הסכם קניית מכונה - מבחן תום הלב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם קניית מכונה: .1בחודש אפריל 1979 התקיימה בתל-אביב תערוכה טכנולוגית אשר במסגרתה הוצגה גם מכונה ליצור שקיות פלסטיק מדגם 2pe 11sp 100hsl אשר מספרה הסידורי הוא 308221 (להלן - "המכונה"). המכונה יוצרה באנגליה ע"י החברה . Ltd(uk) . Sulzer bros (להלן - "היצרן"), ושווקה בארץ באמצעות המבקשת. המשיבים היו בין מבקרי התערוכה הנ"ל והביעו את רצונם לרכוש את המכונה על חלקיה, לרבות כל החלקים המופיעים בפרוספקט היצרן שהופץ תערוכה. ביום 8.4.79מסרו המשיבים למבקשת "הזמנה" (נ/1) על-פיה הם התחייבו לשלם תמורת המכונה סך של 000, 34 שטרלינג וכן סך נוסף של 750, 2שטרלינג תמורת סכין הלחמה ליצור שקים גדולים אשר היצרן ישלח בדרך האוויר. כמו-כן התחייבו המשיבים לפרוע את כל התשלומים עבור המכונה עד ליום 15.9.79 וכן להמציא ערבות בנקאית להבטחת התשלום. .2ביום 16.4.79ערכו הצדדים מסמך נוסף - הוא נ/ .4 במסמך זה מאשרים המשיבים את התחייבותם לשלם למבקשת תמורת המכונה סך של 000, 34שטרלינג וזאת לא יאוחר מיום .15.9.79 בסעיף ב' של אותו מסמך נאמר בין השאר: "הסכמנו והתחייבנו לשלם לכם ו/או למי מכם ו/או לפי הוראותיהם את הסכום הנ"ל במלואו עד ליום 15 בחודש ספטמבר 1979 ורק עם תשלום המחיר הנ"ל במלואו תעבור המכונה הנ"ל לבעלותנו ולרשותנו". ובסעיף ג' לאותו הסכם נאמר: "במידה ולא נשלם כאמור את הסך 000, 34 שטרלינג כי אז אנו מתחייבים להחזיר לכם ולהעביר לכם על-חשבוננו, להיכן שתורו, ומיד עם דרישתכם לכך את המכונה הנ"ל ולא תהיה עליכם כל התחייבות ו/או חובה שהן כלפינו בגין המכונה הנ"ל. במידה ולא נעשה כן תהיו אתם ו/או מי מכם רשאים, לפי שיקול דעתכם לתפוס ולקבל את המכונה הנ"ל ולצורך זה להכנס לכל מקום ו/או אתר שהם בין בעצמכם ובין באמצעות כל אנשים כפי שתמצאו לנכון, ולעשות את כל שתמצאו לנכון לצורך תפיסת המכונה וקבלתה לחזקתכם". במעמד עריכתו של ההסכם נ/ 4מסרו המשיבים למבקשת ערבויות בנקאיות ע"ס 000, 850 ל"י שתוקפן עד ליום 15.9.79וכן שיק ע"ס 000,000, 1 ל"י ליום 16.5.79ועל כל אלה חתמו גם המשיבים 2, 3ו- 4 כערבים אישית להתחייבויות הנ"ל. עד ליום 13.8.79 שילמו המשיבים למבקשת על חשבון מחיר המכונה סך של 000, 50ל"י שהיו אותה עת ערכן של כ-000, 1 שטרלינג וכן סך נוסף של 000, 17 שטרלינג. .3המכונה אמנם סופקה ונמסרה למשיבים עוד בחודש אפריל 1979, ואולם החלקים הנוספים שהובטחו להם, דהיינו סכין ההלחמה ליצור שקים גדולים, טרם סופקו לה. בין הצדדים התנהל מו"מ וסיכומו, שעל המשיבים היה לפתוח מכתב אשראי לטובת היצרן. מכל מקום, ובלי כל קשר למה שסוכם בין הצדדים, הודיע היצרן ביום 6.9.79כי יוכל לשלוח את החלקים הנוספים לכל המוקדם ביום 14.9.79(ראה נ/3). לטענת המשיבים, ללא אותם חלקים נוספים לא היתה להם הרבה תועלת מן המכונה ולפיכך הם ביקשו לכרוך את ענין מסירת החלקים לידיהם עם התחייבותם לשלם את תמורת המכונה. לאור הודעת היצרן היה ברור לצדדים כי בכל מקרה לא יגיעו החלקים לידי המשיבים עד ליום 15.9.79- הוא יום פקיעת הערבויות הבנקאיות. לפיכך הגיעו הצדדים לידי הסכמה שהערבויות תוארכנה לתקופה נוספת של חודש ימים. לדברי המשיבים הם אכן דאגו להארכת תוקפן של הערבויות עד ליום 15.10.79ולראיה הציגו אישור מטעם בנק לאומי לישראל (נ/11). לעומתם טוענת המבקשת, שבתאריך הקובע טרם נמסר להם על האכרת הערבויות. היות שכך, ולאור זאת שתמורת המכונה טרם שולמה במלואה, פנתה המבקשת לבנקים והורתה להם לממש את הערבויות (ראה נ/ 6א-ג). חישבתי ומצאתי כי על-פי שער החליפין של הליש"ט בתאריכים הרלוואנטיים שילמו המשיבים למבקשת בסך הכל כ-400, 31שטרלינג מתוך הסכום של 000, 34שטרלינג אותו התחייבו לשלם (שהם כ-% 92מכלל מחיר המכונה). כחודש ימים לאחר שהפעילה המבקשת את הערבויות הנ"ל היא פנתה למשיבים ודרשה מהם להחזיר את המכונה לרשותה, ומשלא נענתה - עתרה לבית-המשפט למתן פסק-דין המצהיר "על זכותה של המבקשת לקבל מידי המשיבים בחזרה ועל חובת המשיבים למסור למבקשת את מכונת ייצור שקיות פלסטיק... וכי אין למשיבים ו/או מי מהם כל זכות במכונה ו/או בחזקה ו/או לשמוש בה..." (ראה עתירת המבקשת). .4טענת המבקשת פשוטה בתכלית: הצדדים התקשרו בהסכם נ/ .4הסכם זה תקף ומחייב, ועל-פיו יש למבקשת הזכות לדרוש את החזרת המכונה אם המשיבים לא שילמו את מלוא תמורתה עד לתאריך הקובע. כנגד זאת טוענים המשיבים כי בהתנהגותה הביאה המבקשת לביטול ההסכם ועל-כן חלים במקרה דנן הוראות דיני ההשבה וכל עוד אלה לא נתמלאו, יש למשיבים זכות עכבון על המכונה (סעיפים 9(א) ו- 19לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970) [10]. כן הם טוענים, כי שני החיובים, החזרת המכונה מחד, והשבת הכסף מאידך, הינם חיובים מקבילים ואין צד זכאי לתבוע את המיפר כאשר גם אין בדעתו של הראשון לקיים את חלקו בחיובים המקבילים. גם אם לא תתקבל דעתם ויפסק כי החוזה אכן תקף, טוענים המשיבים כי יש לדחות את העתירה משום שהמבקשת השתמשה בזכותה הנובעת מן ההסכם שלא בתום-לב. כן יש לדחות את העתירה משום שלטענתם היתה אספקת החלקים הנוספים תנאי מוקדם לתשלום עבור המכונה. .5משתמע מן האמור לעיל, כאילו גורלה של העתירה תלוי בשאלה האם ההסכם נ/ 4תקף, או שמא בוטל: נמצא וההסכם תקף - הרי שיש לדון בטענה כי היה תנאי מוקדם וכי המבקשת נהגה בחוסר תום-לב; נמצא וההסכם בוטל - הרי שיש לדון בטענה כי במקרה דנן חלים כללי ההשבה שבדיני החוזים. בפועל, לאחר שבדקתי את חומר הראיות, טענות הצדדים והמצב המשפטי, מצאתי כי אין כלל צורך להכריע בשאלה הנ"ל, שכן בכל מקרה, תהא המסקנה אשר תהא, דינה של הבקשה להידחות. .6המצב הוא פשוט וברור כאשר בחוזה שבוטל עסקינן. סעיף 9לחוק החוזים (תרופות בל הפרת חוזה) תשל"א-1970, מסדיר את חובות הצדדים בעקבות ביול ההסכם, ועל-פיו חייב כל אחד מן הצדדים להשיב לשני את אשר קיבל לידיו במסגרת החוזה. הכלל הוא שאין הצדדים יכולים להתנות לגבי חובה זו, ואולם מכל מקום, בעיה זו לא מתעוררת במקרה דנן, שכן בשום מקום, בין בע"פ ובין בכתב, לא היתנו הצדדים לגבי ההוראה הנ"ל ואף לא נשמעה טענה שהיתה התנאה כזו. אם המסקנה המתחייבת היא שההסכם נ/ 4בוטל, דין הבקשה להידחות. לכן אין תימה שהמבקשת טענה בתוקף שההסכם לא בוטל והוא תקף ומחייב. אם צודקת המבקשת בטענתה, הרי שזו מטילה על המשיבים משימה לא קלה: עליהם להוכיח שעניין אספקת החלקים הנוספים היה תנאי מוקדם לתשלום חובם, או לחלופין, לשכנעני כי המבקשת השתמשה בזכות הנובעת מההסכם שלא בתום-לב. אשר לחלופה הראשונה, זאת כרוכה בשאלה עובדתית לגבי מה שהוסכם בין הצדדים ומסופקני אם היה בכוחם של המשיבים להתגבר על משוכה זו. מאידך, החלופה השניה מעוררת שאלה משפטית בנוגע להגדרתו והיקפו של מושג תום- לב בדיני חוזים, ולהשלכה, אם כלל קיימת כזו, של חוסר תוםלב מד העותר לגבי סיכוייו לזכות בעתירה לסעד הצהרתי. נראה לי שהחלופה השניה היא שמכריעה את הכף לטובת המשיבים ולכן אתרכז בשאלה זו. .7סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973[11], קובע כדלקמן: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". לכאורה, לשונו של הסעיף פשוטה וברורה. ברם, שוב ושוב עומדים בתי-המשפט בפני הקושי של ישום מושג רחב זה למקרה המסויים. היה הכרח לקבוע מבחן אחיד, קבוע וברור כדי שניתן יהיה לאמוד את התנהגותו של הצד להסכם ולהציב סטנדרטים אחידים לנוחיות הצדדים לעיסקה ובתי-המשפט כאחד. ואמנם, לאחרונה יצאו מתחת ידיו של בית-המשפט העליון מספר פסקידין אשר נותנים בידינו הנחיה יסודית וברורה באשר למבחן תום-הלב בדיני החוזים. הראשון מביניהם הוא פסק-דינו של כב' השופט אלון בע"א 148/77 רוט נ' ישופה בע"מ [1]; את הדיון בעניין תום-הלב סיכם השופט המלומד כך: " .11העולה מן המקובץ: בעיקרון תום-הלב שבסעיף 39, כחלק מהותי מהעיקרון הכללי של ועשית הישר והטוב שבמשפט העברי, מסרה הרשות המחוקקת בידי הרשות השופטת מכשיר רב עוצמה, ומתוך כך גם רב אחריות, אשר שתי תוצאות לו: יש וחוסר תום-הלב אין בו אלא כדי התנהגות שלא לפי 'מידת חסידות' ללא נפקות משפטית ואין בית-המשפט כופה עליה, ויש חוסר תום-הלב מגיע כדי צורך ללכוד את הנוהג כך בערמתו, לעמוד כנגדו 'להפר עצתו ולבטל מחשבתו הרעה' הכל לפי הענין והכל לפי הנסיבות, מתוך דימוי מילתא למילתא. ועל ביתהמשפט, בהשתמשו בעקרון תום-הלב, לנהוג במירב הזהירות לפי נסיבותיו של כל ענין וענין המובא לפניו. מצד אחד, במידה ובהתנהגות אחד מבעלי-הדין יש משום התנהגות של 'נבל ברשות החוק' יכפה על קיום החיוב שבחוזה, או השימוש בזכות הנובעת ממנו, בדרך מקובלת ובתום-לב; ומד שני - במידה ובהתנהגות אחד מבעלי-הדין אין אלא משום פגם 'במידת חסידות' ימנע מהפיכתו לדין גמור שכופין עליו" (בעמ' 636). חיזוק והמשך לדברים הנ"ל מוצאים אנו בניתוח המקיף והיסודי בענין תום-הלב בדיני חוזים שבפסק-דינו של כב' השופט ברק בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ ואח' נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח' [2] שפורסם זה לאחרונה, וכך קבע השופט המלומד: "משמעותה של החובה לקיים חוזה תום-לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועלפי המקובל על בעלי-חוזה הוגנים. אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה ('נבל ברשות החוזה' כלשונו של השופט אלון בע"א 148/77 [1] בעמ' 638). על כל הצדדים לחוזה מוטלת החובה לשתף פעולה זה עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה. על בעלי-החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה" (בעמ' 834). בשני פסקי-הדין הנ"ל הושם דגש על-כך כי החוק מטיל את החובה לנהוג בתום-לב ובדרך המקובלת לא רק בכל הנוגע לקיומו של חיוב אלא גם בכל הנוגע לשימוש בזכות (ראה גם ע"א 315/79, אלפרוביץ נ' מזרחי [3]), ופסה"ד בבג"צ 59/80 הנ"ל אף הרחיק, ובניגוד למה שנפסק בעבר, קבע כי גם בזכות לביטול החוזה יש להשתמש בתום-לב ובדרך המקובלת: "כך, למשל, אם בידי בעל חוזה נתון הכוח להביא את היחס החוזי לידי גמר-כוח, שכנגדו עומדת הכפיפות של הצד שכנגד - מן הדין הוא כי שמוש בכוח זה ייעשה בדרך מקובלת ובתום-לב" (בעמ' 6-835). ובהמשך נאמר: "אך למעלה מזאת: לעיתים מעניק הדין - ולא החוזה - כוח לבעל חוזה לפעול בענין החוזה, כגון הזכויות הניתנות לצד לחוזה לבטלו בשל פגם שנפל בו ובשל הפרה שהתרחשה בו. אף זכויות אלה יש להפעיל בדרך מקובלת ובתום-לב..." (בעמ' 836). .8עולה מן האמור לעיל, כי על צד לחוזה מוטלת החובה להשתמש בזכות הנובעת מהחוזה, בין במפורש ובין מכוח הדין, בתום-לב ובדרך המקובלת. ואילו על בית-המשפט מוטל לבחון באם בנסיבות העניין עולה התנהגותו של צד לחוזה בקנה אחד עם כוונתם המשותפת של הצדדים והיא מכוונת להגשמת "ציפייתם המשותפת הסבירה". במקרה דנן נטען, כי המבקשת השתמשה בזכות לדרוש את החזרת המכונה ולהפעיל את הערבויות, זכות הנובעת מההסכם נ/4, שלא בתום-לב ולא בדרך המקובלת, ולאחר שבדקתי את חומר הראיות, וזאת לאור הפסיקה דלעיל, מצאתי שטענה זו - בדין יסודה. אין חולק על כך, כי המשיבים היו אמורים, עד ליום 15.9.79, לסלק את יתרת חובם למבקשת בגין רכישת המכונה וכן כי לשם הבטחת התחייבות זו הפקידו המשיבים ערבויות בנקאיות בסך של 000, 850ל"י אשר באותה עת היו בקירוב ערכו של יתרת החוב במטבע חוץ. תהא הסיבה אשר תהא, בסמוך למועד פרעון החוב הסכימו הצדדים להאריך בחודש ימים את תוקף הערבוות הבנקאיות שנתנו המשיבים, ומכאן שכמובן גם הסכימו על דחיית מועד פרעון החוב. יחד עם זאת הודיעה המבקשת למשיבים, כי אם לא ידאגו להארכת תוקף הערבויות היא תממש את זכותה להפעיל את הערבויות. המשיבים טוענים שהם עמדו בהסכם ואכן דאגו להארכת תוקף הערבויות עד ליום .15.10.79כנגדם טוענת המבקשת כי עד למועד הקובע לא נמסר לה על הארכת הערבויות ולכן היתה זכאית, ואף מחוייבת, להפעיל את הערבויות. טענת המבקשת עומדת בסתירה לחומר הראיות, לרבות עדותו של מי שהצהיר מטעמה, מר משה גריסרו. אכן המועד הקובע להפעלתן, או לחילופין להארכתן, של הערבויות היה 15.9.79- הוא מועד פקיעתן. ברם, הערבויות הופעלו רק ביום .20.9.79אם אכן היה מר גריסרו סבור, כפי שהוא טוען, שתוקף הערבויות לא הוארך, כיצד יכול הוא להסביר את העובדה שעלה בידו להפעילן ביום 20.9.79, דהיינו חמישה ימים לאחר שפג תוקפן?! תשובה לכך לא קבלתי. אדרבא, בעדותו בבית-המשפט ניסה מר גריסרו להיתמם ואמר: "לבנק פנינו ביום 20.9.79כדי לחלט את הערבויות. באותו יום לא ידענו שהערבויות הוארכו" (בעמ' 17לפרוטוקול). אלא שלבסוף נאלץ הוא להודות כי אכן ידע שהערבויות הוארכו: "כשפניתי לבנק ב- 20.9.79כדי לממש הערבויות האמנתי וידעתי שיש ערבויות לממש" (בעמ' 18). אך הוא ניסה לתרץ את התנהגותם בכך שכאלו לא נמסרה לידי המבקשת הודעה פורמלית על הארכת הערבויות: "נאמר לנו בשיחות טלפוניות שהערבויות הוארכו אך לא היה לנו כל מסמך של ממש בקשר לזה ולכן הפעלנו אותן" (עמ' 18). המסקנה המתבקשת, מתוך חומר הראיות וממה שמחייב ההגיון, היא שהמבקשת ביקשה להתעלם במתכוון מהעובדה כי תוקף הערבויות אכן הוארך, והיא הפעילה אותן ביום 20.9.79בטענה שכאילו המשיבים לא עמדו בהתחייבותם להאריך את תוקף הערבויות אף על-פי שאותה שעה ידעה כי תוקף הערבויות הוארך ושמועד מימושן טרם חל. לא זאת אף זאת: כפי שפרטתי בסעיף 3לעיל, המבקשת מימשה ערבויות שסה"כ ערכן היה כ-400, 31שטרלינג שהם, ביחד עם מה שכבר שולם למבקשת, היוו למעלה מ-% 90מסה"כ מחיר המכונה כמפורט במסמך נ/ .4ימים מספר לאחר שמימשה ערבויות אלה פנתה המבקשת בדרישה למשיבים שיחזירו את המכונה לרשותה, וזאת מבלי שכלל תציע, או תכיר בחבותה, להשיב למשיבים את הכספים שגבתה. המבקשת ידעה את ערכן של הערבויות הבנקאיות עוד בטרם מימשה אותן ואילו סברה שהמשיבים היפרו את ההסכם יכלה להשיב להם את כספם ואז לדרוש את החזרת המכונה ואף לתבוע את נזקיה בגין הפרת חוזה. המבקשת בחרה בדרך אחרת, זאת של אחיזת המקל משני קצותיו - מימשה את כל הערבויות, על אף שידעה שלא יהיה בהן לכסות את כל יתרת החוב, ומששכן הכסף לבטח בכיסה דרשה את החזרת המכונה. לשם מה, אם כך, הפעילה את הערבויות אם ממילא היה בדעתה לדרוש את החזרת המכונה?! אין צורך להרבות במילים על התנהגות זו של המבקש, החל ממימוש הערבויות ועד לדרישה להחזרת המכונה: בין אם על-פי המבחן "האובייקטיבי" - הנקבע על-ידי סטנדרטים מסויימים הנראים לחברה כראויים, ובין אם על-פי המבחן "הסובייקטיבי" - הנקבע בהתאם לנסיבות העיסקה, מהותה והצדדים לה (ראה בג"צ 59/80 הנ"ל שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' ביה"ד הארצי לעבודה [2], בעמ' 835), המסקנה היא אחת: שהמבקשת נהגה בחוסר תום-לב, ולא כל שכן, שלא נהגה בדרך המקובלת. .9לעצם החוזה, התוצאה של התנהגות צד להסכם שלא בדרך המקובלת ובחוסר תום-לב הינה חד-משמעית: "לא קיים בעל חוזה את חיובו 'בדרך מקובלת ובתום-לב' כאמור, רואים אותו כאילו לא קיים חיובו כלל, וממילא כאילו הפר את החוזה" (ע"א 380/77 שלמה נ' ישר ו- 2אח' [4]). מכאן, שיש לראות בהתנהגותה של המבקשת משום הפרת ההסכם בינה ובין המשיבים ועל-כן מנועה היא, על-פי דיני החוזים, לדרוש מהמשיבים לקיים את התחייבויותיהם בשעה שהיא עצמה איננה מקיימת חיוביה (ראה באותו ענין ע"א 287/78 לרר נ' קורבר ואח' [5], דברי כב' השופט ח' כהן בעמ' 8-297). נראה, שדי היה בטעם הנ"ל כדי לדחות את הבקשה. ואולם, רואה אני צורך וחובה להתייחס לעניין נוסף אשר חשיבותו הרבה באה לידי ביטוי במקרה דנן, דהיינו - האם יש להעניק סעד הצהרתי לעותר שנמצא בו חוסר נקיון כפיים. יחודו של הסעד ההצהרתי הוא בשיקול הדעת הכמעט בלתי מוגבל שנתון לבית-המשפט אשר בפניו מובאת בקשה למתן סעד הצהרתי. בית-המשפט הדן בבקשה יכול, ואף חייב, להביא במכלול שיקוליו בנוסף על השיקול המשפטי גרידא גם את נסיבות העניין, התכלית שבמתן הסעד, וכן הלאה. מכל מקום, הקו המשותף לכל פסקי-הדין לעניין סעד הצהרתי הוא הדגש שמושם על החופש שבידי בית-המשפט לברור ולהפעיל את שיקול הדעת המתאים. פרופ' י' זמיר, בספרו the declaratory[12] ,judgmentמביא מדבריו של . Lord sterndale m.rאשר באחד מפסקי-דינו אמר: , The power of the 5rule 25in my opinion, under order" courts to make a declaration, where it is a question of ;course be exercised judicially, but it seems to me might say only limited by its own discretion. The discretion defining the rights of two parties, is almost unlimited- should of ."that the discretion is very wide (בעמ' 183). ובהמשך מחווה המחבר המלומד את דעתו כדלהלן: It is true that theoretically there is no end to the number" of considerations which may be employed by the courts in the Exercise of this discretion. The courts are not even They may also;. Confined to considerations of a legal nature"have regard to considerations of a moral or ethical nature (בעמ' 186). (ראה גם ע"א 720/78 גב-אי נ' אל-על בע"מ ואח' [6]; וכן ע"א 440/70ע'אנם נ' ע'אנם [7]). ואולם, טרם נקבעו מסמרות באשר לשאלה אם על בית-המשפט הדן בבקשה לשקול גם את התנהגותו של המבקש. בספרו "סדר הדין האזרחי" [13] (מהדורה 4) מציין הד"ר זוסמן כדלקמן: "צריך עיון באיזו מידה יסרב בית-המשפט לתת סעד הצהרתי מחמת התנהגות התובע, כשזו אינה עולה בקנה אחד עם הדרישות של דיני יושר;סעד הצהרה הוא סעד מן היושר, ונראה הדבר כי משום כך רשאי בית-המשפט לתת את דעתו גם על התנהגות התובע, בשקלו אם ראוי הוא לקבלת הסעד" (בסעיף 45בעמ' 435). לא רבים הם המקרים אשר בהם התעוררה השאלה הנ"ל בפני בית-המשפט, אולי משום כך טרם נקבעה הלכה חד-משמעית בשאלה מסויימת זו. ואולם מן המקרים הבודדים שבהם נדרש בית-המשפט העליון להביע דעתו בעניין זה עולה, כי בבואנו לשקול אם להיעתר לבקשה אין להתעלם מהתנהגות המבקש, והתנהגות פסולה מצידו של המבקש צריכה להיות אחד משיקולי בית-המשפט שלא להיעתר לבקשה (ראה ע"א 356/73 גד בע"מ נ' שלום כהן [8]; וכן ע"א 287/78לרר נ' קורבר [5] הנ"ל). בפסק-דין ישן, שטרם נס לחו, התייחס כב' השופט חשין לאותה בעיה שבמקרה דנן, ושם הוא אמר: " .28ואין בכך משום תמיהה שבתי-המשפט לא נדרשו לפסוק הלכה בסוגיה חמורה זו שהרי מי פונה על הרוב לבית-המשפט ומבקש פסק-דין מצהיר על זכויות? הווה אומר: בני-אדם אשר לרגל משאם-ומתנם, נשאו ושנתנו עם חבריהם באמונה ובתום-לב, הם תוהים ואינם יודעים מה מעמדם המשפטי, מה יחסים נקשרו ביניהם לבין חבריהם ומה זכויות רכשו לעצמם בתוצאה מאותם קשרים ויחסים. כנגדם עומדים יריבים ממשיים הטוענים לשלילת זכויותיהם. לפני אלה פתוחים שערי המשפט, בנתון לאותן הגבלות שראינון לעיל, אך לעיתים נדירות מאד יקרה כי בני-אדם יעמידו עצמם בכוונה מכוננת וביודעים - הייתי אומר: בזדון - במצב של תהיה ומבוכה, ויבואו לאחר- מכן יד ביד לביתהמשפט ויעתירו כי יצהיר על זכויותיהם ועל מעמדם המשפטי. יתכן כי זו היא הסיבה למיעוט הפסקים בשאלה הנידונה. אך הרגשתי היא, ואין אני יכול להשתחרר ממנה, כי בבוא בית-המשפט לדון בכל מסיבות הענין אשר לפניו, ומאחר שאנו עוסקים בסעד שמקורו ביושר, אינו יכול, ואינו רשאי, להעלים עין מהתנהגותו של המבקש ומן הרקע אשר עליו נרקמו מעשיו ויצרו, לפי טענתו, את הזכויות אשר ביחס אליהן הוא מבקש הצהרה מוסכמת מבית-המשפט" (ע"א 238/53 כהן ובוסליק נ' היועמ"ש בעמ' 51[9]). נראה לי, כי דברים מאלפים אלה מפיו של כב' השופט חשין משקפים נאמנה את המצב המשפטי הרצוי בסוגיה זו, וסבור אני כי על-פיהם יש לנהוג גם במקרה דנן. העקרון, כי עותר המבקש מבית-המשפט סעד מן היושר חייב לבוא לפניו כשידיו נקיות, הוא עתיק יומין ונראה לי, כי הוא חל גם על מי שמבקש פסק-דין הצהרתי, כמו המבקשת במקרה דידן. שיקול הדעת הרחב המסור בידי השופט בעניין זה מחייב, כי תיבדק גם התנהגותו של העותר כדי שהתוצאה שתתקבל תהיה לא רק מעשה דין אלא אף מעשה צדק. האופן בו השתמשה המבקשת בזכויות שנבעו מהסכמה עם המשיבים לא היה בדרך המקובלת והיה נגוע בחוסר תום-לב. לפיכך, לא אעתר לבקשתה למתן פסק-דין הצהרתי. .10הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבים את הוצאותיהם ושכ"ט בסך של 000, 3שקלים בצירוף מע"מ. חוזהתום לב