיו, מצביעה על הלך נפשו של האיש הזה" (ע' 89להכרעת הדין).
עד הנה אמרות השופטים בדבר המניע של הנאשמים לרצח המנוח.
.14למרות הכלל, שבפלילים אין המניע צריך ראיה (סעיף 16לחוק העונשין, תשל"ז-1977: "המניע לעבירה או לכוונה אינו מעלה ואינו מוריד לעניין האחריות הפלילית, והוא אם אין הוראה אחרת מפורשת"), מובן בהחלט נסיונם של השופטים להתחקות אחר מניעיהם של הנאשמים, הן מחמת רצונם להבין את הרקע לביצוען של העבירות החמורות בהן הואשמו והן על מנת שייקל עליהם לאמוד את המשקל שיש ליתן לראיות.
לעניין זה העיר השופט טלגם:
"כבכל עניין פלילי אין לנו נפקא מינה בקביעת המניע, אלא בניסיון להבנת מעשיהם והשתלשלויות שהוכחו בראיות" (ע' 51להכרעת הדין), והחרה-החזיק אחריו השופט אילן באומרו:
"כידוע, אין התביעה חייבת להוכיח את המניע; כמובן שאם המניע ידוע, לפעמים יותר קל להעריך את הראיות, אבל במקום שיש ראיות ברורות, תהיה ההרשעה איתנה גם אם המניע לא ידוע" (ע' 86להכרעת הדין).
.15טוען בא-כוח המוסד, כי בדבריהם מביעים שופטי בית-המשפט המחוזי שברי השערות בלבד לגבי מניעי הנאשמים לרצח המנוח, שאינם בגדר ממצא חיובי ומוכח. כך, לדבריו, מצביעים דברי השופט טלגם על קשר כלשהו בין המנוח לבין הנאשם מס' 1, אך לא על המניע שהביאו לגרום למותו של המנוח, וגם הנשיא כהן מעלה השערה פסיכולוגית, שאיננה מתיימרת להיות קביעה ברורה לגבי המניע של הנאשם מס' 1, והוא הדין בשופט אילן, שהוא המחמיר מכולם בגורסו, כי המניע לרצח המנוח איננו ידוע כלל.

לדברי בא-כוח המוסד, אין בדברי השופטים נקודת אחיזה מספקת לביסוסה של קביעה, שהמנוח נרצח בקשר עם עבודתו כמנכ"ל חברה למסחר ברהיטים, וקביעה שכזאת תהיה, בהכרח, מרוחקת מאד ובלתי-טבעית.
לעומתו מבקש בא-כוח התובעת, כי נקבע, שהקשר בין הפגיעה במנוח לבין עבודתו הוכח, לפי שמהכרעת הדין במשפט הפלילי עולה, כי המנוח נרצח בעטיו של סכסוך קרקעות הקשור לעסקו של המנוח.
.16אודה ולא אבוש, כי לבטים וחיבוטי-נפש לא מעט היו מנת חלקי בבואו להכריע בסוגיה הקשה של שאלת הקשר הסיבתי שבין מותו של המנוח לבין עבודתו, בנסיבותיו המיוחדות של העניין שלפנינו; עם זאת, נמניתי וגמרתי לקבוע, כי התביעה הוכחה והחלטתי לקבלה.
נראה לי, כי נקודת המוצא להרעה בדבר הקשר בין עבודת המנוח לבין האירוע התאונתי בו נהרג צריכים לשמש דברי בית-הדין הארצי בעניין דוידיאן, [2], שם נאמר:
"לכל הסוגיה של חובת ההוכחה משמעות מיוחדת בחוקים לביטחון סוציאלי. 'חובת ההוכחה הינה מושג של המשפט האזרחי הקשור בפרוצידורה אזרחית הספוגה אינדיבידואליזם. מי שתובע זכות חייב להוכיחה. מאידך, במשפט סוציאלי הרוח היא אחרת: העבודה מביאה תועלת לחברה כולה. בפיצויים בשל תאונה מעורב הציבור כולו, בדרך זו או אחרת. שיטת ההוכחה צריכה להתאים עצמה למצב דברים זה'... בהמשך לרעיון זה, אפשר להוסיף ולומר שהכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה', מכוון ליחסים בין אדם לרעהו, כשזיכוי אחד מחייב את השני, שמעמדם ומצבם שווה, ואינו חל באותה מידת חומרה ביחסים בין פרט נזקק ובין גורם ציבורי, הפועל בתחום הביטחון הסוציאלי. . .
כל האמור לא בא לשנות סדרי ראיות אלא לרמוז על האפשרות לפסוק במקרה של ספק לאו דווקא תוך מיצוי מלא של הכלל על חובת ההוכחה, אלא תוך הזדקקות למידת הסבירות, לכלל חומר הראיות, כולל חומר החקירה שבתיק המוסד לביטוח לאומי, כשנגד עיני הפוסק גם השיקול של 'עוול' מול 'עוול' (שם, [2], בע' 9- 10- ההדגשות לא במקור).
.17בבואי ליישם את הדברים האמורים על העניין נשוא דיוננו, ובשים לב, בין היתר, לכך, שהראיה היחידה שהובאה במשפט זה הינה הכרעת הדין שניתנה במשפט הפלילי, הגעתי אל המסקנה, כי התובעת עמדה במידת ההוכחה הנדרשת ממנה, בהתחשב עם סבירותה הרבה של ההנחה, כי המנוח נרצח על רקע עבודתו ובקשר עימה.
אבאר את דברי:
בדבריהם במשפט הפלילי מעלים שופטי בית-המשפט המחוזי אפשרויות שונות להסברת המניע או המניעים של הנאשמים, ובעיקר של הנאשם מס' 1(שאגב, לא הורשע בסופו של דבר ברציחתו של שולמן בשל סיבה טכנית שבדיני ראיות). כך מציין השופט
טלגם, כי למנוח היתה נגיעה כלשהי לנאשם מס' 1, בכך שהמנוח עמד להיות מוזמן לעדות מטעם בנק דיסקונט במשפט אזרחי שנערך בין בנק דיסקונט לבין הנאשם מס' 1
בעניין דרך מעבר בין פרדסו של הנאשם מס' 1לכביש הראשי.
הנשיא בנימין כהן מכנה את המנוח "סוחר גדול מן הישוב" ומציין, כי הבנין שבו ניהל את עסקיו עמד בסמוך לשטח שבבעלות הנאשם מס' 1, ומדי פעם נתקלו השניים זה בזה. הוא מזכיר את גרסת התביעה, המייחסת לנאשם מס' 1מניע של נקמה במנוח על רצח אחיו ועל גזילת מקרקעי משפחתו, ומביע את ההשערה, כי הנאשם מס' 1האמין, כי שכניו, לרבות המנוח, פועלים להוצאת המקרקעין שלו מידיו והעברתם לרשותם. גם השופט אילן, לאחר שהוא מציע לחבריו להשלים עם העובדה שהמניע של הנאשם מס' 1איננו ידוע, רומז לכך, שייתכן כי סכסוך הקרקעות שבין בנק דיסקונט לבין הנאשם שימש לנאשם כמניע לרציחת המנוח.
עינינו הרואות, איפוא, כי למרות רתיעתם של השופטים מלקבוע ממצא עובדתי באורח פסקני ומוחלט בדבר המניע של הנאשמים לרצח המנוח, הרי שלושתם כאחד מעריכים כאפשרות סבירה, כי מותו של המנוח היה קשור עם המקרקעין שבבעלותו, שהיו בקרבת המקרקעין של הנאשם מס' .1
לדידי, אין ספק בכך, שהמקרקעין שעליהם ניצב המבנה בו ניהל המנוח את עסקיו הינם חלק בלתי ניתן להפרדה מן המונח "עבודה", הנזכר בסעיף 35לחוק; עבודתו של המנוח היתה ניהול עסק של רהיטים, ומטבע הדברים ניצב העסק על פני מקרקעין.

לאור האמור לעיל הריני קובע, כי מותו של המנוח נגרם "תוך כדי" עבודתו, באשר הוא נשא עימו את סיכון העבודה - סכסוך המקרקעין שבינו ובין הנאשם מס' 1- גם אל מחוץ לחצרי מקום עבודתו ומחוץ לזמן עבודתו, וכן "עקב" עבודתו, באשר שוכנעתי במידת השכנוע הדרושה על-פי הלכת דוידיאן, [2], כי לנאשמים - ובעיקר לנאשם מס' 1- היה מניע אפשרי לרציחת המנוח הקשור עם עבודתו של זה האחרון. אשר על כן הריני מקבל את התביעה ומצהיר, כי למנוח ארעה תאונת עבודה ביום 3.12.1979כמשמעותה בסעיף 35לחוק.
המוסד ישלם לתובעת סך 000, 40שקל הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קצבה לאלמן

  2. מזונות אלמנה

  3. קצבת שאירים לאלמן

  4. אלמנה שמתחתנת מחדש

  5. זכויות אלמנה מתאונה

  6. תאונת דרכים - תביעה של אלמנה

  7. מענק נישואין לאלמנה

  8. זכויות אלמנת עובד זר

  9. זכויות אלמנת עובד אגד

  10. אלמנת פנסיונר קרן מקפת

  11. קצבה לאלמנת עובד עירייה

  12. תאונת דרכים אלמנה מבוגרת

  13. התנגדות האלמנה לקיום צוואה

  14. זכויות אלמנה נכה ביטוח לאומי

  15. קצבת תלויים לאלמנת נפגע עבודה

  16. אלמנה שנישאה בשנית ביטוח לאומי

  17. זכויות פנסיה לאלמנים שגרו בנפרד

  18. קצבת תלויים לאלמנה ידועה בציבור

  19. ניכוי קצבת אלמנה מקצבת הבעל שנפטר

  20. דחיית גמלת תלויים לאלמנה בביטוח לאומי

  21. מחלה קשה פטירה של בן הזוג של הרוג בתאונת דרכים

  22. קצבת תלויים לאלמנה שהפכה לידועה בציבור

  23. שינוי של אלמן/ה במקום עבודה-השכלה-הכשרה מקצועית

  24. צמצום היקף משרה של אלמן/ה עקב הצורך לטפל בילדים

  25. הכרה כאלמן בביטוח לאומי של ידוע בציבור

  26. זכויות ידועה בציבור לפנסיה בתור אלמנה

  27. פיצויים לאלמנה של הרוג בתאונת דרכים שהפסיקה לעבוד

  28. קצבת שאירים לאלמנה שהתחתנה מחדש והתגרשה

  29. זכאות אלמנה לקצבת תלויים בגין פטירת הבעל

  30. הגדרת "אלמנת פנסיונר" בתקנון האחיד של מבטחים

  31. נישואים של אלמן/ה לאחר תאונת דרכים – השפעה על פיצויים

  32. זכויות אלמנה מכוח חוזה מכר שחתם בעלה עם המינהל

  33. קצבת שאירים לאלמנה מתחת לגיל 40 שאין עמה ילדים

  34. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון